1. ביום 26.11.2019 הזמינו התובעים – וגילם למעלה מ-65 שנים – מן הנתבעת שיט, שיצא לדרכו בסוף פברואר 2020, בלעדיהם. בשל איומו המסתמן של נגיף-הקורונה החליטו התובעים להימנע מהשתתפות בנופש ונכרכה בטיסות ובשהות על גביה של ספינת-נוסעים. בתאריך 14.2.2020, שבועיים לפני היציאה, הם הודיעו לנתבעת על ביטולה של העסקה.

2. מקורה של תביעתם זו בכך, שהנתבעת הסכימה להשיב לידיהם – הדבר טרם נעשה בפועל – רק 30 אחוזים מן הסכום ששילמו. לשיטתם, זכאים התובעים להשבתו של מלוא-הסכום וזאת לפי הוראתו של סעיף 14ג1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

הוראתו, הארוכה, של סעיף זה קובעת, במה שרלוונטי לכאורה לענינו, כך:

היתרון, המוקנה לאזרחים ותיקים, הוא בפרק-הזמן הנוסף אשר ניתן להם לשם ביטול בתנאים נוחים, מעבר לזה המוקנה לצרכן שאיננו אזרח ותיק וקבוע בסעיף 14ג(ג)(2) לחוק, היינו, ארבעה חודשים במקום שבועיים.

סעיף 14ה(ב) לחוק קובע כי מי, שביטל עסקה של מכר מרחוק כמפורט לעיל, שלא בגלל הפרת-חוזה בידי העוסק אלא מסיבה אחרת – דרך כלל משום שנמלך בדעתו, יהא זכאי להשבת מלואו של הכסף ששילם זולת דמי-ביטול בשיעור של 5 אחוזים ממחיר העסקה, או 100 שקלים, לפי הנמוך. הוראה דומה מצויה בחקיקת-המשנה, היא תקנה 5(א) לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010.

3. לכאורה, השאלה הצריכה לפְנים היא כלום הייתה העסקה שקשרו התובעים "עסקת מכר מרחוק" (נהיר שלא הייתה זו עסקת רוכלות). עסקה של מכר הרחוק מוגדרת בסעיף 14ג(ו) לחוק הגנת הצרכן, לאמור: "התקשרות בעסקה של מכר נכס או של מתן שירות, כאשר ההתקשרות נעשית בעקבות שיווק מרחוק, ללא נוכחות משותפת של הצדדים לעסקה". "שיווק מרחוק" מוגדר בהמשכה של אותה הוראה כ"פנִיה של עוסק לצרכן באמצעות דואר, טלפון, רדיו, טלויזיה, תקשורת אלקטרונית מכל סוג שהוא, פקסימיליה, פרסום קטלוגים או מודעות, או באמצעי כיוצא באלה, במטרה להתקשר בעסקה שלא בנוכחות משותפת של הצדדים, אלא באחד האמצעים האמורים".

4. את התכלית להסדר זה שבחוק ביאר, באחת הפרשות הידועות בדיני-הביטול של עסקאות, בית-המשפט העליון בשנת 2014:

"מדובר במצב בו המכר נעשה ללא שהצדדים באים במגע פיסי, וללא שהצרכן יכול לבחון באופן מוחשי את המוצר שאותו הוא רוכש. מכאן עולה החשש שהצרכנים מצויים בעמדת נחיתות קשה אף מן הרגיל, ועלולים לעיתים קרובות לטעות בהערכת המוצר שנמכר להם. אסימטריה זו – המודגשת, כאמור, יותר מאשר בעסקת מכר רגילה – הביאה את המחוקק לקבוע הוראות ייחודיות, הכוללות בין היתר הטלת חובות גילוי רחבות על העוסק בסעיף 14ג(א) + (ב) לחוק, וכן זכות ביטול חד-צדדית בסעיף 14ה(ב)" (ע"א 7187/12 עו"ד צמח נ' אל על נתיבי אויר לישראל, בפסקה מ"ד לפסק-דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין (פורסם באתר הרשות השופטת, 17.8.2014)).

