לפני בקשה לעיכוב הליכי פינוי של מקרקעין, בהתאם לפסק דין בו זכה מר עלי אלנבארי (הנתבע 1 בהליך זה), בתביעה פוססרית שהגיש נגד מר חוסיין אלנבארי ונגד מר פרחאן עואד אלנבארי (הנתבעים 2 ו- 3 בהליך זה, כאשר בינתיים נפטר מר חוסיין אלנבארי).
התובע בהליך דנן הינו אחיו של מר פרחאן עואד אלנבארי, מי שהיה הנתבע 2 בהליך הפינוי, והינו נתבע 3 בהליך זה.

בתאריך 05.03.20 דחיתי הבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד.
לאחר מכן התקבלה תגובת הנתבע 1 המתנגדת לבקשה.
לאחר קבלת תגובת הנתבע 1 התקיים דיון בבקשה, במהלכו נחקרו המצהירים (התובע וכן הנתבע 1), ולאחריו הוגשו סיכומי הצדדים.

רקע רלוונטי

1. בחודש 12/13 הגיש הנתבע 1 בתיק זה תביעה נגד מר חוסיין אלנבארי, שנפטר בינתיים, שעזבנו הינו נתבע 2 בהליך זה, ונגד מר פרחאן עואד אלנבארי, שהינו הנתבע 3 בהליך זה, תביעה לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעי שהוגדרו: גוש 100066 חלקה 2 באדמות אלנבארי שבט אבו רוקייק - חלקה 2 (להלן: "המקרקעין").
   מר עלי אלנבארי טען כי המקרקעין נשוא התביעה מוחזקים על ידו מזה שנים רבות, ואילו הנתבעים (שם), פלשו אליהם אט אט ברבות השנים (להלן: "תביעת הפינוי").
2. התובע והנתבעים בתביעת הפינוי הם קרובי משפחה (הקשרים המדויקים צוינו בסעיף 13 לפסק הדין). בפסק הדין נקבע כי אבי המשפחה של הצדדים החזיק במקרקעין ב – 5 חלקות בלתי מוסדרות. בשלב כלשהו נשכר המודד קאיד על ידי משפחת אלנאברי, לבצע מדידה לשטחים של המשפחה, ולבצע חלוקה ביניהם של אותם שטחים. בנסיבות אלו נפגש עם כל הצדדים בשטח, מדד את השטחים וסימן את החלקות של כל אחד מהצדדים, וחילק החלקות ביניהם, בהתאם להסכמות שנמסרו לו על ידם בעת הסיור בשטח, כאשר בתאריך 21.08.98 הוציא המודד מפה מוסכמת, לפיה חלקה 2, המקרקעין נשוא תביעת הפינוי, עליהם ממוקמים המבנים נשוא תביעה זו - נמסרה למר עלי אלנבארי, התובע בתביעת הפינוי.
3. תביעת הפינוי הוגשה בחודש 12/13 כאשר בחודש 06/18 ניתן פסק דין שקיבל את התביעה. בפסק הדין נקבע כדלקמן:
   "(38) אני קובעת כי דין התביעה להתקבל.
   (39) בית המשפט סבור כי יש מקום שהמודד קאיד יגיע לחלקות ויסמן בברזלים או בדרך סימון אחרת – את הגבול בין חלקה 2 לחלקה 4.
   (40) אני מורה לנתבעים לסלק ידם מחלקה 2 המופיעה במפת קאיד. על הנתבעים להרוס ולסלק את כל מה שבנו על חלקה 2. הסילוק וההריסה יתבצעו עד ליום 1.8.18." (ההדגשה במקור).
4. על פסק הדין הוגש ערעור. בסיום הדיון נדחה הערעור בהמלצת בית המשפט ונקבע כי המערערים, הנתבעים בתביעת הפינוי, יפנו החלקה עד ליום 10.03.19.
   בין לבין נפטר מי שהיה הנתבע 1, מר חוסיין אלנבארי.
   מאז ועד היום מתנהלים הליכי פינוי בהוצל"פ, היינו מאז חלפה כשנה וחצי מאז מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין וכשנה מאז המועד שנקבע לפינוי בדיון בערעור.
