פתח דבר:

לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, (כב' השופט א. רובס), אשר ניתן ביום 9.2.20, בת"א 46122-04-17, להלן – "פסק הדין").

בית משפט השלום הנכבד דחה את תביעת המערער לתשלום פיצויים בשל הנזק שנגרם לו עקב הצתת משאית שבבעלותו ואשר הייתה מבוטחת אצל המשיבה, וחייב אותו בתשלום הוצאות.

לאור דחיית תביעתו, הניח המערער בפניי את ערעורו זה.

העובדות הרלוונטיות כפי שנקבעו בפסק הדין:

המערער הגיש נגד המשיבה תביעה כספית על סך 96,220 ₪, עקב הצתת רכבו, (להלן – "האירוע" או "מקרה ביטוח"), מסוג משאית מרצדס משנת 2008, מס' רישוי 4497166, (להלן "הרכב").

האירוע – מקרה הביטוח, התרחש ביום 20.12.16, (להלן "יום האירוע"). הרכב היה מבוטח אצל המשיבה בביטוח מקיף בשל נזקים שיגרמו לו.

בית משפט השלום הנכבד כתב בפתח פסק דינו כי הנתבעת ביטחה את הרכב בביטוח מקיף בגין:

" ... אירוע גניבה, תאונה, אובדן כללי ו/או מעשה זדון" – ראו סעיף 2 וסעיף 9 לפסק הדין.

המערער טען כי המשאית שימשה אותו לעבודתו, בהיותו עוסק בהפקת אירועים עבור עיריית חיפה ומוסדות אחרים.

המערער טען כי ביום האירוע הבחין "ששניים מצמיגי המשאית מרוקנים מאוויר", כך כתב בית משפט השלום הנכבד בפסק דינו, לכן נסע עם הרכב עד לתחנת פז הסמוכה לגרנד קניון שבחיפה ושם ניסה לנפח את הצמיגים, אך לא הצליח, על כן, השאיר את הרכב במקום, על מנת להזמין שירותי צמיגים בשעה מאוחרת.

בהמשך בשעה 17:00, התקשרו למערער מתחנת הדלק וביקשוהו שלא להשאיר את הרכב שם ובעקבות זאת הוא הגיע ונסע עם הרכב עד לחניון סמוך, שם השאירו.

ביום 21.12.16 בשעה 07:00, הודיעה לו משטרת ישראל שרכבו הוצת. בהמשך, הגיש המערער תלונה ובמסגרת הודעתו, הוא העלה אפשרות שההצתה נעשתה בזדון וכי הוא חושד בבת זוגו לשעבר, הואיל ובאותה תקופה, התנהלו ביניהם הליכים משפטיים על רקע הזכות למשמורת ילדם המשותף.

אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שמקרה הביטוח – הצתת הרכב, התרחש בתקופת הביטוח שהחלה ביום 1.6.16 והייתה אמורה להסתיים ביום 31.5.17, וכי על פי הפוליסה מחויבת המשיבה לפצות את המערער, אלא אם אחד הסייגים שבפוליסה ובחוק יחולו והמשיבה תהיה פטורה מחובתה זו - כך נקבע בפסק הדין – ראו סעיפים 2 ו – 9.

המערער עתר בתביעתו בבית משפט השלום לתשלום פיצוי בשל הצתת הרכב, בסכום של 74,000 ₪ סכום זה תוקן בעקבות חוות דעת שמאי לסכום של 76,220 ש"ח ובעוד 20,000 ₪ בשל עוגמת נפש, על כן, סכום תביעתו המתוקנת, עמד על סך של 96,220 ₪.

בטרם הגשת התביעה לבית המשפט השלום, פנה המערער למשיבה בדרישה לפצותו וזו דחתה את דרישתו, בטענה כי לא התרחש מקרה ביטוח המחייב אותה על פי הפוליסה לפצותו.

