­­לפני: כבוד השופט גיא אבנון

המאשימה: מדינת ישראל

באמצעות תביעות ראשון לציון

נ ג ד

הנאשם: דמיטרי בולגקוב – ת"ז 318018819

בשם המאשימה: עו"ד מור מלכה

בשם הנאשם: עו"ד אסף בקרמן

נגד הנאשם הוגש כתב אישום נושא שני אישומים בעבירות אלימות ואיומים כלפי בת זוגו במועד האירועים (להלן: המתלוננת). באישום ראשון מיוחסות לנאשם עבירות חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ובאישום שני מיוחסת לנאשם עבירת איומים. אומר כבר עתה כי החלטתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מהמיוחס לו באישום השני.

כתב האישום

1. אישום ראשון: ביום 6.3.20, עת שהו בביתם בראשון לציון ושתו משקאות אלכוהוליים, נתגלע ויכוח בין הנאשם לבין המתלוננת. הנאשם החל מגדף את המתלוננת, וכשזו השיבה כי אם לא יחדל היא תזעיק משטרה לביתם, הוא תפס בחולצתה, קרעהּ ואיים עליה באמרו: "זונה, אני ארצח אותך, את יכולה להזמין את מי שאת רוצה אני לא מפחד מאף אחד". בהמשך לכך תקף הנאשם את המתלוננת באופן שאינו ידוע במדויק למאשימה. המתלוננת נהדפה, נפלה לרצפה וחשה מכאוב בידה השמאלית. בעודה מוטלת על הארץ, בעט הנאשם בגבה ובחזהּ.

המתלוננת ביקשה מן הנאשם שיזעיק עבורה אמבולנס, אך הלה סירב לבקשתה בטענה כי היא ממציאה (את הטענה שידה נשברה – ג"א). המתלוננת קמה ויצאה מהבית לכיוון קיוסק סמוך, שם פגשה בעובד המקום (להלן: תומר), וביקשה ממנו להזמין משטרה למקום, וכך נעשה.

בהמשך נלקחה המתלוננת לבית החולים, שם אובחנו שבר במרפק ידה השמאלית ונפיחות בכף ידה הימנית.

אישום שני: אירוע שהתרחש במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, כמחצית השנה עובר לאירוע מושא האישום הראשון. הנאשם הגיע לקיוסק בו עבדה המתלוננת, וביקש לרכוש מוצרים "בהקפה", כך שיירשם חובו לקיוסק, והתשלום יבוצע במועד מאוחר יותר. המתלוננת סירבה לבקשתו ועל כך השיב כי ייקח את המוצרים בעצמו. בתגובה הזהירה אותו המתלוננת כי תזעיק משטרה למקום, והוא מצדו איים עליה כי יהרוג אותה. הנאשם עזב את הקיוסק ושב למקום כשהוא אוחז פטיש עשוי ברזל. הנאשם נופף בפטיש ואיים כי ישבור הכל ואת המתלוננת אם לא תביא לו את המוצרים שביקש.

גדר המחלוקת

2. במענה מיום 18.6.20 אישר הנאשם כי המתלוננת נחבלה במהלך האירוע מושא האישום הראשון, אלא שלטענתו אין קשר בין מעשיו לבין הנזק. הנאשם גידף את המתלוננת שהייתה שיכורה באותה עת, והיא בתגובה סטרה בחוזקה באוזנו, הסתובבה ונפלה, מבלי שהנאשם תקף אותה כלל ועיקר. אשר לאישום השני – אירוע זה כלל לא התרחש, הגם שאין מחלוקת על כך שהמתלוננת עבדה בקיוסק בעת הרלוונטית.

מהלך המשפט

3. עם מתן המענה נקבע התיק להוכחות עד תום ולסיכומים למועד קרוב – 29.7.20, תוך מתן משקל לכך שהנאשם נתון במעצר בגין כתב האישום. דא עקא, לא ניתן היה להשלים את שמיעת ההוכחות במועד זה, כשבפתח הדיון הודיעה ב"כ המאשימה כי אחד מעדיה נפגע בתאונת דרכים. משכך נשמעו באותו היום המתלוננת, תומר, החוקרת רס"ר נופר קצב (להלן: נופר) והחוקר רס"ר ליאור חדד (להלן: ליאור). בתום הדיון נקבעה ישיבה שניה להשלמת פרשת התביעה, פרשת הגנה וסיכומים ליום 7.9.20.

שבוע עובר למועד ההוכחות השני ביקשה ההגנה לזמן אחת מעדי התביעה עליהם ויתרה קודם לכן. חרף סד הזמנים הדוחק הוריתי על זימון העדה כמבוקש. דא עקא, בפתח הדיון ביום 7.9.20 התברר כי התובעת המטפלת בתיק נאלצה להיכנס לבידוד, ובלית ברירה נדחה הדיון ליום 17.9.20. זו הפעם נאלץ הנאשם להיכנס לבידוד, ונכפתה דחיה נוספת, ליום 12.10.20. ואולם, בשל מצב החירום והתארכות פגרת בתי המשפט, לא ניתן היה לקיים את ישיבת ההוכחות במועד זה, ולא נותר מנוס אלא לדחות שוב את הדיון, ליום 5.11.20.

ביום 5.11.20 הושלמה פרשת התביעה בשמיעת עדויותיהם של גב' דבורה שושן, נהגת האמבולנס שטיפלה במתלוננת (להלן: נהגת האמבולנס), והסייר רס"ר חיים שושה (להלן: הסייר) שהוזעק לזירת האירוע מושא האישום הראשון. כן נשמעה עדותו של הנאשם מטעם ההגנה. עד הגנה נוסף לא התייצב לדיון ללא הסבר ראוי. על מנת שלא לקפח את הגנת הנאשם קיבלתי את בקשתו והוריתי על דחיית הדיון בפעם האחרונה, ליום 19.11.20.

ביום 19.11.20 העיד מר ויאצ'סלאב סטצנקוב (להלן: ויאצ'סלב) מטעם ההגנה, והצדדים סיכמו. בשל פרק הזמן הממושך בו הנאשם נתון במעצר (כתב האישום הוגש ביום 10.3.20) נקבע מועד קרוב מאד לשמיעת הכרעת הדין – 24.11.20. לאחר ישיבת הסיכומים הגיש ב"כ הנאשם בקשה להשלמת סיכומים, אליה צירף, בטרם נתקבלה רשותו של בית המשפט, את ההשלמה גופה. בהינתן המסקנות אליהן הגעתי, אף לאחר שנתתי דעתי לתוכנה של השלמת הסיכומים, התייתר הצורך בבקשת תגובת המאשימה.

תמצית הראיות

4. המתלוננת: העידה מטעם המאשימה. הוגשו בהסכמה דו"ח מד"א מיום 6.3.20 (ת/5), מכתב סיכום רפואי מביקור במלר"ד (ת/6), תמונות ידהּ הימנית הנפוחה של המתלוננת ושל סוודר קרוע (ת/10). במהלך עדותה ולהוכחת מהימנותה הגישה המאשימה מסמך שקיבלה מהמתלוננת במהלך ריענון שנערך לקראת ישיבת ההוכחות, ונמסר כמובן להגנה – מכתב סיכום ביקור במרפאה אורתופדית מיום 26.3.20 (ת/11). ההגנה הגישה במהלך חקירתה הנגדית של המתלוננת את הודעתה מיום 6.3.20 (נ/1), חקירתה באזהרה מיום 8.3.20 (נ/2), תקליטור ובו תיעוד החקירה באזהרה (נ/3), תמלול מספר משפטים מחקירתה (נ/4).