   בין לבין הוגשו לבית משפט זה בקשות שונות בעניין ביצוע פסק הדין כאשר התברר כי המודד קאיד נכנס לכלא ובהמשך הודיע המודד כי אינו מוכן לבצע המדידה שכן טען כי קיבל איומים על חייו. הנתבעים טענו כי לא ניתן לבצע את פסק הדין ללא מדידה, התובע ביקש להחליף את זהות המודד, הנתבעים התנגדו לכך כאשר ביצועו של פסק הדין עוכב בינתיים, עד שביום 24.01.20 נתתי החלטה לפיה ניתן לבצע את פסק הדין גם ללא מדידת קאיד וכמו כן מיניתי מודד אחר.
   על ההחלטה מיום 24.01.20 הוגשה בקשת רשות ערעור. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 05.02.20.
5. המרצת פתיחה זו הוגשה כעשרים יום לאחר מכן, ביום 25.02.20.
6. באף שלב מאז הגשת התביעה, בחודש 12/13, ועד למתן ההחלטה האחרונה בתיק הפינוי, ההחלטה מיום 05.02.20, היינו במשך כשש שנים, לא נטען על ידי אחיו של התובע, מי שהיה הנתבע 2 בתביעת הפינוי, כי גם התובע מחזיק בבתים בחלקה 2.
   באף שלב לא ביקש התובע להצטרף כצד לתביעת הפינוי.

דיון והכרעה

1. בית המשפט ייתן צו מניעה זמני אם הציג מבקש הסעד ראיות מהימנות לכאורה להוכחת תביעתו וכן אם נוכח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש
2. התובע, מבקש הסעד הזמני, טוען כי פסק הדין בתביעת הפינוי, לא ניתן נגדו, אלא כנגד אחרים, באופן שמחייב עיכוב הליכים על מנת ליתן לו את יומו בבית המשפט.
   יחד עם זאת עיון בתביעה דנן מעלה כי התובע אינו מציין באף מקום בתביעה כי החזיק במבנים טרם החזיק הנתבע 1 במקרקעין. כלומר, התובע כאן אינו מפרט מדוע יש לו זכות טובה יותר מזו של הנתבע 1, בחלקה בה נבנו המבנים נשוא התביעה. ההפך הוא הנכון. בסעיף 2 לתביעה מציין התובע כי בנה את בית המגורים נשוא בקשתו ואת הסככה נשוא בקשתו, בערך בין השנים 2010 – 2012, בעוד מעיון בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי עולה ברורות כי הנתבע 1, הזוכה בתביעת הפינוי, מחזיק במקרקעין שנים רבות טרם השנים 2010 – 2012. (ראה למשל סעיפים 22 – 24 לפסק הדין).
3. לפי ההלכה הנוהגת, העובדה שלא ניתן פסק דין לפינוי של אדם הנמצא או מחזיק במקרקעין, איננה מונעת כשלעצמה את פינויו מהמקרקעין. וראו הכתוב בספרו: "סיכום הדברים הוא שניתן לפנות כל מי שנמצא בנכס העומד לפינוי, בין אם ניתן נגדו פסק פינוי ובין אם לא ניתן. ועובדה זו בלבד שאדם נמצא או מחזיק בנכס בלא שניתן נגדו פסק פינוי איננה מונעת כשלעצמה את פינויו...
   (ד. בר אופיר, "הוצאה לפועל – הליכים והלכות", פרלשטיין גינוסר, מהדורה שביעית – 2009).
   בעניין זה ראו גם ת"א 4064-09-09 אצלן נ' מנהל מקרקעי ישראל, החלטה הדוחה בקשה לסעד זמני מיום 04.11.09 (פורסם במאגרים משפטיים), אותה הגישו שני בניו של מי שניתן נגדו צו פינוי, ושם נקבע בין היתר כדלקמן: "...לטענתם, זכותם היא שלא להיות מפונים מהמקרקעין כל עוד לא ניתן פסק דין של פינוי כנגדם באופן אישי, ובנקודה זו הם גם מלינים על המשיב על כך שלא צירף אותם לתביעה שהתנהלה בפני כב' השופטת מני-גור, על אף שהמשיב ידע על החזקתם במקום, ועל אף שהם גם פנו אליו במפורש בענין זה.
