לפני בקשה לביטול צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, לפי סעיף 5ב לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן "חוק הפינוי"). לאחר שקילה, לא אוכל לקבל את הבקשה.

רקע ועיקר הטענות

1. ביתה של המבקשת מצוי בחלקה 160 בגוש 30144. הליך זה עוסק בחלקה צמודה, חלקה 159 בגוש האמור. ביום 14.1.20 הודבק הצו מושא הליך זה, הדורש מן המבקשת לפנות את חלקה 159 (להלן "צו הסילוק", נספח א' לכתב התביעה).
2. המבקשת טענה בתצהיר שצורף לבקשתה, כך בתמצית, כי היא ומשפחתה מחזיקים בקרקע למעלה מ-40 שנים, כי היא זכאית להישאר בחלקה, כי ילדיה ונכדיה גרים עמה ופינוי יגרום לה נזק קשה, כי היא דיירת מוגנת או ברת רשות ואין לפנותה כלל ולמצער ללא פיצוי הולם, וכי לא ביצעה פלישה ולא חרגה משטחה.

בבקשה עצמה נטען, בין היתר, שיש לבטל את הצו משאינו עומד בתנאי סעיף 4 לחוק הפינוי: לא חלפו פחות משישה חודשים מאז ידיעת המשיבה על הפלישה הנטענת והמועד לא פורט בצו, לא צורף תצהיר מפקח ולא פורט מדוע נטען שהפלישה אינה כדין, לתובעת לא ניתנה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה טרם הוצאת הצו, והיא מחזיקה במקרקעין מעל לשלושים ושישה חודשים (נטען כי ההחזקה נמשכת 30 שנים ללא שינוי במצב הדברים – סעיפים 8 ו-14 לבקשה). נטען שקיימים התיישנות ושיהוי שיחסמו את המשיבה מהגשת תביעת פינוי, כי למבקשת זכויות בחלקה לרבות זכויות קניין וכי הוצאת הצו לוקה בחוסר תום לב.

1. בסיכומיה נמנעה המבקשת מלחזור על חלק מהטענות שטענה מלכתחילה, ועל כן לא אדרש להן כאן. עם זאת טענה כי לא ניתנה לה הזדמנות להשמיע טענותיה טרם מתן הצו וכי בא-כוחה יצר קשר עם מר שלומי כהן נציג המשיבה ונענה שהלה אינו מוסמך. בנוגע לתנאים להוצאת הצו, נטען שלא בוססו משהבניה בחלקה 159 קיימת למעלה משנה וכי המפקח מטעם המשיבה העיד כי הוא מבקר בשטח מדי 3 חודשים אך לא מבצע רישום. עוד נטען שהממונה לא בחן האם משך התפיסה עלה על 36 חודשים וכי המפקח העיד שלא ידע מתי בוצעה הבניה בפועל, ולא ביצע בדיקה בתצלומי אוויר. בנוסף נטען כי תפיסה אינה מהווה בניה, כי התפיסה קיימת בשטח כ-40 שנים, וכי הריסה שבוצעה בעקבות הליך משפטי קודם (על כך בהמשך) לא קטעה את החזקת המבקשת בשטח, שאושרה בידי המפקח מטעם המשיבה בעדותו. נטען שהמבקשת מנועה ממתן צו ועליה לפעול בהליכי בזיון בית המשפט בעקבות ההליך הקודם או בהליכים אחרים כהמשך לפסק הדין שניתן שם, ולא "בהליך עוקף הליך". עוד נטען שהמשיבה לא תפסה חזקה בשטח לאחר ההריסה, וכי המבקשת לא ראתה את השילוט שהונח במקום בידי המשיבה. נטען גם שהשביל שבמקום לא נהרס בעקבות ההליך הקודם "ותמיד היה שם בטון" וכי ההסכמות באותו הליך איפשרו להותיר את הגדר במתווה שנקבע, וחייב את המשיבה בפעולות בהקשר זה, שלא ביצעה. המבקשת טענה גם לכשלים בהדבקת הצו להבדיל ממסירה אישית, הגם שהמפקח ידע למי ניתן למסור את הצו. כן נטען כי העד מטעם המשיבה לא היה אמין, כי אין אינטרס מידי בהעדר תכנית לבנות בשטח וכי מנגד הצו פוגע במבקשת שהינה אישה מבוגרת. לבסוף נטען שהמשיבה פעלה בניגוד לתום הלב בו היא מחויבת.
2. המשיבה הדגישה כי בהליך הקודם ניתן פסק דין שהורה על פינוי חלקה 159, וטענה שהמבקשת פלשה לחלקה והקימה בה מחוברים חדשים. נטען שהתנאים להוצאת הצו התקיימו, כי מדובר במקרקעי ציבור, כי לא הוכח שהעבודות נערכו כשנה קודם לכן ונקודת הזמן המכריעה היא עיתוי גילוי הפלישה, וכי הפקח הצהיר והעיד כי גילה את הפלישה ב-5.11.19. עוד נטען שלא חלפו שלוש שנים עד לחתימת הצו, שכן באוגוסט 2017 תפסה המשיבה חזקה, וכי ניתנה למבקשת הזדמנות במכתב ההתראה ובצו להעלות את טענותיה ובנה אף שוחח עם מר שלומי כהן מאת המשיבה. עוד נטען שהמבקשת לא הראתה זכות בקרקע ואין לה זכות כזו, כי ניסתה לעקוף את פסק הדין, וכי אין להידרש לטענות בדבר המצב שקדם לפסק הדין. לבסוף נטען כי אין מדובר בדרך הגישה לבית, וכי לא ניתן לערוך החלפת שטחים בנוגע לחלקה 159. נטען שבהסכם הפשרה נקבע שהיה על המשיבה לסגור כל גישה מחלקתה לחלקה 159, וכי ההתראה והצו הגיעו לידי המבקשת. התבקש לקבוע שמשך ההליך לא יבוא במניין הימים שיש לרשות לפעול.