המתלוננת הייתה בת זוגו של הנאשם. ביום 6.3.20 שבה מעבודתה בקיוסק והביאה עמה 2 בקבוקי בירה. כשנכנסה לביתם, הבחינה שהנאשם שרוי במצב רוח עגום, "כעוס" לדבריה. סיפרה שהנאשם צעק עליה שהוא עובד קשה והיא איננה עושה כלום, "צעק וצעק", והיא מצידה פנתה לחדר הרחצה ועסקה בענייניה. מאוחר יותר, עת טיילה עם כלביה, הבחינה בנאשם בקיוסק, אך הוא התעלם ממנה. כשחזרה הביתה מצאה את הנאשם שוכב על הספה בבגדיו. היא העירה לו על כך. "לפתע הוא קם ומתחיל לצעוק "כלבה, בת זונה, את מסתובבת עם אתיופים, ומי את בכלל שאת תגידי לי כאן" ואז אני אומרת "אם כן ואתה מקלל אותי, אם לא תלך אני מזמינה משטרה". הוא אומר "אה את משתפת פעולה עם השוטרים, עובדת בשבילם, את כל הזמן שומרת קשר איתם", אז אני אמרתי לו "אתה לא נורמלי, לך מפה אני אזמין משטרה", אז הוא אמר "אם תזמיני משטרה אהרוג אותך", ואז הוא תפס אותי, הוא מתנפל והעיניים שלו כועסות, תפס אותי בסוודר, קרע אותו, המשיך לקלל אותי "אני שונא אותך כל כך, נמאסת עליי" וכן הלאה, התחיל למשוך אותי, תפס אותי ביד בזרוע, התחיל לסובב אותי ולדחוף. חשתי כאב ביד. בהמשך דחף אותי לרצפה והתחיל לבעוט בי ברגליים, לבעוט בי בכל חלקי הגוף. אמרתי לו "שברת לי את היד, ואתה עוד מרביץ לי, שברת לי את היד" הוא השיב לי "הייתה לי כבר בוגדת כזאת שהיא העמידה פנים, שיחקה את התפקיד". בעט בי ברגליו ובעט בי בחזה בנעליים. אמרתי "מה אתה עושה", אני אישה, אני פחדתי על החזה שלי. אז אני הצמדתי את היד שלי והוא בעט כבר ביד. היד שלי כבר הייתה נפוחה, כחולה, ואז הוא אמר לי "תמותי, את מעמידה פנים, נמאס לי". אמרתי לו "תזמין לי אמבולנס, אני מרגישה רע והיד שלי שבורה כבר". הוא הלך התיישב על הספה ושיחק או לא יודעת מה הוא עשה, עסק בטלפון שלו. שכבתי על הרצפה כחצי שעה בכיתי, צעקתי, חשבתי אולי מישהו כן יזעיק משטרה, הרי השכנים יכול להיות שישמעו את זה. כל הזמן פניתי וביקשתי ממנו להזמין אמבולנס כי אני יודעת מה זה שבר ביד, שתי הידיים שלי היו שברים ומיד הרגשתי שזה שבר" (פרו' עמ' 28 ש' 18-2).

המתלוננת הכחישה את טענת ההגנה כי נפלה ושברה את ידה כתוצאה מכך שסטרה לנאשם, משלדבריה הוא זה שתקף אותה. "ראשית הוא ישן, שכב על הצד השמאלי שלו ומה הייתי צריכה להרים אותו ולאחר מכן להרביץ? ולאחר מכן ליפול ולשבור את היד? איך זה יכול להיות?" (פרו' עמ' 34 ש' 4-3). כשהתבקשה למקד את מעשיו של הנאשם: "ש. איך הוא הכה אותך? ת. בעט בי. ש. ולפני הבעיטה? ת. שבר לי את היד, תפס לי אותה וסיבב את היד. ש. איזה יד זאת? ת. מצביעה על מרפק יד שמאל, שם היה שבר. הוא תפס לי את היד, אפילו לא הבנתי איך זה קרה. זה היה מהר, חשתי בכאבים. לאחר מכן זרק אותי לרצפה והתחיל לבעוט בי" (פרו' עמ' 30 ש' 13-1).

משהבינה כי הנאשם איננו מסייע בעדה, הצליחה בשארית כוחותיה להתרומם מהרצפה ומיהרה לצאת מהבית. לדבריה, לא לקחה את חפציה עמה כי חששה שאם תעשה כן, הנאשם לא יאפשר לה לצאת מהבית ויוסיף לתקוף אותה. המתלוננת מיהרה אל קיוסק סמוך, פנתה לעובד המקום (תומר), וביקשה ממנו להזמין עבורה אמבולנס: "רצתי לכיוון הקיוסק הזה ואני רואה שנמצא שם נער מוכר. ביקשתי שיזמינו מד"א או משטרה, הוא שאל אותי "האם מישהו עשה לך משהו?" אמרתי לו "כן חבר שלי שבר לי את היד" עמדתי לידו עם חולצה קרועה והנער הזה התקשר לאנשהו, ואז אני רואה דימה בא. הוא בא אליי ואומר "תסיימי את ההופעה הזאת ובואי הביתה". אני משיבה לו "אני לא אלך לשום מקום". כאשר השבתי לו שאני לא אלך הוא הסתובב והלך. הנער היה כבר בקשר עם המשטרה ואמרתי לו הוא יברח. דמיטרי חזר לכניסה לבניין שלנו. הגיעה המשטרה, שאלו מה קרה, עניתי להם ומיד הגיע מד"א" (פרו' עמ' 28 ש' 29-24).

המתלוננת עמדה על גרסתה ללא שינוי גם במהלך חקירתה הנגדית, כשהקושי המרכזי עליו הצביע ב"כ הנאשם נגע לפער שעות, לכאורה בלתי מוסבר, בין מועד יציאתה מן הבית עם הכלבים (לא הוגדרה שעה מדויקת), לבין אירוע האלימות שהתרחש בשעה 5:00 בבוקר לערך. ההגנה עימתה את המתלוננת בהקשר זה עם דבריה בפתח הודעתה נ/1: "הלכתי לקנות בירה בפאב אחרי השעה 23:00 וכשחזרתי הוא אמר לי שהלכתי להזדיין עם אתיופים ואז הוא ישר הרביץ לי". המתלוננת שללה את הטענה כי נחבלה עובר לאירוע, הכחישה את התזה שהעלתה ההגנה, בדבר אירוע שהתרחש שבוע קודם לכן, בו תקפה היא את הנאשם, נפלה ונחבלה. הדגישה כי במהלך אירוע האלימות מושא האישום הראשון ניסתה להגן על חזהּ וגופהּ מבעיטות הנאשם, ובשל כך נחבלה הן בידה הימנית והן בחזהּ. הפנתה לתעודה הרפואית (ת/11) על מנת לחזק את טענתה (צילום שבר בבית החזה ביום 12.3.20, עדיין סובלת מכאבים בבית החזה ביום 26.3.20).

5. על האישום השני: המתלוננת העידה כי עבדה בקיוסק בקרבת ביתה, והנאשם נהג להגיע לשם דרך קבע, לשתות משקאות אלכוהוליים מבלי לשלם עבורם – כך שרשם את המוצרים על חשבונה של המתלוננת. באותו ערב, הנאשם היה כבר שיכור, ובעל הקיוסק הורה לה שלא לאפשר לו לקחת מוצרים מהקיוסק מבלי לשלם עבורם בו במקום. סיפרה כי כאשר סירבה למכור לו מוצרים "בהקפה" עזב את המקום, ושב כשהוא נושא על גבו תיק שמשמש אותו בעבודתו, שלף מתוכו פטיש ברזל והחל מאיים: ""אם לא תתני לי סיגריות ולא תתני לי בירה, אני ישבור פה את הכל, אין מקררים אין דלפקים ואותך וקופות והכל". תחילה לא נתתי לו ואמרתי לו שזה נקרא גניבה, בהמשך חשבתי, תכף הוא ירביץ לי עם הפטיש הזה וישבור פה את הכל, שיקח את הסיגריות והבירה ושיעזוב. לקח ועזב" (פרו' עמ' 32 ש' 32 – עמ' 33 ש' 2).

