1. ביום 3.6.2016 אירעה תאונת דרכים, שכתוצאה ממנה נגרם נזק לשני רכבים. הרכב האחד הוא רכב מסוג סקודה, שבו נהג מר אהרוני סמי ( להלן – "אהרוני"). את הרכב הזה ביטחה התובעת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן – "רכב התובעת"). הרכב השני הוא רכב מסוג מרצדס, השייך לנתבע 1 מר סרסור מקדאד (להלן – "סרסור"). את רכב המרצדס ביטחה הנתבעת 2 (להלן – "חברת הביטוח"). ברכב הזה נהג בזמן התאונה מר חאג' יחיא מואמן (להלן – "מואמן").
2. התביעה, שבפני היא רק אחת מתוך מספר תביעות שהוגשו בקשר לאותה תאונה. לפניה הוגשה גם תביעתו של אהרוני, בתיק אזרחי 15417-01-17 ותביעתו של סרסור, בתיק אזרחי 52399-08-16. בתביעתו של אהרוני ניתן תחילה פסק דין חלקי, שבו קבע בית המשפט חלוקת אחריות בין שני הנהגים, אך בהמשך ניתן בו פסק דין סופי שנתן תוקף להסדר פשרה. תביעתו של סרסור נמחקה מחוסר מעש. בהמשך, הוגשו התובענות שבפני – תביעתה של הראל כנגד סרסור וחברת הביטוח, ותביעה שכנגד שהגיש סרסור כנגד אהרוני והראל.
3. בתביעה שבפני חלוקים הצדדים בכל השאלות – הן בשאלת האחריות, הן בשאלת גובה הנזק, והן בשאלת הכיסוי הביטוחי. זאת, מאחר שחברת הביטוח טוענת שלנהג, מואמן, לא מלאו 21 והוא היה בעל ותק של פחות משנה בנהיגה ברכב כדוגמת הרכב נשוא התביעה, ולכן הפוליסה שעשתה לרכבו של סרסור אינה מכסה את הנזק נשוא התאונה.

האחריות לתאונה:

