1. לפניי תביעה לפיצויים על סך 20,000 ₪ בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 02/07/1976, נהג מונית במקצועו, עקב תאונה מיום 17/06/2019, שארעה לו לטענתו במסגרת עבודתו, עת שהגיע לאסוף נוסעים מנמל התעופה בן גוריון.
2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה בשעה 20:00 לערך, החנה התובע את רכבו בחניית המוניות בנתב"ג. יצוין, כי החניות האמורות מצויות בניצב למדרכה. עם הגעתו, יצא התובע מהמונית על מנת להירשם אצל סדרן המוניות, חזר למונית, וכשיצא שוב מהמונית והלך על המדרכה שלא הייתה מוארת היטב לטענתו, נתקלה רגלו בברזל בולט שהיה לאורך המדרכה, וכתוצאה מכך הוא נפצע בבוהן בכף רגלו הימנית.
3. כפי שהסביר התובע בדיון שהתקיים בתיק, וכפי שניתן ללמוד גם מהתמונות אותן צרף לכתב התביעה, המדובר בידית ברזל של מכסי תקשורת המונחים על המדרכה, אשר אמורה להיות בגובה המכסה כשהיא מקופלת לתוך המכסה, אולם לטענת התובע ביום התאונה היא (הידית) הייתה מורמת מעלה ובלטה החוצה.
4. לטענת התובע, אחד הנוכחים במקום סייע לו והגיש לו "פלסטר" אולם משהדימום ברגלו המשיך הוא פנה למרפאת עזרה ראשונה בנמל התעופה. במרפאה אובחן התובע כסובל מפצע וחתך ברגל ימין, אצבע 1. ניתן לו טיפול ראשוני שכלל ניקוי של הפצע וחבישה והוא הופנה להמשך בירור באשר לקבלת חיסון טטנוס.
5. יום לאחר התאונה, ביום 18/06/2019, פנה התובע אל רופא המשפחה בתלונות על כאבי גב ומרפקים בשתי הידיים. לתובע הומלץ על חופשת מחלה עד ליום 30/06/2019 והוא הופנה לצילום כף רגל ימין, צילום עמוד שדרה מותני וכן לבדיקה אצל רופא אורתופד.
6. לטענת התובע, הוא שהה בחופשת מחלה ולא עבד וכשנדרש לנסיעות דחופות מידי פעם נעזר לשם כך בדודו או באשתו, שאף היא נהגת מונית. יצוין כי הלה נכח יחד עם התובע בדיון שהתקיים בתיק אך לא התבקש להעידו.
7. התובע פנה ביום 05/07/2019 במכתב דרישה לנתבעת 2, וזו דחתה את דרישתו במכתב מיום 04/02/2020, במסגרתו טענה כי התאונה ארעה עקב רשלנותו וחוסר זהירותו של התובע עצמו.
8. בכתב ההגנה שהגישו, הכחישו הנתבעות את קרות האירוע ובפרט את נסיבותיו הנטענות. הנתבעות טענו כי אין המדובר במפגע, וכי המדובר במקום המוכר היטב לתובע בו הוא עובד וכי נכח בו פעמים רבות. כן נטען, כי האחריות לקרות התאונה, מוטלת על כתפי התובע בלבד וכי ארעה בשל אשמו התורם והמכריע, וכן בשל פזיזותו וחוסר תשומת ליבו וללא כל קשר למפגע או להתרשלות מצידה של הנתבעת 1.

דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובחינת חומר הראיות הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, להלן אפרט את נימוקי בתמציתיות בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.
2. התובע חזר על גרסתו במסגרת הדיון שהתקיים בתיק ביום 29/06/2020 ועדותו הייתה עקבית ומהימנה עלי ללא סייג. התובע העיד באופן כנה ורציני באשר לנסיבות התאונה, זכר את כל פרטי ההתרחשות וידע להשיב על השאלות שהוצגו לו ולהסביר כיצד אירעה התאונה.
