לפניי תביעה לפיצוי כספי בסך של 100,000 ₪ מכוח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

רצף עובדתי

1. התובע הוא יזם וקבלן בנייה. הנתבע ואשתו (להלן: "הזוג אלימלך") רכשו יחידת דיור בפרויקט "אמירי העמק" בעפולה (להלן: "פרויקט המגורים") שנבנה ע"י חברת "מאיר.ד. השקעות וייזום בע"מ" שבבעלות התובע (להלן: "החברה הקבלנית").

2. ביום 28/08/19 התקיים בוועדה המקומית לתכנון ובניה בעפולה דיון בהתנגדות שהגישו הזוג אלימלך, בקשר לחריגה בבניה בבית השכן להם בפרויקט המגורים (להלן: "הדיון בהתנגדות"). כל אחד מהצדדים להתנגדות הגיש ערר לוועדה המחוזית לתו"ב, על החלטת הוועדה המקומית, שקיבלה את ההתנגדות בחלקה.

3. ביום 05/12/19, יומיים לאחר הישיבה בוועדת הערר המחוזית, שלח התובע אל הנתבע מכתב התראה בו נדרש הנתבע לפרסם בעיתונות המקומית ובוועדת הערר, התנצלות וחזרה בו מאמירות פוגעניות שאמר לתובע במהלך הדיון בהתנגדות בפורום הועדה המקומית לתו"ב. בנוסף נדרש הנתבע לפצות את התובע בסך 25,000 ₪ שאם לא כך, יפתח התובע בהליכים משפטיים כנגד הנתבע (להלן: "מכתב ההתראה"). ר' נספח א' לתצהירי כל אחד מהצדדים.

4. ועדת הערר ערכה סיור ביום 31/12/19 בנוכחות הצדדים להתנגדות, במקום בו התבצעה חריגת הבנייה מושא העררים וההתנגדות. במסגרת הסיור הציע נציג הועדה פשרה להסדרת החריגה בדיעבד, הצעה שנדחתה על ידי הזוג אלימלך.

5. בהחלטה מיום 09/01/20 קבעה ועדת הערר לקבל הערר שהגישו הזוג אלימלך, תוך דחיית הערר שהגישו הצדדים שכנגד. החלטת ועדת הערר שללה בפני החברה הקבלנית את האפשרות לבצע החריגה התכנונית מושא ההתנגדות. ר' נספח ב' לתצהיר הנתבע.

6. לאחר כחודש מקבלת ערר הזוג אלימלך, ביום 12/02/20, שלח עו"ד אופיר מלך ב"כ החברה הקבלנית שבבעלות התובע מכתב אל מי שהיה ב"כ הזוג אלימלך בהליך מול רשויות התכנון. המכתב מזהיר כי באם הזוג אלימלך "יעמדו בסירובם לקבל את הצעת וועדת הערר", אזי יוגשו כנגדם תביעה כספית וכן תביעת לשון הרע בסך של 100,000 ₪ (להלן: "התראה נוספת"). ר' נספח ג' לתצהיר הנתבע.

7. ביום 10/03/20 הוגשה התביעה כאן על פי סעיף 7א.(ג) לחוק, לפיצוי מאת הנתבע בגין לשון הרע בכוונה לפגוע.

8. ביום 17/02/21 הגיש הנתבע לתיק בקשה לסילוק התביעה על הסף בהתאם להוראת סעיף 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018, בטענה שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה וראיות התביעה לא ריפאו את החסר, וכן בטענה להגנה מלאה ומוחלטת מכוח סעיף 13(5) לחוק וההלכה הפסוקה.

9. בהחלטה מיום 5/4/21 קבעתי לדחות בקשת הנתבע מן הטעם שלא מדובר במקרה קיצוני המצדיק דחיית תביעה על הסף, ובהינתן שהתקיימו הליכים מקדמיים, הוגשו תצהירי הצדדים ונקבע מועד להוכחות, והיות וסברתי כי יש בטענות התביעה בכדי להוות עילה לכאורה לתביעה כאן.

10. התביעה נשמעה בישיבת הוכחות אחת אשר בסיומה הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב, והתיק נקבע למתן פסק דין.

הפלוגתאות בתמצית

11. לטענת התובע בכתב התביעה, בסיום הדיון בהתנגדות ובנוכחות פורום הועדה המקומית לתו"ב, התבטא הנתבע כלפיו בדברי דיבה שאין בהם אמת, בשלוש אמירות המהוות פרסום לשון הרע על פי החוק.

12. לטענתו של התובע, באמירות אלה שם הנתבע את התובע ללעג ולקלס, וגרם לפגיעה קשה בעסקו ובשמו הטוב. לטענת התובע, לשון הרע שהוציא הנתבע כלפיו היא אף יותר חמורה, מאחר ונעשתה בכוונה לפגוע בשמו הטוב, במשלח ידו ובמוניטין שצבר התובע.