1. לטענת הראל, רכבו של סרסור אחראי לתאונה. לטענתה, בכיוון נסיעתו של רכב זה היה מוצב תמרור עצור, אך הוא לא עצר, התפרץ לנתיב נסיעת רכבה, וגרם לתאונה.
2. סרסור וחברת הביטוח טוענים כי דווקא רכב התובעת הוא שאחראי לתאונה. זאת, לטענתם, משום שהוא לא האט כלל בעת שהתקרב לצומת, ונכנס לצומת כאשר רכבם כבר היה בה.
3. אהרוני, נהג התובעת, העיד כי נסע לבדו ברכב וכאשר נכנס אל הצומת פגע לפתע ברכב השני. לטענתו, הרכב השני נכנס לצומת אחריו (עמוד 14 שורות 12-13). אהרוני גם טען שברכבו מותקנת מערכת בלימה אוטומטית ולכן, לו היה רכב הנתבעים כבר בתוך הצומת כאשר רכבו נכנס אליה, היה רכבו בולם באופן אוטומטי (עמוד 17 שורות 15-20). מר אהרוני טען שנסע במהירות של 30 קמ"ש, ומתשובתו "איך אפשר לנסוע פחות מ-30 קמ"ש?" (עמוד 16 שורה 21), ניתן להסיק שהוא לא האט לפני שנכנס לצומת. לטענת אהרוני, הרכב השני הגיע לצומת במהירות ולא עצר לפני שנכנס לצומת. לטענת אהרוני, לו היה הרכב השני עוצר, כפי שהורה לו התמרור בכיוון נסיעתו, לא הייתה התאונה מתרחשת כפי שאירעה (עמוד 14 שורות 19-21). עדותו של אהרוני הותירה רושם מהימן. תשובותיו היו עיקביות, לא נמצאו בהן סתירות, ואני מאמינה לעדותו.
4. מטעם הראל, הוגשה גם חוות דעת של בוחן תנועה, מר דן בירס. מר בירס נחקר על חוות הדעת שערך, ואשר בה קבע, ברמת וודאות גבוהה, שנהג המרצדס לא עצר, אלא נכנס בנסיעה רצופה לצומת (עמוד 22 שורות 12-19, עמוד 24 שורה 19). בירס גם אישר בחוות דעתו את טענת אהרוני, בדבר המהירות שבה נסע. בירס נשאל מפורשות אם מסקנותיו יהיו שונות אם יתברר שהמרחק בין שני מעברי החצייה בצומת שונה מזה שציין בעדותו, והשיב שהדבר אינו משנה את מסקנות חוות דעתו (עמוד 23 שורה 20). הוא אישר שככל הנראה רכב המרצדס אכן נכנס לצומת לפני רכבו של אהרוני, אך טען שמדובר בשניות ספורות (עמוד 24 שורות 14-20). עדותו של בירס הותירה רושם מהימן והיא לא נסתרה, למרות החקירה הנגדית האינטנסיבית שנערכה לו.
5. מואמן, נהג הנתבעים, העיד אף הוא בפני. מואמן טען בעדותו "הגעתי לתמרור עצור, הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שאין אף אחד והתחלתי לנסוע לצומת, הגעתי למעבר החצייה של הצד השני ובא מישהו ופגע בי והרכב שלי נדחף לצד ימין ופגע בעמוד, הוא הוריד את העמוד ועמד בצד" (עמוד 29 שורות 21-23). אינני מאמינה לעדותו של מואמן. זאת, לא רק בגלל הרושם שהותיר, אלא גם משום שהגירסה שהציג לא הייתה עיקבית. אפילו באשר למקום בו עצר, היו בפני מספר גירסאות. בכתב ההגנה נטען כי הוא עצר בקו העצירה. בעדותו, לעומת זאת, טען מואמן כי הוא עצר אחרי קו העצירה, כשחלקו הקדמי של הרכב נמצא כבר באמצע מעבר החצייה שאחרי קו העצירה (עמוד 30 שורות 11, 19). לטענתו, מאחר שראה שלא היה אף אחד בצומת, אז הוא התקדם לתוכה (עמוד 30 שורה 25).
6. הסתירות בין הגירסאות מערערות מאוד את מהימנות הגירסה לפיה מואמן עצר בכלל את הרכב. מעבר לכך, מעדותו של מואמן גם נראה שהוא לכל היותר הסתפק בבחינת הצומת עצמה, ולא בדק גם אם יש רכבים שמתקרבים אל הצומת. זאת, למרות שהתמרור שמוצב בכיוון נסיעתו מורה לו לא רק לעמוד, אלא גם לתת זכות קדימה, חובה שמשמעה שהוא רשאי להיכנס אל הצומת רק אם אינו מפריע לרכבים אחרים להיכנס אליה ולהשלים את חצייתה בביטחה.
7. מאחר שמואמן נכנס אל הצומת מבלי לוודא שרכבים אחרים שמתקרבים אל הצומת יוכלו להשלים את חצייתה ללא הפרעה לפני שהוא יכנס אל הצומת, הרי שהוא אחראי לתאונה, גם אם אהרוני נכנס לצומת שניה או שתיים אחריו.
