1.לטענת התובע – בתאריך 26.12.2019 עת נהגה הגב' מור דחבש ברכבו בעיר טבריה נתקל הרכב במכסה של בור ביוב פתוח ונגרם לו נזק טוטלי. צורפה חוות דעת שמאי.

2.התובע מבקש לחייב את הנתבעות לפצותו בגין הנזק שנגרם לרכב בסך של 31,123 ₪.

3.את המקור הנורמטיבי של אחריות הנתבעות ( שתי הנתבעות) עיגן התובע בכתב התביעה בפקודת העיריות והפסיקה שהתפחתה סביבה.

4.הנתבעות הכחישו את האירוע וכל אחת מהן טענה כי האחריות , אם יש אחריות, רובצת לפתחה של האחרת.

5.העיריה טענה כי העבירה את הסמכויות לטיפול בבורות ניקוז ו/או ביוב למי רקת הנתבעת 2. מי רקת טענה כי מדובר בבור ניקוז וכי בורות ניקוז לא הועברו לאחריותה – כך לטענתה.

6.לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את המוצגים – באתי למסקנה כי עלי לקבל את התביעה נגד העירייה ולדחותה נגד מי רקת.

7.א.כבר עתה אציין כי דחיית התביעה נגד מי רקת היא בגלל שהתובע כשל בהוכחת קיומה של עילת תביעה נגדה.

7.ב.משלא הוגשה הודעת צד ג' מטעם העירייה נגד מי רקת, אין בדחיית התביעה נגד מי רקת משום הכרעה בשאלה אם העירייה זכאית או שאינה זכאית לשיפוי או השתתפות ממי רקת. הראיות שהוגשו לי לעניין תחום אחריותה של מי רקת על פי דין ו/או על פי חוזה – רדודות. הטיעון המשפטי אינו מעמיק. בנסיבות אלו לא ניתן לתת הכרעה משפטית ראויה לשמה.

8.א.עוד אוסיף כי התובע התחיל את ההליך בכתב תביעה שמבסס את האחריות נגד מי רקת על פקודת העיריות ( ולא על המסמך המשפטי שמכוחו התחייבה מי רקת לטפל במערכת הביוב ו/או הניקוז – מסמך שמן הסתם תחם את גבולות חובותיה ,זכויותיה וסמכויותיה ).

8.ב.התובע סיים את ההליך בסיכומים שבהם זנח את מי רקת. אומנם הזכיר אותה בתור נתבעת שצריכה לשלם לו פיצויים אך לא טרח אפילו להסביר מדוע ומכוח מה היא חייבת – במובן זה זנח הוא את התביעה נגד מי רקת.

8.ג.לאור זאת – לא נותר אלא לדחות את התביעה נגד מי רקת.

משום שבסדר דין מהיר עסקינן – עלי לנמק את הפסק באופן תמציתי :

9.לעניין הבעלות על הרכב –

הוכח לפני כי התובע הוא הבעלים של הרכב . הרכב אומנם רשום על שם כלתו אשר נהגה בו בעת התאונה. אך על פי התצהיר שלה הבעלות האמתית היא של התובע. גם התובע הצהיר כי הוא הבעלים של הרכב. אומנם בחקירתם הנגדית התבלבלו שניהם אך אני מייחס זאת לכך שמדובר להתרשמותי באנשים פשוטים שנבהלו ממעמד החקירה הנגדית.

10.לעניין עצם קרות האירוע. עדותם של הנהגת ושל התובע לא נסתרה ואני נותן בה אימון. אוסיף כי מעיון בחוות דעת השמאי עולה כי הפגיעות הן בתחתית של הרכב דבר שמתאים לפגיעה ממכסה של בור ניקוז או ביוב.

11.לעניין אחריות העירייה-

המקור הנורמטיבי:

12.א.חובותיהן של עיריות קבועות בפקודת העיריות. הן כוללות טיפול במפגעים כגודמת מכסה פתוח של בורות כגון דא.

12.ב. גם בהנחה כי בורות מסוג הבור בו עסקינן הועברו לטיפול תאגיד המים – אין בכך כדי לפטור את העירייה מאחריותה הסטטוטורית כלפי הולכי ברגל ונוסעים שבאים בחוצותיה.

12.ג.העברת סמכויות לצד ג' כדוגמת תאגיד מים יכולה לכל היותר להקנות לעירייה זכות שיפוי או השתתפות ביחסים עם אותו צד ג' - אך אין בה כדי לפטור את העירייה מאחריות ישירה כלפי הניזוק – אחריות המעוגנת היטב בפקודת העיריות והפסיקה הענפה שהתפתחה סביבה ובחובות של מחזיק ו/או בעלים של מקרקעין על פי דיני הנזיקין.

