בפני תביעה להשבת כספים ששולמו לנתבע בסכום של 3,510 ₪ וכן לפיצוי בגין עוגמת נפש, אובדן ימי עבודה והוצאות משפט. הסך הכולל של התביעה עומד על 28,510 ₪.

טענות התובע

בסוף חודש אוקטובר 2019 התקשר התובע אל נציגי "י.ע.ל - יעוץ עסקי לעסקים", וזאת לאחר שראה פרסומות שונות שבהן הוצג העסק האמור כמי שמספק יעוץ עסקי ובניית תכנית עסקית לצורך הגשת בקשה לקבלת הלוואה בערבות המדינה. התובע טען כי אכן חתם בנובמבר 2019 באמצעות הטלפון הנייד שלו על הזמנת העבודה על פיה ביקש כי תערך תכנית עסקית לצורך קבלת הלוואה בסך של 100,000 ₪ לצורך עסקו. לטענתו, לא הבין כי מדובר בחוזה ולא ראה בפועל את המסמך עליו חתם. רק בחודש פברואר 2020 קיבל את המסמך עליו חתם וכן את החשבונית. התובע אישר כי מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו לנתבע, וכי התמורה שסוכמה בין הצדדים עבור פתיחת התיק היא בסך של 3,510 ₪ כולל מע"מ. התובע טען כי בפועל לא נדרש להעביר מסמכים כלשהם כדי לפתוח תיק לצורך הכנת תכנית עסקית לבקשת ההלוואה. עוד טען התובע כי עובדי הנתבע לא היו מוכנים להתחייב על שיעור הריבית של ההלוואה שאמורה הייתה להתקבל בעקבות הגשת הבקשה האמורה. לטענתו, הוא עמד על כך שהריבית תעמוד על שיעור של 1% בלבד. עוד טען התובע כי לפי טופס הזמנת העבודה, ההצעה תקפה רק ל- 14 ימים מיום הוצאתה, ולכן תוקף החוזה פג. בנוסף, טען התובע כי הוא בן 71 שנים, ועל כן לפי הוראות חוק הגנת הצרכן התשמ"א – 1981, הוא רשאי לבטל את העסקה בתוך 4 חודשים, בהיותו אזרח ותיק. באשר לנזקים, התובע טען כי הפסיד 5 ימי עבודה, ניהל שיחות טלפון רבות עם עובדי הנתבע וכן נגרמה לו עוגמת נפש מכך שכרטיס האשראי שלו חויב על אף שהעסקה לא קמה.

טענות הנתבע

הנתבע הינו עוסק מורשה אשר הפעיל במועד הרלוונטי תחת השם המסחרי "י.ע.ל – יעוץ עסקי לעסקים", עסק המתמחה בבניית תכנית עסקית לשם ייעול העסק, כמו גם להגשת בקשות לקבלת הלוואות בערבות המדינה. ביום 04.11.19 התקשר התובע עם הנתבע בחוזה להכנת תכנית עסקית לעסק אותו הוא מנהל כעוסק מורשה. טרם ההתקשרות ניהל התובע שיחת טלפון ארוכה עם נציגת הנתבע, אשר הציגה לו את התנאים להלוואה בערבות המדינה וכן את אופי והיקף השירות שנותן הנתבע ללקוחותיו. החוזה נשלח אל התובע במסרון באמצעות מערכת חתימה אלקטרונית מבית 'קומסיין' המאפשרת קריאה וחתימה עליו ללא צורך בהדפסתו ושליחתו בחזרה. אין כל בסיס לטענת התובע כי אין מדובר בחוזה מחייב, אלא מרגע שהתובע חתם על ההצעה, הרי שקיבל אותה והיא חדלה להיות רק הצעה, והבשילה לכדי חוזה מחייב. יתר על כן, בחוזה נקבע כי תשלום התמורה יעשה בד בבד עם חתימת החוזה.