8. סרסור הביא מטעמו את העד יצחק לירן. בחוות דעתו פירט לירן ניסוי, שביצע לבדיקת שדה הראייה מכיוון נסיעת המרצדס (סעיף 8 לחוות דעתו). לירן קבע כי לאור הממצאים בשני הרכבים, מהירות המרצדס הייתה נמוכה בעת שעה שהוא התנגש בעמוד התמרור והפיל אותו. לירן גם ציין כי מניסויים שביצע עולה כי לאחר שעצר בקו העצירה שבצומת, רכב המרצדס לא יכול היה לפתח מהירות העולה על 25 קמ"ש. לכן קבע לירן, שרכב המרצדס חצה את הצומת במהירות שהיא פחותה מ-30 קמ"ש וקרובה יותר ל-25 קמ"ש (פרק ג' לחוות דעתו). בחקירתו ציין לירן שהוא התבקש לחוות את דעתו על כך שקריסת עמוד התמרור אינה מעידה על נסיעה במהירות מופרזת של רכב המרצדס, מסקנה שהוא מסיק בין היתר מהעובדה שהעמוד שקרס היה עמוד תקני.
9. לאחר ששמעתי את חקירתו של לירן, הגעתי לכלל מסקנה שהיא אינה מועילה לנתבעים. ראשית, משום שממצאיה נשענים על ההנחה שמואמן עצר לפני שנכנס לצומת, עובדה שכפי שפורט לעיל, כלל לא הוכחה. שנית, משום שלירן הודה כי הוא לא בדק באיזה עומק היה העמוד תקוע באדמה והוא גם אינו מומחה לחומרים. מר לירן אישר שאת קביעתו, לפיה מדובר בעמוד תמרור תיקני, הוא מבסס רק על קוטר העמוד (עמוד 25 שורה 31). בהתחשב בכך ובהתחשב בכך שלירן לא ידע לומר באיזה עומק היה בסיס העמוד, ואם העמוד היה יציב וחזק לפני התאונה, אני סבורה שחוות דעתו כלל אינה מסייעת לנתבעים.
10. לאור כל האמור, אני קובעת שמואמן אחראי לתאונה.
11. עם זאת, גם לאהרוני אחראיות לקרות התאונה. זאת, מאחר שאהרוני, שנכנס לצומת שאינה מרומזרת, נכנס אליה בנסיעה רצופה, באופו שמנע ממנו לבדוק אם יש רכבים אחרים שעומדים להיכנס לצומת. ייתכן שאהרוני נהג כך משום שסמך על חדשנותן של המערכות ברכב שלו, שהיה רכב חדש שאותו רכש רק ימים ספורים קודם לכן. לכך יש חיזוק בעדותו של אהרוני, שבמהלכה חזר יותר מפעם אחת על טענתו לפיה "הרדאר של הרכב שלי הוא רחב והיה מזהה אותו" (עמוד 17 שורה 20), כשהוא טוען שהרכב שלו היה בולם בעצמו משום שמדובר ברכב אוטומטי (עמוד 17 שורות 15-17).
12. עו"ד דווידאן, בא כוחה של הראל, טען כי אף אם לקתה נהיגתו של אהרוני בחוסר זהירות מסוים, הרי שמדובר לכל היותר באשם תורם, שבגינו יש אולי מקום להפחית מהפיצוי המגיע לו ולהראל בגין הנזקים שנגרמו לרכבו. לטענתו, אין בכך כדי לבסס חיוב של הראל בנזקי סרסור. לעניין זה, הפנה עו"ד דווידאן לפסק דינה של כבוד השופטת תמר אברהמי בת"א 56522/04 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נגד שלו ברוך (פסק דין מיום 14/4/05, פורסם בנבו).
13. לאחר שניתו פסק הדין בעניין ברוך הנ"ל, דן בית המשפט העליון בסוגיה זו (רע"א 2809/18 רונית קסבירי נגד אהרון רוזן (פסק דין מיום 26/11/18, פורסם בנבו)). כבוד השופט עמית סקר שם את הדעות השונות, ביחס לשאלה האם יש זהות בין אשם תורם לאשם יוצר אחריות.
14. נקבע, כי "מענה לשאלה אימתי מושג ה"אשם" חופף למושג "אשם תורם" עשויה להשתנות ממקרה למקרה, לפי נסיבותיו" (סעיף 19 לפסק הדין). זאת, מאחר ש"לא ניתן לקבוע כלל גורף לפיו אשם תורם בתביעות נזקי רכוש – רכב הוא בהכרח אשם יוצר אחריות" (סעיף 22 לפסק הדין). יחד עם זאת, מפסק דינו של כבוד השופט עמית נראה כי עמדתו היא שברוב מקרי תאונות הדרכים אשם תורם הוא אשם יוצר אחריות, ולא ראיתי שהמקרה שבפני יוצא מכלל זה.
15. אני קובעת לכן כי רכבו של סרסור אחראי לתאונה בשיעור של 85%, ואילו רכב התובעת אחראי לה בשיעור של 15%.