על כן, ומשהוגשה התביעה לבית משפט השלום, דבקה המשיבה בטענתה כי לא התרחש כל מקרה ביטוח המצדיק חיובה על פי הפוליסה וכי המערער מסר לה פרטים כוזבים לעניין מקרה ביטוח בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, (להלן "החוק").

הצדדים הביאו בפני בית משפט השלום את ראיותיהם, אך מבלי להתייחס לתוכן העדויות עבר בית משפט השלום לפרק "דיון והכרעה" ובפתח פרק זה, קבע כי המשיבה מחויבת לפצות את המערער בשל נזק שנגרם לרכושו המבוטח מכמה סיבות, ובין היתר, נזק במזיד – הצתה, תוך הפניה לתנאי הפוליסה המחייבים את המשיבה לפצות את המבוטח היה והנזק נגרם מ -: " ... אש, ברק, התפוצצות, התלקחות ומעשה זדון" – סעיף 9 לפסק הדין, ובלבד שידו של המבוטח אינה במעל; וכך קבע בית משפט השלום הנכבד:

" לפי כך, אירוע שריפה של הרכב, לרבות הצתה שאינה בידי התובע או מי מטעמו, מכוסה על פי פוליסת הביטוח שהוצאה לתובע" – סעיף 9 לפסק הדין – סיפא.

עוד נקבע כי אין מחלוקת ביחס למועד, מקום ושריפת הרכב ובהמשך נקבע כי על פי עדות חוקר השריפות, השריפה החלה בחלק האחורי של מושבי הנוסעים ומשם המשיכה השריפה לחלק הקדמי וכי חוקר השריפות:

" ... לא מצא סימנים העשויים להעיד על דליקה שנגרמה כתוצאה מכשל חשמלי או שריפה מקרית. מסקנת חוקר השריפות הייתה כי הדליקה ברכב נגרמה כתוצאה מהצתה". – סעיף 10 לפסק הדין עמ' 3.

בית משפט השלום המשיך וקבע כי אין מחלוקת בין הצדדים שהדליקה ברכב נגרמה ממעשה הצתה מכוונת וכי המחלוקת בין הצדדים נוגעת להתנהלות המערער והנסיבות שקרו עובר להצתת הרכב ואחריה.

בית המשפט השלום הפנה להוראת סעיף 25 שבחוק ולפסיקה הקובעת כי הנטל להוכחת היסודות שבסעיף 25 לחוק מוטל על המבטחת, ובענייננו, המשיבה. אזכיר כי סעיף 25 הנ"ל מפנה לסעיפים 22, 23(ב) ו- 24(ב) לחוק.

בית משפט השלום ציין עוד כי היה ויעלה בידי המבטחת – המשיבה, להוכיח את יסודות סעיף 25 לחוק, עובר הנטל לתובע - סעיף 13 לפסק הדין עמ' 5. בית המשפט השלום המשיך וכתב בסיפא של סעיף 13 בעמ' 5 כי:

" ... הנתבעת (המשיבה בענייננו), לא הציגה גרסה עובדתית משלה ( מטבע הדברים, לרב אין בידיה הכלים לעשות כן), הרי שיש בפני גרסה עובדתית אחת (אותה הציג התובע – (המערער בענייננו), ונטלי השכנוע כאן הם שיקוף מראה אחד של השני. מחד, על התובע לשכנע באמיתות גרסתו העובדתית ומאידך, על הנתבעת להראות כי גרסתו לא נכונה וכי מסר פרטים כוזבים".

מכאן ואילך, בית משפט השלום הנכבד, החל לדון בגרסת המערער ביחס לשני הצמיגים המרוקנים מאוויר ונסיעתו עד לתחנת הדלק והשארת הרכב שם, עד להעברתו לחניון בהתאם לבקשת עובדי תחנת הדלק.