3. עדותו של התובע נתמכת בתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה מיום התאונה ומיום לאחריה. במסמך ממרפאת עזרה ראשונה נתב"ג מיום התאונה הנושא את השעה 20:15, נרשם כך: "לדבריו נפצע מברזלים שהיו במדרכה נפצע בבוהן רגל ימין". עולה, כי מיד לאחר התאונה פנה התובע למרפאה המצויה בנתב"ג ומסר תיאור העולה בקנה אחד עם הגרסה לה הוא טוען בכתב התביעה. בדומה גם במסמך קופת חולים כללית מיום 18/06/2019 נרשם: "לדבריו נפל ונחבל בשד התעופה בחניה בכף רגל ימין קיבל טיפול במרפאה...". הדבר מהווה חיזוק משמעותי לעדותו של התובע ותומך בגרסתו בדבר נסיבות התאונה.
4. כידוע, יש לייחס חשיבות ומשקל לגרסה אשר נמסרת באופן אותנטי בסמוך לתאונה. בהתאם להלכה הפסוקה, גרסה ראשונית זו המתועדת על ידי הגורמים שטיפלו ראשונים בתובע יש בה משום חיזוק לגרסת התובע [ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' מימי בן־ארי, פ"ד נו(4) 689 (2002), בעמ' 699 ו'-ז' – 700 א'-ב'; ע"א (מחוזי ת"א) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ - חברה לבטוח (08.04.2003), פסקה 6; ע"א ( מחוזי י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי ואח' (05/09/2007), פסקה 4; פסק דינו של כב' השופט עמית (כתוארו אז) ב-ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית סאלם ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (10/04/2008), פסקה 9; וכן ע"א (מחוזי י-ם) 11078/07 שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר ואח' (26/05/2008), פסקה 5].
5. זאת ועוד, הנתבעות חרף הכחשתן את נסיבות התאונה לא הגישו כל ראיה שיש בה כדי לסתור את גרסת התובע וטענתן היחידה בדיון הייתה כי טרם ארע מקרה אחר הדומה לזה (עמ' 4, שור' 6-4), טענה שאין בה מספיק כדי לדחות את גרסת התובע.
6. בנסיבות אלה וכן נוכח עדותו המהימנה של התובע כאמור, מצאתי לקבל את גרסתו באשר לאופן קרות התאונה.
7. בכל הנוגע לשאלת האחריות, הרי שבפסיקה נקבע לא אחת, כי מחזיק במקרקעין חב בחובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982), בעמ' 125 ב'-ג'; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996), בעמ' 123 ה'-ז'; וכן ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (14/12/2006), פסקה 12]. בענייננו, הנתבעות כלל אינן חולקות על כך כי המקרקעין הנדונים מצויים באחזקתה ותחת אחריותה של הנתבעת 1.
8. נותר לבחון האם הייתה מוטלת על הנתבעות חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והאם חובה זאת הופרה, כאשר המבחן לכך כידוע הינו מבחן הצפיות. סבורני, כי בענייננו הייתה הנתבעת 1 יכולה וצריכה לצפות את התרחשות הנזק האפשרי כתוצאה מהיותה של ידית הברזל שעל מכסה התקשורת, בולטת החוצה, וזאת על המדרכה מול מקום חניית המוניות, היכן שנהגים ונוסעים רבים צועדים ועוברים הלוך ושוב, כאשר לעתים קרובות המקום עמוס והנהגים עולים ודורכים על מכסי התקשורת האמורים הממוקמים על המדרכה וברוחב כל המדרכה כעולה מתמונות הפוטו שהוגשו על ידי שני הצדדים. המדובר במכשול של ממש אשר יצר סיכון שאינו רגיל וסביר לטעמי ואשר היה בו משום פוטנציאל של ממש להתממשות נזק, כפי שאכן קרה בענייננו.
9. לעניין ההבחנה בין סיכון רגיל לסיכון שאינו רגיל ראו ע"א (תל אביב) 2203-00 הדר בע"מ - חברה לבטוח  נ' משולם לאה (30/12/2002), בפסק דינה של כב' השופטת מיכל רובינשטיין: " ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהם בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף""... אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרו בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו" [ראו גם: ע"א (מחוזי ת"א) 20749-06-16 עיריית חולון נ' ל.א. (02/10/2017)].
