1. לפני תביעה קטנה שעניינה טענות בגין מטרדים שונים ובעיקר רעש.

2. התביעה הוגשה על ידי שושנה שגיא המתגוררת בבית משותף ברחוב ששת הימים בחיפה.

3. נתבע 1 הוא בוריס זגל, בעל הדירה שהשכיר את הדירה שבבית המשותף שבו מתגוררת התובעת לדיירים. הדיירים התגוררו בדירה כשנתיים ועזבו את הדירה.

4. יצוין, כי בתיק זה התקיימו שתי ישיבות. ישיבה אחת נוהלה על ידי כבוד הרשמת הבכירה מיכל פרבר והישיבה השנייה נוהלה על ידי ביום 28.4.21. למרות שהתקיים דיון בעבר, ביקשתי מהצדדים להעלות את כל טענותיהם מחדש בדיון שבפני, וזאת על מנת שאתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים.

5. התובעת העלתה שלל טענות כנגד הדיירים. היא טענה, לדוגמה, כי הם ניהלו בדירה בית בושת. ואולם, טענתה העיקרית הינה, כי הדיירים הפעילו מכשירים אלקטרוניים לשמיעת מוזיקה בקולי קולות, ובמיוחד בלילות, בזדון וביודעין. התובעת ציינה בכתב התביעה, כי התלוננה פעמים רבות כנגד הדיירים במשטרת ישראל. התובעת אף פנתה במכתבים רבים למשטרה בבקשה שתמנע את תופעת הרעש.

6. לטענתה של התובעת, הדיירים הפרו חוקים ומיוחד את החוק למניעת מפגעים האוסר על עשיית רעש באמצעות מכשירי קול בין השעות 16:00-14:00 וכן בין 23:00 לשעה 07:00 בבוקר.

7. התובעת הגדירה את הסעד העיקרי כך: "להוציא לאלתר/לסלק/להעיף את דייריו מהדירה". וכן "לסלק לאלתר את דייריו מהדירה ושיחזרו לכפר שלהם שממנו הם הגיעו לכאן".

8. לאחר שכבוד הרשמת הבכירה מיכל פרבר, אשר טיפלה בתיק זה לפני, העירה לתובעת, כי בית משפט זה אינו נותן סעד של פינוי, הבהירה התובעת שעילת התביעה היא רעש.

9. הנתבע זגל בוריס השיב לכתב התביעה ובו הכחיש את כל האמור בכתב התביעה. לדבריו "המדובר בתובעת מטרידנית וסדרתית שדי לדפדף את שמה אתרי החיפוש כדי לראות ולהיווכח בכמות המטורפת של ההליכים בהם מעורבת התובעת".

10. הנתבע 2 אשר מטפל עבור הנתבע 1 בדירה טען, כי אין ממש בתביעה שכן התובעת תבעה דיירת קודמת באותה דירה שהייתה מבוגרת וערירית בת 97 בטענה שהיא גורמת לרעש מכביד. לפי הטענה, האישה המבוגרת לא יכולה הייתה לגרום כל רעש.

11. כמו כן, טען הנתבע 2, כי לראיה כל התלונות במשטרה לא הניבו כל דוח בגין רעש.

12. כן, הבהיר הנתבע, כי בבית המשותף 20 דיירים שאיש מהם לא התלונן על רעש.

13. כמו כן, הבהיר הנתבע 2 כי הוא נקשר בהסכם שכירות מול הדיירים ואין מקום לבטל את ההסכם רק בגלל שהתובעת החליטה "להתלבש" על הדיירים במשך השנים.

14. לאחר עיון בטענות ובראיות שהוצגו לי, אני סבור כי דין התביעה להידחות. להלן אנמק קביעה זאת;

15. סעיף 3 לפקודת הנזיקין מורה אותנו כדלקמן:

"הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות הפקודה – כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה."