בית משפט השלום, קבע עוד כי אין מחלוקת שהרכב הוצת במהלך הלילה שבין יום 20.12.16 ליום 21.12.16. אולם, בהמשך הביא את פרטי גרסת המערער בפני חוקר מטעם המשיבה, גרסתו במשטרה ובחן אותה ביחס לפרטים שונים, לרבות מועד אירוע מקרה הביטוח – סעיף 18 לפסק הדין בעמ' 7 – 8, הגם שקודם לכן קבע כי אין מחלוקת בעניין זה כפי שציטטתי לעיל. אומנם שביחס לסתירה שמצא בגרסה זו קבע בית משפט השלום כי:

" אם היתה זו הסתירה היחידה בגרסתו, לא הייתי מיחס לה חשיבות מיוחדת .... ".

בשלב זה, עבר בית משפט השלום לדון בגרסת המערער במשטרה, שם השיב לשאלה במי הוא – המערער, חושד, ועל כך השיב, כי הוא:

" ... חושד שייתכן שזה קשור לבת הזוג הקודמת שלי שמה ..... מאחר ויש בינינו כעת תלונות הדדיות על אלמ"ב והיא מסתובבת עם אנשים עבריינים ולפני מספר ימים עשו לי גם נזק בצמיגים של אותו רכב.",

כשבהמשך, התייחס בית משפט השלום לשאלת הנזק שנגרם לרכב ומועד גילויו על ידי המערער – ראו עמ' 8 – 9 לפסק הדין, כשבסוף סעיף 19 כתב:

" התובע לא נתן .... הסבר וכל שכן, הסבר המניח את הדעת, והתהייה בעניין זה מטילה צל כבד על גרסתו ועל ההסבר שנתן לכך שהחנה את המשאית, שלא כהרגלו, בחניון ברחוב רטנר".

בית משפט השלום הנכבד עבר לדון בגרסת המערער בהקשר לנסיעתו לתחנת הדלק והמשך פעולותיו – סעיף 20 – עמ' 9 לפסק הדין, תוך שהוא מביא את הנטען בכתב התביעה, בעדותו בפני חוקר המשיבה והפנה לסתירות שם. אינני רואה צורך בפירוט יתר בעניין זה, ואף ציין כי מפלט השיחות של המערער לא נמצאה שיחה יוצאת למר ביטון מאיר המשמש כמנהל סניף חברת פרו טייר של רשת צמיגי נעמן או לגרר כלשהו.

אציין כי מר ביטון מאיר, נתן תצהיר וטען כי המערער התקשר אליו בחודש דיצ' 2016, מועד מדויק לא זכור לו, וספר לו על שני הצמיגים של המשאית שחובלו ואף לגבי עלויות תיקונם.

בהמשך קבע בית משפט השלום כי המערער לא התקשר למר ביטון מאיר או לשירותי גרר וגרסתו בעניין זה לא נכונה – סעיף 24 לפסק הדין בעמ' 15.

בית המשפט השלום שב ובחן את גרסת המערער ביחס לנסיעת הרכב לחניון תוך השוואה בין הגרסאות שמסר במשטרה, לחוקר הביטוח ובעדותו בפני בית המשפט, כשבסוף הוא תוהה וכותב: "לא ברור מדוע בחר שלא לנסוע ישירות לאחת הפנצ'ריות בסביבה ... " – עמ' 17 לפסק הדין סעיף 29.

בסופו של יום, בית משפט השלום הנכבד, התייחס לחשד שהעלה המערער כנגד בת זוגו הקודמת ביחס לאירוע מקרה הביטוח וקבע בסעיף 39 לפסק הדין בעמ' 21, כי :

" על המבוטח מוטל הנטל להוכיח את התשתית העובדתית הראשונית של האירוע הביטוחי. רק אז עובר הנטל אל המבטח להראות כי מקרה ביטוח אירע במעש מכוון של המבוטח".

בית המשפט הנכבד המשיך וכתב כי:

"הוכח בפני כי התובע מסר לחברת הביטוח, ביודעין, עובדות כוזבות באשר להשתלשלות העניינים טרם הצתת המשאית", כאמור בסעיף 25 לחוק.

