1. לפני תביעה שעניינה נזקים שנגרמו לתובעים עקב הפרת חוזה שכירות אשר נחתם בין התובעים לבין הנתבע.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע שכר יחידת דיור החל מיום 1.7.18-30.6.19. כן אין חולק בין הצדדים כי ביום 25.5.19 חתמו הנתבע והתובע 1, אשר מולו התנהל הנתבע במהלך כל תקופת השכירות, על נספח המאריך את תקופת השכירות מיום 1.7.19-30.6.20 והקובע כי כל הוראות חוזה השכירות המקורי יחולו על תקופת ההארכה. כן אין חולק בין הצדדים כי ביחס לחודש יולי 2019 שילם הנתבע את דמי השכירות.

2. לטענת התובע בסמוך לסוף חודש יולי 2019 הודיע לו הנתבע במפתיע כי הוא מעוניין לעזוב באפו מיידי את הדירה. לאור הוראות ס' 19 לחוזה השכירות דרש התובע מהנתבע כי יפעל למציאת שוכר חליפי במקומו. הנתבע לא פעל בחריצות למציאת שוכר חלופי ורק לאחר שהתובע פנה למתווך אשר מצא שוכר חלופי תמורת תשלום דמי שכירות נמוך יותר, הושכרה הדירה. לפיכך הוגשה התביעה ביחס לחודשי בשכירות בהם עמדה הדירה ריקה וכן ביחס להפרש הסכום בין הסכום עליו הוסכם בחוזה בין הצדדים לבין הסכום ששולם לו ע"י השוכרים החליפיים. התובע ציין כי בסמוך לתום תקופת החוזה הראשונה אף ביצע הנתבע עבודות בדירה שחזקו את אמונו של התובע כי הנתבע מתכוון למצות את הסכם ההארכה עד תומו.

3. לדיון התייצב לעדות המתווך שטיפל בהשכרת היחידה אשר העיד כי שוחח עם הנתבע פעם אחת והוא אישר בפניו כי יש למצוא שוכר שיחליף אותו בשכירות וכי יהיה מוכן להשלים את הפרש הסכומים בין הסכום שישולם לסכום אליו התחייב במידת הצורך. העד אישר כי זו היתה השיחה היחידה שנוהלה בין הצדדים וכי הנתבע לא היה מעורב באופן אקטיבי במציאת שוכר חלופי. כן אישר העד כי המדובר היה בתקופה בה אין שוכרים רבים המחפשים דירות לשכירות ולכן גם הוסכם על תקופת שכירות קצרה באופן יחסי של חצי שנה.

4. הנתבע טען בדיון כי חתימת החוזה הייתה כרוכה בעושק מצידו של התובע, כי הנתבעת 2 היא שהייתה חתומה על החוזה המקורי והיא כלל אינה בעלת הדירה; עם זאת אישר הנתבע כי ההתנהלות כולה הייתה מול התובע 1 אשר גם התייצב לדיון וכי מעולם לא פגש בתובעת 2. הנתבע ציין כי היה לאחר תהליך גירושין ארוך וקשה ונאלץ לחתום על חוזה מול התובעים על מנת להפיס דעתו של ביהמ"ש לענייני משפחה וזאת בעצת עורך דינו. הנתבע ציין כי התגורר בדירה במשך שנה ובמהלכה נשא בכלל התשלומים בהתאם לחוזה, כאשר לקראת סוף תקופת החוזה היו אלה הוריו שנשאו בתשלומים שכן לו לא נותר כסף לשאת בתשלומים. הנתבע ציין כי לא הודיע לתובע על המשך השכירות 75 ימים טרם תום החוזה שכן ביקש לעבור להתגורר ביחידת דיור הקיימת בבית הוריו. 35 ימים טרם תום החוזה חתם על הארכת החוזה אולם לדבריו לא תכנן לגור במקום אלא עד שיוכל לעבור לאותה יחידת דיור ואכן בשלהי חודש יולי 2019 הודיע לתובע כי הוא עוזב את הדירה. כן טען הנתבע כי התמורה אותה שילם לתובע במסגרת החוזה היתה מופרזת ביחס למחירי הדירות באזור.

5. אביו של הנתבע העיד בדיון כי החוזים שנחתמו בין הצדדים היו חוזים דרקוניים. כן ציין אביו של הנתבע כי התובע אילץ את הנתבע לחתום על הארכת החוזה כאשר פגש אותו במדרגות ביתו וכי לנתבע לא היתה כל כוונה להאריך את שהותו בדירה והדבר היה עקב הלחץ אותו חווה אגב הליך הגירושין. עוד הפנה אביו של הנתבע לחוזה המקורי בין הצדדים לפיו היה על הנתבע להפקיד 12 שקים להבטחת התשלום והעובדה כי ביחס לתקופת ההארכה לא הופקדו ע"י הנתבע השקים וזאת כחיזוק לטענתו כי לא היה בכוונתו להאריך את תקופת החוזה. אביו של הנתבע אישר כי בשל חסרון כיס שילם הוא את דמי השכירות לתובע ביחס לחלק מתקופת השכירות.

6. בדיון הושמעה ע"י התובע הקלטה של שיחה בינו לבין הנתבע בה מודה הנתבע כי יתכן ויש לו אחריות כלפי התובע ביחס להודעתו כי הוא עוזב את הדירה וכן מאשר כי חתם על הארכת חוזה השכירות לשנה אולם בחלוף כחודש הודיע לו על עזיבת הדירה.

דיון ומסקנות-

7. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות והאזנתי לעדויות הצדדים אני בעמדה כי דין התביעה להתקבל.