6. תומר: עבד בקיוסק, זיהה את קולו בשיחה למוקד 100 (ת/1). המתלוננת ניגשה אליו ב"פאניקה" וביקשה שיחת טלפון: "היא התחילה להסביר את עצמה שהיא רוצה להתקשר למשטרה בגלל שקרה לה אלימות בינה לבין (בן) זוגה לפי מה שאמרה לי, אני לא ראיתי שום דבר, אני יודע שהיא באה אליי עם יד חבולה שהיא מחבקת את היד שלה ובפאניקה. ש. מה זאת אומרת פאניקה? ת. היא בכתה, היד שלה רעדה, היא הייתה בסטרס. ש. ומה אמרה שקרה לה? ת. שחוותה אלימות מבן זוגה בביתה" (פרו' עמ' 53 ש' 15-9).

7. הסייר: מפקד ניידת, הגיע עם שותפו לצוות, פגשו במתלוננת ושמעו ממנה את גרסתה: "הגענו למקום, חברתי למודיעה, פגשתי אותה בקיוסק, שאלתי אותה מה קרה מסרה שבן הזוג הרביץ לה, החזיקה את היד. סיפרה לנו מה קרה, הצביעה לי על הבניין בכניסה" (פרו' עמ' 81 ש' 23-22). גבה את הודעתה הראשונית של המתלוננת (נ/1). פגש בחשוד, ווידא כי אינו מחזיק נשק, סייע למתלוננת לקחת כסף וחפצים מביתה, עיכב את החשוד והביאו לתחנת המשטרה. בחקירתו הנגדית אישר כי התרשם שהמתלוננת והנאשם היו שתויים. הנאשם מסר גרסה לפיה המתלוננת היא שתקפה אותו, וכתוצאה מכך נפלה על הקרקע. לתהיות ההגנה באשר למצבה הרפואי של המתלוננת השיב כי לא בכתה, לא התלוננה, לא צעקה. חששה שהנאשם לקח ממנה 1,000 ש"ח מהבית בזמן שלא הייתה שם, אך הטענה נבדקה ולא נמצא סכום כסף על הנאשם.

8. נהגת האמבולנס: הגיעה למקום האירוע וראתה את המתלוננת עומדת לצד שוטרים. הבחינה ב"שינוי צורה ביד והיה חשש לשבר". המתלוננת סיפרה על ריב בינה לבין הנאשם, במסגרתו הנאשם משך חזק בידה. בחקירתה נגדית העידה כי זוכרת את המתלוננת "כאובה", עומדת ליד השוטרים, וכן כי פחדה לצאת והשוטרים סייעו בידיה לקחת את חפציה בטרם נלקחה באמבולנס לבית החולים. פירטה בדו"ח (ת/5) תרופות שהמתלוננת סיפרה שהיא נוטלת.

9. נופר: בליל האירוע שימשה כחוקרת תורנית, חקרה את הנאשם (ת/7). שוחחה עם המתלוננת בטלפון בזמן שהאחרונה שהתה בבית החולים (ת/12, ת/13). ביקשה לברר באשר לאופן בו תקף אותה ושמעה ממנו כי "דחף אותה לרצפה ולאחר מכן היכה אותה ברגליים כאשר היא על הרצפה. טוענת כי לא זוכרת איך הוא היכה אותה". על חקירת הנאשם: עומדת על כך שלא חוקרת אנשים במצב שכרות, וכך גם במקרה דנן. הנאשם הריח מאלכוהול אך לא היה שיכור והשיב לעניין. לדבריה, לא היה דבר יוצא דופן בחקירתו של הנאשם.

ליאור: חקר את הנאשם (ת/8), חקר את המתלוננת תחת אזהרה לאור טענות הנאשם (נ/2) וערך מזכרים (ת/14-ת/19).

10. הנאשם: עובד בפיגומים, במועד הרלוונטי חי בזוגיות עם המתלוננת. ראה לפרט רשימת תרופות שהמתלוננת נוטלת. אשר לאישום השני: שלל לחלוטין את כל המיוחס לו, מדובר בשקר, למעט העובדה שאכן מחזיק תיק כלי עבודה ובהם פטיש, שהמתלוננת משתמשת בו מדי פעם לבשר. גרסתו לאירועי הלילה מושא האישום הראשון: "ת. היא חזרה מאיזה שהוא פאב של אתיופים, יש בחור שעובד שם 24 שעות, חזרה כנראה משם, הייתה שיכורה מתה, התחיל ויכוח, קיללתי אותה מה היית בפאב של אתיופים, להזדיין עם אתיופים. היא נתנה לי סטירה, כנראה פחדה שאני אחזיר לה, היא הסתובבה ונפלה. יכול להיות שחשבה אולי אני אחזיר לה בכלל, לא יודע. זה הכל" (פרו' עמ' 91 ש' 4-1). שלל את הטענה שתקף אותה, או אפילו נגע בה: לא קרע את חולצתה, לא משך וסובב את ידה, לא הפילהּ על הרצפה, לא בעט בה, לא הכה אותה ולא איים עליה. מנגד, אישר שקילל אותה ושלא נעתר לבקשתה להזמין אמבולנס, אלא המשיך לצפות בטלוויזיה בשעה ששכבה שרועה וכאוּבה על הרצפה, מכיוון שלטענתו לא האמין שנחבלה.

להמחשת טענתו כי היא שתקפה אותו, העיד על אירוע שהתרחש לדבריו שבוע קודם לכן, בו המתלוננת תקפה אותו כשהיא שיכורה, סטרה בפניו, ניסתה לבעוט בו, וכשהניפה את רגלה איבדה את שיווי משקלה, נפלה, ונחבלה כתוצאה מכך: "היינו במקום שנקרא "נרגילה", מקום שמעשנים שם נרגילות, שותים בירות, זה ליד הבית שלנו. היינו שם, הייתי יושב עם החבר'ה, מדבר צוחק, ראתה שאני לא מתייחס אליה והתחילה לתת לי סטירות מול האנשים, בושה קיבלתי שם חבל על הזמן, אז יצאתי לבחוץ התחלתי לדבר עם חבר, היא קמה רצתה לתת לי בעיטה או משהו ונפלה מהמדרגה שם, איפה החנייה. נפלה עם הצד הזה (מצביע על יד ימין ואומר צד שמאל לא?) בין המכוניות. חבר שלי ראה שהיא נפלה קפץ והרים אותה מהרצפה. כחול לבן, חניה בהרצל, היא יוצאת מהפאב, רצתה לתת לי בעיטה או משהו ונפלה" (פרו' עמ' 91 ש' 27-22). העיד כי בימים שלאחר מכן התלוננה על כאבים בידהּ, וכי הנפיחות ביד ימין נבעה מכך. העיד על הרגלי צריכת האלכוהול של המתלוננת – בין 5-3 בקבוקי בירה ביום. על עצמו העיד שנוהג לשתות משקאות אלכוהוליים רק בסופי שבוע מאחר שאיננו יכול להגיע לעבודתו תחת השפעת אלכוהול. הגיש אסופת תמונות (נ/5), סימני דם לאחר ששרטה בפניו באותו מקום בו סטרה לו באירוע קודם.