גובה הנזק:

1. בכתב התביעה טענה הראל, כי היא זכאית לפיצוי בסכום של 142,474 ₪. בדיון שהיה בפני ביום 3.1.2021, הודיע בא כוחה כי הוא מבקש לתקן את התביעה ולהעמיד את סכום התביעה על סך של 130,009 ₪ בלבד, מבלי לפרט מה הסיבה לתיקון המבוקש (עמוד 7 שורות 14-15).
2. בכתב התביעה טענה הראל, כי את סכום התביעה היא מעמידה על "סכום הנזקים הישירים על פי דו"ח שמאי" בתוספת שכר טרחת השמאי (סעיף 7 לתביעה). דא עקא, שבעוד שהתביעה הוגשה על סכום של 142,474 ₪, ותוקנה לסכום של 130,000 ₪, עיון בחוות הדעת שצורפה לתביעה, מלמד כי את עלות תיקון הנזקים שנגרמו לרכב, העמיד השמאי על סך 87,952.10 ₪ בלבד. סכום זה, בתוספת הסך של 450 ₪ ששולם לשמאי הראל, אינו מגיע לסכום התביעה לפני, או אחרי, התיקון.
3. אני ערה לכך שבנוסף לחוות הדעת של השמאי, צורפה לתביעה גם הודעת זיכוי על סך 142,474 ₪, ששולמה למר אהרוני. יחד עם זאת, לא רק שלא ברור איזה רכיב מסכום התביעה הסכימה הראל להפחית כדי להעמיד את התביעה על סך של 130,009 ₪ כפי שטען בא כוחה בדיון מיום 3.1.2021, גם לא ברור כיצד טוענת הראל שהסך של 142,474 ₪ משקף את "סכום הנזקים הישירים על פי דוח השמאי" (סעיף 7 לתביעה).
4. הנתבעים טענו כי אין מקום לפסוק להראל סכום שהוא גבוה יותר מעלות תיקון הנזקים שנגרמו לרכב, כפי שפורטה בחוות הדעת של השמאי מטעמה. לטענתם, הסכום שדורשת הראל, שהוא גבוה יותר מעלות תיקון הנזקים, מקורו בכך שהראל קבעה שהרכב הגיע למצב של "אובדן להלכה" ולכן פיצתה את בעל הרכב, אהרוני, כאילו היה הרכב "אובדן גמור". לטענתם, הראל לא הייתה מחויבת לפעול כך, משום שעל פי הפוליסה היא מחויבת לנהוג כך רק במקרה שבו הנזק שנגרם לרכב הוא בשיעור של 55% ומעלה. מאחר שעל פי חוות דעת השמאי שצירפה התובעת היוה נזק רק 48.88% משווי הרכב, הרי שאם החליטה הראל לשלם למבוטחה יותר, יש לראות אותה כמתנדבת, ואין לגלגל את תוצאות אותה התנדבות לפתחם. לכן, לטענתם, יש לקבוע שהראל זכאית רק לעלות תיקון הנזקים בסכום של 87,962 ₪, ובגין ירידת ערך של 4.8%, ואין לחייב אותם בסכום גבוה יותר.
5. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין זה, אני מחליטה לקבל את טענות הנתבעים בעניין זה, ולהעמיד את הנזק שנגרם לרכב הראל על סך של 87,962 ₪ בגין הנזקים בפועל, וסך של 10,715 ₪ בגין ירידת הערך, ובסה"כ בסכום של 98,677 ₪ בלבד. זאת, מהנימוקים הבאים:

24. על פי הפוליסה שצורפה לתביעה, אבדן שלם , או אבדן גמור, יהיה רק אם עלות התיקון היא מעל 55% משווי הרכב. (ר' השורה האחרונה בעמוד הראשון לנספח ג לתצהיר אהרוני). לכן, על פי הפוליסה לא היה אהרוני זכאי לקבל פיצוי כאילו היה הרכב אבדן גמור. אם בכל זאת בחרה הראל לפצות אותו כאילו מדובר באובדן גמור, היא כמובן הייתה ראשית לעשות זאת, אבל בכך היא פעלה בניגוד לחובתה כלפי הנתבעים להקטין את הנזק. לכן,אין היא יכולה לגלגל החלטה זו לפתחם של הנתבעים.

25. אני ערה לכך שבהקשר זה טען בכ' הראל כי החישוב, לפיו מדובר "רק" בנזק של 48.88% אינו נכון, אך אני דוחה את טענותיו. התובעת אינה יכולה מחד גיסא לטעון כי היא מבססת את התביעה על חוות דעת השמאי, ומאידך גיסא לטעון כי מה שנרשם בה אינו מדויק, או שגוי.