בית המשפט השלום הנכבד קבע בסוף כי:

"מדובר באירוע הצתה של משאית שבבעלות התובע . במצב דברים זה, ובפרט כאשר עסקינן באירוע שמערב כוונה, עבר נטל הבאת הראיות לתובע, על מנת שיציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ויגלה את העובדות הנכונות. התובע לא הוכיח כי מסירת העובדות הכוזבות נעשו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה. להיפך, הוא דבק בעמדתו, חרף הסתירות בגרסאותיו השונות. מאחר והוכח כי התובע מסר עובדות כוזבות, ביודעין, ממילא הוכחה גם כוונת המרמה, הנדרשת, שכן התובע בחר שלא להציג את העובדות הנכונות ואת המניע למסירת העובדות הכוזבות. משנתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, דין התביעה להידחות".

המערער לא השלים עם התוצאה הנ"ל, על כן מונח בפניי הערעור דנא.

כאן המקום להפנות לקביעת בית משפט השלום בסעיף 7 לפסק דינו כי מוסכם בין הצדדים ששווי המשאית נכון ליום אירוע מקרה הביטוח הוא 75,077 ₪.

טענות המערער

המערער טוען כי בית משפט השלום טעה ודין הערעור להתקבל במובן זה שמהשיבה תחויב בתשלום הפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות האירוע הביטוחי – הצתת הרכב.

המערער הפנה הן בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובטיעוניו בפניי לטעויות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט השלום הנכבד, לטעמו.

אינני רואה צורך לחזור ולהביא טענות המערער שפורטו כאמור, ודי אם אפנה אליהן ובעיקר בהקשר לנטלי ההוכחה הקבועים בדין ובהקשר לעובדות הסותרות שקבע, חרף זאת שלגבי עובדות מהותיות כגון מקרה הביטוח שהתרחש, קבע כי הוא אינו במחלוקת.

טענות המשיבה:

לעומת זאת, המשיבה מצדדת בפסק דינו של בית המשפט השלום הנכבד ומבקשת לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות משפט. המשיבה הפנתה לטיעוניה בבית משפט השלום ואף חזרה עליהן בפניי וכן לטענותיה שהעלתה בעיקרי הטיעון. גם לגביה לא מצאתי צורך לחזור ולהביא אותן טענות כאן.

לטעמה של המשיבה פסק דינו של בית משפט השלום מנומק, הן עובדתית והן משפטית וכי אין כל מקום להתערב בו.

לטעמה, לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום, ועל כן, ביקשה לדחות את הערעור .

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט השלום, בראיות שהובאו בפניו, בטיעוני הצדדים שם, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום ולקבוע כי האירוע הביטוחי – הצתת הרכב, הוכח כדבעי, וכי לא עלה בידי המשיבה להראות כי חל סייג כלשהו בהתאם לדין או לתנאי הפוליסה, והמבסס את טענותיה לפטור מחבותה לפצות את המערער, תוצאה שמביאה לדחיית תביעת המערער.

תחילה אביא להלן את הוראת סעיפים 25 לחוק שכותרתו היא "מרמה בתביעת תגמולים", והקובע כי:

מרמה בת

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

לעניין הסעיף הנ"ל ראו רע"א 230/98, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה, (ניתן ביום 19.5.98), (להלן: פס"ד נסרה), כשבו נקבע כי סעיף 25 לחוק נועד להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה כשהסנקציה היא: לתת למבטח פטור מוחלט מהחבות, על פי הפוליסה.

סעיף זה נותן ביטוי לחשיבות הממשית שהחוק מייחס למסירת העובדות הידועות באמת למבוטח, למבטח, תוך יישום עקרון תום הלב כעקרון בסיסי בשיטת המשפט, בכלל, כי מידע זה – העובדות הידועות באמת למבוטח, יוצר תשתית ובסיס לחבות המבטח לתשלום פיצוי - (ראה ע' הרמן דיני ביטוח (1989) עמ' 52-55, שחר ולר, חוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 (תשס"ה-2005) כרך ראשון, פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 265-312 ובמיוחד בעמ' 270-272 ובעמ' 304-310.