עיון בחוזה בין הצדדים אשר חתימתו ע"י הנתבע אינה מוכחשת מעלה כי הוא מציין בפירוש כי הסעיפים הרלוונטיים בחוזה המקורי יחולו על חוזה ההארכה – וראו ס' 2 לחוזה ההארכה. בין סעיפים אלה גם ס' 19 הקובע כי השוכר יופטר מחבותו כלפי המשכיר בתנאי ויביא שוכר חלופי שייכנס בנעליו.

8. טענות הנתבע ביחס להיותו של החוזה נגוע בעושק נטענו ללא צל של הוכחה. לא הוצגה כל ראיה ביחס להליכי הגירושין, מצבו של הנתבע, היחס בין הליכי הגירושין לשכירת הדירה או כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי פעולותיו של התובע היו נגועות בחוסר תום לב כלשהו. הנתבע יכול היה למסור בכתב גירסה מלאה וסדורה של כלל טענותיו העובדתיות אולם לא עשה כן. טענתו במועד הדיון כי לא הכין מראש את טענותיו וכי הוא מדבר בדם ליבו אין בה כדי להצדיק חסכים עובדתיים משמעותיים בגירסתו, כגון הטענה ביחס לאופן חתימת הנתבע על הארכת החוזה, שלא נטענו על ידו בכתב ולא בע"פ אלא נטענו ע"י אביו שלא נכח במקום במועד האירוע כלל ועיקר. הנתבע עצמו מצטט בכתב הגנתו את יסודות עילת העושק אולם מלבד להעלות הטענה לא הוכיח את יסודותיה במסד עובדתי כלשהו. בנוסף, העדרה של הגירסה העובדתית התומכת בטענה כי לא היה מודע או לא הבין את תוכן חתימתו מהווה גירסה כבושה וככזו משקלה נמוך ביותר.

9. כך גם לא הוכיח הנתבע כי מחיר השכירות היה גבוה מן המקובל בשוק השכירויות במקום וכשנשאל ביחס לסוגיה השיב כי הוא יודע את המידע. אין המדובר בהוכחה כלל ועיקר שכן טענה עובדתית כדוגמת טענה זו יש להוכיח וזאת לכל הפחות באמצעות הצגת מחירי שכירויות באזור היחידה המדוברת (כך למשל באמצעות לוחות שכירויות באתרי ההשכרה במרשתת).

10. בתי המשפט פסקו לא אחת כי החזקה הינה כי חתימתו של אדם על מסמך מקימה חזקה כי היה מודע לתוכנו. הנתבע עצמו אף מאשר בשיחה הטלפונית שהושמעה בדיון כי חתם על חוזה לשכירת היחידה לשנה נוספת מבלי שהוא מעלה ולו ברמז טענה כאילו היה מוסכם על הצדדים כי מדובר היה בהסכמה לחכירת היחידה לתקופה קצרה יותר.

עוד לעניין חזקת הידיעה בע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף לב דיזנגוף (12.7.06)

11. לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו של מר לוי, העד מטעם התובע. העד לא היה חלק מן ההתקשרות בין הצדדים הניצים ועדותו כי הנתבע אישר כי יישא בתשלום ההפרש בין תשלומי השוכר המחליף לסכום השכירות אשר סוכם עימו עומדים בהלימה לשיחה שהושמעה בין התובע לנתבע בה מציין הנתבע כי יתכן והוא אף צריך לפעול לפצות את התובע בגין החלטתו לסיים את החוזה בין הצדדים באופן מיידי שלא בהתאם להסכם שנחתם ביניהם.

12. לאור העובדה כי הנתבע שילם לתובע את כל התחייבויותיו ביחס לתקופת החוזה הראשונה, אני מקבלת את הסברו של התובע כי לא עמד על הפקדת 12 שיקים מראש לאור הסתמכותו על הגינותו של הנתבע במסגרת יחסיהם עד לאותו מועד.

13. סיכומם של דברים- התובע הוכיח כי הנתבע חתם על חוזה להארכת שכירות יחידת הדיור בתנאים שהוסכמו על הצדדים בחוזה המקורי. משכלל החוזה המקורי התחייבות של הנתבע לעזוב את הדירה רק לאחר מציאת שוכר חלופי - הרים התובע את הנטל להוכיח תביעתו.

הנתבע מאידך לא הציג כל ראיה התומכת בטענתו לעושק מצידו של הנתבע, לא הוכיח כי המדובר בחוזה דרקוני או בלתי סביר ולא הוכיח כי הוסכם בין הצדדים על שכירות קצרת טווח.

לפיכך אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 17,364.5 ₪ בצירוף אגרה והוצאות משפט בסך 400 ₪.

בהינתן המצב הכלכלי לו טען הנתבע ולאור מצב המשק הידוע לכל, ישולם הסכום בתוך 60 ימים שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה עד למועד התשלום בפועל.

14. בשולי הדברים יוער כי מדברי התובע אני למדה כי בידיו שטר בטחון בסך 10,000 ₪ ואשר אין לפני מידע ביחס למימושו בלשכת ההוצאה לפועל שכן הצדדים לא מסרו כל מידע ביחס לסוגיה זו. לפיכך יובהר כי לא ניתן יהיה לגבות כפל תשלום ולפיכך ככל וניגבו סכומים כלשהם בלשכת ההוצאה לפועל מכוחו של שטר הביטחון, ינוכו סכומים אלה מהסכום אותו על הנתבע לשלם לתובע וככל ולא נפתחו הליכים כאמור לא יוכל התובע לנקוט בהליכים כאלה מכוחו של שטר הביטחון לאור העובדה שהגיש תביעה חוזית כנגד הנתבע.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי מרכז שבלוד.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ' אלול תש"פ, 09 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.