במלים פשוטות, צרכן הרוכש מוצר "מרחוק" מוּעד יותר לטעות בהבנתם של תנאי-העסקה או בגיבושה של גמירות-דעת בקשר אליה. על כן, לאחר העסקה חב המוכר בהשלמתם של פרטים ולרוכש ניתנת זכות-ביטול בדמי-ביטול נמוכים במיוחד.

5. התכלית הזו אינה מתקיימת בעסקה נושא-תובענה זו. התובעים הבינו היטב את פרטיה של העסקה ואת תנאיה. הם נקשרו בה מרצונם המלא ולאחר שנתבררו להם הפרטים כל צורכם. סיבת-הביטול לא הייתה תלויה בהבנתם את פרטי-העסקה ואף לא בגיבוש מאוחר של עמדה בקשר לכדאיותה, לעצמה. השינוי ברצונם של התובעים נבע לא מכך, שנודע להם דבר מה, שהם לא ידעו על העסקה הזו קודם, או מכך שנשקלו שוב ענינים שבעסקה, כי אם מנסיבות חיצוניות לחלוטין לעסקה, שעשו אותה, בדעתם של התובעים, לא רצויה עוד. נהיר כי אלמלא התפשטותו של הנגיף, שהחלה מסתמנת באותם ימים – וסופה מי ישורנו? – לא היו התובעים נמלכים בדעתם. דיני הגנת-הצרכן אינם מספקים מענה לקושי שכזה. הדבר מתקבל על הדעת בהתחשב בכך, שמצב-דברים כה מיוחד אינו ענין ל"אשמתו" של המוכר ואינו ענין ל"הגנה" על הצרכן.

6. לאמתו של דבר, הסוגיה שבמוקד-ההליך נראית לי מתחום דיני-הסיכול של חוזים. שאלה היא כלום הפך המצב הבריאותי החדש שנתהווה את החוזה שבין הצדדים בלתי ניתן לקיום, כהוראתו של סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. זו ההוראה:

שוב במלים פשוטות, שאלה היא אם קיומו של החוזה בידי התובעים, במובן של אי-ביטולו והימנעות מדרישתו של כספם בחזרה, נעשה, בשל נסיבות שהתובעים לא יכלו לצפות ומקל וחומר למנוע, "בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו"; ואם כן, כלום יש מקום לקבוע, משיקולים של צדק אשר בסמכותו של בית-המשפט לשקול, השבה של איזה חלק שהוא מן הסכום ששולם.

7. אין כל ספק כי משבר-הקורונה הוא אירוע יחיד (כך יש לקוות) בדורנו. בלשונו של בית-המשפט המחוזי אך לאחרונה: "קשה להלום שאדם בר דעת היה יכול או צריך לצפות את מלוא השלכותיה מרחיקות הלכת של מגיפת הקורונה, בין השאר על הכלכלה וחיי המסחר, בישראל ובעולם כולו. עסקינן במגיפה שאין לה אח ורע במאה השנים האחרונות (לפחות מאז מגיפת השפעת הספרדית שהפילה חללים רבים ברחבי העולם בין השנים 1920-1918). משכך, בכל הנוגע לתנאי של העדר צפיית הנסיבות המסכלות בעת כריתת החוזה, דומה שהוא בהחלט מתקיים בכל הנוגע למגיפת הקורונה" (חדל"ת (מחוזי תל אביב) 26076-02-20 עו"ד בכר נ' מערכות נוחות (2007) בע"מ, בפסקה 25 לפסק-דינו של כבוד סגן-הנשיא חגי ברנר (פורסם במאגרים, 8.7.2020). הסוגריים הם במקור). אין ספק כי "המצב", שעודו מתחולל, שיבש לאנשים רבים את תוכניותיהם וגזר על רבים אחרים פגיעות ונזקים, חמורים אפילו יותר (ואינני מקל ראש) מאובדן של נופש יקר בחו"ל. סבורני כי יש מקום לקבוע כי, עבור אנשים מבוגרים המצויים במה שלמדנו לכנות "קבוצת-סיכון", עשה המשבר הזה התקשרות כמו זו המתוארת לעיל – בלתי אפשרית. נכון הדבר כי השיט יצא לדרכו וכי נרשמים אחרים השתתפו בו. שלא כמו בתקופה מאוחרת מעט יותר, לא איסור על התקהלויות וסגירה של השמיים הם שמנעו מן התובעים להשתתף. בכל זאת, ההשתתפות מעמידה הייתה את התובעים בסיכון בריאותי ממשי אשר הפך את העסקה כולה למשהו שונה מזה, שבו הם התכוונו להיקשר לכתחילה.