11. בחקירתו הנגדית: סיפר על שגרת עבודתו, עבודה קשה. התעצבן על שגרת יומה, הרגלי הבילוי שלה עד שעות מאוחרות וחוזרת לפנות בוקר, שותה. על יום האירוע: הוא שתה מהצהריים ובהדרגה המשיך לשתות עד הלילה. בחקירותיו במשטרה מסר ששתה וויסקי ובירות, ובבית המשפט העיד שלא שתה וויסקי אלא רק וודקה ובירות, אבל לא היה "שיכור מת", אחרת לא היה נחקר. בליל האירוע פגש את המתלוננת כשבאה לפאב הנרגילה, הגיעה עם הכלבים שלה. הוא לא התייחס אליה ולכן היא הלכה, מניח שהלכה לפאב, וחזרה ב-5.00 בבוקר. והכלבים? לדעתו אפשר להגיע לפאב עם כלבים, אבל אומר שהכלבים היו בבית, כנראה החזירה אותם ואז הלכה לפאב. הוא יצא מהנרגילה בסביבות 01.00 בבוקר, ראה טלוויזיה בבית עד שהיא חזרה הביתה. חזרה בחמש בבוקר, הוא נמנם על הספה בבגדיו, התווכחו כי כעס שחזרה בשעה כזאת. הוויכוח לא היה בסלון אלא קם אליה בין המטבח לסלון, קילל אותה וצעק. היא סטרה לו בידה הימנית על אוזנו השמאלית ונפלה. "ש. מהסטירה היא נפלה? ת. לא יודע, היא נתנה לי סטירה, הייתה חזקה באמת, הרבה זמן היו לי צפצופים, חשבה אולי שאני אחזיר לה ונפלה. ש. למה היא חשבה שתחזיר לה? ת. מאיפה אני יודע מה יש בראש שלה אחרי כדורים וכל זה, וכל השתייה שלה? ש. אז למה אתה אומר עכשיו היא חשבה ש.. אם אתה לא יודע מה היא חשבה? ת. אני מניח. ש. על מה היא נפלה? על הרצפה? חפץ? ת. על הרצפה בין הסלון למטבח. ש. קדימה על הצד? ת. היא הסתובבה ונפלה, על היד, אחורה, על הצד קצת לא יודע בדיוק. ש. על איזה צד? ת. צד שמאל. ש. אני בחיים לא שמעתי על מישהו שנותן למישהו סטירה ונופל, איך זה קורה? ת. מה את אומרת, אני אדפוק עכשיו בקיר ואני אפול בחזרה. רוצה אני אראה לך? ש. מהסטירה הכל כך חזקה הזו נגרמו לך סימנים? ת. לא, היו לי צפצופים באוזן הרבה זמן. ש. באיזה אוזן? ת. באוזן שמאל. אם ביד ימין היא נתנה אז באוזן שמאל. אני זוכר את השאלה הזאת כבר 120 פעם. ש. אז היא נתנה לך מכה ביד ימין לאוזן שמאל ונפלה לצד שמאל? ת. היא הסתובבה אמרתי, מרוב שהיא שיכורה נפלה, שיכורה מתה מעשנת סיגריה בקושי מדברת, מה את לא ראית אותה? ש. גם באירוע שבוע לפני כן אמרת שהיא באה לתת לך בעיטה ונפלה. לא נשמע לך מוזר הגרסה הזאת? ת. היו שם אנשים שראו הכל. עדים, היא נפלה. הייתי עם סלבה. עכשיו נזכרתם בזה, אחרי 8 חודשים היה צריך להביא את האנשים משם, למה לא חקרתם את האנשים מהנרגילה שהיא נפלה. ש. כי אתה לא אמרת בשום מקום ששבוע לפני כן היא נתנה לך מכה. ת. כי לא רציתי להוציא. ש. אז איך נחקור את זה אם אתה לא אומר? ת. בסדר, מה אני אעשה" (פרו' עמ' 102 ש' 32 – עמ' 103 ש' 28).

כנשאל כיצד ידע שהזמינה משטרה, אם לא נכח לידה בקיוסק, השיב: "ת. כי כל פעם כשיש לה בלאגן בעבודה שלה היא אומרת אני אזמין משטרה למישהו". ובהמשך: "ש. אם אתה לא נגעת בה, והיא הרביצה לך ואז נפלה, למה שהיא תלך ותבקש משטרה? ת. מה זאת אומרת? ש. היא תבקש משטרה לעצמה? ת. אחרי שהיא נפלה לרצפה היא ביקשה שאני אזמין לה אמבולנס ולא האמנתי לה שגרם לה משהו, אמרתי לה עזבי אותי מהשטויות שלך והלכתי לראות טלוויזיה. ש. אבל אתה אמרת פה בבית משפט שהיא בטוח ביקשה משטרה, אז למה משטרה ולא אמבולנס? ת. ככה אני מכיר את הראש שלה" (פרו' עמ' 105 ש' 21-9). לשאלה מדוע לא הזמין אמבולנס כששכבה כאוּבה על הרצפה השיב כי לא האמין שמשהו קרה לה. "עד עכשיו אני לא מאמין שהיה לה שבר" (פרו' עמ' 106 ש' 9-3).

12. ויאצ'סלב: מכיר את הנאשם ואת "לריסה האישה שלו" (המתלוננת) מהעיר ראשון לציון, התגוררו בשכנות. שמע מהמתלוננת שהנאשם תקף אותה ושבר לה את היד, והגיע להעיד לטובתו של הנאשם, מכיוון שמכיר אותו "הוא לא מרביץ לבחורות. נורמטיבי". סיפר על אירוע שהתרחש כשבוע לפני שהנאשם נעצר, בכניסה לבר בו ישבו השלושה לשתות. "היא באה לדמיטרי ונתנה לו עוד כאפה, אחת, שתיים (מדגים) רצתה לתת לו עוד יותר חזק וללכת אחורה, הוא הלך אחורה וקצת מסטולה ונפלה. לשאלת בית המשפט, אם היא הרביצה לו חזק, אני משיב נתנה לו ככה לפנים. 4-3 סטירות. היא רצתה עוד יותר חזק לתת והלכה אחורה, פעמיים היא נפלה, היא קמה, אני עזרתי לה לקום, על זה שהיא נפלה היא רצתה לתת עוד סטירה, הוא הלך אחורה והיא עוד פעם נפלה. אין לי מה לשקר. ש. מציג לך תמונה, תסביר לבית המשפט מה זה המקום הזה ומה אנחנו רואים? ת. זה המקום איפה שאנחנו ישבנו. ש. תראה איפה היא נפלה. ת. מהמדרגה שאני עומד עליה בתמונה, משם היא נפלה. לשאלת בית המשפט, מהמדרגה היא נפלה פעמיים? ת. כן. היינו קצת מסטולים. אני שתיתי 3-2 בקבוקי בירה, יום שישי" (פרו' עמ' 115 ש' 17-7). בחקירה הנגדית נשאל: "ש. היא רצתה לתת לו בעיטה ואז היא נפלה? ת. כן" (פרו' עמ' 118 ש' 17-16).

בית המשפט ביקש לוודא את נסיבות האירוע: "לשאלת בית המשפט: קודם אתה סיפרת שהיא נתנה לו סטירה ואז נתנה עוד כמה סטירות ואז נפלה שוב, נכון זה מה שסיפרת בעדות הראשית שלך? ת. נתנה לו כמה סטירות והוא הלך אחורה והיא נפלה. היא נפלה כי היא לא הצליחה להגיע לפנים שלו, אז מהתנופה היא נפלה. לשאלת בית המשפט: פעמיים היא נפלה ככה? ת. אני עזרתי לה לקום, היא רצתה לתת לו שוב ונפלה. לשאלת בית המשפט: לפני רגע אמרת לתובעת שהיא ניסתה לתת לו בעיטה ובגלל זה נפלה. היא ניסתה לבעוט בו עם הרגל או עם היד? ת. לא, איזה רגל, רק עם היד. לשאלת בית המשפט, כמה פעמים היא הרימה עליו יד? ת. הכל ביחד קיבל איזה 7-8 פעמים שהוא קיבל, הכל ביחד. משהו כזה, לא ספרתי. לשאלת בית המשפט: קרה לו משהו? ת. לא קרה לו כלום. הוא גם לא היה עצבני" (פרו' עמ' 118 ש' 30 – עמ' 119 ש' 9).