13. לטענת הנתבע, האמירות המוכחשות להן טוען התובע הן פרסומים מותרים בהתאם לסעיף 13(5) לחוק וההלכה הפסוקה. לטענתו, ככל שנאמר על ידו דבר מה במועד הדיון בהתנגדות, היו אלה דברים שנאמרו בעידנא דריתחא.

14. עוד טוען הנתבע, כי עומדות לו גם הגנת אמת הפרסום על פי סעיף 14 לחוק והגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(3) ו-15(5) לחוק.

15. הנתבע העלה טענה כי התביעה כאן היא תביעת השתקה המממשת את איומי התובע כלפיו, בעקבות סירובו להצעת פשרה שתסדיר החריגה מושא ההתנגדות, גם לאחר החלטת ועדת הערר שקיבלה התנגדותו בקשר לבניה בבית השכן.

16. לטענתו, לאחר שוועדת הערר קיבלה את התנגדותו לחריגת הבניה בבית השכן, איים עליו התובע כי אם לא יסכים להצעת הפשרה של נציג הוועדה בסיור ולפני מתן ההחלטה בערר, תוגש נגדו תביעת דיבה. לטענת הנתבע, הוא סירב לאיום והתביעה כאן הוגשה.

ראיות ועדויות

17. בישיבת ההוכחות העידו מטעם התביעה - התובע ועו"ד אופיר מלך, מי שייצג את החברה הקבלנית שבבעלות התובע, בהליך ההתנגדות ובערר (לעיל ולהלן: "עו"ד מלך"); מטעם ההגנה העיד הנתבע בלבד. כל העדים ענו לשאלות בחקירה נגדית בנוגע לתצהיריהם שהוגשו בעדות ראשית.

18. יוער כי במסגרת כתבי הטענות וכן בעדותם בדיון, הרחיבו הצדדים טענותיהם בנוגע לעיתוי לשליחת מכתב ההתראה, למהות הפשרה שהוצעה בסיור וסורבה, בנוגע להסכמות שנחתמו בעבר, בנוגע לאי ציות להחלטת ועדת הערר ושאר טענות. הואיל ואלה אינן רלוונטיות לעניות דעתי לעילת התביעה כאן, לא מצאתי מקום לדון בהן במסגרת הכרעתי שלהלן.

דיון והכרעה

19. ענייננו בתביעה לפיצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע, בטענה לשלוש אמירות בהן נקט הנתבע כלפי התובע, בנוכחות פורום הועדה המקומית לתו"ב, כדלקמן:

א. "אתה איש רמאי ונוכל" (להלן: "אמירה א'").

ב. "אתה גנב", "מנוול ושקרן" (להלן: "אמירה ב'").

ג. "שונא ערבים ולא מוכר להם דירות בגלל שהם ערבים" (להלן: "אמירה ג'").

20. בכדי להכריע במחלוקות הצדדים, אדרש להכריע בשאלות הבאות:

ראשית, האם אמר הנתבע את האמירות להן טוען התובע? ואם כן, האם מדובר באמירות הנכנסות בגדר פרסום לשון הרע על פי החוק?

שנית, ובהתאם למסקנה שתתקבל, אדון בטענת הנתבע להגנה מוחלטת מתוקף סעיף 13(5) לחוק, ובמידת הצורך, ימשיך הדיון בטענת הנתבע להגנת הפרסום על פי סעיפים 14 ו- 15 לחוק.

לבסוף, ובהתאם לתוצאות בירור השאלות לעיל, אקבע אשר לזכותו של התובע לפיצוי הכספי לו עותרת התביעה.

21. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לאחר שחזרתי וקראתי כתבי הטענות והנספחים, שמעתי והתרשמתי מן העדויות שנשמעו לפניי, באופן בלתי אמצעי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה דחייה. אלה טעמיי:

ביטוי לשון הרע - המישור המשפטי

22. במסגרת ע"א 7380/06 דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת (02.03.11), הוחל עקרון ארבעת השלבים לקביעה האם ביטוי נכנס בגדר עוולת לשון הרע:

בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי באובייקטיביות, על פי המשמעות המקובלת על האדם הסביר, הנסיבות החיצוניות והלשון המשתמעת; בשלב השני יש לבחון האם מדובר בביטוי שהחוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק; בהנחה שעברנו משוכת השלב השני, יש לברר, בשלב השלישי, האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק; בשלב האחרון, נבחנת סוגיית הפיצויים.

23. סעיף 1 לחוק מגדיר מה ייחשב כביטוי לשון הרע. על פיו יש לברר האם הביטויים בהם נקט הנתבע הנם משפילים, פוגעים או מבזים, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר.

ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), נבו הוצאה לאור, בעמ' 122. (להלן: "שנהר").

24. נפסק כי המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט. יסודו בחינה אובייקטיבית אשר להשפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע, להערכה לה זוכה התובע, בעיני הבריות.

