1. העותרת נבחנה בבחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין בישראל, שנערכה ביום 12.12.19. הציון של העותרת בבחינה עמד על 59, כך שנכשלה על חודה של נקודה. בעתירה שבנדון מבקשת העותרת לקבוע כי התשובה הנכונה היחידה לשאלה 12 בשאלון הבחינה היא חלופה ד', ולא כפי שקבעו המשיבים, ולחלופין להורות על פסילתה של השאלה.
2. וזהו נוסחה של שאלה מס' 12 בבחינה:

"לירון מעוניינת לקבל צו הגנה על פי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א- 1991, עבור נועם אחיינה הקטין, מה הדין?

1. על לירון להגיש את הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה.
2. על לירון להגיש את הבקשה לבית המשפט לנוער.
3. על לירון להגיש את הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית המשפט לנוער.
4. בנסיבות העניין לירון אינה מורשית להגיש את הבקשה".

1. המשיבה 2 (להלן: "הוועדה הבוחנת" או "הוועדה") קבעה כי התשובה הנכונה לשאלה היא חלופה ג'. בעקבות השגות שהוגשו על שאלה זו, קבעה הוועדה את חלופה א' כתשובה נכונה נוספת.
2. העותרת טענה כי יש לפסול שאלה זו שכן היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני היוצר חוסר צדק, שכן התשובה הנכונה היחידה לשאלה היא חלופה ד', ולא כפי שקבעה הוועדה.
3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה שדין העתירה להידחות.
4. היקף הביקורת השיפוטית על שיקול הדעת של הוועדה הבוחנת הוגדר והובהר פעמים רבות בפסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון. הכלל העולה מן הפסיקה הוא כי מדובר בהיקף התערבות מצומצם. בית המשפט אינו יושב כוועדת ערעור עליונה על הוועדה הבוחנת. הוא אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה, בפרט כאשר מדובר ברשות מינהלית שהיא מקצועית, וזאת אף שמדובר בתחום המשפטים שבו מצוי בידי בית המשפט ידע מקצועי ומסוגלותו המקצועית להידרש לשאלות שבבחינה גדולה יותר מאשר במקצועות אחרים. בית המשפט יטה שלא להתערב בשיקול הדעת של הוועדה, אלא מקום שהוכח לו כי שיקול הדעת לוקה בשיקול זר או בפגם אחר היורד לשורש שיקול הדעת המינהלי ויוצר חוסר הגינות ואי צדק. מבחן עזר שהוצע בפסיקה הוא האם בית המשפט היה פוסל את השאלה אף ללא ידע מקצועי בנושא. בית המשפט הוסיף וקבע שאין להעלות על הדעת מצב בו מתקיים מסלול ייחודי של ביקורת שיפוטית הפתוח הלכה למעשה רק בפני נבחנים במקצוע המשפטים, ולא במקצועות אחרים בהם לבית המשפט אין את הידע והכלים המתאימים (עע"מ 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (3.12.17), בפסקאות 4-3 לפסק דינו של כבוד השופט נ' הנדל; עע"מ 8281/18 לשכת עורכי הדין בישראל נ' פומס (11.12.18), בדעת הרוב).
5. בחינת השאלה שבנדון על רקע דברים אלה מוליך למסקנה כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת של הוועדה הבוחנת, באשר לא נמצא בו פגם המצדיק פסילת השאלה. כאמור, הוועדה הבוחנת קבעה כי התשובה הנכונה היא חלופה ג' (על לירון להגיש את הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית המשפט לנוער), ובהמשך הוסיפה את חלופה א' (על לירון להגיש את הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה) כתשובה נכונה אפשרית נוספת. תשובות אלו התבססו על סעיפים 1, 2, 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1992 (להלן: "חוק למניעת אלימות"); סעיפים 1, 3א לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960; וסעיף 4 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשמ"ד-1984.