16. אכן, במקרה דנן מתקיימת ההלכה שניתנה בעניין ברע (י-ם) 159/95 אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ נ' עופר שנהב, על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

" עקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא כי בדרך כלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולות הזולת. חריג לכך ניתן למצוא ברעיון האחריות השילוחית בנזיקין של מעביד למעשי עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין) בחבות שולח למעשיו של שלוח המועסק בעשיית מעשה למען השולח (סעיף 14 לפקודה) ובכפוף לתנאים מסויימים, בחבות בעל חוזה למעשי הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15לפקודה) ותו לא. המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדר אף אחד מן החריגים לכלל כי אין אדם אחראי לעוולות הזולת. "

17. כך לדוגמה, בעניין אלדן קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה כי האחריות לתאונה מוטלת על הנהג הפוגע וכיוון שהנהג הפוגע לא נתבע ונתבע רק בעל הרכב, אזי דין התביעה להידחות:

"האחריות הישירה לנזקם של המשיבים מוטלת על הנהג הפוגע ואפשר שקיימת גם אחריות על חברת ביטוח המבטחת אותו מפני נזקים צפויים לצד ג'. לנהג הפוגע לא נמסרה הזמנה כדין, והוא לא נכח בדיון, ואילו חברת ביטוח לא צורפה כצד לתביעה. בנסיבות אלה אין מנוס מלבטל את פסק הדין שניתן כנגד המבקשות, בהעדר אחריות מצידן".

18. מערכת היחסים בין משכיר לשוכרים היא מורכבת יותר מאשר בין נהג לבעלים של רכב. בעניין זה נאמר על ידי בית המשפט העליון בעניין ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2), 733 כך:

"המוטלת חובת זהירות מושגית על משכיר כלפי שוכר? שאלה זו רחבה היא מדי. חובת הזהירות אינה קיימת בחללו של עולם. לא די לזהות את סוג המזיקים ואת סוג הניזוקים. יש להתחשב בגורמים נוספים, כגון סוג הפעולה וסוג הנזק. כך, למשל, יש להבחין בין חובת הזהירות המושגית של משכיר כלפי שוכר בגין התרשלות הקשורה במצבו הפיסי של הנכס המושכר (כגון, התמוטטות תקרה בדירה מושכרת:נ השווה ע"א 780/76 [4]), לבין חובת הזהירות המושגית של משכיר כלפי שוכר בגין התרשלות הקשורה במצב הפיסי של אותו חלק בנכס, שהחזקה בו לא הועברה לשוכר (כגון, החלקת השוכר בחצר הבית המוחזק על- ידי המשכיר). בכל אחד מהמצבים הללו מתקיימת חובת זהירות מושגית, אך הבעייתיות המתעוררת היא שונה. כך, למשל, במקרה הראשון מקור הסיכון הוא בנכס המצוי עובר לתאונה בשליטת השוכר; ואילו במקרה השני, מקור הסיכון הוא בנכס המצוי עובר לתאונה בשליטת המשכיר. השוני בשליטה יוצר מערכת שונה של שיקולי מדיניות משפטית, שיש לקחתם בחשבון באיזון האינטרסים והערכים הנאבקים על הבכורה".

19. בעניין רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.7.10) נאמר כך:

"האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס שהושכר לאחר תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה, שהבעלים אחראי לה הן לפני השכרת הנכס והן לאחר השכרתו, ככל שהוא יכול וצריך לדעת על קיומם של סיכונים מובנים בו, ועליו לנקוט אמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום".

20. אני סבור כי רעש שנעשה על ידי השוכר, הינו באחריות השוכר, כיוון שהוא לכאורה המעוול. ברור הדבר שבעל דירה שהינו משכיר דירה איננו גורם רעש ואין לו כל שליטה על רעש שגורם השוכר, ומשכך אין לראות בו אחראי. יודגש כי החוק רואה באדם הגורם לרעש כנושא באחריות למעשיו. כך לדוגמה נאמר בחוק למניעת מפגעים כי "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעובדים ושבים".

21. בענייננו, סבורני שהאחריות רבצה לכאורה על הדיירים, ועל כן, התובעת צריכה הייתה להגיש תביעה נגדם. לא מן המותר להעיר, כי כב' הרשמת הבכירה פרבר העירה לתובעת, כי כדי לקיים דיון יעיל בתביעה עליה לתבוע את השוכרים, אך התובעת העדיפה להתעלם מהערה זו ולא לתבוע את השוכרים ישירות. די בעניין זה כדי לדחות את התביעה ואולם, מעל לצורך, אמשיך לדון בשאר מרכיבי הסוגיה שבפני;

22. ניתן להגיע לתוצאה דומה, בהינתן שהתובעת לא השכילה להוכיח כי הרעש שלדבריה סבלה ממנו, הינו בבחינת מטרד.