ראו: ש' אלמוג, א' בן זאב "לשון הרע במבחן הבריות", משפט וממשל ב' (תשנ"ד) 235, 238; ע"א 723/74 עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ (24.02.77).

25. בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק, על התובע בהליך אזרחי מוטל הנטל להוכיח שהוא הנפגע מהפרסום שנעשה על ידי הנתבע, ושהפרסום הגיע או עשוי היה להגיע לאדם זולתו.

מן הכלל אל הפרט

26. מבחינת התביעה, שלוש האמירות בהן נקט הנתבע הן רוויות שקרים והכפשות כה קשות, החורגות מכל אמת מידה מקובלת מעבר לנורמה והסבירות. נטען כי מדובר בהתבטאויות שנאמרו בסביבת פורום הוועדה המקומית לתו"ב ובכך גרמו לפגיעה קשה בתובע, בכבודו, בעסקיו, במוניטין, משלח יד ובשמו הטוב.

27. התובע העיד בדיון (עמ' 4 ש' 8) כי האמירות הטביעו בפורום הוועדה מחשבות לגביו שהוא גנב ותיאר את הרגשתו כי מדובר באות קין.

28. אובייקטיבית, אין בי ספק כי שלוש האמירות שצוטטו לעיל מהוות לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, שכן יש בהן לבזות את התובע ואף לפגוע במשלח ידו. לעניות דעתי, למשמע האמירות הנ"ל, ייחשב התובע בעיני האדם הסביר, כמי שמתנהל באופן לא הגון עם לקוחותיו, באופן לא שוויוני, תוך אפליה על בסיס דתי, בנוכלות וברמייה.

29. זאת, ככל שיעלה בידי התובע להוכיח כי אכן נאמרו האמירות שבבסיס התביעה כאן. שכן, לאורך ההליך, בכתב ההגנה, בתצהיר עדות ראשית ובמסגרת עדותו בדיון ההוכחות, הכחיש הנתבע כי התבטא באמירות הנטענות.

30. הנתבע הצהיר בעדות ראשית (בסעיף 3), כי אם כינה את התובע בכינויים שונים, אזי היה זה בעידנא דריתחא, מתוך מצוקה ותחושות קשות שחוו הוא ואשתו כלפי התובע בעקבות הסכסוך מושא ההתנגדות שהגישו. בדיון לפניי (עמ' 7 ש' 3-9) העיד הנתבע כי כאשר התובע היה מגיע אליו לשטח, לפרויקט המגורים, הוא "היה צועק, היה כל הזמן מכניס ללחץ, היה כל הזמן צועק עלי וגם על המנהל שלו כרם". הנתבע העיד כי אחרי תקופה לקה באירוע מוחי בגינו נותר נכה לצמיתות.

בתשובה לחקירה נגדית בדיון, תיאר הנתבע תחושותיו הקשות כלפי התובע (עמ' 7 ש' 10 -18) "הוא כל הזמן עובד עלינו בעיניים"; הנתבע העיד כי הרגיש שהתובע רימה אותו "תמיד הוא בא סחט מאתנו כספים ושיקר עלינו והכל". יחד עם זאת, גם לאורך עדותו לפניי, דבק הנתבע בגרסתו כי בדיון בהתנגדות לא אמר האמירות המיוחסות לו בכתב התביעה "לא אמרתי כלום בוועדה, אבל לכל אורך הדרך הוא עבד עלינו".

31. מעדות הנתבע עולה כי בדיון בהתנגדות הוא פנה אל התובע בדברים אחרים, בתגובה לאמירותיו הפוגעניות של התובע כלפי אשתו. ר' עמ' 8 ש' 16-22:

בוועדה לתכנון ובניה, שדיברת לא יפה לתובע מה היה שם באותו יום ?

ת. אני הייתי עם אשתי בוועדה, הוא היה התחיל לקלל את אשתי, והייתי חייב לענות לו, "את לא תשמחי בבית החדש".. והתחיל לקלל. הוא... אני צריך לתבוע אותו לא הוא אותי.

ש. מה ענית לו, אמרת עניתי לו מה אמרת לו? החזרת לו? הגנת על אשתך?

ת. בטח הגנתי על אשתי, אמרתי לו זה לא יפה איך אתה מתנהג, הוא פגע באשתי ליד כל הוועדה ואני לא יכולתי לשבת בשקט אמרתי לו "תתבייש לך זה לא מתאים" הוא היה כמו בן בית אצלנו הוא חיפש כל הזמן להיות שם.

32. הנתבע חזר וציטט דברי התובע כלפי אשתו גם בהמשך עדותו (עמ' 9 ש' 13-14) ותיאר (עמ' 9 ש' 6-9) כי אשתו מאד נפגעה מדבריו של התובע אך לא ענתה לו.