סעיף 25 לחוק נועד לתכלית דיווח אמת ובתום לב, כשהסנקציה לאי מסירת האמת הידועה למבוטח נועדה להרתעת המבוטח בלבד, למקרה שלא יקיים חובתו במסירת המידע הנכון הידוע לו, זאת מתוך "כוונת מרמה". יש לציין כי היסוד הטמון במילים "בכוונת מרמה", הוא יציר הפסיקה.

כאמור הוראת סעיף 25 לחוק דורשת: מסירת עובדות בלתי נכונות וכוזבות, מודעות המבוטח לאי הנכונות או להיות העובדות שנמסרו כוזבות, וכל זאת בכוונה להוצאת כספים שלא כדין על יסוד עובדות בלתי נכונות או כוזבות (ראה גם י' אליאס , דיני ביטוח, (תשס"ב) כרך א', עמ' - להלן – "אליאס").

אכן היסוד הראשון הוא עובדתי גרידא - קרי, מסירת עובדות לא נכונות והיסוד השני דורש שהמידע שנמסר היה כוזב ביודעין – ידיעה סובייקטיבית של המבוטח, מכאן שאמירה לא מדויקת או אמירה שבטעות ובתום לב יסודה, אינה עונה על דרישת יסוד זה – יסוד מסירת ידיעות כוזבות ביודעין, והיסוד הנוסף הוא: כוונת המרמה – ראו ש. ולר – חוק חוזה ביטוח עמ' 541, ע"א (ת"א) 1670/01 זיו בודל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, (ניתן ביום 03.11.03), ש. ולר "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת הביטוח" עלי משפט א'(תש"ס-תשס"א), 277, 286, 288.

חשוב להדגיש כי הפסיקה נקטה בפרשנות הוראת החוק הנ"ל, על דרך הצימצום, בשל העובדה שחובת הביטוח היא פועל יוצא של התחייבות חוזית שבצידה תשלומי פרמייה למבטח על ידי המבוטח – ראו ע"א 846/76 יהודה עטיה נגד אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד לא(2) 780 ורע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת נגד סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3), 281.

עוד יש להדגיש כי על מי שמתבסס על הוראת סעיף 25 לחוק, שככלל, זו המבטחת, בענייננו המשיבה, לעמוד בנטל להוכיח קיומם של יסודות ההוראה הנ"ל, כמי שטוענת לפטור מחובתה על פי הפוליסה, טענה הכוללת הוכחת קיומה של כוונת מרמה, הרי שדיות הראיות צריך שתמלא אחר משקל ראייתי גבוה במידה העולה על זו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל – ראו אליאס בעמ' 485, ע. הרמן – דיני ביטוח (1989), עמ' 52-55 וש. ולר - חוק חוזה ביטוח, עמ' 556-558.

כאמור הסעיף הנ"ל מפנה לסעיפים אחרים, והראשון הוא סעיף 22 שזה לשונו:

"קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו.".

הודעה ע

לטעמי, אין חולק כי המערער הודיע למשיבה על קרות האירוע הביטוחי – הצתת הרכב מיד כנודע לו, ומסר את כל המידע שברשותו, הגם שבית המשפט השלום מצא בעדותו סתירות ואי דיוקים, שלטעמי, הן סתירות טבעיות ושוליות; על כן, אין בכך – בסתירות השוליות ואי הדיוקים, כדי להצביע על כך שהוא – המערער, מסר מידע כוזב ביודעין בכוונת מרמה.

מכאן שלטעמי, בית משפט השלום הנכבד טעה משהגיע למסקנה זו תוך שינוי נטלי ההוכחה.

עוד מפנה סעיף 25 לחוק להוראת סעיף 23 (ב) לחוק האומרת:

1. משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו.

(ב) על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם.