   אינני מקבל טענה זו של המבקשים. ההלכה הפסוקה היא כי ניתן לפעול בהליכי פינוי או סילוק יד גם נגד מי שלא ניתן נגדו פסק פינוי, אולם הוברר שהוא מחזיק בנכס בעת שנמסרה הודעת הפינוי לצד שלישי.... ניתן לפנות כל מי שנמצא בנכס העומד לפינוי, בין אם ניתן נגדו פסק פינוי ובין אם לאו. עובדה זו בלבד, שאדם נמצא או מחזיק בנכס שלא ניתן נגדו פסק פינוי, איננה מונעת כשלעצמה את פינויו...".
   וכן ראו רע"א 29170-01-10 אצלן נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים), בו נדחתה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה).
4. משניתן פסק דין המורה על פינוי מקרקעין, הוא ייאכף הן כלפי מי שהיה צד לפסק הדין, והן כלפי כל צד שלישי המחזיק במקרקעין בפועל, ככל ולא יעלה על ידו להוכיח, כי החזקתו נובעת מכוח זכות עצמאית ובת תוקף.
   כלומר, על המבקש, הטוען שהינו מחזיק בנכס, ולא היה צד לפסק הדין, להצביע על זכות שאיננה תלויה או נובעת מזכויותיו של מי שנגדו ניתן פסק דין, ואם לא יוכיח זכות שכזו לא תהיה לו למעשה הגנה כלפי הפינוי.  
   במצב בו זכותו של המבקש, התובע, נובעת מזכותו של החייב/החייבים בפסק הדין ברור כי גורלו של התובע תלוי בגורל החייב ופסק הפינוי יעמוד גם לחובתו.
5. ההלכה הפסוקה קובעת כי: "מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם מי מבעלי הדין, מנוע מלשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף הענין בפסק דין חלוט שניתן על ידי בית משפט מוסמך", רע"א 1422/07 כרמית מועלם נ' מנהל מקרקעי ישראל. באותו פסק דין דחה בית המשפט בקשת רשות ערעור על החלטה בה נדחתה בקשת המבקשת לערער נגד החלטת בית משפט השלום בירושלים, שלא לעכב את הליכי ההוצאה לפועל נגד המבקשת. המערערת שם הינה אשתו של מי שנגדו ניתן פסק דין לפינוי מבית מגורים וממגרש עליו הוא נמצא.
   ראו גם רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים); רע"א 623/08 ברוריה פולק ואח' מנהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם במאגרים משפטיים).
   וראה גם רע"א 8660/17 עזבון המנוח עלי סעאידה זל נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "...גם לגופם של דברים לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה, ואתייחס אך לשתיים מן הטענות שהועלו. ראשית, פסק הדין הראשון אמנם ניתן נגד עלי והמבקשת 2, אולם כפי שקבעו הערכאות למטה, המבקשים לא הציגו כל ראיה לזכות עצמאית במקרקעין, וכחליפיהם של עלי והמבקשת 2 ברי כי פסק הדין מהווה מעשה בית-דין גם כלפיהם..." (הדגשה שלי – הח"מ).
6. וראו החלטה נוספת של בית משפט בה נדחתה בקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי פינוי שהגיש מי שלא היה צד לפסק הדין בו הורה בית משפט על פינוי - ת"א 17772-02-10 יוסף ערבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים (על פסק הדין הוגשה בר"ע אשר נדחתה ראה רע"א 46772-10-10 יוסף ערבה נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים.
7. עיון בפסק דין הפינוי בו פורטו ההסכמות של בני משפחת אלנבארי לגבי חלוקת החלקות שהוריש אבי המשפחה, וקביעת המודד בעניין המקרקעין, יחד עם העובדה שהתובע כאן הינו אחיו של הנתבע 2 בתביעת הפינוי, מעלה כי התובע כאן עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם הנתבע 2 בתביעת הפינוי (וגם עם הנתבע 1 בתביעת הפינוי, שהינו גם כן קרוב משפחה של התובע כאן).
8. לכך אוסיף כי עיון בתביעה מעלה כי לא הוכחה תשתית ראייתית לביסוס זכות עצמאית של התובע כאן להחזיק במקרקעין. כפי שפורט לעיל, עיון בסעיף 2 לתביעה מעלה כי התובע כאן בנה את הבית והסככה נשוא הבקשה, שנים רבות לאחר שהנתבע 1, הוא התובע בתביעת הפינוי, החל להחזיק במקרקעין .