דיון

1. לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו, לרבות העדויות שנשמעו, ואת טענות הצדדים, לא אוכל לקבל את הבקשה.
2. חוק הפינוי הינו הסדר ספציפי השואב מהגנת החזקה במקרקעין, ומעניק למדינה זכות ייחודית לפעול להגנת קרקעותיה מפני פולשים, וזאת בשל האינטרס הציבורי שבהגנת קרקעות המדינה ובשל אופיין של האחרונות לרבות מגבלות הפיקוח וההשגחה על שטחים פתוחים שבבעלות המדינה ושכיחות הפלישות אליהם. ייחוד ההסדר בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהרשות יכולה לפעול לפינוי ללא פניה לבית המשפט, בהוצאת צו סילוק שדינו כדין פסק דין הניתן לביצוע, בכך שסמכות סילוק הפולש נתונה לרשות גם מקום שמעולם לא החזיקה בפועל במקרקעין, ובכך שמקבל הצו נדרש לפנות לבית המשפט ועליו הנטל להוכיח את זכותו בקרקע (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון (19.11.03), רע"א 7685/16 אבו רביעה נ' רשות מקרקעי ישראל (13.10.16), רע"א (מרכז) 33675-04-14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל (11.5.14), ה"פ (ב"ש) 21193-05-17 אלזיאדנה נ' רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום (2.7.17)).
3. התנאים למתן צו סילוק, כמוגדר בסעיף 4 לחוק הפינוי, הם כי נתפסו מקרקעי ציבור, כי הממונה לפי החוק שוכנע "לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו" שתפיסת הקרקע הייתה שלא כדין, כי לא חלפו שישה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין ולא חלפו 36 חודשים מיום התפיסה. המדובר בתנאים מצטברים, והנטל להוכחת התקיימותם הוא על הרשות (עניין בן שמחון הנ"ל, פיסקה 18).

עוד יצוין כי חריגותו של הכוח שניתן לרשות בחוק הפינוי, וקיומן של אלטרנטיבות (למשל בדמות תביעת פינוי שיכולה הרשות להגיש) הובילו לקביעה לפיה יש לנקוט פרשנות מצמצמת של הוראות החוק ולשמור את השימוש בו למקרים מובהקים והכרחיים. כך, למשל, נדרשת דרגה של וודאות גבוהה בדבר הפלישה, על בית המשפט לבחון בנפרד טענות לגבי חוקיות הצו טרם הידרשות לזכויות הפולש הנטען, ולגבי התנאים להוצאת הצו הובהר כי "לא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצו" (שם, פיסקאות 18-20).