ביחס לסעיף 23 (ב), המשיבה לא טענה כי המערער לא מסר לה מסמכים ומכל מקום פסק דינו של בית משפט השלום לא דן בעניין זה. מעבר לנדרש אציין כי עולה מהראיות כי המערער מסר למשיבה את כל מה שידוע לו, לרבות מסמכים שנתבקשו. על כן, לא מתקיים בענייננו היסוד הדרוש למתן פטור למבטח – למשיבה, על פי סעיף 23 (ב) לחוק.

וכן הוראה זו – סעיף 25 לחוק, מפנה גם להוראת סעיף 24 (ב) לחוק שלהלן נוסחו:

"(א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:

(1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;

(2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור.

(ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר".

סעיף 24 לחוק הנוגע לתוצאות יחסיות של הכשלה לגבי בירור החבות על ידי המבוטח. כאמור סעיף 26 מפטיר את המבטח לחלוטין מחבותו כאשר נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון.

ביחס לסעיף 24 (ב), הרי ברי כי המערער מסר את הפרטים המהותיים והידועים לו ביחס להתרחשות האירוע הביטוחי, וכי גם אם היו סתירות או אי דיוקים בגרסותיו השונות שנמסרו הן לחוקר מטעם המשיבה, הן למשטרה והן בבית המשפט, לא היה בסתירות אלו כדי למנוע מהמבטח – המשיבה " .. את בירור חבותו או להכביד עליו ... " על המבטחת – המשיבה, בחקירת מקרה הביטוח. מה גם, חוקר מטעמה - מטעם המשיבה, בצע את החקירות הדרושות וחרף זאת לא עלה בידי המשיבה להציג גרסה סותרת את טענות וגרסת המערער, כך גם קבע בית משפט השלום הנכבד – ראו סיפא של עמ' 3 לעיל שם הובא הקטע שלהלן - " ... הנתבעת (המשיבה בענייננו), לא הציגה גרסה עובדתית משלה ( מטבע הדברים, לרב אין בידיה הכלים לעשות כן), הרי שיש בפני גרסה עובדתית אחת (אותה הציג התובע – (המערער בענייננו), .... ".

עוד יש לתת את הדעת על כך שהמדובר באי דיוקים הנובעים מחלוף הזמן, אי דיוקים לא מהותיים ביחס למועד התרחשות האירוע הביטוחי המבוסס על חקירת המשטרה, כך שלא היה כל מקום ואף המשיבה לא טענה זאת, שהמערער לא הוכיח את האירוע הביטוחי. מה גם, מסקנה זו סותרת קביעה אחרת של בית משפט השלום הנכבד כפי שיובהר בהמשך.

בית משפט השלום הנכבד קבע כי גם אם ההצתה נגרמה במתכוון, הרי שהפוליסה חלה ומחייבת את המשיבה, וכי הפטור מאחריות לו זכאית המשיבה, יבוא רק לאחר שהיא תוכיח כי ידו של המערער או מי מטעמו, היה במעל. לטעמי, לא עלה בידי המשיבה להביא הוכחה כלשהי, ובוודאי לא ברמה הנדרשת כפי שהובהר לעיל, ושיהא בה כדי להראות כי האירוע הביטוחי נגרם ונעשה במתכוון על ידי המערער או מי מטעמו.

בית משפט השלום הנכבד הפך את נטלי ההוכחה משקבע כי היה על המערער להוכיח האירוע הביטוחי ובכך לא עמד, מסקנה זו לא יכולה לעמוד, הואיל ומסקנה זו עומדת בסתירה לקביעה אחרת של בית משפט השלום הנכבד אשר קבע בראשית פסק דינו כמצוטט לעיל, שם כתב בית משפט השלום הנכבד, כי אין מחלוקת שהרכב הוצת במועד מסוים – בתקופת הביטוח, וכי לא נמצאה ראיה שהיה בה כדי להוביל למסקנה שהשריפה נגרמה מכשל חשמלי, משכך, בין אם המדובר היה בהצתה מכוונת או בגורם אחר בלתי ידוע, היה על בית המשפט השלום הנכבד לבחון אם עלה בידי המשיבה להוכיח כי האירוע הביטוחי נגרם על ידי המערער או מי מטעמו או האם עלה בידי המשיבה להוכיח את יסודות סעיף 25 לחוק וכי בפועל הוא לא יכל להגיע למסקנה זו, כי הרי בפי המשיבה לא הייתה גרסה כלשהי כפי שהוא קבע – ראו סיפא של עמ' 3 לעיל.

