כללי

1. לפני תביעה לסעד הצהרתי המורה כך (ציטוט מהמרצת הפתיחה):

"מיקום מגרשו של המבקש מס' 1, בהתאם לתכנית איחוד וחלוקה מס' 354-0553016 (להלן: "התוכנית המפורטת לאיחוד וחלוקה"), אשר נערכה על ידי המועצה המקומית מעלה עירון, בהתאם לתוכנית ע"נ/960, הינו מגרש 124 בתשריט שצורף לתוכנית איוד וחלוקה הנ"ל".

1. המבקש 1 ז"ל היה בעל זכויות במשותף עם אחרים במקרקעין הידועים כחלקה 15 בגוש 20301 בכפר מוסמוס בשטח השיפוטי של המועצה המקומית מעלה עירון (להלן: "החלקה"), והמבקש 2, בנו, קיבל ממנו הרשאה ומחזיק במקרקעין.
2. המרצת הפתיחה הוגשה כנגד כל השותפים בחלקה לרבות מדינת ישראל – רמ"י (להלן: "המשיבה") וכן כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון (ללהן: "הוועדה") המועצה המקומית מעלה עירון (להלן: "המועצה").
3. כל המשיבים פרט למשיבה נתנו הסכמתם למתן פסק דין הצהרתי בנוסח הנ"ל. בדיון שנערך ביום 17.11.20 הסכימו ב"כ המבקשים וב"כ המשיבה כי המחלוקת ביניהם היא מחלוקת משפטית ולכן הוסכם כי ההכרעה במחלוקת תהיה על יסוד סיכומים בכתב.

הרקע ועיקר העובדות הצריכות לעניין

1. החלקה היא חלק ממתחם שלגביו הוכנה, ביוזמת המועצה המקומית מעלה עירון (להלן: "המועצה") ובתקצוב של משרד השיכון, תוכנית מפורטת לאיחוד וחלוקה. אין חולק כי התוכנית הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה עירון (להן: "הוועדה") אולם לא הופקדה. בדיון מיום 10.6.20, ציין נציג המועצה: "וועדה שמאשרת תכנית בתשלומי איזון חייבת לשלם מיד תשלומי איזון ואח"כ לגבות מאנשים. הוועדה סירבה לדון בתוכנית משום שאין לה כסף. היתה ישיבה לפני כמה חודשים והיו החלטות על התוכנית כדי לקדם אותה ולהוריד מהפקעות שטחי ציבור כדי להקטין תשלומי איזון". אין חולק כי עד כה התוכנית לא אושרה.
2. המבקשים או מי מהם בנו מבנה מגורים בחלקה. בשלב בו הוקם השלד, הגישה המשיבה כנגד המבקשים תביעה לצו מניעה ולצו הריסת השלד (ת.א 41313-09-14). ביום 13.8.16 ניתן פסק דין לפיו צו המניעה הזמני הפך קבוע, המבקש 2 נדרש לפנות את החלקה והמבקשים שניהם צוו להרוס את השלד עד ליום 31.12.18 "בכפוף להחלטות שיפוטיות שיתקבלו בעתיד בנוגע לפירוק השיתוף בחלקה, ככל שיתקבלו" (להלן: "פסה"ד).
3. ביום 12.9.19, כשנה לאחר המועד האחרון לביצוע הריסה, פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל לביצוע הפינוי. המבקשים עתרו לעיכוב הביצוע בד בבד עם הגשת המרצת הפתיחה. תחילה נדחו בקשותיהם בענין זה, אך ביום 27.2.20 התקבלה הבקשה בהיעדר תגובת המשיבה ואי התייצבותה לדיון בבקשה. למרות טענות המשיבה להיעדר המצאה כדין, לא הגישה בקשה לביטול ההחלטה וצו עיכוב הביצוע עודו בתוקף.
4. בדיון שנערך ביום 17.11.20, הודיע ב"כ המבקשים כי הוגשה תביעה לפירוק השיתוף. תביעה זו תלויה ועומדת.