1. יישום קווים מנחים אלה על המקרה שלפניי מחייב לדחות את עתירת המבקשת לביטול הצו:

חוקיות צו הסילוק

1. לאחר בחינה, שוכנעתי כי התקיימו התנאים להוצאת הצו.
2. לעצם הפלישה, מן הראיות שהציגה המשיבה עולה כי בין הצדדים התנהל הליך קודם בבית המשפט המחוזי אודות החלקות 159 ו-160 (ה"פ 22999-06-16). ביום 23.11.16 הוצג באותו הליך הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין (להלן "הסכם הפשרה"). לפיו, נקבע הסדר מפורט שעיקרו בכך שהמבקשת תרכוש את חלקה 160, תפצה את המבקשת בגין ירידת שווי שנגרמה לחלקה 159 "בגין הבניה בקו 0 בחלקה 160", ו"תפנה את חלקה 159 ותשיבה לרשות מקרקעי ישראל... כשהיא ריקה ופנויה" לרבות בהריסת הגדר הקיימת "עד לגובה המוסכם עם הנתבעות (30-50 ס"מ) והנתבעות יפעלו להנחת רשת במקום החלק שנהרס...", אחרת תעשה זאת המשיבה.
3. מן הראיות עולה שחלקה 159 פונתה בפועל, בידי המבקשת. לפי דו"ח שצורף כנספח 3 לתגובת המשיבה, הדבר התרחש ביום 17.8.17, לאחר תיאום עם עורך-דין שייצג את המבקשת, וכלל הריסה "עצמית" באמצעות כלי הנדסי ש"הפולש הזמין" ואשר ביצע הריסה של "כל המחוברים אשר נבנו בחלקה 159... והשטח פנוי וחזר לקדמותו". בניגוד לטענות המבקשת בסיכומיה, לפיהן שביל הבטון הקיים כיום נותר מן העבר, צוין בדו"ח כי במהלך שבוצע ביום 17.8.17 נהרסו גם יציקות בטון וזאת כעולה מהערה בנוגע לקו בטון הסמוך לבית המבקשת "ובקטע הזה רצפת הבטון נהרסה בעדינות רבה". המשיבה גם הציגה תמונות של מהלך ההריסה.

בסיכומיה טענה המבקשת כי בפועל לא תפסה המשיבה באותו מעמד חזקה בקרקע. לכך אשיב בשניים: ראשית, כי המשיבה הותירה במקום שלט בולט הנראה בתמונות, ושנית כי בעניין בן שמחון הנ"ל הובהר שחוק הפינוי אינו מחייב את הרשות לתפוס בפועל את השטח כתנאי להוצאת צו לפיו. זאת, משום שהחוק נועד לטפל בריבוי של שטחים פתוחים שהמדינה לא יכולה להבטיח נוכחות בהם בפועל, באופן יומיומי.

1. כל אלה, בצירוף העתק הרישום מפנקס הזכויות שצורף כנספח 1 לתגובת המשיבה, מראים כי חלקה 159 היא מקרקעי ציבור, וכי הבניה במקום שבוצעה מטעם המבקשת וכלל אינה מוכחשת (שביל בטון ומדרגות, וכן הגדר במתווה בו היא קיימת וככל שהוא סוטה מההגדרות בהסכם הפשרה), היא בגדר פלישה לחלקה האמורה. היות שהשביל והמדרגות הנראים בתמונות ממוקמים בצמוד לקיר בית המבקשת שבחלקה 160, אוסיף ואפנה להתייחסות החוזרת ונשנית בהסכם הפשרה הנזכר לעיל לכך שהמבקשת בנתה את ביתה "בקו אפס" כך שהקיר ניצב על קו הגבול בין החלקות, ומכאן שבניית השביל והמדרגות בחריגה מקיר בית המבקשת נעשתה בתוך חלקה 159, שלמבקשת אין זכויות בה.
2. אשר ליתר התנאים להוצאת הצו: המפקח מטעם המשיבה, מר טרמצי העיד בתצהירו כי הצו ניתן לאחר שהממונה עיין בדוחות פיקוח שלימדו על הפלישה, ושוכנע בעצם הפלישה. דברים אלה אמינים עלי, ולא נסתרו.

