1. הנתבע והתובע היו חברים טובים. הנתבע הקים בשנת 2014, עוד בהיותו נער צעיר בבית-הספר התיכון, מיזם בשם Tech Lounge, מיזם שחדל לטענתו לפעול כאשר הוא התגייס לצבא (ר' סעיף 52 לתצהירו). בהמשך יזם הנתבע מיזם נוסף – סירקלס (להלן: "המיזם"), שאוגד בסופו של דבר לחברה – היא הנתבעת 2, חברת סירקלס איי. טי חדשנות בע"מ (להלן: "החברה"). בתביעה הנוכחית טען התובע כי הוא הקים את המיזם יחד עם הנתבע, וכי מכוח ההסכמות בינו לבין הנתבע, הוא זכאי ל-10% מהזכויות בחברה וכן לזכויות ניהול בה.

טענות הצדדים

טענות התובע

2. לטענת התובע, החליטו הוא והנתבע עוד ב-2016 להקים שותפות עסקית. החלטה זו החלה לקרום עור וגידים בשנים 2017-2016, כשהם ניסו לגבש פלטפורמה וירטואלית לביצוע אוטומציה להליכי ייזום וחדשנות. לנתבע היה ניסיון בהקמת מיזמי הזנק (כאמור, הוא הקים עוד כשהיה תלמיד תיכון את המיזם Tech Lounge) ואף היו לו משאבים כספיים. לכן הוחלט כי הנתבע יהיה בעלים של 80 אחוז מהמיזם והתובע – בעלים של 10 אחוזים. 10 האחוזים הנותרים אמורים היו להתחלק לעובדים שיגויסו למיזם בעתיד. כן הוסכם כי לשני הצדדים יהיו זכויות שוות בניהול המיזם, וכי ההחלטות המהותיות בו יתקבלו על-ידיהם פה אחד.

בתחילת הדרך התנהל המיזם כשותפות, כאשר הצדדים הציגו את עצמם כשותפים מייסדים בצוותא (Co-Founders) בפני צדדים שלישיים. התובע היה אחראי לטענתו על התחומים האופרטיביים, על ניהול המשימות היום-יומיות, על ניהול קשרי לקוחות ועל ניהול העובדים, והוענק לו התואר Chief Operating Officer (COO). הנתבע היה אחראי על גיוס הכספים למיזם ועל תחום השיווק והמכירות, והוא כיהן לכן כמנכ"ל החברה.

3. בשנת 2018 קבעו הצדדים כי המיזם יתמקד באוטומציה של הליכי ייזום וחדשנות בארגונים שונים, ובעיקר בארגונים עסקיים. משנת 2018 החל המיזם גם להעסיק עובדים בשכר שהיו כפופים לניהולו של התובע. באותה שנה, לקראת שחרורו של הנתבע מצה"ל, החליטו הצדדים לאגד את המיזם כחברה בע"מ. הם נפגשו עם משרד עורכי-הדין פרל כהן (להלן: "עורכי-הדין"), אשר היה אמור להנחות אותם בהליך גיבוש הסכם המייסדים.

לטענת התובע, בשלב זה, שינה הנתבע את עמדתו והחל לנקוט פעולות המנוגדות להסכמות ביניהם. בתחילה הוא פנה באופן חד-צדדי לעורכי-הדין והנחה אותם לערוך טיוטה שתקנה לנתבע זכויות שאינן מגיעות לו, ובכלל זה עדיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. טיוטה זו (שתכונה להלן: "הטיוטה הראשונה") נשלחה לתובע ביום 11.6.2018. התובע התנגד לחלק מהתנאים שצוינו בה וטען כי הם מנוגדים להסכמות קודמות בינו לבין הנתבע. עם זאת, כך טוען התובע, הטיוטה הראשונה עולה בקנה אחד עם ההסכמה הבסיסית בין הצדדים לפיה התובע יחזיק ב-10% ממניות המיזם המשותף, ישמש COO ומייסד משותף, וכן יקבל מושב בדירקטוריון.

4. ביום 4.12.2018 ולאחר שיחות בין הצדדים בהקשר זה, נשלחה לתובע טיוטה חדשה של הסכם המייסדים (להלן: "הטיוטה השנייה"). לטענת התובע, טיוטה זו פגעה בזכויותיו במידה רבה אף יותר מהטיוטה הראשונה. בעיצומם של הניסיונות להגיע להסכמות באשר לתוכנו של הסכם המייסדים, הודיע הנתבע כי רצונו האמיתי הוא שהתובע יפסיק לכהן כ-COO ושזכויותיו במיזם ישללו ממנו. בשלב זה הוציא הנתבע את התובע מקבוצת הוואטסאפ של המיזם, חסם את גישתו לשרת אחסון הקבצים של המיזם ומידר אותו מהפעולות בהן הוא נקט במיזם.

התובע פנה לנתבע במייל והבהיר כי הוא אינו מתכוון לוותר על זכויותיו במיזם המשותף. הנתבע השיב כי מעולם לא הייתה הסכמה כי התובע ישתלב במיזם. הצדדים ניסו להידבר ביניהם ואף פנו לגישור שלא עלה יפה. לטענת התובע, הנתבע פעל בחוסר תום-לב כאשר במהלך מגעי הפשרה ולאחר שהתובע שלח אליו את מכתב ההתראה הראשון, הוא רשם את המיזם כחברה בע"מ, והסתיר זאת מהתובע ומהמגשר.

כאשר הוגשה התביעה, היה הנתבע רשום כבעלים של 90 אחוז ממניותיה. מי ששימש סמנכ"ל הטכנולוגיה של המיזם, מר אלירן עפרון (שיכונה להלן: "אלירן") החזיק ב-10% הנותרים. במועד בו נחקר אלירן בבית-המשפט, הוא כבר חדל לעבוד בחברה וחלק ממניותיו עברו לידי הנתבע.

5. התובע טען כי הנתבע קיפח את זכויותיו ופגע בציפיותיו הלגיטימיות כשותף מייסד, וכי הוא זכאי להעלות טענות קיפוח חרף העובדה שבעת הגשת התביעה הוא לא היה רשום בפועל כבעל מניות בחברה. עוד נטען כי הנתבע הפר את חובותיו כבעל מניות וכבעל שליטה בחברה, וכי הוא גם הפר את התחייבויותיו כלפי התובע, נהג כלפיו בחוסר תום-לב וחב כלפיו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

בכתב התביעה עתר התובע לסעד הצהרתי בו התבקש בית-המשפט להצהיר כי התובע זכאי ל-10 אחוז מהון המניות בחברה. כן התבקשה הצהרה כי התובע זכאי לכהן בחברה כשותף מייסד במעמד COO בשכר שווה לזה של הנתבע, וכי הוא ימונה לדירקטור ויקבל 50 אחוז מזכויות ההצבעה בחברה. נוסף לבקשתו לסעד הצהרתי, עתר התובע גם כי בית המשפט יורה "על כל סעד אחר אשר יסיר את הקיפוח וימנע את קיפוחו העתידי". התובע ביקש כי יותר לו לפצל את סעדיו ולתבוע בנפרד את נזקיו העתידיים כשהם יתגבשו במלואם.

6. בהתייחס לחקירתו הנגדית על-ידי הנתבע, טען התובע כי היא נועדה להוכיח שהנתבע היה הגורם הדומיננטי יותר בשותפות בין השניים. זאת, אף שעובדה זו כלל אינה שנויה במחלוקת. כן נועדה חקירת התובע להוכיח שרמת העבודה שלו הייתה בינונית. התובע טען כי נושא זה כלל אינו רלוונטי לשאלה במחלוקת, שהיא האם הצדדים הסכימו על שותפות אם לאו. לבסוף, ביקש הנתבע להוכיח בחקירה שמיזם סירקלס הוא המשך של מיזם Tech Lounge. בהקשר זה טען התובע כי גרסה זו לא הועלתה בכתב ההגנה ואף אין בה כדי לסייע לנתבע. עוד נטען כי עדותו של עורך-הדין שניסח את הטיוטה הראשונה, עו"ד בר-דב ממשרד פרל כהן (להלן: "עו"ד בר-דב"), אינה סותרת את טענות התובע לגבי ההסכמה שהייתה בינו לבין הנתבע עובר לניסוח הטיוטה הראשונה.

לגרסת התובע, הנתבע לא הוכיח כי הקשר בין הצדדים במיזם היה חלק מ"שיח חברי" בינו לבין הנתבע שלא הבשיל לכדי חוזה מחייב. טענה זו של הנתבע אף סותרת את גרסתו לפיה מיזם סירקלס הוא המשך של Tech Lounge, מיזם שהיה קיים כבר כאשר השניים החלו לשתף פעולה. עוד נטען כי הנתבע מעולם לא הודיע לתובע כי מדובר לשיטתו ב"שיח חברי" בלבד; וכי בתקופה הרלוונטית המיזם כבר העסיק עובדים ונותני שירותים, היינו אין מדובר בשלב בו המיזם פעל רק 'על הנייר'.