טענות הצדדים

1. לשיטת המבקשים יש לקבל את המרצת הפתיחה ולהצהיר כמבוקש בה. ראשית, הם מדגישים כי פרט למשיבה, כל יתר המשיבים הסכימו למתן פסק הדין ויש ליתן פסק דין כפי המבוקש, המופנה כלפיהם. בנוסף, הם סבורים כי הינם עומדים בכל התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן סעד כאמור: הראו קיומו של מצב המצדיק ליתן הצהרה כמבוקש; מן הראוי כי יינתן הסעד שביקשו; הנסיבות הכוללות מצדיקות להיעתר לתביעה ואין טעמים המצדיקים לשלול מהם את הסעד המבוקש.
2. המבקשים עמדו בסיכומיהם על חשיבותו של הליך פירוק שיתוף במקרקעין, טענו כי יש למנוע ככל הניתן מצב של שיתוף במקרקעין ועיקרון העל הוא שכל שותף רשאי לבקש את פירוק השיתוף בכל עת. המבקשים הדגישו את חוסר התכלית של השיתוף במקרקעין שכן המשך השיתוף מעכב את פיתוח הנכסים המשותפים ומסרבל את הניצולת המיטבית של הקרע. מכאן, טוענים המבקשים כי מוקנית להם זכות מהותית בהליך זה, כחלק מהשותפים המעוניינים לקדם ולהמריץ את פירוק השיתוף בחלקה, בין היתר באמצעות קידום התכנית לאיחוד וחלוקה שהוגשה לוועדה.
3. המבקשים טוענים שכל השותפים בחלקה למעט המשיבה מצטרפים לעמדתם ומבקשים לקדם את פירוק השיתוף. דא עקא כי המשיבה, לא זו בלבד שלא יזמה את פירוק השיתוף, אלא היא משהה ומעכבת את קידום התוכניות ללא כל סיבה מניחה את הדעת, מתנגדת שלא כדין לבקשה ומסרבת לשתף פעולה כראוי עם יתר השותפים במטרה להגיע לפירוק השיתוף. צוין כי השטחים הפנויים בחלקה, שלא נתפסו בידי השותפים האחרים, או חלקם, עולים בשטחם על גודל השטח לו זכאית המשיבה בחלקה, בהתאם ליחסיות זכויותיה. על כן, נטען כי לא אמור להיות קושי בכך שהפירוק יבוצע תוך שמירת זכויותיה של המשיבה. מעבר לכך, התנהלותה של המשיבה הא זו הגורמת לכך שאין במקום תכניות המאפשרות לשותפים המחזיקים בחלקה למצות את זכויות הבנייה שלהם.
4. המבקשים הפנו את בית המשפט לאמירות רבות משקל של בית המשפט, בהליך נוסף שהתנהל בעניין החלקה, ביחס להימנעות הממושכת של המשיבה מקידום הטיפול בפירוק השיתוף ולתוצאות הנובעות מכך, כמו גם לחוסר תום לבה של המשיבה (כב' השופטת גץ-אופיר בת.א 11113-08-09 פס"ד מיום 16.4.17 – סע' 41 לסיכומיהם). יצוין שבאותו ענין הורתה כב' השופטת גץ-אופיר על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד 1.5.22, על מנת שהמשיבה תגיש תביעה לפירוק השיתוף. עוד נקבע, כי אם לא תוגש עד אותו מועד תביעה לפירוק השיתוף ע"י המשיבה, צו ההריסה יבוטל. כב' בימ"ש הביא במכלול שיקוליו את האנומליה הנובעת מכך שהמשיבה אינה מקדמת תכניות או פירוק שיתוף מצד אחד, ועותרת לצווי מניעה והריסה מנגד. בית המשפט קבע כי אין לאפשר תוצאה כזו.
5. המבקשים טוענים, כי בשים לב לאמור מעלה, הסעד המבוקש בתביעה דנא הוא סעד בעל משמעות אופרטיבית, הנדרש והחיוני לעניינם. הם חוזרים ושבים על כך שמתן הצו יביא לידי כך שיקובע בפסק דין, המצב הקיים לפיו מגרש 124 משויך למבקשים עפ"י תכנית האיחוד והחלוקה, מה גם שהמבנה אשר בנו מצוי במגרש זה, שבו אין לאיש מלבדם זכויות עפ"י אותה תכנית ולכן לא יהיה בעצם קיומו בשטח משום הפרעה לאיש מהשותפים.
6. יוער שהמבקשים מדגישים בסיכומיהם, כי בניגוד לגרסת המשיבה אין מטרתו של הסעד המבוקש להביא לעיכוב ביצוע פס"ד, כאילו זו תכליתו היחידה של ההליך. אליבא דעתם תכלית ההליך: "קידום החלוקה במקרקעין על פי תוכנית שערכה המועצה המקומית במימון משרד השיכון" (סע' 12 לסיכומים). המבקשים תומכים טענה זו בכך שבפסה"ד לא ניתנה הוראה לסילוק ידו של המבקש 1 ז"ל מהחלקה וכי למשיבה לא ניתנה זכות להרוס את המבנה בעצמה. לכן, ממילא אין המשיבה יכולה לגרום לביצוע פסה"ד, מה שחייב לכאורה את המבקשים לעיכוב ביצוע.