עוד שוכנעתי כי ניתנה הזדמנות נאותה למבקשת לטעון בפני הממונה טרם הוצאת הצו: כנספחים 4 ו-5 לתגובת המשיבה הוצגה התראה וצילום הדבקתה במיקום בולט (על גדר החלקה), ביום 5.11.19. בהתראה פורש כי "הנך/ם רשאי/ם להעביר לממונה ברשות מקרקעי ישראל את טענותיך/כם לענין התראה זו בכתב ולצרף מסמכים המוכיחים אותם, וזאת לא יאוחר משבעה ימים ממועד התראה זו". המבקשת לא טענה שלא קיבלה את ההתראה, או כי ניסתה לפנות לממונה כדי להציג את עמדתה והדבר נמנע ממנה. בא-כוחה אף טען בסיכומים שפנה למר שלמה כהן שטען בפניו שאינו מוסמך, דבר המעיד על מודעותה של המבקשת להתראה. מר כהן הגיש תצהיר ובו דברים שונים, אך לא התייצב לעדות על כן לא אתחשב בתצהירו. די בכך שהממונה החתום על הצו הוא מר יואב כהן, מנהל מרחב ירושלים של המשיבה, ולא שלמה כהן אליו ניסה ב"כ המבקשת לפנות, והמבקשת לא הראתה כי נמנע ממנה לפנות ליואב כהן.

אני ער לתשובות המפקח מטעם המשיבה, מר טרמצי, בחקירתו הנגדית לפיהן "אין שימוע" (פ/8), אלא שאלה התייחסו לשאלה בדבר עריכת שימוע לאחר הוצאת הצו ולא לעיתוי הרלבנטי לפי החוק – טרם החלטת הממונה לחתום על הצו. עוד יצוין כי בדוחות המשיבה ובעדותו של המפקח נזכרו שיחות שנוהלו עם בנה של המבקשת טרם הוצאת הצו (פ/7). אין אלא לקבוע כי המבקשת ידעה היטב על הכוונה להוציא צו סילוק, יוצגה בידי עורך-דין ולא נמנע ממנה להציג את טענותיה. למעלה מן הצורך אציין שהמבקשת לא הראתה אילו טענות היו בידיה שעשויות היו להביא להימנעות מהוצאת הצו, לו הוצגו בפני הממונה, משאין לה כל זכות בחלקה 159.

1. מכאן לתנאים הנוגעים לעיתוי הוצאת הצו: התנאי הראשון דורש, כמובא לעיל, כי לא יחלפו שישה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה. מעדות המפקח עולה כי הפלישה אותרה ביום 5.11.19, וכשבוע קודם לכן קיבל פניה מסגן מנהל המרחב שעבר במקום והורה לו לבדוק (פ/6). הצו נחתם ביום 12.1.20. מכאן, שהתנאי הראשון התקיים.

התנאי השני דורש כי לא יחלפו 3 שנים מיום התפיסה ועד לחתימת הצו. כמובא לעיל, ביום 17.8.17 בוצע פינוי והריסה של כל המחוברים בחלקה 159. ממילא, שלא חלפו שלוש שנים טרם חזרה המבקשת ובנתה על החלקה.

1. בהקשר זה טענה המבקשת בסיכומיה שיש להבחין בין תפיסה לבין בניה, ובעוד שהבניה נהרסה באוגוסט 2017 הרי שהתפיסה של חלקה 159 על ידה המשיכה באופן רצוף זה עשרות שנים.

זאת אין לקבל. לפי הראיות שנדונו לעיל דובר בהריסה של כל אלמנט שעשוי לשמש את המבקשת, ולא נהיר אפוא כיצד באה לידי ביטוי המשך "תפיסה" על ידה. המבקשת אף לא הראתה כי המשיכה לתפוס את החלקה לאחר אוגוסט 2017, והדברים שאמרה מציגים תמונה הפוכה: "השטח כולו עצים, סברס, הרסתי הכל. לא השארתי כלום, רק את הדרך הזו שאני יורדת, הכל לקחו" (פ/4).

המבקשת אף התחייבה בהסכם הפשרה לפנות את החלקה ולהשיבה לידי המשיבה, ופעלה בהתאם ב"הריסה העצמית" שתוארה לעיל שבוצעה בתיאום בין הצדדים, תוך שהוצב שילוט המבהיר כי מדובר במקרקעי ציבור. המבקשת אף אישרה קיום חלק אחר בהסכם הפשרה – רכישת חלקה 160 תמורת תשלום (פ/2). כל אלה מראים, כי תפיסת החלקה בידי המבקשת נקטעה באוגוסט 2017 בהתאם להסכם הפשרה שיושם בפועל, וחודשה ביזמתה של המבקשת בהמשך, בניגוד להסכם ולפסק הדין. לכן, הגם שהמשיבה יכולה הייתה לפעול בערוצים שהוצעו בידי המשיבה בסיכומיה דוגמת הגשת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, היא רשאית הייתה לפעול גם לפי חוק הפינוי, משדובר בפלישה חדשה למקרקעי ציבור.