לצורך בניית התכנית העסקית נדרשו נתונים ומסמכים רבים המצויים בחזקתו ובשליטתו של התובע, אך התובע לא המציא את המסמכים, על אף שנעשו אליו פניות מרובות מטעם עובדי העסק בעניין זה. ראה סעיף 20 לכתב ההגנה וכן נספח ב' ממנו עולה כי ביום 05.11.19, התבקש הנתבע להמציא מסמכים רלוונטיים בהמשך לשיחתו עם עובד העסק. עוד טען הנתבע כי במקרה זה לא חלות הוראות חוק הגנת הצרכן היות והשירות אותו רכש התובע היתה לשימוש עסקי ונועדה עבור בית העסק בניהולו של התובע. הנתבע הוסיף כי לפי התנאים הקבועים בסעיף 6 בחוזה באשר לביטול החוזה, התובע אינו זכאי להשבה של התשלום ששילם היות והעסקה בוטלה לאחר שחלפו 14 ימי עסקים מיום העברת התשלום. עם זאת, ציין הנתבע כי במהלך חודש פברואר 2020 הציע לתובע להחזיר לו את התמורה בניכוי 500 ₪ בגין ההוצאות שהוציא הנתבע בדמות שכרם של הכלכלנים שטיפלו בתיק עד לאותו מועד, אולם התובע סרב לכך.

עוד טען הנתבע כי התביעה על רכיביה מופרזת ומופרכת. התובע אשר רכש מאת הנתבע שירות בסך של 3,510 ש"ח בלבד תובע לא רק החזר מלא של התמורה, על אף שהחל בקבלת השירות בפועל, אלא גם 20,000 ₪ עוגמת נפש וכן 5,000 ₪ בגין הפסדי ימי עבודה, מבלי שרכבים אלו הוכחו או עוגנו באופן כלשהו.