בחקירה חוזרת ביקש הסנגור לשוב ולברר את נסיבות הנפילה: "ש. שאל אותך בית המשפט, ותענה מה אתה זוכר ואם אתה זוכר, אתה אמרת לנו שהיא ניסתה לבעוט בו. אתה זוכר את זה, אתה ראית את זה? ת. היא לא נתנה לו בעיטה עם הרגל, סליחה, רק עם היד. ש. יכול להיות שהיא ניסתה לתת לו גם ברגל ולא ראית? ת. לא. רק עם היד" (פרו' עמ' 120 ש' 14-10). הן המאשימה והן ההגנה הגישו מספר מוצגים נוספים בהם עיינתי כמובן, אך לא ראיתי לפרט אודותיהם.

דיון

13. טענת השיכרות: כזכור, הנאשם לא כפר בוויכוח שנתגלע בינו לבין המתלוננת, זה שבסופו מצאה עצמה שרועה על הרצפה וידה שבורה, אלא שלטענתו נפילתה נגרמה מכך שהייתה "שיכורה מתה". עוד בהקשר זה, ההגנה טענה כי גם הנאשם היה שיכור, באופן השולל אפשרות להרשיעו בעבירת האיומים מושא האישום הראשון (או השני). מכאן, כחלק מהמעבר החוזר על כל המוצגים לרבות התיעוד הדיגיטלי, צפיתי בראש וראשונה בסרטוני מצלמות הגוף של השוטרים. קביעותיי בהקשר זה חד-משמעיות. הן הנאשם והן המתלוננת דיברו באופן בהיר ומובן, הלכו באופן יציב, נשמעו שניהם צלולים. המתלוננת במפגש הראשון עם השוטרים הסבירה שחושבת כי ידה נשברה, תיארה כיצד בכתה וביקשה מהנאשם להזמין אמבולנס אך הוא סירב וצחק. "הוא הרביץ אותי ואני לא מצליחה להזיז את היד". יצאה מהבית במהירות ללא המפתחות מתוך פחד מהנאשם "אני ברחתי ממפתחות (הכוונה בלי – ג"א). יש לו מפתחות של הבית שלי". ביקשה מהשוטר שייקח אותה לביתה כדי שתוכל לאסוף את המפתחות. דאגה לכלבים הקטנים שנותרו בבית. כשפגשו בנאשם בחדר המדרגות, והאחרון נשאל מה קרה, השיב פעמיים בנוכחותה "שום דבר". כשהתרחקה אמר שנתנה לו סטירה, עד כי איננו שומע באוזן, ונפלה על הרצפה. אין בהתנהגותו שום סימן לכך שאיננו שומע כראוי, אין סימן אדום כתוצאה מסטירה כה חזקה שספג לטענתו. המתלוננת – ביציאה מחדר המדרגות, מיד לאחר ששמעה את תגובת הנאשם, אמרה לשוטר ביוזמתה "מה שהוא אומר זה לא נכון" (קובץ שמסתיים 287D, מונה 03:54).

המתלוננת לוותה ע"י שוטר לדירתה, לאחר טיפול ראשוני באמבולנס ולפני שנלקחה לבית חולים. המשיכה לדבר בצלילות וברהיטות. לאחר שהצליחה להניח משקפיים על עיניה, בעוד ידה נתונה בסד, אמרה כי חושבת שאין שבר אם היא מסוגלת לעשות זאת (מונה 02:24). משמע: איננה מוּנעת מאינטרס להפליל את הנאשם או להשחיר את פניו שלא לצורך. דאגה לטפל בכלביה. השוטר הסביר לה כי רצוי שתתפנה לבית החולים, ואת סדר הפעולות לאחר מכן, כולל פנייה למשטרה. המתלוננת, בנימוס לא שגרתי בנסיבות האירוע, הודתה לשוטר על עזרתו (מונה 04:36).

הנאשם התבקש לרוקן את כיסיו על מנת לוודא שלא לקח כסף מהדירה. בתגובה דיבר אף הוא בצלילות, הבין היטב את השאלות, השיב לעניין. תנועות ידיים יציבות. לא נחזה כשיכור, לבטח לא כמי שאינו שולט במעשיו או במילותיו. הבין את האזהרה, את זכותו לייצוג על ידי עו"ד, וביקש ייצוג מאת הסנגוריה הציבורית (מונה 05:16).

כידוע, אין טוב ממראה עיניים ומשמע אוזניים. מצפייה בסרטוני מצלמות הגוף מזמן סמוך מאד למועד התרחשות האירוע מושא האישום הראשון, ניתן לקבוע בוודאות כי הגם שהנאשם והמתלוננת שתו אלכוהול עובר לאירוע, והריחו שניהם מאלכוהול (אין על כך מחלוקת), הרי שאיש מהם לא היה שיכור, שניהם דיברו בצלילות, הילכו ביציבות, הבינו את שנשאלו והשיבו באופן רהוט, כמובן תחת מגבלות השפה העברית שאיננה שפת אמם (ברי כי המתלוננת במיוחד זקוקה לתרגום – עדותה לפניי נשמעה בסיוע מתורגמן, וכך גם חקירתה השנייה (נ/2). הודעתה הראשונה (נ/1) נגבתה בזירת האירוע בשפה העברית, וסביר להניח כי הדבר הוביל לקשיי הבנה מסוימים וחוסר דיוקים).

המסקנה כי המתלוננת והנאשם לא היו שיכורים מתיישבת עם כלל עדויותיהם של המעורבים באירוע: השוטרים, תומר, נהגת האמבולנס, חקירתו המידית של הנאשם ללא צורך בהמתנה, גביית גרסתה המידית של המתלוננת, וחרף האמור במוצג נ/7, כמו גם עם העובדה שהשניים שתו אלכוהול באותו ערב.

14. אירוע האלימות עצמו התרחש בין כותלי הבית, ולכאורה אין בידינו אלא את דבריהם של המתלוננת והנאשם, קרי, שאלת מהימנותם. בבואי להכריע בין הגרסאות והעדויות, אני מעדיף עשרות מונים את עדותה של המתלוננת שנשמעה רהוטה, עקבית, נהירה, הגיונית ומתיישבת עם ראיות חיצוניות, על פני עדותו של הנאשם בה נתגלו בקיעים רבים וסתירות, ובמהלכה נתפס מספר פעמים באי אמירת אמת.

15. המתלוננת: נקודה מרכזית העומדת לחובתה – נסיבות חזרתה לביתה ופער הזמנים הנובע מאמרתה בתחילת הודעתה הראשונה (נ/1) כי: "הלכתי לקנות בירה אחרי השעה 23:00 בפאב וכשחזרתי הוא אמר לי שהלכתי להזדיין עם אתיופים ואז הוא ישר הרביץ לי". בהודעתה השנייה של המתלוננת (נ/2) בה פירטה את מעשיה באותו ערב, לא חזרה על הטענה כי יצאה לפאב, והכחישה זאת מפורשות גם בעדותה לפניי. לקושי זה לא ניתן הסבר של ממש, פרט לאפשרות של טעות בהבנת הדברים על ידי גובה ההודעה הראשונה, בהינתן קשיי השפה (המובהקים) של המתלוננת, והעובדה כי הודעתה הראשונה נגבתה בשטח, ללא סיוע מתורגמן. מלבד קושי זה, אמרותיה של המתלוננת נתמכו, סופו של דבר, בעדותו של הנאשם (למעט הכחשתו המרכזית – כי תקף אותה). כך, הטענה כי כששבה לביתם מצאה אותו שוכב בבגדים ונעליים על הספה, כי כעס עליה על כך ששהתה מחוץ לבית, כי הוא מקנא לה, כי צעק עליה וקילל אותה, עלב בה, כי לאחר שנחבלה ונמצאה שרועה על הארץ, סירב להגיש לה עזרה, לא סייע לה לקום, לא הזעיק אמבולנס חרף בקשתה המפורשת, הותיר אותה כאוּבה על הרצפה והתיישב לצפות בטלוויזיה כשהוא מגחך וטוען שהיא משקרת, וכי לא קרה לה דבר.