המקרה הקונקרטי – האם העירייה הפרה את חובת הזהירות:

13.א.מנהלת המוקד העירוני אליזבת אלכסנדרובקי הצהירה כי לא התקבל דיווח על הבור המדובר.

13.ב.מהנדס קלמי אשר מטעם העירייה הצהיר כי אם מקבלים הודעה על מפגע אז העיריה מטפלת בו. כמו כן עובדי העירייה מסיירים ברחבי העיר ומתקנים מפגעים.

13.ד.סבורני כי אין בתוכן של תצהירים אלה כדי לפטור את העירייה מאחריותה ואנמק:

13.ה.התופעה של פגיעת מכסה בור ביוב או ניקוז בחלוף רכב מעליו היא תופעה מוכרת. לא מצאתי בתצהירי העירייה התייחסות נקודתית לטיפול ספציפי בתופעה מסוכנת זו.

13.ו. עירייה סבירה – צריכה לבחון בתדירות מסוימת את בורות הניקוז והביוב אם הם מונחים באופן שרכב יכול לחלוף עליהם בבטחה. כל אימת שמבוצעת פעילות של תיקון או התקנה בבור ניקוז או ביוב – על העירייה לבצע בסמוך לכך בדיקה של המכסה ולוודא כי הוא עומד בעומס של כלי רכב כי יחלפו מעליו.

13.ז.לא די בהצהרות כלליות כגון שהעירייה "מטפלת במפגעים" ושהעירייה "עושה סיורים" ושהעירייה "נוהגת באחריות".

13.ד. משלא הוגש לתיק דו"ח מטעם העירייה שמעיד כי בזמן מן הזמנים בוצעה ביקרות על הבור הספציפי שגרם לנזק – הרי שלהצהרות הכלליות הנ"ל אין שיניים ואין בכוחן להושיע.

4.תאגיד המים –

14.קל לראות שלתובע לא משנה מי ייצא אחראי לנזק בסופו של הליך. שני הגופים סולבנטיים – אין חשש כי השיק יחולל באי פירעון. לתובע גם לא משנה אם תבוצע חלוקה ולא מעניין אותו מה שיעורה של החלוקה. מה שמעניין את התובע הוא – לקבל את הפיצויים.

15.אך האדישות המובנת – המובנית של התובע לגבי חלוקת האחריות – אין פירושה כי לתובע הזכות לנסח תביעה נגד כל נתבע אפשרי ולנוח על זרי הדפנה תוך שהוא צופה במריבה בין הגורמים אותם תבע.

15.ב.המוציא מחברו עליו הראיה.

16.משבחר לתבוע גם את תאגיד המים – על התובע החובה להוכיח כי קמה לו עילה תביעה נגד תאגיד המים. במשימה זו כשל התובע.

17.א.כפי שציינתי בתחילת הפסק – התובע לא טרח אפילו להצביע על המקור הנורמטיבי של אחריות תאגיד המים אלא מצא לעגן אותו בפקודת העיריות – ביחד עם העירייה.

17.ב.התובע היה צריך ,למצער בסיכומיו, לציין מכוח מה חייב תאגיד המים לפצות אותו. אומנם לשם כך היה עליו לטרוח, לאתר ולהגיש את המסמך המשפטי אשר הקנה לתאגיד המים את סמכויותיו ותחם את חובותיו. כמו כן היה צריך להוכיח כי הבור המדובר נופל בגדרי האחריות של תאגיד המים.

17.ב.הפוך והפוך בסיכומי התובע – ולא תמצא בם הפניה למקור הנורמטיבי של חבות תאגיד המים לתקינות הבור הספציפי קא עסקינן. התובע זנח עניין זה בסיכומיו.

18.על כן – אין מנוס מהקביעה כי התובע לא הוכיח את התביעה נגד תאגיד המים ומשום כך דין התביעה נגד תאגיד המים להידחות.

19.אין בדחיית התביעה נגד תאגיד המים כדי לחסום את העירייה מלתבוע ממנו שיפוי או השתתפות בהליך נפרד.

סוף דבר:

הנתבעת 1 תשלם לתובע פיצוי בסך של 31,123 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

התביעה נגד נתבעת 2 ( תאגיד המים מי רקת) נדחית.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ט כסלו תשפ"ב, 23 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.