שאלה היא מי נדרש לשלם את מחירו של המשבר הזה, בעסקאות כמו זו שנעשתה. איש איננו "אשם", במובן הפשוט של המלה. ברם בה במידה, שקיומו של החוזה צפוי היה לקלוע את התובעים לקושי ממשי, ביטולו תוך השָׁבתה של התמורה מקים היה קושי ממשי לנתבעת. נציגהּ של זו סיפר בבית-המשפט כי "את כל הכספים השקענו בחו'ל, כל הכסף ששולם בחו'ל לא הוחזר [לנתבעת]. בטיולים עם שיט אנחנו משלמים כספים שנה מראש... שילמנו מראש, אותה חברת שיט ביצעה את השיט, היא לא מחזירה, לא מעניין אותם שאדם חשש [להשתתף]. כך גם חברת התעופה, ביצעו טיסות" (פרוטוקול, בעמוד 3, שורות 16-14 ו-31-29).

היה ממש בדבריו הנוספים של נציג זה כי התובעים יכלו להגן על כספם באמצעות עריכתו של ביטוח. ברם לא זו בלבד שאת רעיון-הביטוח ניתן היה להחיל גם על הנתבעת, ומצופה היה כי תחזה סיכון של ביטולים לא פחות מן המצופה מהתובעים להכיר ברגישות הנובעת מגילם, אלא שאפשר כי כריכתו של כיסוי ביטוחי מן הסוג המוצע, ככל שקיים, שוב מאיים היה לקלוע את הדברים אל עסקה "שונה באופן יסודי".

8. הסוגיה של חיוב כספי במקרים מן הסוג הזה נתונה, כאמור, לשיקול-דעתו של בית-המשפט, כחלק מן הרעיון הכללי של השבה בחוזים ואפילו בהרחבת-מה של הרעיון הזה ושורשיה בענין-הסיכול. השקילה, ביסודה, היא של מה צודק ונכון בנסיבות-המקרה. לי נראה כי כל אחד מן הצדדים צריך לשאת בחלק מן המחיר, שגבה המצב הלא צפוי אשר נוצר. בהסתמך על כך, שאיש מן הצדדים אינו אחראי למצב הזה יותר מן האחר אך לתובעים צמחה, מתוך בחירתם המושכלת, "טובת-הנאה" מעצם-הביטול, והכוונה היא לצמצומו של הסיכון הבריאותי הנשקף להם, חלוקה שאינה בחלקים שווים ונוטה, מעט, לזכותה של הנתבעת נראית לי סבירה.

9. אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעים, יחד ולחוד, 40 אחוזים מן הסכום שהם שילמו, היינו סך של 3,791 יורו. סכום זה יש לשלם בשקלים, לפי השער ביום-הגשתה של התביעה (27.2.2020) ועולה כדי 14,250 ש"ח, בצירופם של הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1960 ובסך הכול: 14,268 ש"ח. זאת, בתוך 15 ימים מיום קבלתו של פסק-דין זה (ימיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין). אחרת ייתוספו הפרשי-הצמדה ורבית כאמור, אם שיעורם חיובי, מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

10. כל אחד מן הצדדים יישא בהוצאותיו בהליך דנן, וכל אחד מהצדדים מועמד על זכותו לפנות לבית-המשפט המחוזי, בתוך 15 ימים מיום קבלתו של פסק-דין זה (כאן הפגרה אינה נמנית), בבקשה להרשות ערעור.

ניתן היום, כ' באב התש"ף, 10 באוגוסט 2020, שלא במעמד-הצדדים.