דיון והכרעה

1. המסמך עליו חתם הנתבע ביום 04.11.19 הינו בגדר חוזה מחייב, זאת לאחר חתימתו של התובע עליו. כלומר, נשלחה לתובע הזמנת עבודה. הזמנת העבודה היא בגדר הצעה וההצעה היתה תקפה למשך 14 ימים מיום הוצאתה. משקיבל התובע את ההזמנה וחתם עליה, הרי נקשר חוזה בין הצדדים. בנוסף אני סבורה כי התובע הבין כי כרטיס האשראי שלו נדרש לשם תשלום התמורה בסך של 3,510 ₪ עבור פועלו של בית העסק לשם בניית תכנית עסקית. ניתן לראות בקבלה שהוציא בית העסק, כי סכום התמורה חויב בקרדיט ב- 12 תשלומים, וניתן להניח כי החיוב בתשלומים כאמור היה על פי הסכמה של שני הצדדים.
2. כפי שעלה מהדיון שנוהל בפני, נערך בין הצדדים מו"מ בנוגע לתמורה, וכך ניתן לראות כי על פי הזמנת העבודה, התמורה שהתבקשה כדמי פתיחת התיק עמדה על סך של 4,000 ₪ פלוס מע"מ, בעוד שהסכום שסוכם בפועל עם התובע עמד על 3,000 ₪ בצירוף מע"מ, וזאת לאחר שנוהל עמו מו"מ כפי שהעיד הנתבע.
3. הזמנת העבודה נשלחה לתובע באמצעות מערכת חתימה אלקטרונית, ולכן היה באפשרות התובע לצפות בהזמנת העבודה. עם זאת, ייתכן כי התובע לא הצליח לפתוח את המסמך ולכן ביקש מהנתבע בחודש פברואר 20 לשלוח לו עותק של מסמך ההתקשרות שבין הצדדים.
4. לא היה כל בסיס לדרוש מהנתבע להתחייב כי שיעור הריבית שיקבע ע"י הבנק יעמוד על 1%. התנאי שהעמיד התובע בעניין שיעור הריבית לשם שיתוף פעולה מצדו, היה בלתי סביר. נציגי הנתבע מסרו לתובע מהו טווח הריבית הנהוג בהלוואות מסוג זה, וברי כי לא היה ביכולתם להתחייב על שיעור הריבית שיקבע בעתיד ע"י הבנק נותן ההלוואה. יתר על כן, משלא המציא התובע את המסמכים הנדרשים, לא ברור כיצד היה ניתן להעריך את שיעור הריבית שיידרש ע"י הבנק.
5. אני סבורה כי אכן נערכו פניות אל התובע לקבלת המסמכים הנדרשים, אך התובע לא שיתף פעולה עקב דרישתו לקבלת ריבית בשיעור של 1% בלבד.
6. במקרה דנן, לא חלות הוראות חוק הגנת הצרכן התשמ"א – 1981, זאת לנוכח העובדה כי העסקה דנן היתה לקבלת שירות שעיקרו עסקי, וזאת להבדיל משירות אישי, ביתי או משפחתי (ראה סעיף 1 להוראות החוק בו מוגדר המונח "צרכן"). בענייננו מדובר בהכנת תכנית עסקית לשם קבלת הלוואה עסקית בערבות המדינה.
7. אני סבורה כי היה נכון לשלוח את החוזה לתובע גם באמצעות דוא"ל על מנת שיהיה נגיש יותר עבורו. עם זאת, התובע הבין כי הוא חותם על מסמך, נותן את פרטי כרטיס האשראי שלו וככל הנראה אף מסכם את מספר התשלומים לגביית הסכום האמור. התובע יכול היה לבקש, עובר לחתימה או אף לאחריה, כי המסמך יישלח לו בדוא"ל או באופן נגיש יותר בעבורו. ואולם, התובע המתין עד לחודש פברואר 2020 בטרם פנה לנתבע על מנת שיישלח לו העתק המסמך. לא מן הנמנע כי התובע לא נחשף להוראות סעיף 6 לחוזה בנוגע לביטול החוזה, זאת עקב בעיית נגישות למסמך, כפי שהוסבר לעיל. בעניין זה קיבלתי את טענת התובע כי אם היה מודע לכך שעל פי הוראות החוזה יהיה עליו להעביר 1% + מע"מ מסכום ההלוואה שיקבל, לא היה מסכים להתקשר בחוזה. אני מאמינה כי התובע היה מנהל מו"מ כספי גם בעניין זה, כפי שניהל מו"מ בנוגע לדמי פתיחת התיק.
8. בסיכומו של דבר, התובע לא המציא מסמכים על מנת שיאפשרו לנתבע לספק את השירות המבוקש ולערוך תכנית עסקית לשם קבלת הלוואה בערבות מדינה. נראה כי החוזה לא יצא אל הפועל ולא מן הנמנע כי בוטל בהסכמה בדרך של התנהגות. לראייה, הסכמת הנתבע בחודש פברואר 2020 להשיב לתובע סכום של 3,000 ₪ מתוך דמי פתיחת התיק ששולמו ע"י התובע. הרקע לכך שהחוזה לא יצא אל הפועל , נעוץ הן באי הבנה של התובע את מהות המסמך עליו חתם, אך גם בדרישות בלתי מוצדקות שהועלו על ידי התובע.
9. בנסיבות אלה, אני סבורה כי על הנתבע להשיב לתובע סכום של 3,000 ₪. לא מצאתי לנכון להורות על השבה של מלוא הסכום ששולם, וזאת בהתחשב בעובדה שהנתבע ועובדיו השקיעו זמן, בין היתר בשיחות עם התובע, משלוח הודעות דוא"ל וכד'. כמו כן, התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקי ממון בגין ההתקשרות דנן.

בגין הוצאות התובע ועוגמת נפש, הנני פוסקת סכום של 500 ₪. אין מקום לפסוק סכום גבוה מכך נוכח היקף ההתקשרות ואחריותו של התובע עצמו להתרחשות שתוארה לעיל. אשר על כן, ישלם הנתבע לתובע סכום של 3,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 60 ימים מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח עותק לצדדים. זכות להגשת בקשת רשות ערעור – בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ט' אדר תשפ"א, 21 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.