26. בנוסף, וכפי שכבר צוין, מלבד חוות הדעת של השמאי, שהעריך את עלות תיקון הנזקים בסכום שהוא נמוך באופן ניכר מסכום התביעה, לא הוצגו ראיות מטעמה של הראל אודות אופן חישוב הסכום הנתבע. הדברים יפים הן ביחס לסכום לאחר התיקון, והן ביחס לסכום שנקוב בתביעה כפי שהוגשה. אף שניתן לשער שסכום התביעה משקף את הסכום ששילמה הראל לאהרוני, בניכוי שווי השרידים – לא הוצגה ראיה ממשית לחישוב זה. כך, לא הוצגה ראיה לשווי השרידים, ואפילו לא ברור אם שווי השרידים נקבע על פי הערכה, או על פי התמורה שאותה קיבלה הראל בפועל ממכירתם. מאחר שהראל דורשת מהנתבעים את הסכומים שלטענתה שילמה לאחר קיזוז שווי השרידים, ברור שעליה להוכיח מה שווים. בעניין זה לא הוצגה כל ראיה, וחוות הדעת שצורפה לתביעה כלל אינה מתייחסת לעניין זה.

הכיסוי הביטוחי:

27. בזמן התאונה מואמן, נהג הנתבעים, היה בעל ותק של פחות משנה בנהיגה בסוג הרכב בו אירעה התאונה, וטרם מלאו לו 21 שנים (סעיף 6.4 לתצהיר הגב' נחמיה). לטענת חברת הביטוח, בנסיבות האלה אין כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה שהוציאה לרכב, משום שהפוליסה החריגה נהגים שיש להם ותק של פחות משנה והם צעירים מ-21 שנים.

28. לטענת סרסור, יש לדחות את טענת חברת הביטוח ולקבוע שיש לתאונה כיסוי ביטוחי. זאת, לטענתו, לאור ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו , 4.6.19) (להלן – "הלכת פיקאלי"). לטענתו, היה זה מקרה חד פעמי שבו נמסר הרכב למואמן, ובשגרה נהג ברכב אביו , שהוא מבוגר יותר מ-21 ובעל ותק רב בנהיגה. לכן, לטענת סרסור, אין לשלול ממנו כיסוי ביטוחי באופן מלא.

29. הלכת פיקאלי עוררה הדים רבים, וברבות הימים אף הוגשה בעניינה בקשה לדיון נוסף, אולם בשלב זה הלכה זו טרם שונתה ויש לפעול על פיה. לפי הלכה זו, לא תמיד תביא אי עמידה במגבלת הגיל הנקובה בפוליסה לשלילת כיסוי ביטוחי. כיסוי כזה יישלל רק אם תוכח כוונת מירמה מטעמו של המבוטח. בכל מקרה אחר, אי עמידה במגבלת הגיל מהווה רק "החמרה בסיכון", כמשמעות מונח זה בסעיף 18 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א – 1981 (להלן – "חוק חוזה ביטוח"). לכן, יתכן שלא ישלל הכיסוי הביטוחי, אלא שהמבוטח יהיה זכאי לתגמולי ביטוח מופחתים (והשווה גם תא"מ 27662-02-18 מחמד רשק נ' נאסר אבו נטילי, פורסם בנבו, מיום 31.10.19).

30. נקבע, כי על מנת להוכיח כוונת מירמה, אין די בכך שיוכח שהנהג הצעיר עשה ברכב שימוש בידיעת בעל הפוליסה, אלא יש להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף". דבר מה נוסף לעניין זה משמעו הוכחה שהנהיגה לא רק שהייתה בידיעתו של בעל הפוליסה, אלא היא גם ביטוי להסכמה נמשכת שלו שכך ייעשה, בין אם מלכתחילה, או במהלך חיי הפוליסה (פיסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת ברק ארז).

31. במקרה שבפני, לא הוכחה כוונת מירמה, על פי הפרשנות של מונח זה כפי שנקבעה בהלכת פיקאלי. אמנם, הוכח שמואמן נהג ברכב בידיעתו של סרסור, שכן סרסור הוא שמסר למואמן את מפתחות הרכב (עמ' 36 ש' 17-18), אך יחד עם זאת, עדותם של מואמן, סרסור ואביו של סרסור, לפיה נסיעה זו של מואמן הייתה יחידה וחריגה, והוא נהג בשיגרה על רכב אחר, לא נסתרה. כל השלושה העידו שמואמן נהג דרך קבע ברכב מסוג פורד, ואילו ברכב נשוא התאונה נהג באופן קבוע אביו של סרסור. כולם אף העידו כי רק באותו יום, באופן חריג, ביקש סרסור ממואמן לנהוג ברכב, משום שאביו לא הגיע לעבודה (עמ' 35 ש' 3, עמ' 36 ש' 14-16). כאמור, עדותם לא נסתרה. (והשווה: פסק הדין בעניין אבו נטלי שהובא לעיל בסעיף 29).

