עתירה זו הוגשה נגד החלטת משרד הפנים אשר ניתנה ביום 20.11.19 בלשכת השר בירושלים.

תקנה 2(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"עתירה מינהלית (להלן - עתירה) תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה, ובהחלטה בענין מקרקעין - לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין."

תכליתה של תקנה זו: "ליצור ודאות בקרב ציבור המתדיינים לאיזה מבתי המשפט עליהם לפנות" [אליעד שרגא, רועי שחר המשפט המינהלי כרך שישי - סדרי הדין והראיות בבתי המשפט לעניינים מינהליים 131 (2011); ראו גם עע"מ 6948/12 דולורס גופז נ' מדינת ישראל (24.09.2012); עת"מ (מנהליים נצ') 59920-03-11 מדינת ישראל נ' דורון חזיזה (2.5.2011); עתמ (י-ם) 1250/09 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' מועצה המקומית קציר חריש (2.7.2009)].

יודגש כי העובדה שהעותרים מתגוררים בצפון ופנייתם למשרד הפנים נעשתה באמצעות הלשכה של משד הפנים בעכו אינה משליכה על הסמכות המקומית לפיה שי לדון בעתירה. אין גם מקום ובסיס לטענה כי הדיון בבית המשפט המוסמך יגרום, בהכרח, להארכת הדיון ועיכוב הטיפול בעניינם של העותרים. דווקא תכליתם של כללי הסמכות היא ליצור ודאות וארגון באופן שייתן מענה לכלל הפניות בצורה מיטבית.

בכל מקרה, ומאחר שההחלטה שנגדה הוגשה העתירה ניתנה בירושלים, וכללי הסמכות המקומית לעניין זה נקבעו בתקנות, אני מורה על העברת העתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

המזכירות תעביר החלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ב אייר תש"פ, 06 מאי 2020, בהעדר הצדדים.