7. התובע טען כי הנתבע הודה בחקירתו כי הוא והתובע אכן דיברו על פרטי תנאי ההתקשרות ביניהם – אם כי לגישתו הם לא דנו ב"פרטי הפרטים" של תנאים אלה. הנתבע הודה שהשיחות לגבי פרטי ההתקשרות עם התובע התקיימו כבר במחצית הראשונה של 2018. כן נסתרה גרסת הנתבע לפיה התובע שימש בתפקיד אדמיניסטרטיבי זוטר בחברה. עדי ההגנה הודו שהתובע היה מנהל בכיר במיזם, והנתבע לא יכול היה להסביר את כלל הראיות שהוצגו לו שהעידו על תפקידו הבכיר של התובע בחברה.

לגישת התובע, הוא הוכיח כי הוסכם שהוא ישמש כמייסד שותף בחברה, מנהל בכיר בה (COO) ודירקטור. טענותיו נתמכות בהתכתבויות בזמן אמת בינו לבין הנתבע, ובכך שהנתבע ואלירן חזרו בהם בחקירתם הנגדית מהגרסאות העובדתיות שהעלו בתצהירים מטעמם . הנתבע אף הודה שהוא הציג לתובע מצגים רבים שהיה בהם כדי לחזק את תחושתו שהוא אכן מנהל בכיר ושותף מייסד. כן הוכח שהתובע זכאי ל-10 אחוזים במיזם, נושא עליו התובע לא נחקר.

התובע כפר בטענת הנתבע לפיה אף אם הוא היה זכאי למניות בחברה, הן היו כפופות לתקופת הבשלה שלא הושלמה על-ידיו. לטענתו מדובר בשינוי חזית, שכן בתחילת הדרך טען הנתבע כי הוא והתובע מעולם לא שוחחו על פרטי ההתקשרות ביניהם. מעבר לכך, הנתבע עצמו הסתייג מגרסה זו בחקירתו הנגדית. עוד נטען כי אף לו הייתה הסכמה על תקופת הבשלה, הנתבע אינו יכול להסתמך עליה, מאחר שהוא היה זה שמנע את המשך פעילותו של התובע בחברה וממילא גם את האפשרות שישלים את תקופת ההבשלה. לבסוף נטען כי אף לו הייתה הסכמה על תקופת הבשלה, הרי שהתובע השלים אותה לאחר שהוא עבד במיזם במשך תקופה של כשנה ו-9 חודשים.

טענות הנתבעים

8. לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח את קיומו של הסכם שותפות בינו לבין הנתבע. בנוסף, החברה הוקמה לצורך פיתוח מערכת שטרם גובשה בתקופה בה שיתפו הצדדים פעולה ביניהם, והיא עברה תהליכי פיתוח רבים מאז. שיתוף הפעולה בין הצדדים היה עוד לפני שהחברה הוקמה, ולכן אין לתובע כל עילת תביעה כנגד החברה. המערכת הטכנולוגית עליה התבססה החברה פותחה על-ידי הנתבע והייתה פרי של ידע ותפיסת עולם ארוכי טווח שלו, ולא יצירה שנוצרה בתקופה המוגבלת בת כשנה בה פעלו הצדדים במשותף בתקופת שירותם הצבאי.

הנתבעים ציינו כי בין הצדדים לא היה הסכם וכי התובע לא הוכיח אחרת. התובע לא הציג כל טיוטה של הסכם לפני הטיוטה הראשונה, ובנושאי הליבה הוא לא הציג הפניות לתכתובות הווטסאפ שהוצגו על-ידיו. מכאן שאין ממש בטענתו לגבי קיומו של "הסכם מחייב". התובע אף לא הוכיח מפגש רצונות ממשי ומגובש בעניינים המהותיים והעקרוניים של מערכת היחסים, ולא הבהיר מה היו ההתחייבויות שלו במסגרת ההסכם הנטען. יש לדחות את טענת התובע ביחס לקיומו של הסכם שותפות גם מאחר שלא הוצגה על-ידיו "הצעה" מגובשת של הנתבע, והוא אף אינו מפנה ל"קיבול" שלו להצעה כזו.

התובע לא הוכיח גמירות דעת אובייקטיבית של הצדדים, כאשר בהקשר זה אין די בגמירות דעת של צד אחד בלבד המבוססת על תחושותיו הסובייקטיביות בלבד. העדרה של גמירות דעת נובע מכך שהצדדים לא הסכימו על נושאים כמו קביעת עקרונות בקבלת החלטות הדירקטוריון, השקעות בחברה שתוקם, נשיאה בהפסדים, נושא ה-vesting ועוד. המשא-ומתן בין הצדדים לא הושלם – כך טענו הנתבעים – כתוצאה מהדרישות המופרזות והבלתי-מציאותיות של התובע.

9. עוד הדגישו הנתבעים כי חילופי הדברים בהודעות הווטסאפ אליהן הפנה התובע בסיכומיו, הם חילופי דברים בין חברים שהיו באותה תקופה צעירים מאוד, בעיצומו של השירות הצבאי שלהם ("ילדים" כפי שהוא מכנה אותם). התכתובות הרבות שהתובע צירף עוסקות בעיקרן בענייני רכילות, בילויים וכד', והן אינן רלוונטיות לכן לתביעתו של התובע. מדובר אם כן ב"תוכניות כלליות" לגבי העתיד של צעירים בראשית דרכם, ולא ברצון להקים ישות משפטית חדשה ונפרדת. אחת האינדיקציות לכך היא העדרו של מנגנון ניהולי – אדמיניסטרטיבי, פיננסי ושיווקי, שקיומו הוא תנאי לקיומו של עסק כלשהו.

מעבר לכך, התובע לא הוכיח – והנטל הוטל עליו לעשות כן – קיומה של שותפות בהתאם לכללים שנקבעו ביחס לכך בפסיקה. הוא הפנה רק להתכתבויות "בוסריות" בווטסאפ שהמילה "שותפות" כלל לא מופיעה בהן. התובע אף לא קיבל על עצמו במסגרת ה"שותפות" הנטענת כל סיכון כספי או התחייבות כספית, והפעילות המשותפת של התובע והנתבע מומנה כולה על-ידי הנתבע.

10. בהתייחס לטיוטות ההסכמים נטען כי מדובר בטיוטות ראשוניות בלבד שלא נחתמו, ואשר לגישתו של התובע עצמו בתצהירו, נותרו בין הצדדים מחלוקות רבות לגביהן. כך עולה גם מהערות התובע לטיוטה השנייה שנוספו לה תיקונים רבים מצדו בנושאים מהותיים, המעידים על כך שלא הייתה גמירות דעת של הצדדים ביחס לנוסח ההסכמה ביניהם. עוד נטען כי כשהתובע קיבל את הטיוטה הראשונה, הוא חלק על התנאים שנזכרו בה, ולמרות זאת הוא המתין פרק זמן של כחצי שנה לפני שהעביר את הערותיו המפורטות לגביה. לתובע אין גם הסבר מדוע הוא הגיש את התביעה למעלה משנה לאחר שקיבל את הודעתו הברורה של הנתבע בדבר היפרדותו מהתובע.

הנתבעים הדגישו בהקשר זה כי בשנת 2018 ועד לפגישתם הראשונה עם עו"ד בר-דב, הצדדים לא הכירו את המינוחים הרלוונטיים לצורך הקמת עסק משותף, את המנגנונים ואת הנושאים שצריך היה לקיים לגביהם דיון. עורך-הדין היה צריך לכן להקדיש זמן רב כדי להסביר להם את מכלול הנושאים שהיה מקום להסדירם במסגרת ההסכם. עו"ד בר-דב אף העיד כי חלק גדול מהנושאים לא סוכם על-ידי הצדדים במסגרת הטיוטה הראשונה, והם נותרו פתוחים (ובכלל זה נושאים ראשוניים כמו הסכום שיושקע בחברה, תחומי האחריות של כל אחד מהצדדים ועוד). הנתבעים הוסיפו כי עו"ד בר-דב היה עד תביעה שהוזמן על-ידי התובע להעיד, והתובע הטעה כאשר כינה אותו בסיכומיו עד מטעם הנתבעים. הנתבעים גם כפרו בטענת התובע אודות תיאום העדויות בין הנתבע לבין אלירן.

11. עוד טענו הנתבעים כי אין ממש בעמדת התובע ביחס לפעילות המיזם ותרומתו של התובע לפעילות זו. מעדותו של אלירן עולה כי לא היה קשר בין תוארו של התובע במיזם לבין התפקידים שהוא ביצע בפועל. באשר לעובדה שהתובע לא קיבל שכר בגין פעילותו במיזם, נטען כי ההסבר לכך הוא החברות בינו לבין הנתבע, והיותם "בני בית ממש". הנתבעים אף כפרו בטענת התובע בהקשר זה לפיה הוא היה זכאי לשכר בסך 60,000 דולר לשנה אלמלא סולק מהמיזם על-ידי הנתבע, וכי סכום זה היה גבוה יותר אלמלא סוכם כי הוא יקבל גם 10% מהמניות. לגישת הנתבעים, גרסה זו מנוגדת לגרסת התובע לפיה הוסכם בין הצדדים כי התובע לא ימשוך שכר מהמיזם המשותף. עוד נטען כי התכנון האמור לגבי השכר היה כפוף לשעות עבודה רבות, ולקיומן של הסכמות בין הצדדים – שבפועל לא הושגו. מעבר לכל אלה, התובע אף מפנה ל"הסכמה" לכך שהוא יקבל מניות, הסכמה שהנתבעים כופרים בה.