33. על אף עדותו של הנתבע בנוגע לחילופי דברים קשים שנאמרו ביחס לאשתו בדיון בהתנגדות, בחר הנתבע שלא להעיד את אשתו, גם לא ע"י הגשת תצהיר מטעמה, לתמיכה בהכחשתו בנוגע לשלוש האמירות מושא התביעה כאן. ודוקו, הנתבע אישר בעדותו (עמ' 6 ש' 20-21) כי אשתו הייתה יחד עמו בדיון בהתנגדות, בפני הועדה המקומית לתו"ב.

34. כמו כן, מעדותו של הנתבע (עמ' 9 ש' 27) עולה הטענה כי הדיון בהתנגדות תועד בהקלטה "יש לנו קלטת בוועדה על כל מה הוא אמר, מה אני אמרתי". אולם הנתבע לא הציג הקלטת כראיה להגנתו.

35. בנסיבות אלה משנמנע הנתבע להעיד את אשתו ולהביא כראיה הקלטה נטענת של הדיון, ראיות או עדויות אשר יש בהן לסתור טענות התובע בנוגע לאמירות הנ"ל, לא אוכל להסתפק בהכחשתו בלבד על אמירת הדברים. סבורני כי במקרה זה חל הכלל הידוע בו נוקט בית המשפט מימים ימימה, ולפיו "מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ראו: ע"א 8222-19 פרץ חנניה נ' קוואלטי קרדיט פאנד (07.12.20)).

36. הנה כי כן, בסעיף 4 לסיכומים מטעם הנתבע, נטען כי בשל נטיית ביהמ"ש לקבל הטענה שהנתבע אכן אמר האמירות המיוחסות לו בכתב התביעה, הנתבע אינו רואה טעם להאריך בנושא ולנסות לשכנע את בית המשפט אחרת.

בכך אני רואה כי הנתבע מודה שהתבטא באמירות המיוחסות לו, אך הדגיש (ר' סעיף 5 לסיכומי הנתבע), כי אמירות אלה נאמרו בלהט הדברים, בעקבות הסכסוך נשוא הדיון בהתנגדות ולא נאמרו על ידו בשום הזדמנות אחרת.

37. לטעמי, די בזאת בכדי לקבוע שהוכחה טענת התביעה, כי האמירות הנ"ל נאמרו ע"י הנתבע וכי באמירות אלה נקט הנתבע בלשון פוגענית כלפי התובע, בנוכחות פורום הוועדה המקומית לתו"ב שנכח בדיון בהתנגדות. במצב דברים זה האמירות עונות על דרישת הפרסום שבסעיף 2 לחוק ולפיכך הן מהוות עוולת לשון הרע על פי סעיף 7 לחוק.

38. אציין כי בנסיבות אחרות, בהן הנתבע לא היה חוזר בו מהכחשתו את האמירות שבבסיס התביעה, ייתכן ולא הייתי מגיע למסקנה שעלה בידי התובע להוכיח הפרסום, שכן העד היחיד מלבד התובע, שעדותו שימשה כראיה יחידה מטעם התובע, הוא עו"ד מלך.

מעדות עו"ד מלך עולה כי הוא מייצג את החברה הקבלנית שבבעלות התובע, בהליכים משפטיים שאינם לשון הרע (ר' עמ' 4 ש' 20, עמ' 5 ש' 14-15). סבורני כי בנסיבות אלה, ניתן היה לראות בעדותו של עו"ד מלך, כחלק מעדות התובע. חלק מעדות יחידה של עד המעוניין בתוצאות ההליך. בנסיבות אלו, כלל לא בטוח כי די בעדות זו על מנת להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובע.

39. על כך אוסיף כי במקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הן שקולות, יפעל הספק לחובת התובע.

ראו: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שתים עשרה (2015), עמ' 543.

40. אעיר כי בסעיף 22 לסיכומים מטעם התובע נטען כי היות ועדי התביעה לא נחקרו בדיון על האמור בתצהיריהם בנוגע לדיון בהתנגדות, אזי יש לקבוע כי עדויותיהם לא נסתרו ולבסס המסקנה שהנתבע אמר את המיוחס לו בכתב התביעה. טענה זו דחייה, היא אינה מבוססת משפטית, בין השאר נוכח האמור לעיל לעניין "עדות יחידה של בעל דין".

בנוסף טענה זו מנוגדת להצהרת ב"כ הצדדים בפתחה של ישיבת ההוכחות (עמ' 2 ש' 12-14) : "ככל שנחקור או שלא נחקור את הצדדים בנוגע לסעיפים שונים המפורטים בתצהירים, אין בעובדה זו ללמד כי אנו מסכימים לאמור בסעיפים אלו". מכאן שנטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע כ"מוציא מחברו" ועליו לבסס טענותיו העובדתיות מספיק לצורך הוכחתן. אך הואיל והנתבע הודה בסופו של יום באמירת האמירות הנ"ל, גם אם "בחצי פה" ובלשון רפה, אינני נדרש להכרעה פוזיטיבית בעניין זה.