   בעניין זה ראו ת"א 34126-10-18 עוז ימין נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז (החלטה מיום 2.11.18), שם נקבע כדלקמן: "....כמודגש לעיל, על הצד השלישי להוכיח זכותו. אולם המבקשים כאן אינם מתיימרים אפילו להוכיח זכותם.."....".
   התובע טוען בתביעתו כי הוא אינו צריך להוכיח "זכות עצמאית במקרקעין" שכן עסקינן במקרקעין שאין למי מהצדדים זכויות כלשהם בהם.
   בכך נתפס התובע לטעמי לכלל טעות.
   התובע צריך להראות שסיכויי התביעה טובים. אולם מאחר ובפסק דין הפינוי נקבע כי התובע שם הוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין מזה שנים רבות וכי בשנים האחרונות החלו פלישות של מבנים ומטעים של הנתבעים לכיוון המקרקעין (ראו סעיף 35 רישא לפסק הדין), וכאשר התובע כאן בעצמו מציין כי בנה את ביתו הנ"ל רק בין השנים 2010 – 2012, אזי סיכויי התובע כאן להצליח בתביעה דנן הינם נמוכים.
   העובדה שהנתבע 1, התובע בתביעת הפינוי, הוא המחזיק במקרקעין נקבעה לאחר הליך משפטי מאוד ארוך, במהלכו הוגשו תצהירים וכן נוהל דיון הוכחות והוגשו סיכומים. לא מצאתי מקום לטענת התובע כאן כאילו במהלך החקירה בהליך הסעד הזמני, הוכח כי הנתבע 1 אינו מחזיק במקרקעין.
9. לסיכום האמור הרי שלא השתכנעתי בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה המבססות את עילת התובענה.
10. לכך אוסיף כי אין חולק שהתובע ידע על ההליכים שהתקיימו במסגרת תביעת הפינוי, אך לא ביקש להצטרף אליה בשום שלב.
    בעניין זה ראה סעיף 8 לתצהירו, שם הוא מצהיר כי ידע באופן כללי על קיומו של הליך משפטי בו תבע הנתבע 1 בהליך זה, את הנתבעים 2 ו – 3 בקשר למבנים בשטח וציין כי גם ידע שבשלב מסוים ניתן פסק דין לטובת הנתבע 1.
    התובע לא ידע להסביר מדוע מוגשת בקשה זו רק כעת ומדוע לא ביקש בשום שלב להצטרף להליך. טענותיו בחקירתו הנגדית כאילו לא ידע על מה ההליך נסתרות מעיון בתצהירו בו נרשם כאמור כי ידע שההליך הינו בקשר למבנים בשטח.
    התובע לא הגיש לתמיכה בטענותיו תצהיר של הנתבע 2 בהליך הפינוי. והרי הנתבע 2 הציג עצמו יחד עם הנתבע 1 בהליך הפינוי, כמי שהינם מחזיקים בשטח ולא ציינו שיש מחזיקים נוספים. מן הראוי היה שהתובע יגיש תצהיר של הנתבע 2 שהינו אחיו, כדי לתמוך בתביעתו זו.
11. צודק ב"כ הנתבע 1 כשהוא מזכיר שאביו ואחיו של התובע כאן נכחו בדיון (הם אביו ואחיו של הנתבע 1 בתביעת הפינוי), וזו עוד סיבה לסבור שהתובע ידע גם ידע על ההליכים בתיק זה.
    בעניין זה ראה רע"א 623/08 ברוריה פולק ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים), אשר אוזכר לעיל ובו נקבע: "..כמו כן, אין חולק כי המבקשות היו מודעות להתנהלות ההליכים בעניינם של צבי וסיגל, ויש להניח כי לו היו סבורות שעומדות להן זכויות עצמאיות שיש בהן כדי למנוע את הפינוי, היו מצטרפות להליך...".
12. התובע טוען, כי בהיעדר הסעד הזמני יגרם לו נזק חמור ובלתי הפיך ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.
    אני סבורה כי אין בכך כדי להטות את הכף לכיוון קבלת הבקשה.