דבריה של המתלוננת בדבר נסיבות אירוע האלימות מתיישבים עם התיעוד הרפואי אודות החבלות שנגרמו לה (ת/5, ת/6, ת/10, ת/11): שבר ביד שמאל, במיקום בו אחז בה הנאשם; שבר בעצם החזה, כתוצאה מבעיטות הנאשם בשעה שהייתה שרועה על הארץ (ת/11 הוגש להוכחת מהימנותה של המתלוננת. השבר בסטרנום איננו מהווה חלק מרכיבי העבירה המיוחסת לנאשם מכיוון שמוצג ת/11 התקבל אך עובר לעדותה של המתלוננת בפניי, והמאשימה לא ביקשה להרשיע את הנאשם בגרימת חבלה זו); רגישות בכף יד ימין ומגבלת תנועה – המתלוננת תיארה כיצד ניסתה להגן על החזה שלה מפני בעיטות הנאשם, וכך קיבלה מכה ביד.

ההגנה ביקשה לייחס משקל רב לכך שהמתלוננת לא ידעה להסביר במדויק את האופן בו נשברה ידה. אינני רואה בכך קושי של ממש. לכל אורך הדרך חזרה המתלוננת על כך שהנאשם תקף אותה וחבל בה: כך בדבריה לתומר; כך באמרותיה לשוטרים בשטח; כך בהודעתה (נ/1); כך בדבריה לנהגת האמבולנס עת סיפרה כי הנאשם משך חזק בידה; כך בתלונתה בבית החולים (ת/6); כך בשיחתה מבית החולים בטלפון עם החוקרת נופר; כך בחקירתה השנייה (נ/2); וכך גם בעדותה לפניי. המתלוננת הסבירה כי הדברים קרו כהרף עין, האופן בו הנאשם תקף אותה, תפס אותה בידה, והמהירות בה מצאה עצמה שרועה על הרצפה, חשה כי ידה השמאלית שבורה, והֵגֵנה על גופה בידה הימנית מפני בעיטות הנאשם בכל גופה. דומה שהמהירות בה נשברה ידה של המתלוננת מתיישבת עם אירועי עבר של שברים בשתי ידיה, ועם מחלת האוסטאופורוזיס ממנה היא סובלת (ת/6), ובכך יש כדי לחזק הן את חוסר יכולתה לדעת בוודאות מהו המנגנון שהוביל לשבירת היד (פרט לכך שהנאשם תפס בה ומשך בחוזקה), והן את הבנתה המידית כי היד ככל הנראה נשברה.

המתלוננת העידה בכאב על התנהגותו של הנאשם לאחר האירוע, כיצד לעג לה, כיצד אמר לה "הייתה לי כבר בוגדת כזו שהיא העמידה פנים, שיחקה את התפקיד", כיצד בעט בחזהּ בנעליו והיא ניסתה להגן על עצמה. "אמרתי "מה אתה עושה". אני אישה, אני פחדתי על החזה שלי. אז אני הצמדתי את היד שלי והוא בעט כבר ביד. היד שלי כבר הייתה נפוחה, כחולה, ואז הוא אמר לי "תמותי, את מעמידה פנים, נמאס לי". אמרתי לו "תזמין לי אמבולנס, אני מרגישה רע והיד שלי שבורה כבר". הוא הלך התיישב על הספה ושיחק או לא יודעת מה הוא עשה, עסק בטלפון שלו" (פרו' עמ' 28 ש' 15-10). ניכר כי דבריה של המתלוננת ניבּעו מדם ליבה, בכאב נפשי שאיננו נופל מהכאב הפיזי, על התנהגותו המכפירה של הנאשם – בן זוגה – כלפיה.

16. הנאשם: באמרתו הראשונה לשוטרים, בנוכחות המתלוננת, טען הנאשם פעמיים כי לא אירע דבר בינו לבין המתלוננת (מצלמות גוף, קובץ מסתיים 7713, מונה 03:20). מיד לאחר מכן סיפר לשוטר (כשחשב שהמתלוננת איננה שומעת אותו), כי סטרה לו כה חזק עד כי איננו שומע באוזנו, וכתוצאה מכך נפלה על הרצפה ואמרה ששברה את ידה. חזר על הטענה גם בחקירתו הראשונה (ת/7), והוסיף כי שבוע קודם לכן היכתה אותו בפניו "ועשתה לי פנס בעין שמאל" (ש' 14). אישר כי לא עזר לה לאחר שנפלה ואמרה כי שברה את ידה: "אמרתי לה איזה יד ואיזה נעליים, לכי תזדייני אני מסתכל בטלוויזיה" (ש' 21). כשהוטחה בו טענתה כי כעס עליה והטיח בה כי "הלכה להזדיין עם אתיופים" השיב: "מה הקשר? אולי אמרתי את זה ככה בעצבים אחרי שהיא נתנה לי מכה? אני לא זוכר אפילו" (ש' 49-47). בחקירתו השנייה (ת/8) טען כי אינו זוכר מה אמר לה "ואז התחיל הוויכוח, לא זוכר על מה" (ש' 23). רק בעדותו לפניי מסר לראשונה כי "התחיל וויכוח, קיללתי אותה מה היית בפאב של אתיופים, להזדיין עם אתיופים" (פרו' עמ' 91 ש' 2). בדיוק כפי שמסרה המתלוננת עוד בהודעתה הראשונה (נ/1). אין הסבר להכחשותיו של הנאשם בחקירתו ולשינוי הגרסה כך שתתיישב עם עדות המתלוננת. כשהוטחו בו הדברים בחקירתו הנגדית השיב כי "לא רציתי לפתוח שום דבר בחקירות האלה... להוציא את הדברים האלה מהבית. זה אותו דבר שאני אוציא את התחתון מהכביסה הלא נקיה" (פרו' עמ' 102 ש' 6-1). כשהוטח בו כי "ש. אז למה אתה אומר שהיא לא עושה כלום? למה את זה אתה מוכן להגיד, זה נקרא להוציא את הכביסה הלא נקיה" השיב "ת. לא יודע. החקירות האלה, אני לא אוהב אותן" (פרו' עמ' 102 ש' 9-7).

17. כאמור, טענתו המרכזית של הנאשם, כי המתלוננת הייתה שיכורה ולכן נפלה: "לא נתתי לה שום מכה ולא נגעתי בה בשום אופן. את לא מבינה שהיא הייתה מסטולה לגמרי שיכורה והיא נתנה לי מכה ונפלה. היא נופלת לבד. הבן אדם שיכור, למה צריך לתת לה מכות?" (ת/7 ש' 19-18). הנאשם חזר על הטענה למן חקירתו הראשונה, עובר במענה לכתב האישום וכלה בעדותו לפניי, אלא שקבעתי כממצא עובדתי כי מדובר בטענה לא נכונה ורחוקה מהמציאות.