ברי כי גם אם בית המשפט השלום לא האמין לעדות המערער, הרי הובאו בפניו ראיות ברורות שהאירוע הביטוחי נגרם בפועל בהתאם לעדות עדים ועל יסוד חקירת המשטרה, שגם היא לא מצאה כי ידו של המערער הייתה במעש, מכאן מתבקשת המסקנה כי האירוע הביטוחי התרחש והפוליסה חלה ומחייבת את המשיבה.

לעניין הסתירות ניתן לומר כי טבעי הדבר שבעדות בעל דין ימצאו סתירות, אך בענייננו הסתירות הן שוליות ואינן יורדות לשורשו של עניין.

אין ספק שזהירות רבה הייתה מתבקשת בבחינת עדות המערער, לו עדותו הייתה אחידה וללא סתירות. כאמור גם בית משפט השלום לא קבע כי עלה בידי המשיבה להביא ראיות שיש בהן כדי לצאת ידי חובתה בצורך לעמוד בנטל הרובץ על כתפיה בהתבססה על הוראת סעיף 25 לחוק. לעניין גרסת המשיבה אפנה למה שכתב בית משפט השלום:

"... הנתבעת (המשיבה בענייננו), לא הציגה גרסה עובדתית משלה (מטבע הדברים, לרב אין בידיה הכלים לעשות כן), הרי שיש בפני גרסה עובדתית אחת (אותה הציג התובע – (המערער בענייננו), ונטלי השכנוע כאן הם שיקוף מראה אחד של השני. מחד, על התובע לשכנע באמיתות גרסתו העובדתית ומאידך, על הנתבעת להראות כי גרסתו לא נכונה וכי מסר פרטים כוזבים".

משהמסקנה המתבקשת בענייננו, מובילה להתערבות ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית, כאן המקום להפנות למה שנאמר כבר על ידי בית המשפט העליון כי לערכאת הערעור נתונה הסמכות להתערב בממצאי עובדה ולמידת השימוש בסמכות זו – ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נגד שאול רחמים בע"מ ואח' פ"ד מז (3) 240), בו נקבע (כבוד הנשיא שמגר), שהגם שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, דרך כלל, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, הרי שכלל זה אינו חל באותם מקרים כאשר ישנם ממצאים ומסקנות שאינם מתיישבים עם הראיות האמינות שהוצגו בפני בית המשפט או כאשר נפלה טעות בהערכת העובדות המוכחות. כך שבמקרים כגון אלה, לא רק שערכאת הערעור מוסמכת להתערב, אלא היא נדרשת ומתחייבת לעשות כן - ראה שם עמ' 249. ראו גם כן, ע"א (חיפה) 4578/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עמל אבו טריף, תק-מח 99 (2), 2272.".