10. אין בידי לקבל את טענות הנתבעות בכתב הגנתן כי האחריות לתאונה מוטלת על כתפי התובע בלבד בשל חוסר תשומת ליבו למדרך רגלו. כבר נקבע לעניין זה כי "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה"... גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" [ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (30/03/1995), פסקה 3]. אין צורך להכביר מילים על כך שידיות הברזל של אותם מכסי תקשורת כשהן מורמות כלפי מעלה מהוות מכשול של ממש בדרכם של העוברים והשבים.
11. כפי שהעיד והסביר התובע, הוא יצא מרכבו והלך על המדרכה לכיוון איסוף הנוסעים כשהוא רגיל כי הידיות המחוברות למכסי התקשורת נמצאות "בפנים" ואינן "למעלה", כדבריו: "אני לא ראיתי מישהו שמסתכל כל הזמן לאן הוא הולך. אני כן הרבה בשדה תעופה ובדרך כלל זה לא למעלה, הרגל שלי נכנסה שם ונפלתי" (עמ' 3, שור' 20-19; עמ' 3, שור' 8-7).
12. כן הסביר התובע כי עת שארעה התאונה הייתה החנייה תפוסה על ידי מוניות רבות נוספות ולכן הוא היה חייב לעלות על המדרכה באותו אזור וכך נתקל בידית: "היו הרבה מוניות שחנו לידי. הייתי חייב לעלות לאזור הזה, זה חלק מהמדרכה, ואז ידית אחת הייתה בחוץ" (עמ' 3, שור' 7-6). יש לציין, כי מעיון בתמונות שהוגשו על ידי הנתבעות (נ/1) הרי ניתן להבחין בבירור כי במקומות מסוימים משתרעים מכסי התקשורת על חלק ניכר מהמדרכה באופן שעשוי לחייב את הנהגים לעלות עליהם כאשר המקום עמוס והומה ומצדיהם חונות מוניות רבות נוספות.
13. נוסף על כך, הנתבעות לא הביאו כל ראיה מטעמן שיש בה כדי ללמד על נהלי הזהירות שננקטים במקום, אופן הטיפול במפגעים והדרכים למניעתם. מטעם הנתבעות העידה רק הגב' מרגלית עידן, ראש משמרת פיקוח מוניות ברשות שדות התעופה, אשר השיבה כי הגוף האחראי ברשות שדות התעופה על מכסי התקשורת העשויים ברזל המונחים על המדרכה וכן על הטיפול במפגעים הינו אגף אחזקת מבנים (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 10-9 וכן שור' 18-17). אמנם לדברי הגב' מרגלית גם היא נוהגת להגיע לטפל בדיווח על מפגעים, אך לא היה בעדותה כדי להעלות או להוריד לעניין שאלת האחריות, ובהעדר עדות נציג מהאגף לאחזקת מבנים שהינו הגוף האחראי על הטיפול במפגעים באזור בו נפגע התובע, הרי שכלל לא הוכיחו הנתבעות כי ננקטו אמצעים זהירות מספיקים וסבירים וכי לא הופרה במקרה זה חובת הזהירות המוטלת עליהן, ובכלל זה הן לא התייחסו בצורה כלשהיא לנהלי סריקת השטחים הציבוריים בתחומי שדה התעופה כדי לאתר מפגעים ולטפל בהם.
14. לאור האמור, אני קובע כי הנתבעת 1 התרשלה ואחראית בנזיקין כלפי התובע. כמו כן, מאחר ולא הוכחשה הטענה כי הנתבעת 2 הייתה במועד התאונה מבטחת אחריותה של הנתבעת מס' 1 מפני חבות צד שלישי, ואף יותר מזה כשבכתב ההגנה קיימת הודאה בקיומה של פוליסת ביטוח (סעיף 9), הרי שגם הנתבעת מס' 2 חייבת כלפי התובע מכוח הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.
15. עם זאת, סבורני כי בנסיבות המקרה, התובע אשר הודה כי מכיר את המקום היטב, ביקר בו פעמים רבות טרם התאונה ואף אישר כי הלך על המשטח הנדון מספר פעמים קודם לכן (סעיף 1 לכתב התביעה; עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 4-1; וכן עמ' 3, שור 16-15 ושור' 19), נדרש גם הוא למידת זהירות מסוימת בעת הליכתו על המדרכה [ראו, למשל, ע"א (מחוזי נצ') 36628-10-16 עזבון ויורשי המנוח ג'אמל אבו סעדה ז"ל נ' עיר הכרמל - עוספיא - דאלית אל כרמל (02.02.2017), עמ' 5, פסקה 5], וכך במיוחד במקום שבו מצויים מכסי התקשורת מברזל כבענייננו. על כן מצאתי כי יש לייחס לו אשם תורם בשיעור 15%.