12. הנתבעים כפרו בטענת התובע לפיה הוא הקדיש שנתיים מזמנו למיזם. לגישתם, הטענה אינה מבוססת, כאשר בפועל הקדיש התובע למיזם פרק זמן קצר ביותר, וכאשר בחלק ניכר מהתקופה הוא שהה בארצות-הברית. כן נטען כי התובע זנח את טענותיו ביחס ל"השקעה" שלו בחברה על-ידי תרומת ספה ישנה וקורס שהוא עצמו עבר. הנתבעים הדגישו כי התובע עצמו הודה כי הקשרים הרלוונטיים למיזם היו קשרים שהיו לנתבע ולא לתובע.

עוד ציינו הנתבעים כי התובע עתר בכתב התביעה שלו לסעדים הצהרתיים מבלי לתבוע סכומי כסף או סעדים ספציפיים, וזאת כדי לעקוף את ההוראות בדבר תשלום אגרת בית-משפט. בהתייחס לסעד של קבלת זכויות ניהול שוות, נטען כי התובע לא הפנה אליו בסיכומיו (אף שעמד על כך בחקירתו הנגדית). בהקשר זה הובהר כי הזכות הנטענת לכך שהתובע יכהן כדירקטור, הייתה כפופה לשורת תנאים והתחייבויות שהתובע לא הסכים להם כלל. מעבר לכך, אם תתקבל טענת התובע והוא ימונה לדירקטור, הדבר יביא לשיתוק מוחלט של פעילות החברה ולקריסתה הוודאית, לאור הקריסה המוחלטת של האמון בין הצדדים. בהתייחס לסעד של עשיית עושר ולא במשפט – נטען כי התובע העלה אותו ב"לשון רפה" בסיכומיו, ונראה כי הוא זנח את הטענה, שדינה להידחות גם לגופה.

תשובת התובע

13. בסיכומי התשובה מטעמו, חזר התובע והצביע על הראיות המעידות לגישתו על קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים. הוא טען כי אין לייחס משקל רב לעדותו של עו"ד בר-דב שניסה להמעיט בחשיבות תיאור ההסכמות בין הצדדים קודם לפגישה עמו. זאת כאשר עו"ד בר-דב עצמו הודה כי הוא אינו זוכר את פרטי הפגישות שלו עם הצדדים במלואן, ושייתכן שהצדדים אכן הסכימו לגבי מרבית הנושאים שנדונו בטיוטת ההסכם. עוד צוין כי הנתבע הודה שהוא זה שהנחה את עורכי-הדין לגבי חלק מהנושאים בטיוטות ההסכמים, ולכן מובן שהאמור בהם משקף את אומד דעתו.

דיון

14. ממכלול האמור לעיל עולה כי כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים, יש לבחון מספר שאלות – ראשית, האם בין הצדדים היה הסכם בעל תוקף משפטי מחייב ביחס לשותפות ביניהם במיזם סירקלס, או שמא – כגרסת הנתבע, ההידברות ביניהם הייתה חלק מ"שיח חברי" שלא הייתה כוונה לתת לה תוקף משפטי. אם תתקבל גרסת התובע וייקבע כי בין הצדדים היה הסכם, יהיה מקום לבחון את תוכנו ותנאיו בהתייחס לשאלות במחלוקת, קרי מה הוסכם בין הצדדים לגבי זכויות התובע בחברה. כן יהיה מקום לבחון מהו הסעד שיש לפסוק לזכות התובע. שאלות אלה ייבחנו להלן.

במסגרת איזה מיזם פעלו הצדדים?

15. בטרם נבחן את טענות הצדדים לגבי ההסכם ביניהם, נתייחס לטענת הנתבע לפיה הצדדים פעלו במשותף לא במסגרת מיזם סירקלס אלא במסגרת המיזם הקודם, מיזם Tech Lounge. התובע טען כי טענה זו מהווה הרחבת חזית. כפי שיובהר – אני סבורה כי דין הטענה להידחות לגופה. על-כל-פנים, ספק אם היא מהווה הרחבת חזית שכן בסעיף 45 לכתב ההגנה טען הנתבע כי "בניגוד לאמור בסעיף 18 לכתב התביעה – 'המיזם' טרם הוקם!" (ור' גם את סעיף 62 לכתב ההגנה). ניתן לראות טענה זו כמשקפת את עמדת הנתבעים לפיה שיתוף הפעולה בין התובע לבין הנתבע היה במסגרת מיזם קודם.

16. באשר לטענה עצמה – אני סבורה כאמור כי דינה להידחות. מחומר הראיות עולה כי כבר משנת 2017 התמקד שיתוף הפעולה בין התובע והנתבע במיזם סירקלס. הנתבע אף הודה בחקירתו כי התובע היה קשור למיזם סירלקס (ולא ל- Tech Lounge) כבר באמצע 2018 (פרוטוקול ישיבת יום ה-13.7.2021 בעמ' 128). גם התכתובות בין הצדדים מסוף 2017 מעלות כי הם פעלו באותה עת במסגרת מיזם סירקלס. כך, מתכתובת מ-6.12.2017 (נספח 5 לתצהיר התובע) עולה כי כבר באותו מועד הצדדים בחרו בשם "סירקלס" כשם המיזם. זהו גם השם שהצדדים עשו בו שימוש כלפי צדדים שלישיים, כפי שעולה ממצגת משנת 2018 (נספח 24 לתצהיר התובע) שנועדה ככל הנראה לצרכים שיווקיים. התובע מופיע במצגת בתואר Co-Founder ו-COO.

ביום 19.3.2020 שלח עו"ד דורון כוכבי, אביו של הנתבע ששימש אז כבא-כוחו, מכתב לבאי-כוחו של התובע שכותרתו היא "מיזם סירקלס" (ר' נספח 38 לתצהיר התובע, בעמ' 172-171). מהמכתב עולה שהתובע היה שותף במיזם כבר שנה וחצי לפני מועד שליחתו – כלומר, בערך מספטמבר 2017. הנתבע נשאל לגבי מכתב זה בחקירתו, ואישר כי מה שנאמר בו הוא נכון (פרוטוקול ישיבת יום ה-13.7.2021 בעמ' 143).

17. זאת ועוד - הגרסה לפיה שיתוף הפעולה בין הצדדים היה במיזם Tech Lounge נסתרת מגרסתו של הנתבע עצמו. הנתבע הצהיר כי מיזם Tech Lounge חדל לפעול כאשר הוא התגייס לצבא (ר' סעיף 52 לתצהירו). הוא אף טען (בכתב ההגנה ובסעיף 32 לתצהירו) כי הוא החל לעבוד יחד עם התובע רק לקראת תום תקופת שירותו בצבא, היינו לאחר שמיזם Tech Lounge כבר לא פעל.

גרסתו של הנתבע לפיה הצדדים לא יכלו לשתף פעולה במיזם סירקלס עד למרץ 2019, מתבססת ככל הנראה על העובדה שעד למועד זה המיזם טרם התאגד כחברה. אולם עובדה זו אינה משליכה על הסכמה אפשרית בין הצדדים ביחס למיזם ולחלוקת הזכויות בו עוד בטרם הוא נרשם באופן פורמלי כחברה, ולכן אין לקבל את עמדת הנתבע בהקשר זה. ככל שעמדת הנתבע מתבססת על טענתו לפיה החברה הוקמה לצורך מערכת שטרם גובשה בתקופה בה התובע היה פעיל במיזם, וכי המערכת עברה תהליכי פיתוח רבים מאז ועד היום – אינני סבורה כי טענה זו כשלעצמה שוללת מהתובע זכויות שהיו לו אלמלא כן במיזם ובחברה שהוקמה בעקבותיו.

האם היה בין הצדדים הסכם?

18. מכתב ההגנה של הנתבע עולות כאמור שתי טענות – הן כי בין הצדדים לא היה הסכם מחייב (ר' למשל בסעיפים 8, 51, 52 ו-65 לכתב ההגנה; כן ר' סעיף 32 לסיכומים); והן כי אם קיים הסכם כזה, התובע לא עמד בחובותיו מכוחו ולכן אין לו זכויות במיזם (ר' למשל בסעיף 50 לכתב ההגנה; כן ר' בסעיף 8 לסיכומי הנתבע). טענות אלה עומדות לכאורה בסתירה זו לזו. זאת מאחר שאם בין הצדדים אין ולא היה מעולם הסכם ולא הייתה כוונה כי יהיו ביניהם יחסים בעלי תוקף משפטי, לא היו לתובע התחייבויות מכוחו והוא לא היה יכול להפר אותן. כפי שיתואר להלן, אני סבורה כי התובע הוכיח קיומו של הסכם בין הצדדים ביחס לשיעורי הבעלות של כל אחד מהצדדים במיזם ובחברה שתוקם.