23. עוולת "המטרד ליחיד" מוגדרת בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אשר קובע כדלקמן:

"מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."

24. בע.א. 44/76, אתא חב' לטכסטיל בע"מ נגד זאב שוורץ פד"י ל' (3) עמ' 785) נקבעו

אמות המידה לבחינת קיומו של מטרד ליחיד:

"שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק, ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת. לענין הפרעה חולפת אך מובן הוא כי החשיבות של יסוד הזמן נמצאת ביחס הפוך לחוזק ההפרעה, היינו במידה וגדלה עצמתה של ההפרעה, קטנה החשיבות היחסית של זמניותה של התופעה, זאת ועוד, בייחוד כאשר נגרם נזק ממשי, הרי אין חשיבות לכך שהפגיעה היתה חולפת כי לגבי מי שנפגע, למשל, על-ידי אבן הנופלת מבנין, אין נחמה בכך שהמדובר באירוע חד-פעמי וחולף. שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת- מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי... טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם".

25. כלומר, ההפרעה צריכה להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת כאשר הדברים נבחנים במבחני סבירות לאור המקום והזמן על פי אמת מידה אובייקטיבית, תוך שקילת טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם והתחשבות בסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה.

26. סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק למניעת מפגעים") קובע: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעובדים ושבים".

27. סעיף 10 לחוק למניעת מפגעים קובע, כי בכל הליך משפטי לפי חוק זה, מפגע שנקבע כחזק או כבלתי סביר בתקנות שחוקקו מכח חוק זה, חזקה שהוא עשוי לגרום הפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

28. סעיף 13 לחוק קובע, כי דין הפרה של הוראות חוק זה כדין עוולת מטרד ליחיד כמשמעותה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

29. מכח הוראות החוק למניעת מפגעים ולשם ביצועו, הותקנו תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 המגדירות, בין היתר, את רמת הרעש אשר תחשב ל - "רעש בלתי סביר" המקים חזקה כי הוא עלול לגרום להפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום. כן הותקנו תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992 הקובעות, בין היתר, את השעות בהן יש איסור להשמיע רעש באזור מגורים.

30. חרף היעדר מדידה המוכיחה כי מדובר ברעש בלתי סביר המהווה הפרעה, אין מניעה להוכיח קיומו של מטרד בדרך אחרת. כך לדוגמה, בע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל נ' פרשט ואח', פד"י לט (3) 1, נדרש בית המשפט העליון לשאלה הנוגעת ליישום החקיקה הנוגעת להגדרת מפגעים והאפשרות להוכיח "רעש חזק" שלא בהתאם להוראות אלה ונקבע כי אין במידת הרעש שנקבעה בתקנות כדי לשלול מבעל דין את האפשרות להוכיח באמצעים מקובלים אחרים שרעש הסב לו מטרד.

31. התובעת לא השכילה להראות כי סבלה מרעש שהסב לה מטרד.

32. בענייננו ניתנו עדויות התובעת ושני עדים שהובאו על ידה. כך לדוגמה, התובעת טענה במהלך הדיון כך:

"הם מרעישים ללא סוף. הם אנשים צעירים. אני לא יודעת אם זה בעל ואישה או אח ואחות. יש מוזיקה בקולי קולות בערבית, של בכי נהי ויללות ושירים דיכאוניים. לא מפריע לי שזה ערבית, אלא שזה פול ווליום. זה בלילות בין 2 ל- 4. הם יודעים את החוק, שעד 11 הם יכולים להרעיש כמה שהם רוצים כי זה לא במסגרת החוק. אני פניתי למשטרה בלי סוף, המשטרה קונסת אותם וזה חוזר חלילה. ... הייתי בישיבה עם מפקדת תחנת נשר, הם אמרו לי מפורשות שהם קונסים אותה בכל פעם שאני פונה אליהם."

