ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בהרצליה (כב' השופט איזקסון), מיום 15.1.20, במסגרת ח"נ 31303-06-19.

ערעור זה נסוב בעיקרו אודות הנמקת בית משפט קמא עת גזר על המשיבה 1 שקל קנס.

הצדדים הסכימו למתווה דיוני על פי הצעתי, בצוק העיתים ולנוכח החשש מהידבקות בנגיף הקורונה, כי פסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות.

העובדות הצריכות לעניין

כנגד המשיבה הוגש כתב אישום, המייחס לה עבירה בגין חניית רכבה בניגוד לתמרור ולסעיף 7א' לחוק העזר להרצליה (העמדת רכב וחנייתו) התשע"ה – 2014 (להלן: "חוק העזר").

במקור קיבלה המשיבה ברירת-משפט, אך נוכח הודעתה כי ברצונה להישפט על העבירה שיוחסה לה, הוגש כתב האישום נגדה.

כעולה מעובדות הדו"ח, בתאריך 13.4.2019 בשעה11:11 העמידה / החנתה המשיבה את רכבה ברחוב העוגן ליד מס' 7, שלא בהתאם למספרי הרישום וסימני הרישום המצוינים על התמרור או בלוח סמוך לו, וזאת בניגוד לחוק העזר.

בבקשה להישפט ציינה המשיבה כי הדו"ח נרשם ביום השבת בשעת בוקר, היא החנתה את המכונית ביום שישי, ומשהובררה לה טעותה ביום שישי בערב, לא יכלה לעשות דבר בהיותה שומרת שבת.

בהליך בבית משפט קמא הודתה המשיבה במיוחס לה והורשעה כדין. בטיעוניה לעונש ציינה המשיבה, בין השאר, כי לא ניתן לראות את התמרור בשל מיקומו.

בית משפט קמא גזר על המשיבה קנס בסך 1 שקל בלבד, בנימוק כי אין הצדקה בהפעלת פקחים יהודים שיחללו שבת רק לשם מתן דו"חות למי שחנה שלא כדין, "במצב שאין כל ספק שאין הצדקה לכך מבחינת פיקוח נפש", והדבר אף נוגד לכאורה את הוראות שעות עבודה ומנוחה.

כבר בשלב זה יש לציין כי אין בין הנמקת בית משפט קמא לבין הנימוק שעמד בבסיס בקשת המשיבה להישפט או בטיעוניה לעונש, ולא כלום. אני מניח כי בית משפט קמא נהג במשיבה, ובצדק, בדרך של "את פתח לו", קרי, שעה שנאשמים לא מיוצגים ואינם בקיאים בחוק על הוראותיו השונות, מוטלת חובה על השופט היושב בדין, לסייע לנאשם ככל האפשר ובלבד שעליו להודיע מראש למאשימה אודות הסוגיה הניצבת על המדוכה. מטיעוני התביעה לעונש ניכר כי כב' השופט איזקסון עשה כן.

מכאן ערעור העיריה בפניי נוכח השלכותיו האפשריות של גזר הדין.

תמצית טענות הצדדים בתמצית

בטיעוניה התייחסה המערערת לתשתית העובדתית ולמתווה הנורמטיבי כדלקמן :

מקום העבירה הינו בסמוך למעגנת כלי שיט בהרצליה. בימי שישי ושבת נוהגים בעלי כלי השיט להגיע ברכבם למפרצי החנייה במקום, לשם קיום פעילות ימית נרחבת. משכך, הותרה החנייה במקום בסופי שבוע , רק לבעלי תו חנייה מתאים, על מנת למנוע עומסי תנועה וחנייה בסביבת חופי הים.

מכאן ואילך נדרשה המערערת למתווה הנורמטיבי ולהנמקת בית משפט קמא-חילול שבת-אשר אינה עולה, לשיטתה, בקנה אחד עם החוק והפסיקה.

עוד נטען ע"י המערערת כי משהודתה המשיבה והורשעה, היה על בית משפט קמא שלא להפחית מהקנס המקורי לפי שלא נמצאו נסיבות מיוחדות לעשות כן.

המשיבה הפנתה בטיעוניה לאלה :

הנמקת בית משפט קמא בדבר הפרת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינה קובעת מסמרות אלא "לכאורה" בלבד בנסיבות מקרה זה.

ההיתר להעסקה בשבת מסויג, בין השאר, על מנת למנוע פגיעה בבטחון הגוף והרכוש ובנסיבות העבירה לא קם חשש כזה.

אין זה ראוי שעיריית הרצליה תסתמך על היתר שניתן בשנת 1951 כדי להעניק לעצמה את הזכות לעניין עבודה בשבת של פקחים מטעמה. מאזן השיקולים והערכים במקרה זה: שמירת השבת, עלות-תועלת כלכלית ואיזון בין הערכים השונים, נוטה לטובת המערערת.

אשר ליתר הטיעונים, מיקום מפרצי החניה, מיקום התמרור והרמזורים, מעמדם של הפקחים העירוניים ועוד, אלה לא הועלו כלל ע"י הצדדים בטיעוניהם בבית משפט קמא ואף לא שימשו את בית משפט קמא בגזר דינו. משכך, לא אדרש להם במסגרת פסק דין זה.

דיון

חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "החוק") קבע הוראות בדבר חובת מנוחה שבועית ואיסור עבודה ב"ימי מנוחה" כהגדרתם בסעיף 18א לפקודת סדרי שלטון ומשפט,תש"ח-1948. יחד עם זאת הוסמך שר העבודה בחוק להתיר עבודה גם בימי מנוחה כדלקמן:

"שר העבודה רשאי להתיר העסקת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו". (ס' 12 (א) לחוק).