העדרו של הסכם כתוב

19. טענת הנתבע לפיה הצדדים לא התקשרו בהסכם, מבוססת קודם כל על כך שהצדדים לא העלו את ההסכמות ביניהם על הכתב ולא חתמו על חוזה מחייב (ר' בסעיף 13 ו-78 לסיכומי הנתבע). אכן, אין חולק כי הצדדים לא חתמו על מסמך כתוב המשקף את מכלול ההסכמות ביניהם. אולם קיומו של מסמך כתוב איננו תנאי שאין בלתו לקיומה של הסכמה משפטית בעלת תוקף מחייב. האפשרות להתקשר בהסכם מחייב שאינו כתוב נובעת מהוראת סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ממנו עולה כי "חוזה יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". כלומר – באין הוראה חוקית או הסכם בין הצדדים הקובע אחרת, אין דרך צורנית יחידה לכריתת חוזה אלא מספר דרכים שונות. כל עוד ניתן לרצון הצדדים ביטוי חיצוני כלשהו, יכולה כל אחת מהן לבסס מערכת יחסים חוזית מחייבת.

העדרו של הסכם כתוב עלול אמנם לפגוע בוודאות ולייקר את ההליכים המשפטיים, אולם חרף ה"מחיר" הזה, המחוקק לא מצא לנכון לשלול את האפשרות של צדדים להתקשר בהסכם מחייב בעל-פה. ההשלכה העיקרית של העדרו של מסמך כתוב איננה שבין הצדדים לא היה הסכם מחייב, אלא בקיומו של קושי ראייתי אפשרי להוכחת קיומו של ההסכם ותוכנו (ר' ע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן (11.10.2020) (להלן: "עניין גרין") בפס' 35).

20. במקרה דנן, ההסכם אינו כזה שהדין מחייב לערוך אותו בכתב. אני סבורה גם כי לא הוכח שהצדדים הסכימו ביניהם על דרך צורנית לעריכת ההסכם ביניהם. כפי שעולה מהתיאור שלעיל, מערכת היחסים בין הצדדים הייתה בראשיתה מערכת יחסים חברית של שני צעירים. לכן ההנחה לפיה הם הסכימו, מלכתחילה לפחות, לפעול באופן שאינו פורמלי וללא מערכת כתובה של הסכמות, היא מסקנה סבירה.

מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם חוות-דעתו של המומחה מטעם התובע, עו"ד גיל ברנדס שהעיד לגבי האופן בו פועלים יזמים צעירים במקרים אחרים ואף הסביר את הטעמים לכך. לגרסתו (סעיף 13 לחוות הדעת):

"פעמים רבות, יזמים אשר מקימים מיזם הזנק אינם נוהגים לפנות לשם קבלת שירות משפטי בשלבים הראשונים של חיי המיזם. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר ביזמים צעירים, חסרי ניסיון יחסית, שאין מאחוריהם מיזמים מצליחים. הסיבות לכך נעוצות במאפיינים הייחודיים של אותם מיזמים, אותם הזכרתי לעיל – ובין היתר, היחסים הבלתי-פורמאליים, העדר תזרים ונזילות וסיכויי הצלחה נמוכים".

בהימנעות הצדדים מעריכת הסכם כתוב ומפורט בראשית דרכם המשותפת, יש אם כן גם היגיון עסקי. בשלבים הראשוניים של מיזמים המוקמים על-ידי יזמים חסרי ניסיון, וכאשר סיכויי ההצלחה של המיזם אינם ברורים עדיין, יש היגיון בהתנהלות שאינה פורמלית, ובהימנעות מהתייחסות מקיפה לכל הנושאים האפשריים הכרוכים במערכת היחסים העתידית ביניהם. בשלבים הראשונים הללו, די לא אחת בהסכמות בעל-פה אודות הנושאים העיקריים, תוך הותרת עריכתו של הסכם מסודר לשלבים מאוחרים יותר.

האם היה בין הצדדים הסכם בעל-פה?

21. בע"א 4933/17 גרין נ' פרידמן (11.10.2020, להלן: "עניין גרין"), עמד בית-המשפט העליון על האופן בו יש לבחון את שאלת קיומו של הסכם בעל-פה. הוא קבע כי כאשר מדובר בהבנות שהושגו בעל-פה, שאלה קיומו תיבדק תוך "בחינת התקיימות התנאים המהותיים לכריתת חוזה – גמירות דעת ומסוימות – ביחס להבנות שהושגו במהלך המשא-ומתן" (ולא במסגרת דיני ההצעה והקיבול, עניין גרין, פס' 40). לכן, כדי לבחון את שאלת קיומו של חוזה בעל-פה, יש לבחון האם התנהגות הצדדים בפועל מעידה על קיומם של שני היסודות הללו – גמירות דעת ומסוימות.

מבין שני היסודות הללו, ההלכה הפסוקה שמה את הדגש על יסוד גמירות הדעת. בית-המשפט הבהיר בהקשר זה כי "כיום נהוגה במשפט הישראלי הגישה כי דרישת המסוימות, שהיוותה בעבר אחד משני עמודי התווך שעליו נבנה החוזה, ירדה מגדולתה, ומהווה מעין 'כינור שני' לדרישת גמירות הדעת" (עניין גרין, בפס' 42 ור' גם רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577 (2001)).

כאשר מדובר בחוזים שנכרתו בעל-פה, ישנו טעם נוסף להעדפת יסוד גמירות הדעת. בהעדרו של חוזה כתוב, המסקנה אודות קיומו נובעת בעיקרה מהאופן בו נהגו הצדדים בפועל. אופן הפעולה שלהם יכול להעיד על כך שהם ראו עצמם קשורים בהתחייבות חוזית מחייבת, ובה בעת גם על תוכנה של התחייבות זאת. את קיומה של דרישת המסוימות ניתן אם כן להסיק מהאופן בו הצדדים ביצעו בפועל את החוזה. במילים אחרות, אם ניתן לקבוע כי הצדדים פעלו במסגרת חוזית מחייבת שהם היו מודעים לכלליה, ממילא המסקנה תהיה שאותה מסגרת חוזית הייתה מסוימת דיה (ולכן הצדדים ידעו כיצד לבצע את חיוביהם). לכן, וכפי שהסביר בית-המשפט בעניין גרין, השאלה הרלוונטית העיקרית לצורך הבחינה האם נכרת חוזה היא האם התנהגות הצדדים מעידה על גמירות דעת לפעול זה כלפי זה במסגרת הסכם משפטי מחייב.

22. האם הוכיח התובע קיומה של גמירת דעת של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב? כפי שצוין, לגישתו של הנתבע התשובה לשאלה זו היא בשלילה, כאשר לטענתו מערכת היחסים שלו עם התובע הייתה מערכת חברית, ולא הייתה ביניהם הסכמה בעלת תוקף משפטי.

המבחן לקיומה של גמירות דעת הוא מבחן אובייקטיבי. הכוונה להתקשר בהסכם תוסק מהגילוי החיצוני של ההסכמה שהביעו הצדדים לחוזה (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: "שלו וצמח") בעמ' 163 וההפניות שם לפסיקה הרלוונטית מול הערת שוליים מספר 27). על בית-המשפט לבחון האם המתקשר הסביר שהיה נחשף להתנהגות של הצד האחר להסכם היה מגיע למסקנה שהוא גמר בדעתו להתקשר בחוזה (שלו וצמח, עמ' 165). גמירות הדעת מוסקת אם כן מגילויים חיצוניים ולא מהמחשבות של הצדדים שלא קיבלו ביטוי חיצוני.

23. הנתבע טען כזכור בין היתר כי השיחות שלו עם התובע לגבי שיתוף הפעולה ביניהם היו שיחות חבריות שלא עלו כדי חוזה מחייב. כדי לבחון טענה זו, אין להידרש לשאלה מה "באמת" סבר הנתבע בהקשר זה, אלא לשאלה איך יכול היה אדם סביר במקומו של התובע לראות את הדברים, והאם הוא היה יכול להסיק מהתנהגותו של הנתבע כי הוא גמר בדעתו להתקשר איתו בהסכם בעל תוקף משפטי.

אני סבורה כי המסקנה הנובעת ממכלול האינדיקציות שיפורטו להלן היא כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם משפטי מחייב. הסכמה זו אף הייתה מסוימת דיה שכן הצדדים התנהלו בהתאם לה במהלך התקופה בה היה התובע שותף במיזם, ומאחר שהיא כללה לפחות הסכמה לגבי שיעור חלקו של התובע בחברה שתוקם. ככל שישנם חוסרים לגבי הסכמות בנושאים נוספים, יהיה מקום להשלים אותם באמצעות הכלים המשפטיים שעוצבו לצורך כך על-ידי החוק והפסיקה.

24. ראשית, המסקנה בדבר טיבו של הקשר בין הצדדים נובעת מכך שגרסתו של הנתבע עצמו לא הייתה קוהרנטית בשאלה זו. אכן מלכתחילה, בכתב ההגנה, טען הנתבע כי גרסת התובע אודות הסכם בינו לבין הנתבע היא "דמיוניות" (סעיף 21). אולם בהמשך, בחקירתו, הוא הודה כי הוא אכן ניהל עם התובע כבר במחצית הראשונה של 2018 שיחות לגבי זכותו לכ-10 אחוזים בחברה. הנתבע העיד כי "אנחנו דיברנו בהחלט על האחוזים כאילו שיהיו כפופים ל- Vesting", וכי דובר על 9.99 אחוזים (פרוטוקול ישיבת יום ה-13.7.2021, בעמ' 133-132). הנתבע טען שמדובר היה בזכות שהייתה כפופה ל"תקופת הבשלה" ולתרומה מהותית של התובע לעסק, נושאים שיידונו בהמשך. יחד עם זאת, הגרסה לפיה בין הצדדים התקיימו דיונים אודות חלקו של התובע במיזם, מעידה על כך שהן התובע והן הנתבע היו מודעים לכך שהקשר ביניהם הוא קשר בעל נפקות משפטית ולא קשר חברי גרידא.