33. בראש ובראשונה, אין אני נותן כל אמון בעדותה של התובעת. גם אם הדיירים עשו רעש כלשהו, הרי שמעדותה של התובעת לא ניתן לדעת באיזה תדירות נגרם רעש, מה הייתה עוצמתו (מדידות שהראתה התובעת נעשו באופן בלתי מקצועי ועל כן אינני מקבלן) , האם מדובר בהפרעה מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת. אות לחוסר אמינותה של התובעת ניתן למצוא בדבריה כי המשטרה קונסת את הדיירים וזה חוזר חלילה. דא עקא: היא עצמה הודתה שאין לה הוכחה, וכדבריה, "לשאלת בית המשפט, אין לי הוכחה שהם קיבלו קנס." אינני נותן אמון בדבריה, בסוגיה זו כן בסוגיות אחרות. התובעת לא הוכיחה כי המשטרה השיתה קנסות על הדיירים, או שהפעילה סנקציות כאלה או אחרות כנגדם.

34. שנית, בחנתי היטב את המסמכים שהגישה התובעת באשר לתלונות שהגישה במשטרה כנגד הדיירים. אעיר כי לא מצאתי כל פעולה אופרטיבית שנקטה המשטרה בגין הרעש שגרמו הדיירים. כך לדוגמה, במסגרת נספח א' לכתב התביעה באשר לתלונה מיום 18.11.19 נכתב: כי "פנייתך מספר 7412 טופלה על ידי המשטרה". לא נאמר דבר מעבר לכך. בהודעה ששלחה המשטרה לתובעת ביום 3.2.19 נכתב, כי "התקבלה החלטה כל סגירת התיק בתאריך 31.1.19" . בנספח ה' לכתב התביעה נאמר על ידי המשטרה כי "בתום סריקת נידות החשוד לא אותר". דומה שעניין זה לא קשור כלל לרעש אך התובעת בחרה לצרפו כדי להוסיף נופך לתביעתה. אי נקיטת כל פעולה מצד המשטרה, יש בה כדי לומר, כי המשטרה לא מצאה ממש בתלונות התובעת.

35. שלישית, באשר לעדים שהעידו מטעם התובעת מצאתי, כי מדובר בעדויות שטחיות לגבי רעש. לפי התרשמותי, עדים אלה, שכניה של התובעת, העידו כדי להפיס את דעתה של התובעת, אך עדויות אלה שהיו קצרות, ערכיותן הראייתית קלושה ביותר.

36. רביעית, הנתבעים הפנו את בית המשפט לכך שהתובעת הגישה לפחות שני תביעות בעבר בעניין רעש כנגד שכניה. כך לדוגמה בעניין ת"ק 61969-03-14 שניתן ביום 16.7.2014 בבית המשפט לתביעות קטנות בקריות על ידי כב' השופט מוחמד עלי. בפסק הדין נדחתה תביעת התובעת לחייב דיירת קשישה בת למעלה מ- 90 שנים לשלם לה פיצויים בסך 5,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה עקב רעש. התובעת טענה כנגד הדיירת הקשישה, כי המטרד נובע מהפעלת טלוויזיה בדירת הנתבעת בעוצמת רעש מקסימלית, בזדון ובכוונה. התביעה נדחתה והושתו הוצאות על התובעת. בקשת רשות ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא.

37. יתר על כן, בעניין ת"ק 46890-05-10 הגישה התובעת תביעה כנגד היינה קירש. מדובר בתביעה שהגישה התובעת כנגד שכנתה ובה טענה כי הנתבעת הפעילה מכשיר רדיו בעוצמת קול גבוהה מאד. בתה של הנתבעת הסבירה כי אמה נהגה להשתמש באוזניות כדי שלא ליתן לתובעת עילה לתובענה. למרות שבית המשפט קבע כי "קיימת הגזמה רבה" בתיאור המפגעים על ידי התובעת, החליט בית המשפט לפסוק פיצוי בשיעור נמוך ביותר לטובת התובעת.

38. עצם העובדה שהתובעת ניהלה שלוש תביעות לפחות במשך עשור כנגד שכניה בעניין רעש, מביאה אותי למסקנה, כי אכן "קיימת הגזמה רבה" על ידי התובעת בתיאור מפגעי רעש הנובעים משכניה, וזאת בלשון המעטה.

39. מכל המקובץ, דין התביעה להידחות. התובעת תשלם סך של 750 ₪ לכל נתבע וסה"כ 1,500 ₪ וזאת תוך 20 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ג אייר תשפ"א, 05 מאי 2021, בהעדר הצדדים.