בפני תביעה קטנה, בסך 34,000 ₪, שעניינה טענות שונות בקשר לאופן ביצוע חוזה שכירות. בנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על טענות הצדדים ועל החומר שבתיק. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

מטבע הדברים, נוכח אופיו של סוג זה של הכרעה במחלוקת, והיתרונות הגלומים לשני הצדדים מכך שעניינם לא יפורט בפסק-דין המתפרסם ברבים, לא אדרש כאן לטענות הצדדים.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, אני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעים סך כולל של 3,940 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' אב תש"פ, 27 יולי 2020, בהעדר הצדדים.