32. לכך יש להוסיף את העובדה שמהראיות שהוצגו לי עולה שלרכב הפורד, שבו נהג מואמן דרך קבע, היה ביטוח מתאים לגילו ולנסיונו של מואמן (נספח ג' לתצהירו של סרסור).

33. יחד עם זאת, ולמרות שעל פי הקריטריונים שנקבעו בהלכת פיקאלי נראה שלא הוכחה כוונת מירמה, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לחייב את חברת הביטוח לשאת בנזק. זאת, משום שבמקרה שבפני, בניגוד לזה שהיה בעניין "אבו נטלי" שהובא לעיל, עלה בידי חברת הביטוח להוכיח כי לו התבקשה לבטח את נהיגתו של מואמן ברכב נשוא התביעה, היא הייתה מסרבת, ולא הייתה מסכימה לבטחו גם כנגד פרמיה גבוהה יותר. זאת, להבדיל ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, ואשר בהם דובר על "החמרה בסיכון" שלא הייתה שוללת לחלוטין כיסוי ביטוחי אלא רק מביאה לחיוב בפרמיה גבוהה יותר או מפחיתה את הפיצוי.

34. סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח קובע, כי במקרה של החמרת סיכון

"אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים". (הדגש שלי, ה.א.)

35. במקרה שבפני, ועל פי עדותה של הגב' סמדר נחמיה נציגת החברה, החברה כלל אינה מבטחת נהגים מתחת לגיל 21 (עמ' 37 ש' 35). העדה אף הסבירה שמאחר שמדובר במשאית, אין טבלת חיתום או תעריפים כנהוג בביטוחי רכב פרטי (עמ' 38 ש' 26-27). היא גם העידה שהחברה כלל אינה מבטחת רכבים פרטיים (עמ' 39 ש' 35- עמ' 40 ש' 1). עדותה של הגב' נחמיה לא נסתרה.

36. יוצא, כי במקרה שבפני, הוכיחה החברה כי "החמרת הסיכון", היא בשיעור כזה, שלא היה נערך כלל ביטוח לרכב נשוא התביעה. לכן, פטורה החברה מלשלם בגין הנזק.

התביעה שכנגד

37. כפי שכבר פורט, סרסור הגיש כנגד אהרוני והראל תביעה שכנגד, ובה תבע את הנזקים שלטענתו נגרמו לרכבו. לתביעתו צירף סרסור חוות דעת של שמאי, שלפיה עלות תיקון הנזקים שנגרמו לריכבו היא בסכום של 18,573, והוא נשא גם בשכ"ט השמאי בסך 1282 ₪. הראל ואהרוני לא טענו בסיכומיהם דבר כנגד חוות דעת השמאי, ואני קובעת לכן כי היא משקפת את הנזק שנגרם לרכב של סרסור.

38. סרסור דרש פיצוי נוסף, בסכום של 5,128 ₪, בגין שישה ימים שבהם היה הרכב מושבת לטענתו, לצורך התיקון (סעיף 16 לתצהיר סרסור). טענות אלה לא הוכחו. לא הובאה ראיה למספר הימים בהם שהה הרכב במוסך, וגם לא ראיה להוכחת הסכומים שדרש סרסור בענין זה. לכן, אני דוחה ראש נזק זה.

סיכום:

39. בגין התביעה של הראל, אני מחייבת את סרסור לשלם לה 83,875 ₪, וכן 85% מהוצאות הראל (אגרות, שכ"ט שמאי, שכ"ט מומחים ושכר עדים), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד להראל בסכום של 9814 ₪.

40. בגין התביעה שכנגד, על הראל ואהרוני, באמצעות הראל, לשלם לסרסור 2,978 ₪, וכן 15% מהוצאות סרסור (אגרות, שכ"ט מומחים ושכר עדים), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לסרסור, בסכום של 2,000 ₪.

41. ניתן לקזז את חיובי הצדדים אלא כנגד אלה.

42. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. בנסיבות, אני מחליטה שלא לחייב את הראל בהוצאות נתבעת זו, אף שהתביעה כנגדה נדחית.

המזכירות תעביר לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, י"ט אדר תשפ"א, 03 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.