18. שתייה: הנאשם נשאל על כמות האלכוהול ששתה עובר לאירוע. בחקירה הראשונה (ת/7): "ש. כמה שתית בלילה? ת. אוו, אל תשאלי. אני יודע? בקבוק ויסקי אני שתיתי בטוח. למה אני צריך לשקר. אני אומר לך רק את האמת" (ש' 29). "חזרתי מהעבודה ושתיתי עם חבר חצי ליטר של וודקה. אח"כ הלכתי לישון, קמתי ויצאתי ושתיתי עוד כמה כוסות... אח"כ יצאתי בחוץ לנרגילה בהרצל ושתיתי שם עוד" (ש' 36-34). בחקירתו השניה (ת/8) שינה גרסה: "ש. כמה שתית באותו יום? ת. אמרתי מעצבים שהייתי באותו יום בתחנה ששתיתי חצי בקבוק וויסקי, אבל האמת ששתיתי אולי 2 כוסות וויסקי... הראש סבבה, לא מאבד את הראש" (ש' 18-12). בעדותו לפניי סיפר ששתה וודקה ובירות. הכחיש ששתה וויסקי בכלל. הנאשם עומת עם דבריו בחקירתו הנגדית: "ש. סתם אמרת את זה לחוקרת? ת. כן. ש. אבל אתה מבין שאתה בחקירה ואתה צריך להגיד את האמת בחקירה? ת. אמרתי את האמת, שחררי אותי כבר לא יכול לשמוע אותך. ש. שתית בקבוק וויסקי? ת. לא. ש. אז לא אמרת את האמת. ת. נו בסדר יצאתי שקרן על הוויסקי" (פרו' עמ' 95 ש' 15-8).

19. הזמנת משטרה: הנאשם נשאל כיצד ידע שהמתלוננת הזמינה משטרה: "ש. כי זה מה שאתה מנחש שהיא יכולה לעשות? ת. כן...מה יכול להיות בראש שלה, להזמין משטרה. ש. למה להזמין משטרה? כי כל פעם כשיש לה בלאגן בעבודה שלה היא אומרת אני אזמין משטרה למישהו. ש. אם אתה לא נגעת בה, והיא הרביצה לך ואז נפלה, למה שהיא תלך ותבקש משטרה... למה משטרה ולא אמבולנס? ת. ככה אני מכיר את הראש שלה" (פרו' עמ' 104 ש' 21 – עמ' 105 ש' 21). אין הסבר ראוי לכך שהנאשם ידע בוודאות כי המתלוננת הזמינה משטרה, אלא כי היה מודע לכך שתקף אותה, שאחרת מה צורך לה במשטרה בשעה שהיא נזקקת אך לטיפול רפואי.

20. החבלה ביד ימין – כתוצאה מאירוע שהתרחש שבוע קודם? בחקירתו הראשונה (ת/7) סיפר הנאשם על אירוע שהתרחש שבוע קודם, בו "נתנה לי מכה ועשתה לי פנס בעין שמאל" (ש' 14). אף מילה על נפילה או נזק שנגרם למתלוננת. בחקירתו השנייה (ת/8) אמר שהמכה ביד ימין "זה מהסטירה שהיא נתנה לי כנראה, אני לא יודע" (ש' 65). במענה לכתב האישום – אף מילה על אירוע שהתרחש שבוע קודם, ועל הסיבות לחבלות שנגרמו למתלוננת. רק בעדותו לפניי, בפעם הראשונה, סיפר הנאשם בפירוט על אירוע במסגרתו "התחילה לתת לי סטירות מול האנשים, בושה קיבלתי שם חבל על הזמן... רצתה לתת לי בעיטה או משהו ונפלה מהמדרגה שם... בין המכוניות. חבר שלי ראה שהיא נפלה, קפץ והרים אותה מהרצפה... רצתה לתת לי בעיטה או משהו ונפלה" (פרו' עמ' 91 ש' 27-22).

כזכור, בדיון האחרון התייצב עד הגנה, ויאצ'סלב, בעניין סוגיה זו ממש. דא עקא, פרט לכך שעדותו מגמתית, מתפתחת, חד-צדדית ובלתי מהימנה באופן מובהק, היא אף סותרת במישרין את גרסתו של הנאשם. לטענת ויאצ'סלב, המתלוננת תקפה את הנאשם 8-7 פעמים בסטירות לפניו. פעמיים לא הצליחה, כיוון שהנאשם נע לאחור, וכתוצאה מהתנופה היא נפלה ארצה. בשום שלב לא ניסתה לבעוט בו באמצעות רגלה. הפוך לחלוטין מטענתו של הנאשם, לפיה המתלוננת איבדה את שיווי משקלה בשעה שניסתה לבעוט בו.

עדותו של ויאצ'סלב – שלמן הרגע הראשון הסביר כי הנאשם "לא מרביץ לבחורות. נורמטיבי"; שסיפר בתחילה על "סטירה לפנים" שנתנה המתלוננת לנאשם (פרו' עמ' 114 ש' 23); אח"כ על "עוד כאפה, אחת, שתיים" (פרו' עמ' 115 ש' 7); אח"כ על "4-3 סטירות. היא רצתה עוד יותר חזק לתת והלכה אחורה, פעמיים היא נפלה..." (פרו' עמ' 115 ש' 11-8); אח"כ על "הכל ביחד קיבל איזה 8-7 פעמים שהוא קיבל, הכל ביחד. משהו כזה, לא ספרתי. לשאלת בית המשפט: קרה לו משהו? ת. לא קרה לו כלום. הוא גם לא היה עצבני" (פרו' עמ' 119 ש' 9-6) – עדות זו נמצאה בלתי מהימנה, ויותר מכך, מחלישה את גרסתו הכבושה והחלשה ממילא של הנאשם, זו שנשמעה לראשונה בעדותו לפניי.

21. מסקנה: בכל הנוגע לאירוע מושא האישום הראשון, הן האלימות הפיזית והן האלימות המילולית שנקט הנאשם כלפי המתלוננת, אני מקבל את גרסתה של המתלוננת ודוחה בשתי ידיים את גרסתו של הנאשם. הנאשם הוא שתקף את המתלוננת, שבר את ידה והטילה אל הארץ (בין אם השבר נגרם כתוצאה מתפיסת ידה, כפי שסבורה המתלוננת, ובין אם כתוצאה מהטחתה לרצפה). בהמשך לכך תקף הנאשם את המתלוננת בבעיטות כשהיא שוכבת כאוּבה ומנסה להגן על גופה, וכך נגרמו לה חבלות נוספות, כמפורט בכתב האישום. אשר לאיומים, האמירה המפורטת בסעיף 2 לכתב האישום נאמרה על ידי הנאשם, והיא עונה על יסודות עבירת האיומים: איום בפגיעה בגופה של המתלוננת, בכוונה להפחידהּ או להקניטהּ. אשר ליסוד הנפשי בעבירת האיומים (עבירת מטרה), משקבעתי כי הנאשם לא היה שיכור במועד האירוע, הרי שמתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש.

22. אשר להוראת החיקוק המיוחסת לנאשם, חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין. ב"כ הנאשם טען כי סוג החבלה אינו מתיישב עם העבירה, לחלופין, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין, ולחלופי חלופין, בעבירה של תקיפה גורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות – בן זוג, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין.