25. שנית, המסקנה לפיה הצדדים ראו עצמם כקשורים ביניהם בקשר חוזי בעל משמעות משפטית, נובעת גם מכך שהתובע – שאין למעשה מחלוקת שהייתה לו מעורבות כלשהי במיזם – עבד בו ללא שקיבל כל שכר (ור' עדותו של הנתבע בעניין, פרוטוקול ישיבת יום ה-13.7.2021 בעמ' 163).

כזכור, הצדדים חלוקים ביניהם ביחס להיקפה של מעורבות התובע וטיב התפקידים שהוטלו עליו ובוצעו על-ידיו. לטענת הנתבע, תפקידיו של התובע היו רק אדמיניסטרטיביים והוא מילא רק "תפקיד זוטר" במיזם (סעיף 32 לתצהיר הנתבע וסעיף 16 בו). כן נטען כי התובע הקדיש למיזם זמן מועט ביותר, ואף שהה חלק מהתקופה נושא התביעה בארצות-הברית. אני סבורה כי אף לו היו הנתבעים מוכיחים כי תפקידו של התובע היה תפקיד אדמיניסטרטיבי ושולי יחסית במיזם, לא היה בכך כדי לשלול את האפשרות כי הוסכם בין הצדדים כי כנגד תפקיד זה יוקנו לו זכויות בעלות ב-10% מהמיזם. התובע הודה כי תפקידו של הנתבע במיזם היה משמעותי יותר מתפקידו שלו, ולכן לגרסתו הוסכם כי הנתבע יקבל 80% מהזכויות בו, בעוד הוא יקבל 10% בלבד.

כאמור, התובע לא קיבל שכר עבור עבודתו במיזם – וזאת בניגוד לעובדים אחרים כגון דדי (שהיה מעצב במיזם), וסמדר (עובדת נוספת בו) - שקיבלו שכר כנגד עבודתם (ר' למשל בנספח 11 לתצהיר התובע, בו כותב הנתבע לתובע כי "שבוע הבא אני עושה העברה לדדי של כסף" עבור השכר של חודש ינואר 2018). עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה התמורה שהוסכם שהתובע יהיה זכאי לה תהיה תמורה עתידית של זכויות בעלות בחברה. סביר להניח כי אלמלא כן לא היה התובע מסכים לעבוד עבור המיזם ללא שכר (גם אילו היה מדובר בעבודה אדמיניסטרטיבית "זוטרה"); ודאי לא כאשר עובדים אחרים בו מקבלים שכר תמורת עבודתם. מעדותו של עו"ד ברנדס עולה כי הנוהג של עבודה כנגד זכויות הון הוא מקובל בחברות הזנק, וכי שותפים מייסדים בהן אינם נוהגים למשוך שכר בתקופה הראשונה של עבודתם, וחלף כך הם זכאים לקבל אחוזי בעלות בחברה שעשויים להיות בעלי ערך גבוה בעתיד (סעיף 8 לחוו"ד עו"ד ברנדס).

26. טענה נוספת שהעלה הנתבע בהקשר זה היא כי התובע לא קבל שכר מאחר שעבד במיזם בהתנדבות, וזאת לאור קשרי החברות החזקים בינו לבין הנתבע (סעיף 81 לסיכומים). אינני מקבלת גם את הטענה הזו. הנטל להוכיח כי התובע עבד בהתנדבות (קרי כי הוא נתן מעין מתנה לנתבע ולמיזם שלו), מוטל על הנתבע הטוען זאת. אינני סבורה כי הנטל הזה הורם על-ידיו. התובע כפר בטענה ואין זה סביר לקבוע כי התובע עבד במשך תקופה של כשנה וחצי בעסק בבעלות הנתבע ושהנתבע שאף להפיק ממנו רווחים, ללא ציפייה לתמורה כלשהי.

הנתבע הוסיף וטען כי המסקנה לפיה הוא והתובע לא היו שותפים, נובעת גם מכך שרק הוא, ולא התובע, השקיע כסף במיזם. גם דינה של טענה זו להידחות. ההשקעה של התובע במיזם לא הייתה השקעה כספית, אולם הוא השקיע בו מזמנו – ואף לכך יש ערך כלכלי. אכן, הנתבע הוא זה שהשקיע את המשאבים הכספיים בעסק ונשא בהוצאות שהיו כרוכות בניהולו (לרבות כאמור תשלום שכר העובדים). אולם עובדה זו הייתה אחת הסיבות בשלהן הוסכם כי חלקו של הנתבע בחברה שתוקם יהיה גבוה הרבה יותר מזה של התובע (סעיף 9 לתצהיר התובע).

27. שלישית, תכתובות בין הצדדים מ"זמן אמת" מעידות על כך ששני הצדדים (קרי גם הנתבע) ראו את עצמם כמי שפועלים במשותף במסגרת המיזם. כך, בהודעה מיום ה-2.10.2017 (נספח 20 לתצהיר התובע), מדווח הנתבע לתובע שהוא פגש את המייסד של WeWork וכותב "אנחנו הבאים בתור; עוד שנתיים". הנתבע משתמש בלשון רבים "אנחנו", באופן המעיד על כך שהוא ראה את עצמו באותה עת כשותף של התובע במיזם, השייך לשניהם יחדיו.

בהמשך, בהודעה מיום ה-29.6.2018 (נספח 21 לתצהיר התובע), כותב הנתבע לתובע ש"הוא מת שנעשה משהו ביחד, מעבר לcircles". גם מדברים אלה עולה כי הוא ראה את עצמו כמי ש"עושה משהו ביחד" עם הנתבע במיזם של סירקלס. עוד יש לציין את השיחה מיום 30.4.2018 (נספח 32 לתצהיר התובע) בה הרגיע הנתבע את חששו של התובע בנוגע להרכב הדירקטוריון העתידי, ואמר "אני ואתה מבחינתי ישות אחת". היינו הבעלות של השניים במיזם היא – לגישת הנתבע – בעלות משותפת, והאינטרסים שלהם הם זהים.

28. רביעית, התכתובת בין הצדדים מעידה על תפקידו של התובע במיזם, כאשר לטעמי הוכח כי תפקידו היה משמעותי, ולא היה רק תפקיד אדמיניסטרטיבי זוטר. התובע אמנם עסק גם בענייני אדמיניסטרציה, ואין מחלוקת שהוא אכן פעל בעיקר בצד התפעולי של העסק ולא בצד הטכנולוגי (שאין חולק שהנתבע היה בקי בו יותר ממנו). אולם לא נראה כי הוא שימש רק "עוזר אדמיניסטרטיבי" לנתבע. הראיות מעידות כי היה לו תפקיד משמעותי יותר במיזם, שכלל בין היתר פיקוח וניהול של יתר עובדיו.

כך בתכתובת מיום 24.11.2017 (נספח 4 לתצהיר התובע), דנו הצדדים בשאלה את מי למנות לתפקיד ה-CTO של החברה, עובדה התומכת בגרסת התובע לפיה עמדתו הייתה משמעותית בהליך מינוי העובדים אשר יועסקו במיזם. בהמשך, בהודעה מיום ה-29.11.2018 (נספח 18 לתצהירו של התובע), כותב התובע לנתבע כי "אני רק רוצה שתבין שאנחנו מגייסים אנשים אני אחפש אנשים שיעשו מעבר לא בגלל הכסף אלא בגלל שיאהבו את מה שאנחנו עושים ויראו את זה כמשהו שגדל והם גדלים איתו". גם מהודעה זו ניתן להסיק כי הצדדים ראו את המיזם כמשותף, ושבשל חלקו המשמעותי של התובע במיזם, הייתה לו שליטה על מינוי העובדים בו.

המסקנה כי הצדדים ייעדו לתובע תפקיד ניהולי במיזם מתחזקת מהודעת הנתבע לתובע מיום 19.12.2017 (נספח 6 לתצהיר התובע), שם כותב הנתבע "אתה צריך לדבר איתם [עם יתר עובדי המיזם, ר.ר.] כל יום ולעשות איתם שיחות כל יום על הכל". המסקנה המסתברת מהאמור היא כי מכוח חלוקת התפקידים בין הצדדים, היה התובע אחראי לוודא שיתר העובדים מבצעים את המוטל עליהם. ואכן, התובע משיב לנתבע כי "ממחר אז מתחילים כבר לזוז, שיבינו משימות ושאני אחראי על הכל". גם תגובה זו מעידה על התפקיד המרכזי שמילא התובע במיזם באותה תקופה ועל כך שהוא היה שותף פעיל בו.