16. שוכנעתי מחומר הראיות שלפניי ומהתרשמותי מהתובע כי נגרם לו כאב וסבל בשל הפציעה ברגלו הימנית והצורך בחבישת רגלו, וכן בשל הכאבים מהם סבל לאחר התאונה כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים והצורך בהמשך בירור רפואי ואף ביצוע צילומים. בהתחשב בכל אלה, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של – 8,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני (כאב וסבל) עקב התאונה.
17. לא מצאתי כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר היות ולא הוכיח הפסדים אלה בראיות של ממש, כגון דו"חות רווח והפסד. התובע הגיש אישור רואה חשבון לעניין הכנסתו היומית הממוצעת בחודשים 01-05/2019, אולם אף בהתעלם מכך שהאישור אינו מהווה חוות דעת, אין בו כדי להוכיח כי אכן לא עבד התובע בתקופה לה הוא טוען וכי אכן נגרמו לו הפסדי השתכרות ובאיזה שיעור, שכן כלל לא מצוין בו כי בחודש בו ארעה התאונה (06/2019) הייתה ירידה בהכנסותיו של התובע. זאת ועוד, מכתב רואה החשבון יעקב גדליה מדבר על הכנסות ולא על הרווח, כאשר התובע היה זכאי לכל היותר לרווח שנמנע ממנו בתקופת ימי המחלה הנטענים, שהוא ההכנסות פחות ההוצאות. התובע לא הגיש מטעמו את החשבוניות שהוא הפיק בתקופה הרלוונטית או דו"חות מע"מ החודשיים לפני התאונה ולאחריה, ולא הוכיח כי היו הזמנות שנמנע ממנו לקבלן בהיותו בחופשת מחלה. מה גם, שהוא אישר בחקירתו בבית המשפט כי עבדו על מוניתו, הגם שלדבריו באופן חלקי, אולם לא הוגש כל תיעוד שיכול להעיד על היקף פעילות המונית בתקופת המחלה הנטענת.
18. אציין כי איני מקבל את טענת הנתבעות כי יש לבצע ניכוי רעיוני מהפיצוי לו זכאי התובע בשל העובדה כי לא פנה אל המל"ל בתביעה לתשלום דמי פגיעה. ראשית, יש לציין כי אכן על פי העולה מחומר הראיות המדובר הוא בתאונת עבודה, אולם תביעתו של התובע לדמי פגיעה התיישנה משחלפו כבר 12 חודשים מיום הפגיעה [סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], תשנ"ה-1995], והרי הטעם שהוכר לניכוי תגמולי מל"ל בתביעת כנגד צד שלישי שאינו המעביד הוא העובדה כי צד שלישי זה עשוי להיות חשוף לתביעת שיבוב וכן מניעת כפל פיצוי לתובע. יתירה מכך, אף במקרה שבו הניזוק טרם פנה בתביעה למל"ל אולם קיים סיכוי כי אם יפנה יהיה זכאי לתגמולים נוהג בית המשפט להקפיא את ההפרש שבין הפיצוי לבין סך התגמולים שייתכן ויקבל התובע עד לבירור תביעתו במל"ל, ואין מבצעים ניכוי רעיוני [ראו ספרו של אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה 4, 2011), בעמ' 1002]. בענייננו, כאמור התביעה התיישנה כך שלא קיים סיכוי של ממש כי התובע יהיה זכאי לתגמולי מל"ל בגין התאונה מושא התביעה ודין טענת הנתבעות להידחות.
19. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של – 6,800 ₪ (לאחר ניכוי אשמו התורם של התובע). כמו כן תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של – 500 ₪. הסכומים האמורים ישולמו לתובע תוך 30 יום מיום קבלת עותק מפסק הדין אצל הנתבעות, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
20. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 15 ימים מהיום [סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ותקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות הנ"ל].

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ז' תמוז תש"פ, 29 יוני 2020, בהעדר הצדדים.