7. המשיבה טוענת כי דין המרצת הפתיחה להידחות. לדידה המבקשים אינם עומדים באף אחד מהקריטריונים שנקבעו בהלכה הפסוקה לעניין מתן פסק דין הצהרתי. המשיבה אוחזת באותן הלכות פסוקות לעניין סעד הצהרתי אולם סבורה כי המבקשים אינם עומדים בתנאים שנקבעו.
8. ראשית, טוענת המשיבה כי סעד הצהרתי הינו סעד מן היושר, ולפיכך בית המשפט רשאי לשקול שיקולים רחבים לרבות עקרונות של צדק ויושר. כך, ביתה משפט לא יתן יד למתן סעד הצהרתי מקום בו המבקש נקט שיהוי, או בא לבית המשפט בחסור ניקיון כפיים או בחוסר תום לב. המשיבה חוזרת על הקריטריונים למתן הסעד, שהם קריטריונים מצטברים: הוכחת זכות קנויה אות מצב קיים, שכנוע כי ראוי ומוצדק לשריין את הזכות, הוכחת היעדר נסיבות מיוחדות מכוחן אין להיעתר לסעד. המשיבה טוענת כי בהיעדר תכנית מאושרת לא קמה למבקשים כל זכות ולמעשה לא קיים מצב עליו הם מבקשים להצהיר. לחילופין לא ראוי לשריין את אותה זכות משום שאין לדבר נפקות משפטית, שהרי התכנית טרם אושרה. לא יהיה במתן הסעד כדי ליתן תוקף לתכנית ומשום כך עסקינן בסעד תיאורטי גרידא.
9. עוד טוענת המשיבה, בהסתמך על הלכת בנק ברקליס דיסקונט נ' ברנר (ע"א 227/77, פ"ד לב (1) 85), כי אם בידו של מבקש סעד הצהרתי אפשרות לעתור לסעד ממשי, בר אכיפה, אין מקום להענקת הסעד ההצהרתי. והנה, במקרה שלפנינו עתרו כבר המבקשים בהליך מקביל לפירוק השיתוף, שהוא למעשה ההליך הנכון והמתאים בנסיבות הענין. משעה שיש בידם אפשרות לסעד בר אכיפה, הרי אין מקום לקבל בקשתם לסעד הצהרתי, שאין בו כשלעצמו כל תועלת.
10. המשיבה מוסיפה עוד כי יש לבחון שאלות נוספות בסוגיה, כגון: האם התובע מצביע על אינטרס לגיטימי, האם תצמח לו תועלת מהסעד ההצהרתי או שמא הוא הליך סרק? האם השאלה המוצגת לפני בית המשפט היא תיאורטית או אקדמית בלבד? האם אינטרס אחר עשוי להיפגע למעלה מן המידה לו יזכה התובע לסעד ההצהרתי? כאן המשיבה מסתמכת על ההלכה הנ"ל, שם נקבע כי אם ההליך אינו מביא לסיום ההתדיינות בין הצדדים ויהיה בו כדי לפתוח בהליכים נוספים, אזי הנטייה תהיה לא לאפשר את מתן הסעד.
11. מעל הכל טוענת המשיבה, כי המבקשים באו בידיים לא נקיות לבית המשפט שעה שהם מפרים ברגל גסה את פסה"ד ולא זו בלבד שלא פינו ולא הרסו את השלד, אלא המשיכו בבניית הבית עד תום ואף אכלסו אותו. לטעמה, במצב דברים זה אין המבקשים זכאים לסעד מן היושר.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי דין התביעה להידחות. אני סבורה, לאחר בחינה של הדברים ומתן משקל לטענות הצדדים, כי לא הורם הנטל להוכיח את קיומם של התנאים המצטברים המצדיקים ליתן את הסעד ההצהרתי המבוקש, וזאת גם מקום בו יתר המשיבים לא התנגדו למתן פסק הדין.
2. כאמור, המדובר בבקשה להצהיר כי מיקום מגרשו של המבקש 1 ז"ל הוא במגרש 124 לפי תשריט תכנית האיחוד והחלוקה. לעניין זה, אין מחלוקת כי זהו מצב הדברים לפי התכנית ולפיה התשריט. המבקשים צירפו, להמרצת הפתיחה, מעבר לתשריט ולטבלת האיזון, גם אישור של אדריכל המועצה, כי מגרש 124 בתכנית מוקצה למבקש 1 ז"ל (נספח ט' להמרצה).
3. ברם, אני סבורה כי אף אם אצהיר על המצב הנ"ל, לא יהיה בכך משום לקדם את עניינם הלגיטימי של המבקשים. ראשית, תכנית האיחוד והחלוקה לא זכתה לאישור ואף לא נדונה עד כה באופן סופי. שנית, במתן הסעד ההצהרתי אין משום קידום של פירוק השיתוף בחלקה. הסעד ההצהרתי מקבע את המצב הקיים בפסק דין אך מעבר לכך אין בו תועלת כלשהי. לא ניתן על בסיסו לפרק את השיתוף ולא ניתן על בסיסו לאשר את התכנית.