29. המסקנה אודות האופי הניהולי של תפקיד התובע במיזם נובעת גם מיחסיו של התובע עם דדי. בחלק מההתכתבויות שצורפו כנספח 41 לתצהירו של התובע, מבקש התובע מדדי לקבל עדכונים שוטפים אשר לקצב התקדמותו וממשק העבודה שלו יחד עם יתר עובדי המיזם (ר' למשל בנספח 41 לתצהירו של התובע בעמ' 234 וכן בעמ' 242). שיחות דומות התקיימו גם עם עובדת אחרת במיזם, סמדר (ר' בנספח 41 בעמ' 252 וכן בעמ' 256, שם מודה סמדר לתובע על האמון וההכוונה שהעניק לה).

המסקנה לפיה התובע שימש כמנהל של יתר עובדי המיזם והיה בעמדה בכירה מהם, עולה גם מחקירתו של הנתבע, שהעיד כי הוא מסכים שבתקופה בה היה התובע פעיל במיזם, הוא היה בעמדה בכירה יותר מכל יתר העובדים שהועסקו בו למעט הנתבע עצמו (ישיבת יום ה-13.7.2021, בעמ' 198-196). עדות זו גם עולה בקנה אחד עם האמור לעיל ביחס לתכתובות בין הצדדים, בהן ביקש הנתבע מהתובע לשוחח מדי יום עם חברי הצוות ולהבהיר להם מהן המשימות המצופות מהם.

גם אלירן, שהצהיר מלכתחילה כי "תפקידו [של התובע, ר.ר] התמצה בעיקר בענייני מזכירות בלתי מקצועיים" (סעיף 13 לתצהירו של אלירן), חזר בו במידה מסוימת מגרסתו במהלך חקירתו הנגדית. אלירן הסכים כי לתובע היה מיועד תפקיד של COO בחברה ושהיו מקרים בהם הוא פנה אל התובע במסגרת תפקידו זה. זאת הגם שלגישתו הייתה לו ביקורת על ביצועיו של התובע בפועל (ישיבת יום ה-13.7.2021, בעמ' 107-106).

30. חמישית, חיזוק נוסף למסקנה אודות טיבו של הקשר בין הצדדים כפי שהוא נחזה ב"עיניים אובייקטיביות", נובע מהאופן בו הם הציגו את עצמם בפני צדדים שלישיים. התובע הוכיח כי לפחות בשני כנסים בהם השתתפו הוא והנתבע לצורך קידום המיזם, התובע הוצג כ-Co-Founder ו-COO (ר' ת/3א ות/3ב, שם מצורפות תמונות של תגי השם שענד התובע ולצדם התארים הנ"ל). ראיה זו מצטרפת למצגת שנזכרה לעיל וכן לתארים של התובע בשתי טיוטות הסכם המייסדים שיידונו להלן.

עמדתו של הנתבע בנוגע לטענה זו הייתה כי הוא איפשר לתובע לעשות שימוש בתואר Co-Founder על מנת "ליתן לו הרגשה טובה" וכחלק מניסיונו "לפתוח צוהר לתובע לעולם החדשנות והטכנולוגיה" (סעיף 19 לתצהיר של הנתבע). אינני מקבלת את הטענה. ראשית, ההתנהלות שהנתבע מייחס לעצמו בכנס שהוא השתתף בו יחד עם התובע במטרה לקדם את המיזם, איננה סבירה בעיני. יתרה מכך, אף לו היה ממש בטענותיו של הנתבע, הרי שהן משקפות לכל היותר את מחשבותיו שלו. כזכור, המבחן לגמירות דעת הוא אובייקטיבי ונבחן מנקודת מבטו של המתקשר הסביר. מנקודת מבט זו, השימוש המוסכם של התובע בתואר "מייסד שותף" מביע כוונה למעמד רשמי שלו במיזם ולקשר חוזי מחייב - ולא למחווה של רצון טוב חסרת נפקות משפטית. התובע היה זכאי לכן להניח כי הנתבע מתכוון לדברים כפי שהוצגו לצדדים השלישיים, ודאי כל עוד לא הוכח אחרת.

31. שישית, אינדיקציה משמעותית נוספת לכך שהצדדים התכוונו להתקשר בקשר בעל משמעות משפטית, היא הטיוטה הראשונה של הסכם המייסדים. טיוטה זו (שגובשה כאמור ב-11.6.2018, וצורפה כנספח 34 לתצהיר התובע) נערכה כאמור בין היתר על-ידי העד עו"ד בר-דב שהיה עו"ד במחלקת ההייטק במשרד עו"ד פרל כהן. עו"ד בר-דב העיד כי הוא היה עורך-הדין של הנתבע עוד לפני הקמת מיזם סירקלס, וכי הנתבע היה הלקוח של המשרד בגיבוש הטיוטה (ר' פרוטוקול ישיבת 13.7.2021 בעמ' 20).

מעדותו של עו"ד בר-דב עולה כי חלק מהתניות שנכללו בטיוטה הראשונה, נוסחו בהתאם לבקשתו של הנתבע (שם בעמ' 28 בשורות 2-1 ובעיקר בעמ' 29 שורות 5-1). גם מההערות שנוספו לטיוטה שהופנו לעיונו של הנתבע, נובע כי נוסח הטיוטה הראשונה הוכן לבקשת הנתבע, וכי חלק מהתניות בה משקפות את ההנחיות שניתנו לעורכי-הדין על-ידיו. עובדה זו מחזקת אם כן את המסקנה לפיה הטיוטה הראשונה מעידה על אומד דעתו של הנתבע ביחס לתוקפם המשפטי של היחסים בינו לבין התובע, וכי לא היו אלה יחסים חבריים גרידא.

זאת ועוד – קיומה של הטיוטה מעיד על כך שהצדדים ראו את יחסיהם כיחסים משפטיים עוד קודם לעריכתה, וכי עוד לפני ניסוחה היה ביניהם דין ודברים ביחס לזכויות התובע. הצדדים הניחו כבר אז שיהיו לתובע זכויות במיזם ובחברה שתקום, והייתה ביניהם הידברות והסכמה בדבר היקפן של זכויות אלה. ההסכמות הקודמות בין הצדדים היו הבסיס לכך שבטיוטה צוין כי הנתבע יחזיק ב-80.01% מהמניות והתובע יחזיק ב-9.99% מהמניות (יתר המניות חולקו בין אלירן לבין דדי). קביעה זו עולה בקנה אחד עם עדות הנתבע שנזכרה לעיל, לפיה הוא ניהל שיחות עם הנתבע כבר במחצית הראשונה של 2018 לגבי האחוזים שהנתבע יהיה זכאי להם, וכי דובר על 9.99% (פרוטוקול ישיבת 13.7.2021, בעמ' 133). הקביעה בדבר שיעור המניות לו היה התובע זכאי בהתאם לטיוטה הראשונה, מעידה על אומד דעתו של הנתבע בהקשר זה, שכן הטיוטה נערכה כאמור על-ידי משרד עוה"ד שלו, שהוא הנחה אותו ביחס לעריכתה.

32. עו"ד בר-דב נשאל מספר פעמים האם עובר לפגישה שקיים במשרדו עם הנתבע והתובע (ועם אלירן ודדי), הצדדים כבר הסכימו ביניהם לגבי חלוקת הבעלות שתהיה להם בחברה. עו"ד בר-דב לא יכול היה להשיב לשאלה זו מידיעתו האישית, והוא רק ציין כי מהדינמיקה של הפגישה בין הצדדים שהתקיימה במשרדו הוא יכול היה "לנחש" כי ההסכמה ביניהם ביחס לחלוקת המניות בחברה לא הייתה סופית (ר' פרוטוקול ישיבת 13.7.2021 בעמ' 25, ש' 8-6). אינני סבורה כי עדות זאת שוללת את המסקנה אודות הסכמה בין הצדדים על חלוקת הזכויות בחברה לפני ניסוח הטיוטה הראשונה. ראשית, עו"ד בר-דב לא ידע כאמור את הדברים מידיעה אישית. גם הוא "ניחש" כי הייתה הסכמה, אם כי לא סופית, והוא אף לא הוציא מכלל אפשרות שהטיוטה הראשונה אכן שיקפה הסכמה קיימת של הצדדים באשר לאחוזי הבעלות שיהיו לכל אחד מהם (ר' בישיבת יום ה-13.7.2021 בעמ' 24 ש' 13-1).

33. בטיוטה נכתב גם כי הנתבע יקבל תואר של מנכ"ל ו-Co-Founder והתובע - תואר של COO וCo-Founder (בניגוד לאלירן ולדדי שלא הוגדרו במסמך כ-Co-Founder). עוד נקבע כי אם אלירן ודדי (אך לא התובע), יחדלו לעבוד בחברה, תהיה לנתבע או לחברה הזכות לרכוש כל מניה שהייתה ברשותם ושטרם 'הבשילה'. נסיבות ה'הבשלה' של המניות צוינו אף הן בטיוטה, ובראשן השלמת תקופת זמן מסוימת של עבודה בחברה. הטיוטה קובעת כי המייסדים יחליטו יחד מה יהיו תנאי השכר שלהם בחברה, כאשר כל הסכמה שכזו תהיה כפופה לאישורו הסופי של הנתבע.