    בשל קלישות סיכויי התביעה וסיכוייה הנמוכים להתקבל, פוחת המשקל שיש ליתן למאזן הנוחות. לכך אוסיף את השיהוי בהגשת בקשה זו. ובעניין זה ראו רע"א 29170-01-10 אצלן נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים), אשר אוזכר גם לעיל, בו נקבע כדלקמן: "...זאת ועוד, מאז ניתן פסק הדין נגד האב בחודש מרץ 2007 - ואין מחלוקת שהמבקשים ידעו על ההליכים נגדו בעת שהתנהלו - היו המבקשים מודעים לאפשרות שיתעוררו בעיות משפטיות בקשר להמשך החזקתם במקרקעין ולשימוש בו, והיה עליהם לפעול בהתאם ולדאוג מבעוד מועד לאפשרות של דיור חלופי. מה גם שעל פי החלטת בית משפט קמא ניתנה להם שהות של 90 יום לביצוע הפינוי.
    לא זו אף זו, שבנסיבות בקשה זו אין ליתן משקל רב, כפי שקבע בית המשפט בהחלטתו, למאזן הנוחות, לאור סיכויי התביעה הנמוכים."...
13. כמו כן סעד של צו מניעה הינו סעד מן היושר. על כן, יש לשקול את מידת נקיון כפיו של המבקש, תום ליבו, הצגת המסכת העובדתית המלאה ומידת השתהותו בפנייתו לבית המשפט. אני סבורה כי יש בהתנהלות התובע, המבקש, משום טעם לפגם המטה את הכף לחובתו.
    בקשת המבקש באה למעלה משש שנים לאחר שניתן פסק הדין בתביעת הפינוי, כאשר בית משפט זה וכן רשמי ההוצל"פ דנו במספר בקשות לא מבוטל בעניין ביצועו של פסק הדין. .
    רק לאחרונה, כאשר נדחו כל פניותיהם של הנתבעים לערכאות השונות, והליך הפינוי רקם עור וגידים, רק אז פנה התובע והגיש תביעה זו, כאילו אינו קשור להליכים המרובים שננקטו לפינוי המקרקעין.
    וראו בעניין זה גם מה שנכתב בהחלטתי מיום 24.01.20 סעיפים 34 ו – 35 בעניין התנהלות הנתבעים בתיק הפינוי: "...מהאמור בסעיף 11 לפסק הדין עלה כי הנתבעים לא כיבדו במהלך ההליך את החלטות בית המשפט. חוסר כיבוד ההחלטות השיפוטיות ממשיך גם לאחר מתן פסק הדין. בהחלטתי זו קבעתי כי לא ניתן לקבוע כי הנתבעים איימו על חיי המודד, אולם לא יהיה זה בלתי סביר לחשוב שמי מטעמם של הנתבעים איים על המודד, כיוון שלאחרים אין אינטרס לאיים על המודד.
    לכך אוסיף כי התובע מזה שנים פונה להליכים משפטיים על מנת לממש את זכויותיו. להליך שלפני קדם הליך אחר, כמו כן התובע פנה פעמים רבות למשטרת ישראל.
    במהלך ההליך שלפני פנה התובע גם בבקשה לסעדים זמניים, והנה גם כעת, כאשר סוף סוף ניתן פסק דין חלוט המכריע בסכסוך בין הצדדים, עדיין נאלץ התובע לכתת רגליו, להוצל"פ, לבית משפט, ולהוצל"פ בחזרה..."
    לאור משך הזמן בו מנהל התובע הליכים להשיב החזקה במקרקעין לידיו, ולאור המאמצים האדירים שנאלץ להשקיע בכך, הן בפנייה למשטרת ישראל, הן בפנייה לבית משפט זה, הן בפנייה ללשכת ההוצל"פ, כדי לסלק הפולשים במקרקעין – הרי שמאזן הנוחות נוטה לטובתו ולא לטובת המבקש.

לסיכום

1. הבקשה נדחית
2. התובע ישא בשכ"ט ב"כ הנתבע 1 אשר התנגד לבקשה בסך של 5,850 ₪. הסכום ישולם לידי ב"כ הנתבע תוך 30 יום.
3. התובע יודע האם מבקש להמשיך בהליך וזאת עד ליום 01.06.20 (ניתנת שהות ארוכה בשל תקופת החירום).
4. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים וכן תקבע ת.פ. ליום 01.06.20.

ניתנה היום, כ"ה ניסן תש"פ, 19 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.