מקריאת פסק הדין של בית משפט השלום הנכבד, עולה כי בית משפט השלום הגיע למסקנה כי המערער לא הוכיח את מקרה הביטוח בניגוד לקביעה קודמת ואחרת ביחס למקרה הביטוח שם כתב כי: " אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שמקרה הביטוח התרחש בתקופת הביטוח שהחלה ביום 1.6.16 והייתה אמורה להסתיים ביום 31.5.17.". – ראו עמ'3 לפסק הדין סעיף 9. אחר כך, עבר לדון בטענות המשיבה שיש לדחות את התביעה על יסוד האמור בסעיף 25 לחוק, כשסעיף זה קובע כי הנטל רובץ לפתחה של המשיבה ובאותה נשימה קובע כי המשיבה לא הציגה גרסה עובדתית משלה ואף הוסיף וכתב כי ( מטבע הדברים, לרב אין בידיה הכלים לעשות כן), מיוזמתו וללא שהדבר נטען על ידי המשיבה, מכאן המסקנה שקביעתו שהמשיבה הוכיחה את היסודות של סעיף 25 לחוק אינה מבוססת, לא יכולה לעמוד ודינה להתבטל. מכל מקום על פי הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום הנכבד, ניתן לקבוע כי הרכב הוצת וכי הפוליסה מחייבת את המשיבה לפצות את המערער, היה ולא יעלה בידי המשיבה להראות כי חל סייג של הפוליסה הפוטר אותה מחובה זו, קרי, האם עלה בידה לעמוד בנטל המוטל עליה לפי סעיף 25 לחוק?

בית משפט השלום ענה בעצמו לשאלה הנ"ל באומרו כי המשיבה לא הציגה מטעמה גרסה עובדתית סותרת את גרסת המערער, על כן, גם אם בית משפט השלום מצא סתירות בעדות המערער, אין בכך כדי לשלול לחלוטין את העובדה שהרכב הוצת, וכי הפוליסה חלה ומחייבת את המשיבה, כל עוד לא עלה בידי האחרונה, להראות כי ידו של המערער או יד מי מטעמו הייתה במעש, כפי שכתב בפסק דינו. על כן, ברי כי המערער הוכיח כדבעי שמקרה הביטוח התרחש ומכאן מבוטלת קביעת בית משפט השלום בעניין זה. עוד מבוטלת בזה קביעתו שהמשיבה הוכיחה את יסודות סעיף 25 לחוק. לאור המסקנה הנ"ל מוטלת עליה – על המשבה, החובה לפצות את המערער עפ"י תנאי הפוליסה.

ביחס למסקנותיו של בית משפט השלום ניתן להפנות לנאמר בע"פ 3579/04 אפגאן נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 27.12.04), בו קבע בית המשפט העליון כי כאשר מתוך הראיות ניתן ללמוד שבית המשפט ששמע את העדויות התעלם מעדויות וראיות שהיו בפניו ו/או הסיק מסקנות שאינן עולות מחומר הראיות שהיה בפניו, על ערכאת הערעור להתערב בפסק דינו חרף הקביעות העובדתיות ובוודאי המסקנות שהסיק - ראו גם הפסיקה שהובאה בעניין אפגאן. מכאן משהמשיבה לא הציגה גרסה עובדתית, לא ניתן לומר כי עלה בידה להוכיח תחולתו של סייג כלשהו הקבוע בפוליסה והמשחרר את המשיבה מחובותיה על פי אותה פוליסה. מכל האמור לעיל, ומשהמשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה לפי סעיף 25 לחוק, הרי שתנאי הפוליסה מחייבים את המשיבה לפצות את המערער.

על כן, הערעור מתקבל במובן זה שפסק דינו של בית משפט השלום מבוטל בזה, ותביעת המערער מתקבלת, כך שעל המשיבה לפצות את המערער בגין נזקיו. הואיל ומוסכם על הצדדים ששווי הרכב נכון ליום אירוע מקרה הביטוח הוא 75,077 ₪, אני מחליט לחייב את המשיבה לשלם למערער את הסכום הנ"ל בצירוף הפרשם כחוק מיום אירוע מקרה ביטוח ועד התשלום המלא והסופי.ביחס לתביעת המערער בראש הנזק של עוגמת הנפש, לא מצאתי לחייב את המשיבה בתשלומו. הדבר לא הוכח, לעניין זה המערער לא טען ומה גם שהסכום לא נראה לי סביר בנסיבות העניין.

הואיל והערעור התקבל, אני מחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות משפט בשתי הערכאות וכן שכ"ט עו"ד ( בהקשר לשתי הערכאות), בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון להיום.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

הפיקדון יוחזר למפקידו באמצעות בא כוחו.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשפ"א, 15 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.