סיכום ביניים 1

41. נוכח הודאת הנתבע בסעיפים 4-5 לסיכומים מטעמו, כי אמר האמירות שהטיח כלפי התובע בנוכחות המשתתפים בדיון בהתנגדות, מצאתי כי עניין לנו באמירות המהוות פרסום לשון הרע כנגד התובע, על פי החוק.

משזו מסקנתי ובהתאם להלכה הפסוקה, אפנה לשלב השלישי לבירור עוולת לשון הרע, ואבחן האם עומדת לנתבע אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק.

42. לאורך ההליך ואף כאשר הכחיש האמירות, טען הנתבע כי אין הן בגדר פרסום אסור על פי חוק, כי אם אמירות שהינן פרסום מותר, הזוכה לחסינות מכוחו של סעיף 13(5) לחוק. בנוסף טען הנתבע כי האמירות נאמרו בתום לב בלהט הדברים בעידנא דריתחא, וכי דבריו אמת.

43. מפאת חשיבות הדיון בשאלה האם הפרסום נשוא התביעה הוא פרסום מותר, והואיל ומסקנה בדבר חסיון תייתר הדיון בטענות ההגנה האחרות, ראשית אדון בטענה זו.

פרסום מותר

44. סעיף 13 לחוק קובע מספר פרסומים, אשר לא יהוו עילה למשפט אזרחי או פלילי. בין השאר מגדיר סעיף 13(5) הפרסום הבא (הדגשות שלי, ר"פ):

"פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

45. כלומר, פרסום שנעשה במהלך דיון משפטי או מעין משפטי, לא יהווה עילה לתביעה.

46. בחינת לשון סעיף 13(5) מעלה כי היקף החסינות הניתן במסגרת סעיף זה, הינו רחב וכולל כל אמירה שנאמרה על ידי בעל דין במהלך הדיון המשפטי. הוראה זו בחוק אינה מבחינה בין אמירה שנאמרה לצורך הדיון המשפטי, לבין זו החורגת ממסגרת ההליך המשפטי הנדון.

47. ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (19.08.09) (להלן: "עניין חיר"), נפסק כי סעיף 13 לחוק, ובכללו תת סעיף (5), קובע "הגנות מוחלטות", שאינן מותנות בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב. "...נפקות הדבר היא, שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלוונטי" (שם, עמ' 520).

48. פסק הדין בעניין חיר קובע כי החסינות המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13(5) לחוק (ובכללם בעלי הדין, ר"פ), היא "חסינות מוחלטת" וכי אין לקבוע להגנה זו סייגים או חריגים כלשהם (שם, עמ' 526). בפסק דינו הנ"ל דחה בית המשפט העליון כל ניסיון לכרסם בחסינות המוחלטת הקבועה בסעיף 13(5) העוסק, בין היתר, בפרסום שנעשה במהלך הליך משפטי, באמצעות פרשנות המגבילה את הפרסום ל"רלבנטי וענייני".

ראו גם: ע"א 844-12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (22.02.17)

49. על פי ההלכה בעניין חיר, יש לפרש את ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) בצורה רחבה. ר' קביעת בית המשפט העליון בסעיף 8 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין:

"לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה"..."

50. בענייננו - על פי כתב התביעה (סעיפים 6-8), שלוש האמירות נאמרו על ידי הנתבע בסיום הדיון בהתנגדות, ולכן הן פרסומים אסורים שאינם חוסים תחת הגנת סעיף 13 לחוק.

מנגד טוען הנתבע, כי האמירות כלפי התובע נאמרו במהלך הדיון בהתנגדות ולכן, בהתאם לסעיף 13(5) לחוק הן בגדר פרסום מותר, שאין לתבוע בגינו.

51. הצדדים חלוקים אפוא, בשאלת העיתוי המדויק בו נאמרו האמירות. כאמור במסכת המשפטית לעיל, מדובר בשאלה מהותית לקביעת ההגנה המוחלטת על פי סעיף 13 לחוק. משכך, ובכדי להכריע במחלוקת שבפניי, אפנה לבחינת הטענות והראיות לגבי כל אחד מהפרסומים.

52. אתחיל דווקא באמירה ג' ובעובדה שזו אינה זוכה להתייחסות במסגרת מכתב ההתראה. אציין כי מכתב ההתראה שנשלח אל הנתבע ארבעה חודשים לאחר הדיון בהתנגדות ושלושה חודשים עובר להגשת התביעה כאן, הוא המסמך הראשון בתיק והסמוך ביותר לאירוע מושא התביעה; מעדות עו"ד מלך בסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית עולה כי עוד לפני שהסתיים הדיון בהתנגדות, הנתבע ייחס לתובע התנהגות גזענית "כאשר טען שמאיר שונא ערבים ולא מוכר להם דירות בגלל שהם ערבים"; בסיכומים מטעמו, (בסעיף 16) טוען התובע כי במהלך הדיון האשים אותו הנתבע בגזענות עת התבטא באמירה ג'.