בעפ"א (ת"א) 80125/04 הבר חי עו"ד נ' מדינת ישראל (16.7.06) קבע מותב אחר של בית משפט זה, כי ההיתר הכללי שניתן בשנת 1951 על ידי שרת העבודה דאז לעבודת סדרנים בימי מנוחה, לשם הגנה על שלומו ובטחונו של הציבור, חל גם על עבודת פקחים. כבוד הש' כבוב קבע כי עבודתם של פקחים מטעם עיריית ת"א גם בימי המנוחה, עבודה שנועדה כל כולה להקל על תושבי העיר ומי שעושה שימוש בכבישיה לצרכי נסיעה או שימוש במדרכותיה לשם הליכה רגלית, הינה עבודה חשובה וחיונית ונועדה להבטיח את זכותו של הציבור לנוע ולטייל ללא הפרעה, זכות הנפגעת מעצם חנייתם של כלי רכב במקומות אסורים לחניה.

הנה כי כן, מקום בו צפויים עומסי תנועה וחנייה עונה על אמת המידה של פגיעה בביטחון הגוף והרכוש.

אכן, פסק הדין בעניין הבר חי התייחס לפקחי עיריית תל אביב, אולם אינני רואה לקבוע אמות מידה שונות לעירית הרצליה או לכל רשות מקומית אחרת. מבחנם של השיקולים הינו באופן יישומם בנסיבות כל מקרה לגופו.

בעניינינו, התמרור, אשר בניגוד לאמור בו חנתה המשיבה, חל על מפרצי חנייה המצויים בסמיכות למעגנה שבמרינה הרצליה. התמרור מגביל את החנייה באופן זה שבימים שישי ושבת מהשעה 06:00 עד 18:00 מותרת החניה לבעלי תו 50 בלבד, זאת מתוך הכרה בצורך לחנייה סמוכה של רכבי בעלי כלי שייט העוגנים במעגנה, ובפרט במהלך סופי השבוע בהם מתקיימת פעילות ימית נרחבת של כלי השייט העוגנים במקום. חיזיון נפרץ הוא כי אלה מגיעים עם רכבם שעה שפעמים הם גוררים סירות למיניהן. הגבלת החניה במקום מחד, והגברת האכיפה מאידך, בימים שישי-שבת בלבד, הינה מידתית והיא עולה בקנה אחד עם אמות המידה האמורות בסעיף 12(א) לחוק, זאת בשים לב לעומסי התנועה והחנייה הקשים האופייניים בסביבת חופי הים, בעיקר במהלך סוף השבוע.

מדובר אפוא בשרות שניתן ע"י העירייה, אשר נועד להקל על בעלי כלי השייט העוגנים במעגנה מחד, אך בעיקר על מנת למנוע ככל האפשר עומסי תנועה וחנייה במקום, אשר יש בהם, כפועל יוצא, חשש של ממש לפגיעה בביטחון הגוף והרכוש.

טענת ההגנה של המשיבה בבקשתה להישפט, לא נדונה כלל ע"י בית משפט קמא לפי שהמשיבה הודתה והורשעה במיוחס לה. עם זאת, אין בטענה לגופה כדי להקים הגנה למשיבה. כזכור, טענה המשיבה כי הדו"ח נרשם בשבת בבוקר, היא החנתה את מכוניתה ביום שישי, ומשהובררה לה טעותה ביום שישי בערב, לא יכלה לעשות דבר בהיותה שומרת שבת. בנדון זה, יש להפנות לכך כי המדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה המקימה חזקה כי העבירה בוצעה גם ללא הוכחה שהמשיבה הייתה מודעת לנסיבות או שהתרשלה באופן בו החנתה את רכבה. ראה סעיף 19(2) לחוק העונשין,תשל"ז-1977( להלן: "חוק העונשין").נטל הראיה רובץ על המשיבה כי עשתה כל שניתן למנוע העבירה -ראה לעניין זה סעיף 22(ב) לחוק העונשין. קו הגנה זה נזנח משעה שהמשיבה הודתה והורשעה.

משנקבע כי המשיבה ביצעה עבירה המצדיקה את רישום הדו"ח שניתן לה, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה מיוחד וחריג המצדיק הפחתה מקנס המקור כנדרש בהתאם להוראות ס' 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 שזו לשונו:

" הורשע אדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

ערך השוויון בפני החוק, ביחס לאלה ששילמו את הקנס, כמו גם היעילות הדיונית על מנת שלא להציף את בתי המשפט בבקשות להישפט תוך ניסיון להביא להפחתת הקנס, הם העומדים בבסיס הגיונו של סעיף זה.

בנסיבות המקרה, לא נמצאה הצדקה להפחתת הקנס מכח סעיף זה ואף בית משפט קמא לא נדרש בהנמקותיו לסעיף זה.

הערעור מתקבל אפוא. המשיבה תשלם קנס בסך 100 ₪ או יום מאסר תמורתו, עד ולא יאוחר מיום 1.6.2020.

בטרם חתימה יש להדגיש כי פסק דין זה אינו עוסק כלל בשאלות ערכיות של שמירת השבת, עלות-תועלת כלכלית ואיזון בין הערכים השונים,

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב אייר תש"פ, 06 מאי 2020, בהעדר הצדדים.