6. לטענת העותרת, לירון, דודתו של הקטין הנפגע, אינה רשאית להגיש את הבקשה לא לבית המשפט לנוער ולא לבית המשפט לענייני משפחה, ועל כן חלופה ד', הקובעת כי לירון אינה מורשית להגיש את הבקשה, היא הנכונה, והיא בלבד. העותרת טענה כי לירון אינה רשאית להגיש את הבקשה לבית המשפט לנוער מן הטעם שזה מוסמך לדון בעתירה לצו הגנה עבור קטין רק אם כבר מתקיים דיון בעניינו בבית המשפט לנוער בעניין נזקקות. כאמור, נוכח טענות שהועלו בפני הוועדה הבוחנת בשלב ההשגות, קבעה הוועדה כי גם חלופה א' היא תשובה נכונה, אלא שלטענת העותרת לירון אינה רשאית להגיש את הבקשה גם לבית המשפט לענייני משפחה שכן הגדרת "בן משפחה" בחוק למניעת אלימות במשפחה נועדה להגדיר את הצדדים לבקשה לצו הגנה, ולא נועדה להכשיר בני משפחה לייצג בן משפחה אחר שנפגע וזקוק להגנה. כלומר, לשיטת העותרת, כאשר סעיף 3 לחוק למניעת אלימות קובע כי "בן משפחה" רשאי להגיש בקשה, הכוונה היא לבן משפחה שהוא הנפגע ולא לבן משפחה של הנפגע. ב"כ העותרת שב וטען כי אין המדובר בעניין של פרשנות, אלא הדברים עולים,לשיטתו, באופן ברור מלשונו של סעיף 3 לחוק ואף בפרקטיקה בית המשפט לא יסכים לדון בבקשה המוגשת על ידי בן משפחה של הנפגע ולא על ידי הנפגע עצמו.
7. בחינת החוק למניעת אלימות מלמדת כי "דודה" באה בגדר "בן משפחה" כמשמעותו בחוק (סעיף 1 לחוק). סעיף 3 לחוק קובע כך: "לבקשת בן משפחה, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, תובע משטרתי או עובד סוציאלי..., רשאי בית המשפט לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה...". הנה כי כן, על פי פשוטו של מקרא, בן משפחה (ודודה בכלל זה) רשאי להגיש בקשה למתן צו הגנה. טענת העותרת, כי כוונת הסעיף היא לבן המשפחה הנפגע הרשאי להגיש בקשה כנגד בן משפחתו הפוגע, אינה עולה מלשונו הפשוטה של החוק, גם לא על רקע קריאת הסעיף כולו על תתי סעיפיו. העותרת לא הצביעה על פסיקה כלשהי, ודאי לא פסיקה מחייבת, בה פורש החוק כשיטתה. יתר על כן, ניתן היה לטעון כי יש דווקא הגיון בלשון החוק, המתירה על פניו לכל בן משפחה של הנפגע להגיש בקשה למתן צו, וזאת על רקע תכלית החוק ובמטרה להרחיב את מעגל הגורמים הרשאים לפנות בבקשה למתן צו להגנתו של בן משפחה. לשם השוואה, בחוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001, נקבע כי בקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת יכול שתוגש על ידי "הנפגע או אדם מטעמו של הנפגע" (סעיף 4(ד)(1) לחוק), תוך שבדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי "מוצע כי הבקשה לקבלת צו מניעת הטרדה מאיימת תוכל להיות מוגשת לא רק בידי הנפגע אלא גם בידי אדם אחר מטעמו, כגון: ידידו או קרובו...". אמנם, כאשר מוגשת בקשה על ידי בן משפחה של הנפגע יכול שבית המשפט יבקש לוודא כי הבקשה אכן מוגשת "מטעמו" של הנפגע ולהגנתו (השווה ה"ט 12619-01-14 פלוני נ' פלונית (13.1.14), בפסקה 6 להחלטה; ה"ט 28912-06-17 שילה נ' כלב (27.6.17), בפסקה 16 להחלטה) ובמקרים מתאימים (למשל, כאשר מדובר בבגיר) אולי אף יבקש לשמוע את הנפגע עצמו, כפי שטען לפניי ב"כ העותרת, אך עדיין אין בכך כדי לשנות מלשון החוק הפשוטה ולהביא למסקנה אליה הגיעה העותרת כי החוק מתיר רק לבן המשפחה הנפגע בעצמו להגיש בקשה למתן צו הגנה. כמובן, שאין בדברים האמורים כדי להכריע בפרשנות החוק, והדברים נאמרו למעלה מן הצורך, שכן כאן המקום לחזור למבחן אותו התווה כב' השופט הנדל בעניין אסד הנ"ל: האם בית המשפט היה פוסל את השאלה אף ללא ידע מקצועי בנושא? בהינתן האמור לעיל, ברור שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. נוכח לשון החוק הפשוטה ובהיעדר אסמכתא כלשהי התומכת בפרשנותה של העותרת, יש לקבל את תשובה א' כנכונה שפי שקבעה הוועדה, ולפיכך אין מקום להתערבות.
8. נוכח האמור, העתירה נדחית.

העותרת תישא בהוצאות המשיבות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. בקביעת סכום ההוצאות הבאתי בחשבון את התוצאה אליה הגעתי, ובצד זה את העובדה שהעתירה התמקדה בשאלה אחת והדיון בה היה ענייני.

ניתנה היום, כ' אייר תש"פ, 14 מאי 2020, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.