53. מרצף הטענות והראיות בתיק, בנוגע לאמירה ג' נשוא התביעה כאן, עולה כי זו נאמרה במהלך הדיון בהתנגדות, ומשכך מדובר בפרסום מותר, מתוקף החיסיון שמעניק לו סעיף 13(5).

אשר על כן, אני קובע כי התביעה בגין פרסום אמירה ג' - דינה דחייה.

54. אמירה א' ואמירה ב' זוכות להתייחסות מפורטת בסעיפים 1-2 למכתב ההתראה לפיו במהלך הדיון בהתנגדות התבטא הנתבע כנגד התובע בפורום הועדה לתכנון ובניה, במשפטים ובכללם אמירות א'-ב; סעיפים 6-7 לכתב התביעה וסעיפים 5-6 לתצהיר התובע, הם העתק מילה במילה של סעיפים 1-2 למכתב ההתראה, בשני שינויים קטנים אך מהותיים ביותר, לעניות דעתי בכדי להדוף את הגנת סעיף 13 לחוק, בהיותם נוגעים לעיתוי בו נאמרו האמירות. אפרט.

בעוד שבמכתב ההתראה תוארו הנסיבות בהן נאמרו האמירות במהלך הדיון בפורום הועדה, בכתב התביעה ובתצהיר התובע, הוחלפה המילה "במהלך" במילה "בסיום" והוספה המילה "בסביבת" פורום הועדה, כך שניתן יהיה לטעון כי האמירות נאמרו כאשר הסתיים הדיון ולא במהלכו, ולכן לא יכנסו בגדרי החסינות שמעניק סעיף 13(5).

55. כאמור, מכתב ההתראה, הגם שהוא מסמך משפטי מטעם התובע שנכתב בשיהוי מה בחלוף ארבעה חודשים מהפגיעה הנטענת, זה הוגש לתיק כעדות הראשונה להלך הרוח והאמירות שבבסיס התביעה. על פי ההלכה הפסוקה, יש לתת משקל רב יותר להתבטאויותיו של תובע סמוך לאירוע הנטען, ולהעדיפן על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת דיון בתביעתו בבית המשפט. בשים לב שמכתב ההתראה מציין כי נכתב בשמו של התובע.

ראו: ב"ל (ת"א) 4435/02 מרים דביר נ' המוסד לביטוח לאומי (02.12.04); ת"א (י-ם) 1550/99 אושרי אוחנה נ' יוסף ניאזוף ואח' (28.03.05).

56. אציין כי סעיף 3 לתצהיר עדות ראשית של עו"ד מלך, מצביע על כך שעו"ד מלך היה עד לכך שהנתבע כינה את התובע בכינויי גנאי ובכללם האמירות שבענייננו, בתוך האולם בו התקיים הדיון בהתנגדות, תוך שעו"ד מלך אורז את חפציו בסיום הדיון ולפני שיצא מהישיבה.

57. גם לטענת התובע בסעיף 7 ובסעיף 14 לסיכומים מטעמו, הנתבע פנה אליו באמירות עדיין בתוך חדר הישיבות בו התקיים הדיון בהתנגדות, כאשר היה בדרכו לצאת מהחדר, אך עדיין לא יצא.

האמור גם "מסתדר" יותר עם הטענה שדבריו של הנתבע נאמרו "בסביבת" פורום הוועדה, ובמילים אחרות - בנוכחות המשתתפים בדיון בהתנגדות, על כל המשתמע מכך. ר' עדות התובע בדיון (עמ' 3 ש' 29-32) "הפורום שנכח בוועדה לתכנון זה פורום מאוד רחב..... נגרם נזק נפגע לי המוניטין, לקרוא לי גנב, שקרן, מנוול, נוכל... ברגע שהפורום הזה נוכח...", ובהמשך עדותו (עמ' 4 ש' 3-4) טען התובע "...הוא פגע בי בפורום מאוד מאוד רחב ששם מקום עבודתי ובזה אני תלוי, זה וועדה לתכנון".

58. מעדותו של התובע עולה כי הדברים נאמרו בפורום הוועדה, ז"א במסגרת הדיון, ולא ב"סביבת" הפורום, מחוץ לדיון. הוכח וכך אף עולה מסיכומי התובע עצמו (בסעיף 14), כי האמירות נאמרו בתוך החדר בו התקיים הדיון בהתנגדות, כאשר התכוון לצאת. לא נטען כי הפרסום נעשה בהיותו במסדרון או מחוץ לאולם, במקום שניתן לפרש כ"סביבת" הפורום, אלא כאשר עדיין לא יצא ואפילו לא היה במסדרון מחוץ לחדר בו התכנסה הוועדה.