4. ההליך הראוי, בו נקטו המבקשים בסופו של דבר, הוא הליך פירוק השיתוף. במסגרתו עתרו המבקשים לפירוק השיתוף בעין, וזוהי האכסניה המתאימה, שכן ככל ויצווה ביתה שפט על פירוק השיתוף, יינתן תוקף של פסק דין לחלוקה כזו או אחרת של הזכויות במקרקעין, בין בעין ובין בכל דרך אחרת. סעד כזה יהיה סעד ממשי שניתן יהיה לאכוף והוא הסעד שיוכל לבטא בצורה הטובה ביותר את האינטרס של המבקשים בזכותם בחלקה. לעומתו, הסעד ההצהרתי הינו, לכל היותר, ראשיתה של הדרך שאין עמה סיום של ההתדיינות, שהרי רק הצהרה על מיקום המגרש לפי התכנית אין בה סוף פסוק, בין משום שהחלקה עדיין לא תפוצל לבעלי הזכויות על פי אותה ההצהרה, מן הבחינה הקניינית, והן משום שאין בה משום לאשר את התכנית מן הבחינה התכנונית בהיעדר סמכות, הנתונה לוועדה בלבד.
5. ראוי היה כי המבקשים יפנו להליך של פרוק השיתוף לפני זמן רב במקום להגיש את ההליך דנא, שאין בו כדי לקדם במאום את פירוק השיתוף או את אישור התכנית. בדומה לכך, ניתן היה לפנות בהליך של עתירה מנהלית לחייב את הוועדה לדון בתכנית או לקדם את הדיון בה.
6. כאשר אני מביאה לפני את מכלול השיקולים ואת מכלול הנסיבות עליהן הצביעו הצדדים בסיכומיהם, עולה כי המבקשים נקטו מידה מסוימת של חוסר תום לב, בהגישם את ההליך דנא רק לאחר שהמשיבה פתחה הליכי הוצאה לפועל למען יבוצע פסה"ד לפינוי. מאידך, גם טענת המשיבה לחוסר תום לב היא בבחינת "כל הפוסל במומו פוסל", כאשר המתינה כשנה עד נקיטת הליכי הוצאה לפועל ולא נקטה הליכים קודם לכן למען יבוצע פסק הדין, תוך שבמקביל היא משתפת פעולה בהליכי התכנון לצורך הניסיון להוציא את תכנית האיחוד והחלוקה אל הפועל.
7. יש להביא בחשבון כי המשיבה, חרף טענותיה הקשות כנגד המבקשים על זלזול בהליכי משפט, עשיית דין עצמי והתעלמות מפסק דין מפורש של בית המשפט, לא טרחה לעשות מעשה, לא הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, השתהתה עד נקיטת הליכי ההוצאה לפועל. גם בהליך זה, המשיבה לא הגישה תשובתה במועד (והביאה בכך ל-2 בקשות למתן פסק דין בהיעדר הגנה), לא הגיבה לבקשה לעיכוב הביצוע ולא התייצבה לדיון בה. גם לאחר שניתן צו לעיכוב הביצוע, המשיבה לא הגישה בקשה לביטול ההחלטה שניתנה, אליבא גרסתה, בהיעדר המצאה כדין.
8. אם אסכם, אזי לטעמי המבקשים הוכיחו שקנויה להם זכות ומתקיים המצב עליו ביקשו להצהיר. למבקשים אינטרס לגיטימי במתן הסעד המבוקש. עם זאת, לא הוכח כי מתן הסעד יועיל למבקשים בדרך כלשהי לקידום העניין המהותי לשמו נדרש פסק הדין ההצהרתי. ההליך המקביל לפירוק השיתוף הוא ההליך הראוי והנכון בנסיבותיו של המקרה ולטעמי היה על המבקשים לנקוט בו מלכתחילה, תוך בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בתביעה לפירוק השיתוף. תחת זאת, המבקשים לא באו בידיים נקיות לבית המשפט, כאשר עשו דין לעצמם, לא קיימו את צו המניעה הקבוע, המשכו את הבניה ואכלסו את המבנה, ולמעשה הפרו ברגל גסה את צו בית המשפט. עמדו לרשות המבקשים כשנתיים ימים בין מועד מתן פסה"ד ועד לביצועו ולא פנו אל בית המשפט. כיום הם מבקשים כי בית המשפט יושיט להם יד ויעניק להם סעד מן היושר. איני סבורה כי דין תביעתם בנסיבות אלה להתקבל.
9. אשר על כן, המרצת הפתיחה נדחית. בנסיבות שמניתי בסע' 26 לעיל, איני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"א סיוון תשפ"א, 22 מאי 2021, בהעדר.