שיקולים וטענות נוספות

1. כמובא לעיל, העותר לביטול צו סילוק נדרש להוכיח זכות בקרקע. המבקשת לא הראתה זכות שיש לה בחלקה 159, ופסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה בו הסכים לפנות את החלקה ולמסרה לידי המשיבה אף שולל טענה שכזו. בהעדר זכות, קשה לקבל את טענת המבקשת להכבדה עליה כתוצאה ממתן הצו, לרבות בשל גילה. לעניין זה אוסיף כי השביל והמדרגות הנדונות אינם דרך הגישה הראשית לבית המבקשת, ואחזור על ההפניה להסכם הפשרה ממנו עולה כי קיר בית המבקשת ניצב על גבול חלקתה עם חלקה 159, באופן שלא מאפשר בניה נוספת מטעמה מעבר לקיר זה. עוד לא ניתן לקבל את טיעון המבקשת העוסק בהעדרן של תכניות בניה קונקרטיות בקרקע, משחוק הפינוי נועד כאמור לטפל בריבוי שטחים פתוחים ולמנוע פלישה לתוכם, גם אם הרשות אינה מתעתדת לבנות בהם בקרוב.
2. עוד נפל טעם לפגם בהתנהלות המבקשת, בשני מובנים: ראשית, בכך ששבה ופלשה לחלקה 159 הגם שהתחייבה לפנותה – התחייבות, כנגדה ויתרה המשיבה על דמי שימוש בחלקה זו במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

שנית, נפל פגם בכך שהמבקשת פנתה לבית המשפט בהליך זה והגישה תצהיר בו טענה לזכויות בחלקה מושא הצו ולהחזקה רצופה בה משך עשרות שנים. כל זאת, מבלי שהזכירה את ההליך הקודם שנוהל בין הצדדים, במסגרתו התחייבה לפנות את החלקה ולמסרה למשיבה, ואת הפינוי שבוצע בפועל. המבקשת הציגה בתצהירה טענות לא מדויקות נוספות, כגון חשש לפינוי שלה, של ילדיה ושל נכדיה מבית המגורים, שכלל אינו ניצב על חלקה 159. יוזכר שעתרה מלכתחילה לעיכוב ביצוע תוך שהגישה את בקשתה "בדקה התשעים" לפני כניסת הצו לתוקף.

שני אלה מציגים קושי במישור ניקיון הכפיים, המתווסף לשיקולים שהוצגו לעיל כבסיס לדחיית הבקשה.

1. המבקשת טענה כאמור לפגמים בהדבקת הצו. אכן, נפל פגם שעיקרו באי-מסירת הצו לידי המבקשת, שזהותה ידועה לאנשי המשיבה. סעיף 4ב לחוק הפינוי קובע כי מסירת הצו תהיה לידי התופס, והדבקה הותרה שם כאשר לא ניתן לקבוע את זהותו או לאתרו. בדומה, תקנות מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) (טופס צו ומסירתו) תשס"ה-2005 מתירות הדבקה כשהתופס או מי מבני משפחתו אינם נמצאים במקרקעין. לא כך במקרה דנן, בו העיד המפקח כי ידע מיהו התופס ואף שוחח עם בנה של המבקשת בטלפון (פ/7). יצוין שבצו סומנה "רובריקה" לא מדויקת, לפיה לא ניתן היה למסור את הצו ולכן הודבק.

המדובר בפגם, אך אין בו להביא לבטלות הצו. תכלית דרישת המסירה לידי התופס היא ביידועו. תכלית זו הוגשמה במלואה: אין כל טענה כי המבקשת לא ידעה על הצו בזמן אמת או על הכוונה להוציאו מבעוד מועד, היא העלתה את דבר הדבקתו בתצהירה והציגה עותק ממנו, וכמובא לעיל אף טענה כי בא-כוחה פנה לנציג המשיבה בעניין, טרם הוצאת הצו. בנסיבות אלה אין להורות על ביטול הצו מהטעם האמור.

הכרעה

1. הבקשה לביטול הצו נדחית. פרק הזמן בו התנהל הליך זה לא יילקח בחשבון במסגרת התקופה העומדת לרשות המשיבה לביצוע הצו.
2. בשקילת הוצאות ההליך, בנסיבות העניין ובין היתר בהתחשב בגילה ובמצבה של המבקשת, ובכך שההליך הסתיים בתוך ימים ספורים, אני מוצא להסתפק בסכום מדוד. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 500 ₪. הסכום ישולם עד 19.3.20 אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
3. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד שבט תש"פ, 19 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.