59. במאמר מוסגר יאמר כי בפסק דין מהעת האחרונה בע"א (מחוזי באר שבע) 53708-08-20 אשר טולדנו נ'  יוגב מסס (22.10.20), קיבל ביהמ"ש ערעור בקבעו כי אמירות לשון הרע שנאמרו מחוץ לאולם בית המשפט, בנוכחות שומעים נוספים שלא היו קשורים כלל להתדיינות, הינן בגדר פרסום לשון הרע שאינו חוסה תחת ההגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק. כאמור, אין זה המקרה שבענייננו.

60. עדות הנתבע בדיון ההוכחות גם היא מהווה חיזוק לכך שהדברים נאמרו בתוך חדר הישיבות בו התקיים הדיון בהתנגדות. הנתבע תיאר התבטאות קשה בתגובה לדברי התובע כלפי אשתו במהלך הדיון וטען שכאשר הסתיים הדיון הוא כבר לא ראה את התובע "...כולם יצאו הלכו, אותו לא ראיתי, הוא נעלם פתאום. זהו" (ר' עמ' 8 ש' 26-29).

61. מכל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי אמירה א' ואמירה ב' נאמרו שלא במסגרת הדיון בהתנגדות וכי יש בסיס להחריגן מההגנה המוחלטת שמעניק סעיף 13(5) לחוק.

סיכום ביניים 2

62. מצאתי כי במקרה שלפניי, אין זה משנה אם את האמירות אמר הנתבע לתובע במהלך הדיון או עם סיומו, לפני שהצדדים ופורום הועדה, עזבו את חדר הישיבות. די שהדברים נאמרו במועד הדיון בוועדה המקומית, כחלק מסכסוך משפטי שהובא לדיון בוועדה, בכדי שיחסו תחת מטריית ההגנה של סעיף 13(5) לחוק. זאת בהסתמך על מגמת הפסיקה שאימצה מבחן מרחיב לצורך הגדרת דרכי הפרסום שעליהן תחול ההגנה המוחלטת.

ראו: שנהר, עמ' 199; הלכת חיר לעיל.

אשר על כן, אני קובע כי יש לדחות התביעה גם בגין אמירה א' ואמירה ב'.

63. לאור המסקנה אליה הגעתי אין צורך לדון ביתר טענות ההגנה שהעלה הנתבע וגם לא להמשיך לשלב הרביעי הנוגע לסעדי התביעה.

בטרם חתימה ולא למעלה מן הצורך

64. מצאתי לנכון להבהיר ולהדגיש, כי לטעמי יש מקום לדחות התביעה, גם בשל חוסר תום לב בהגשתה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

65. אמנם אינני מקבל טענת הנתבע כי ענייננו בתביעת השתקה, מהסיבה שלא זיהיתי בה באופן מובהק את שלושת מאפייניה המרכזיים של תביעת השתקה - 1. תביעה בסכום גבוה במיוחד, 2. תביעה בקשר עם עניין ציבורי, 3. פערי כוח גדולים בין הצדדים.

הביטוי "תביעת השתקה" מתייחס לרוב למצבים בהם מוגשת תביעה אזרחית נגד פרט או נגד קבוצה, על רקע פעילות ציבורית, בידי גוף חזק יותר שהפעילות הציבורית המתנהלת מנוגדת לאינטרסים שלו, וכאשר מטרתו להפעיל לחץ על הנתבע ובכך להביא להשתקת הפעילות. אין זה המקרה המונח לפניי.

מטרתה העיקרית של תביעה שכזו איננה בירור הטענות מול הנתבע ואף לא פיצוי התובע על נזקיו, אלא דווקא יצירת "אפקט מצנן" שיחסום את הנתבע ואחרים מהמשך מתיחת ביקורת על התובע.

נוכח מאפיינים אלו, ניתן לראות ב"תביעת השתקה" דוגמא לאחד המקרים המהווים "שימוש לרעה בהליכי משפט", שכן תכלית הגשתה עומדת בסתירה לרעיון שמירת הטוהר של ההליך השיפוטי.

66. אמנם אין ענייננו בתביעת השתקה, אולם לעניות דעתי, בנסיבות כאן, יש ממש בטענת הנתבע כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. אפרט -

67. מכתב עוה"ד מלך מיום 12/02/20 (לעיל ולהלן: ההתראה הנוספת"), אשר נשלח אל ב"כ הנתבע חודש לפני הגשת התביעה כאן, מבסס טענת הנתבע כי מדובר בתביעה אסטרטגית שנולדה לשם מימוש האיום שהופעל כנגד הזוג אלימלך. זו לשון ההתראה הנוספת:

".... בהמשך לשיחתנו אני מעביר לעיונך העתק מטיוטת כתב התביעה שנתבקשתי להגיש כנגד ה"ה ציפי ומאיר אלימלך. כתב התביעה ע"ס 70,000 ₪ וכן תביעת לשון הרע בסך של 100,000 ₪ יוגשו בתוך 7 ימים ככל וה"ה אלימלך יעמדו בסירובם לקבל את הצעת וועדת הערר

.... לסכומים אלה עלולים להתווסף סכומים גבוהים נוספים המוערכים ב- 100,000 ₪ לפחות ....