"חבלה חמורה" כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק העונשין: "חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים". אמנם, צודק הסנגור בטענתו כי המאשימה יכולה הייתה לשקול לייחס לנאשם עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין. אלא שמדובר בפררוגטיבה הנתונה למאשימה, ובחינה של פסיקת בתי המשפט מגלה פסקי דין לא מעטים בהם חבלות דומות הביאו להרשעה בעבירה של חבלה חמורה. ראו ע"פ 4267/09 סעיד עזאזמי נ' מדינת ישראל (9.11.09); ת"פ (מחוזי י"ם) 60905-11-16 מדינת ישראל נ' פלוני (4.3.18): "אשר ליסוד "החבלה החמורה" – זה מתמלא בגרימת השבר באפו של המתלונן – פגיעה המהווה "חבלה העולה כדי חבלה... הפוגעת או עלולה לפגוע קשות... בבריאות הנחבל או בנוחותו" כאמור בסעיף 34כד לחוק העונשין . רכיב "החבלה החמורה" "אינו מחייב גרימת נזק תמידי, וכי גם 'נזק חמור' או 'נזק רציני' לבריאות או לנוחות של קורבן העבירה, כמו גם צלקת שרישומה ניכר במשך מספר שבועות או חודשים, או כאבים עזים – נכלל במושג האמור" (ע"פ (י-ם) 920/97 ישראל לדרמן נ' מדינת ישראל (8.10.97); ע"פ 476/72 טרטקובסי נ' מדינת ישראל, פ"ד כז (1), 376, 381 (1973); ע"פ 295/77 שמור נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (1) 332, 335 (1977); ע"פ 4267/09 עזאזמי נ' מדינת ישראל (9.11.09))". ערעור נדחה (ע"פ 8313/18); ת"פ (מחוזי ב"ש) 46888-11-14 מדינת ישראל נ' עלי אבו מדיעם (10.3.15); ת"פ (מחוזי חיפה) 12727-04-12 מדינת ישראל נ' בחוס (21.7.13); ת"פ (מחוזי מרכז) 26249-04-11 מדינת ישראל נ' אגרורקר (3.9.12).

משהגיע בית המשפט למסקנה כי יסודותיה של העבירה הוכחו, אל לו להכניס ראשו למסגרת סמכותה של המאשימה, שחזקה עליה כי שקלה שיקולים רלוונטיים בהכרעתה בין הוראות החיקוק שניתן היה לייחס לנאשם. ההחלטה אילו עבירות לייחס לנאשם מסורה באופן בלעדי למאשימה. בית המשפט איננו "תובע על", ואין זה מתפקידו לבקר באופן מנהלי את עבודתם של גופי התביעה, אלא בהתאם למסגרת שהותוותה בחוק ובפסיקה, דוגמת טענות להגנה מן הצדק. ראו רע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רפי רותם (5.5.20):

"הכרעותיה של הערכאה המבררת בשאלה הראייתית, כמו גם בשאלת בחינת האינטרס הציבורי, אינן ביקורת מנהלית על החלטת התביעה. בית המשפט בוחן את הסוגיות שנבחנו על-ידי התובע 'דה-נובו', כשלמעשה המצע העובדתי שניצב לפני כל אחד מהם בעת הכרעתו יכול ויהיה שונה. התובע מקבל החלטתו בהסתמך על המצע הגולמי שאותו קיבל מהרשות החוקרת, ואילו בית המשפט מכריע על סמך העדויות שנשמעו לפניו, מהימנותם של העדים, ויתר הראיות הקבילות שהובאו לפתחו. יכול ובין המצע הראייתי שהוגש לתובע, לבין זה שנבחן על-ידי בית המשפט קיים פער. כך, הודעה משטרתית מסוימת שעליה ביסס תובע את החלטתו להעמיד לדין אינה יכולה לשמש לביסוס האשמה, שעה שהעד מסרב להעיד בבית המשפט. לחלופין, העד הופיע למסור את עדותו, אלא שבמהלכה התברר כי דבריו אינם מהימנים. הפגם במהימנותו לא יכול היה להיוודע לתובע במהלך לימוד התיק, אלא רק במהלך שמיעת עדותו בבית משפט. יפים לעניין זה דברי השופט י' עמית: "איני רואה למתוח ביקורת על התביעה שנקטה בקו זהיר של העמדה לדין, מה עוד, שיש להישמר מפני חכמה בדיעבד. לעיתים, תמונת הראיות שנפרסת בפני הערכאה הדיונית רחבה ומלאה יותר ממסכת הראיות לכאורה שעמדה בפני הפרקליטות בשלב ההחלטה על העמדה לדין" (עניין גוטסדינר, פסקה 55; גביזון עמוד 149). משתמונת המצב העומדת לפני כל אחד מן הגורמים שונה, לא ניתן לראות את החלטתו של בית המשפט כביקורת על ההחלטה המנהלית; לפיכך אין הוא רשאי לבטלה מעיקרא, אלא להכריע את גורל הנאשם בהתאם לאפשרויות השונות שנקבעו בדין: הרשעה, זיכוי, אי-הרשעה, או ביטולה" (פס' 58 לפסק דינו של כב' השופט נ' סולברג).

...

"ההגנה המוצעת כיום לנאשם בהליך הפלילי הורחבה ושוכללה. לא נוכל להרחיב את יריעות אהלה, להאריך את מיתריה – לבל ישתנה ההליך הפלילי עד שלא נדע כי באנו אל קרבו. אמנם, העילות הקיימות כיום בדין הפלילי אינן חופפות במלואן לאלו הקיימות בדין המינהלי, אך הן קרובות אליו; קרובות מאוד. מעטפת שלמה של הוראות, כללים והליכים עומדים לו, לנאשם בדין הפלילי. מטרתם לצמצם טעויות ופגמים, לטייב את הדיון ולזקקו, אך לא להמיר את שיקול דעתו של התובע בשיקול דעתו של בית המשפט. הותקן לבית המשפט המקום והזמן לומר את דברו, להכריע את הדין, לזכות את הזכאי, להרשיע את החייב, לעיתים גם להותירו ללא הרשעה.

עקרון השיוריות בפלילים

משבאנו לכלל מסקנה, כי אין מקום לכינונה של דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים, וכי במסגרת ההגנה מן הצדק אין להרהר אחר סבירות שיקול הדעת של התביעה בהגשת כתב האישום, דומה, כי תם מסענו" (פס' 68-67).

ב"כ הנאשם הפנה אמנם למספר פסקי דין בהם הוגשו כתבי אישום בגין חבלה של ממש בנסיבות של גרימת שבר בעצם. אין בכך דבר, ולבטח לא הוּכחה טענה לאכיפה בררנית. מכאן, לאחר שקבעתי כי המאשימה הוכיחה את מלוא רכיבי העבירה, אין עוד מקום להידרש לשיקול הדעת שלה ולברירות שעמדו בפניה בטרם הגישה את כתב האישום. אשר לעבירת "חבלה ברשלנות", זו כלל איננה רלוונטית להליך שבפנינו, ולא ראיתי להרחיב. מעשיו של הנאשם מהווים אלימות לשמה. המעשים בוצעו במכוון, ובשוויון נפש לנזק שאלו עלולים היו לגרום (ובפועל גרמו) למתלוננת. בכך הוכח היסוד הנפשי בנוגע לתוצאה (פזיזות).

23. שונים הדברים באשר לאישום השני. חרף העובדה שאני נותן אמון בעדותה של המתלוננת, מצאתי כי ריחוק האירוע (מחצית השנה עובר למעצרו של הנאשם), אי הגשת תלונה במועד, ומחדל חקירה בדמות היעדר ניסיון של ממש לתפוס מצלמות מבית העסק (ראו מזכר ת/19 – המשטרה הסתפקה בסירובו של בעל העסק להעתיק את המצלמות, ולא טרחה לפנות לבית המשפט בבקשה להוצאת צו תפיסה) – אלו פוגמים בהגנתו של הנאשם באופן המקים ספק סביר באשמתו.

24. לנוכח המקובץ, מצאתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מעבירת האיומים המיוחסת לו באישום השני, ולהרשיעו בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון: חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ניתנה היום, ח' כסלו תשפ"א, 24 נובמבר 2020, במעמד הצדדים