בטיוטה נקבע גם אופן קבלת ההחלטות באספה הכללית של החברה. בהתאם לטיוטה, יכהנו בדירקטוריון החברה עד שלושה דירקטורים. התובע והנתבע יהיו רשאים כל אחד למנות דירקטור אחד ולפטרו. אם ייווצר תיקו בין שני הדירקטורים הללו, ימונה המנכ"ל (קרי הנתבע) לדירקטור שלישי והוא יקבל את זכות ההכרעה.

יודגש כי הטיוטה הראשונה אינה הסכם מחייב בין הצדדים, והאמור בה אינו משקף בהכרח את ההסכמה בין הצדדים במלואה. כזכור, התובע סירב לחתום על הטיוטה הראשונה, ולאחריה אף נערכה טיוטה נוספת (שלא היה בה צורך אילו הייתה הטיוטה הראשונה משקפת את ההסכם בין הצדדים). אולם, קיומה של הטיוטה שנערכה לפי הנחיותיו של הנתבע שפנה למשרד עורכי-הדין לצורך כך, מחזקת את המסקנה לפיה בין הצדדים היו עוד קודם לעריכתה יחסים בעלי משמעות משפטית והסכמות חלקיות ביחס לזכויותיהם, שהם ביקשו לעגן אותן בהסכם כתוב ומפורט.

34. יוער בשולי הדברים כי אינני מקבלת את עמדת התובע לפיה הוא השקיע כספים במיזם, ואינני רואה חשיבות בהקשר זה לעובדה כי הוא העביר פרטי ריהוט ישנים למיזם בראשית דרכו, או לכך שהוא נרשם לקורס ולמד בו – השקעה שהוא יכול היה ליהנות ממנה גם בהקשרים מקצועיים אחרים.

המסקנה מכל האמור לעיל היא אם כן שהתובע הוכיח כי בין הצדדים היה הסכם בעל-פה, שהצדדים גמרו בדעתם לקיים קשר משפטי מחייב וכי הם אף הסכימו ביניהם על חלוקת הזכויות העתידית בחברה.

מה היה תוכנו של ההסכם בין הצדדים?

35. לאור הקביעה לפיה בין הצדדים היה הסכם, יש לבחון מה היה תוכנו. בהקשר זה יובהר כי אין מקום במסגרת התביעה הנוכחית, כי בית-המשפט יידרש לכלל הנושאים שהיו עשויים להיכלל במסגרת הסכם כתוב, לו היה הסכם כזה נערך, וכי הוא יערוך הסכם כזה עבור הצדדים. במסגרת פסק-הדין אתייחס לשאלות שהתעוררו במחלוקת בין הצדדים במסגרת ההליך דנן בלבד. אם יתעוררו בהמשך מחלוקות נוספות ביחס לזכויות הצדדים מכוח ההסכם בעל-פה ביניהם, יהיה מקום לבחון אותן בעתיד ככל שיהיה בכך צורך. לכן, נתייחס להלן לשאלה האם זכאי התובע לקבל 10% ממניות החברה והאם הוא זכאי לזכויות בהנהלתה.

מה הוסכם בין הצדדים לגבי חלוקת ההחזקות ביניהם בחברה?

36. כפי שהובהר גם לעיל בפסק-דין זה, יזמים בחברה עשויים להסכים על חלוקת ההחזקות ביניהם בחברה גם באופן לא פורמלי ובעל-פה. כך עולה גם מס' 17 לחוות דעתו של עו"ד ברנדס:

כאשר היזמים מגיעים לקבלת שירות משפטי לראשונה, הם מגיעים לאחר שהיזם כבר פועל תקופה מסוימת, וכאשר ישנן הסכמות מסוימות בין היזמים [...] למשל, מקובל שהיזמים מסכימים כבר בתחילת הדרך, פעמים רבות בעל-פה ובלחיצת יד, על שיעור ההחזקות של כל אחד מהיזמים במיזם [...]".

אני סבורה כי התובע הוכיח שמכוח ההסכם בעל-פה בינו לבין הנתבע, הוא היה זכאי ל-10% ממניות החברה שתוקם. מסקנה זו נובעת כאמור מחקירתו של הנתבע ומהאמור בטיוטה הראשונה. הטיוטה השנייה, ששינתה את זכויות התובע והכפיפה אותן לתקופת הבשלה, לא שינתה את שיעור המניות לו הוא היה זכאי – 10% ממניות החברה. עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה הסכמה ברוח זו הייתה קיימת בין הצדדים עוד לפני עריכתן של הטיוטות, וזו ההסכמה שהטיוטות התבססו עליה.

האם מניותיו של התובע היו כפופות לתקופת הבשלה?

37. הנתבע טען כי אף אילו היה התובע זכאי למניות בחברה, מניות אלה היו כפופות לכך שהוא יעבוד פרק זמן מסוים בחברה וכי הוא יבצע את המטלות השונות שיועדו לו. התובע טען כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה. אינני מקבלת את עמדתו. אכן, תקופת ההבשלה לא נזכרה בכתב ההגנה מפורש, אך צוין בו כי הנתבע ציפה שהתובע יתרום למיזם ויסייע להתפתחותו כתנאי מקדים לכך שהוא יזכה להיות שותף בו (ור' למשל בסעיפים 42 ו-46 לכתב ההגנה).

38. יחד עם זאת, אני סבורה כי דין הטענה להידחות לגופה. עמדתו של התובע לפיה זכותו למניות בחברה לא הייתה כפופה ל"תקופת הבשלה" עולה בקנה אחד עם נוסחה של הטיוטה הראשונה. טיוטה זו שנוסחה כאמור על-ידי עורכי-הדין של הנתבע, קובעת כי בעוד שמניותיהם של אלירן ודדי יהיו כפופות לתקופת הבשלה, מניות התובע אינן כפופות לתקופה כזו. אילו היו הצדדים מסכימים ביניהם על תקופת הבשלה ביחס למניות התובע, חזקה על הנתבע כי הוא היה מורה לעורכי-הדין לכלול נושא זה בטיוטת ההסכם שהם ערכו.

סביר להניח כי עורכי-הדין הבחינו בין התובע לבין אלירן ודדי בהתאם להנחיות שהם קיבלו מהנתבע (ועל-כל-פנים לא ניתן לכך כל הסבר אחר). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר נושא ההבשלה היה מוכר לצדדים, ונקבע מפורשות במסגרת הטיוטה ביחס לבעלי מניות אחרים – דדי ואלירן. עורכי-הדין הוסיפו, בצמוד לסעיף 3.2 לטיוטה הראשונה, הערה המעידה על כך שהנתבע הנחה אותם להכפיף רק את מניותיהם של אלירן ודדי לתקופת הבשלה: "Per your instruction, only the shares of Eliran and Dedi are subject to the purchase right. We advise that you consider to also subject Meir's share to the purchase rights." (ההדגשה שלי, ר.ר.). הערת עורכי-הדין מעידה על כך שהם הציעו לנתבע להכפיף גם את מניותיו של התובע לתקופת הבשלה, אולם נכון למועד הטיוטה הראשונה, הנתבע לא קיבל את עצתם. המסקנה מכל האמור היא כי במועד עריכת הטיוטה הראשונה, ההסכמה בין הצדדים הייתה כי מניות התובע לא יוכפפו לתניות הבשלה, והנתבע הנחה את עורכי-הדין לנסח את טיוטת ההסכם בהתאם.

39. הנתבע טען בחקירתו שבניסוח הטיוטה הראשונה הוא פעל בחוסר ניסיון ומבלי שהבין את הכתוב בהסכם (פרוטוקול ישיבת 13.7.2021 בעמ' 183), וכי בטיוטה השנייה, קבלת המניות על-ידי התובע אכן הוכפפה לתקופת הבשלה. אינני מקבלת את הטענה. כאמור, כבר בטיוטה הראשונה ידע הנתבע להנחות את עורכי-הדין להטיל מגבלות על מניותיהם של אלירן ודדי. מכאן שהנתבע הכיר באפשרות להתנות בעלות במניות בקיומה של תקופת הבשלה. העובדה שהוא לא ביקש להתנות את קבלת המניות על-ידי התובע באופן דומה, לא נבעה מחוסר ניסיון או הבנה שלו אלא מהחלטה פוזיטיבית שלו המשקפת – כך אפשר להניח – את ההסכמות שהיו בינו לבין התובע ערב עריכתה של הטיוטה.

זאת ועוד. הנתבע אף הודה כי אינו זוכר שהוא יידע את התובע אודות קיומן של מגבלות על זכותו למניותיו. הוא נשאל בחקירתו הנגדית האם הבהיר אי-פעם לתובע אודות מגבלות כאלה: "האם אי פעם אמרת למאיר, מאיר תדע לך, אין לך באמת אחוזים במיזם. יהיו לך אחוזים במיזם רק אם תעמוד בתנאים 1, 2, 3, 4, 5, ותשקיע 3 שנים ו-4 שנים, ואם לא נגיע להסכמות האלה, אתה גם לא תקבל משכורת. אתה בסיכון כפול גם לא תקבל משכורת וגם לא יהיו לך אחוזים במיזם. אי פעם אמרת את זה למאיר?" ר' פרוטוקול ישיבת 13.7.2021, בעמ' 191); והשיב "אני לא זוכר, כי אני לא זוכר בצורה טובה" (שם). העובדה שהנתבע לא זכר שיחה עם התובע בה נדונה הכפפת מניותיו לתקופת הבשלה, מחזקת את המסקנה שלא זו הייתה ההסכמה בין הצדדים, וכי מדובר בתוספת מאוחרת שהועלתה על-ידי הנתבע באופן חד-צדדי רק במסגרת הטיוטה השנייה.