כולי תקווה כי השכל הישר יגבר".

68. המכתב האמור צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבע. אמנם מדובר בהתכתבות בין עורכי דין של הצדדים, אך מצאתי להתייחס לנאמר בו, הן בשל חומרת תוכנו והן משום שלא התבקשה הוצאתו מחומר הראיות או לכל הפחות מתן משקל ראייתי נמוך לתוכנו.

69. התובע העיד (עמ' 4 ש' 19-21) כי עו"ד מלך מלווה אותו הרבה שנים, ולדידו הדברים שנכתבו בהתראה הנוספת עלו לצורכי מו"מ בהתכתבות בין עורכי דין שמכירים אחד את השני, וכי הוא מעולם לא התנגד כי עורכי הדין מטעמו יגיעו לפשרות.

70. מעיון בנוסח ההתראה הנוספת, לא עולה ממנו רוח של מו"מ ודרכי נועם לפתרון הסכסוך בפשרה. נהפוך הוא, המכתב מנוסח בדרך של איום, כהפעלת לחץ או יצירת "אפקט מצנן" שיגרום לנתבע ואשתו לחדול מהתנגדותם לחריגת הבניה בבית השכן (הצבת חלון בחריגה מהמרחק הנדרש בהיתר באופן הפוגע בפרטיות הנתבע ובני משפחתו - טענה שהתקבלה בהחלטת ועדת הערר).

71. עו"ד מלך העיד בדיון (עמ' 5 ש' 14-17) כי ההתראה הנוספת נכתבה במטרה "...לנסות ולהביא את הסכסוך הזה לידי גמר". בניגוד לעולה מן הכתב בהתראה הנוספת, עו"ד מלך העיד כי מבחינתו האיום היה להגשת תביעה אחרת, וכי הוא לא טיפל בתביעות לשון הרע. בפועל, הנתבע לא חזר בו מהתנגדותו לחריגת הבניה ולהסדרתה בדיעבד במתווה של פשרה, והאיום עליו חתם עו"ד מלך, התממש בהגשת תביעת לשון הרע, בה מיוצג התובע ע"י עו"ד אחר.

72. אמנם אין זו תביעת השתקה כהגדרתה המקובלת, אולם נוכח האמור בהתראה הנוספת, אני סבור כי הגשתה וניהול ההליך בעניינה, הוא ביטוי לשימוש לרעה בהליכי משפט, כמעין "נקמה" על כך שהנתבע לא הסכים להתפשר עם התובע. שכן ניתן להסיק מההתראה הנוספת, כי אילו היה מסכים הנתבע לפשרה שהוצעה ע"י ועדת הערר לפני שהכריעה וקיבלה ערר הנתבע, היה מוחל התובע על הפגיעה בכבודו ונמנע מהגשת התביעה.

בעניין זה פסקה כב' השופטת ד' ברק-ארז בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל (14.3.16), פסקה 7:

"חשוב שבית המשפט ייתן את דעתו, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, לשאלה האם תביעת לשון הרע שבפניו היא תביעה שמטרתה היא אך הגנה על השם הטוב או גם אמצעי להרתעה ולהפחדה מצדו של מי שיש לו נגישות עדיפה למשאבי משפט."

73. עניין זה לא הוכח בפניי, אך ניתן להניח ברמה גבוהה של סבירות, ולו על סמך מבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, כי סירוב הנתבע להצעת הפשרה וקבלת הערר שהגיש, גרמה לנתבע או לחברה הקבלנית הוצאה כספית משמעותית, אשר הייתה נמנעת כולה או לכל הפחות ברובה. מכאן מסקנתי כי הגשת התביעה כאן מהווה "נקמה" בנתבע, בבחינת "עלה לי כסף - עכשיו יעלה לך", שכן לשיטת התובע, לו היה הנתבע מסכים לפשרה, תביעה זו לא הייתה באה לעולם.

על כן ובנסיבות אלה מצאתי כי הגשת התביעה כאן, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

סוף דבר

74. התביעה נדחית.

75. בשים לב להתנהלות התובע בהגשת התביעה וניהול ההליך כאן כמפורט לעיל, מצאתי לנכון לחייב התובע בתשלום הוצאות הנתבע בסך של 2,000 ₪ ובשכ"ט ב"כ ומע"מ בגינו בסכום כולל של 15,000 ₪. סה"כ ישלם התובע לנתבע סך של 17,000 ₪.

76. הסכום הנ"ל ישולם לנתבע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, תוך 60 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ב, 05 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.