40. יוער כי ההסכמה שתוארה לעיל ביחס למניות התובע עולה בקנה אחד גם עם הנוהג המקובל בחברות דומות, כפי שהוא עולה מעדותו של המומחה מטעם התובע, עו"ד ברנדס. כך ציין המומחה בחוות-דעתו שתניות הבשלה אינן חלות בדרך-כלל על המייסדים המקורים של המיזם, אלא רק על גורמים שנוספים לו בשלבים מאוחרים יותר, ושמנגנון ההבשלה נועד לתמרץ לשמר אותם במיזם (סעיף 32 לחו"ד עו"ד ברנדס).

במאמר מוסגר אציין שאף אילו היה הנתבע מוכיח כי הוסכם בין הצדדים כי מניות התובע יהיו כפופות לתקופת הבשלה, היה מקום לבחון מתי החלה תקופת ההבשלה והאם היא הסתיימה עוד בטרם חדל התובע להיות פעיל במיזם. מעבר לכך, היה מקום לברר – גם אם תקופת ההבשלה לא הסתיימה – האם ניתן לזקוף זאת לחובת התובע, כאשר הנתבע היה זה שגרם לכך שהתובע יחדל להיות פעיל במיזם (ור' בהקשר זה סעיף 28 לחוק החוזים ביחס לסיכול תנאי מתלה).

41. טענה נוספת שהעלה הנתבע היא שכל הסכמה בינו לבין התובע בנוגע לחלוקת הבעלות בחברה הייתה כפופה לכך שהתובע יעמוד בתנאים נוספים, לרבות השקעת זמן בפיתוח החברה והשקעה בחברה עצמה (סעיף 8 לסיכומי הנתבע). אני סבורה כי הנתבע לא הוכיח את הטענה. מדובר בטענה לפיה ההסכם בין התובע לבין הנתבע לגבי זכויות הבעלות שיוקנו לתובע בחברה שתוקם, היה מותנה בתנאי מתלה ביחס להשקעות התובע בחברה. הנתבע לא הוכיח – לא את עצם קיומו של התנאי ואף לא את תוכנו המדויק, ולכן אינני מקבלת את טענתו.

סיכומה של נקודה זו, בין הנתבע והתובע הייתה הסכמה בעל-פה לפיה התובע יהיה זכאי ל-10% ממניות החברה שתוקם. לא הוכח כי זכותו של התובע הותנתה בתנאים של תקופת הבשלה או בתנאים אחרים.

מה הוסכם בין הצדדים לגבי ניהול החברה?

42. התובע טען עוד כי ההסכמה בינו לבין הנתבע הייתה כי יהיו להם זכויות שוות בניהול החברה. אני סבורה כי התובע לא הוכיח טענה זו. מחומר הראיות עולה כי הצדדים הניחו שהנתבע הוא מי שינהל את החברה וכי הוא יהיה בעל זכות ההכרעה בהחלטות ניהוליות בה. כפי שהובהר לעיל, כאשר מדובר בהסכם בעל-פה, אחת הדרכים לקבוע את תוכנו היא לאור הדרך בה פעלו הצדדים בפועל במהלך הקשר ביניהם. המסקנה לפיה הנתבע הוא זה שניהל בפועל את החברה וש"על-פיו יישק דבר" בה, נובעת מהתנהלות הצדדים בפועל עוד לפני עריכת הטיוטות.

כך למשל, מעמוד 238 בנספח 41 לתצהיר התובע עולה כי דדי האשים את הנתבע בקבלת החלטות חד-צדדית ללא התייעצות עם יתר הגורמים המעורבים במיזם. בתגובה השיב לו התובע כי "זה לא גחמה של עמית (הנתבע, ר.ר.) זה ראייה כוללת שאני מבין אותה טוב מאוד, אולי אתה מפרש את זה כגחמה אבל מבחינתו הוא [כלומר הנתבע, ר.ר.] זה שקידם את זה בצורה משמעותית מאוד עד עכשיו ואני הייתי לצידו כל הזמן הזה וראיתי אז מבחינתי אלו לא גחמות" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). המסקנה מהודעה זו היא כי גם לפני שהתובע עזב את המיזם, הנתבע היה מי שקידם אותו, קיבל את ההחלטות שנדרשו לצורך כך והסמכות לומר את המילה האחרונה הייתה אם כן שלו. מסקנה דומה עולה גם מתצהירו של אלירן (ר' בסעיף 12), ומהתכתבויות בהן הנתבע מורה לתובע כיצד עליו לבצע את תפקידו אל מול יתר חברי הצוות (ר' סעיף 28 לעיל בפסק-הדין).

המסקנה האמורה עולה בקנה אחד גם עם הטיוטה הראשונה, שאף שאינה מהווה כאמור הסכם ואינה משקפת את מכלול ההסכמות בין הצדדים, ניתן להסיק ממנה לפחות מה היה האופן בו ראה הנתבע את מתווה ההסכמה ביניהם ערב עריכתה. בטיוטה הראשונה (כמו גם בשנייה) נקבע כי התובע יהיה זכאי למנות דירקטור בחברה, אולם כי אם תהיה מחלוקת בין הדירקטורים שימונו מטעם הצדדים, ימונה מנכ"ל החברה – הנתבע – לדירקטור, ויזכה בקול המכריע (סעיף 5.2 לטיוטה הראשונה). היינו בהתאם לטיוטות, זכות ההכרעה במקרה של חילוקי דעות ניתנה לנתבע ולא לתובע, והצדדים לא הסכימו על זכויות שוות בניהול החברה. מאחר שהאמור בטיוטה עולה בקנה אחד עם אופן התנהלות הצדדים ערב עריכתה, יש משמעות לאמור בה בהקשר זה.

43. ככל שנותר ספק פרשני ביחס לזכויות הניהול בחברה, ניתן לעשות שימוש בכלי הפרשני של שימוש בשיקולים של הגיון עסקי (ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' מרים אבנר, נו(5) 799 (2002) בפס' 16). במקרה דנן, אין למעשה מחלוקת כי הנתבע היה בעל ניסיון וכישורים רבים בהרבה משל התובע, והתובע אינו כופר בכך. משכך, ההיגיון העסקי מכוון למסקנה לפיה לנתבע יהיו זכויות עודפות בניהול החברה, כדי לתת עדיפות לכישוריו ולניסיונו ולאפשר לו לנווט את העסק להצלחה.

זאת ועוד, התובע לא כפר בכך שהצדדים הסכימו שהנתבע זכאי לקבל מניות בשיעור גבוה בהרבה ממנו (בשל ניסיונו, כישוריו והסכמתו להשקיע בעסק כסף מכיסו;– ר' סעיף 7 לכתב התביעה). גם בהקשר זה מכוון ההיגיון העסקי לכך שמי שמחזיק בחלק גדול יותר של מניות החברה, לא יעניק לבעל מניות המיעוט זכויות ניהול שוות (לאור החשש שהוא יסכים לחשוף את החברה לסיכונים רבים יותר מאלה שבעל מניות הרוב יסכים להם). על-כל-פנים, על הטוען אחרת להוכיח מדוע כך נעשה.

44. חרף האמור לעיל, היה מקום לכאורה לבחון את השאלה האם הוסכם בין הצדדים כי התובע יהיה זכאי לכהן בדירקטוריון החברה או לזכויות ניהול אחרות בה. אינני סבורה כי יש הכרח להכריע בשאלה מהן זכויותיו של התובע ומה הוסכם בינו לבין הנתבע בהקשר זה. זאת מאחר שבמסגרת ההוראות שיינתנו בחלק הבא של פסק-הדין מכוח סעיף 191 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ממילא ייקבע כי אין מקום להותיר את התובע כדירקטור בחברה, גם לו הייתה לו זכות כזו מלכתחילה. משכך, אין גם הכרח להתייחס לשאלה (שהצדדים לא העלו טענות לגביה) האם יכול היה הנתבע – אילו היה התובע מכהן כדירקטור, לשלול ממנו את הזכות הזו באמצעות החלטה שתתקבל בחברה.

הסעד

האם היה התובע רשאי לעתור לסעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות?

45. כפי שהובהר בראשית הדברים, התביעה הנוכחית הוגשה בין היתר בעילת קיפוח מכוח סעיף 191 לחוק החברות. השאלה הראשונה שיש לבררה בהתייחס לסעדים להם עתר התובע היא האם הוא היה רשאי להגיש תביעת קיפוח, כאשר הנתבע טען כי הוא אינו זכאי לכך שכן הוא לא היה בעל מניות בחברה כאשר הוגשה התביעה.

אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי גם תובע שהוכיח כי הוא זכאי להיות בעל מניות בחברה (הגם שאינו רשום ככזה בעת הגשת התביעה) זכאי להגיש תביעה בעילה של קיפוח (כפי שנקבע גם בה"פ (כלכלית) 59587-07-13 עדה מורג נ' ביזנס טיים - סקנורמה תיירות עסקית בע"מ (2.11.2017, השופטת ד' קרת-מאיר). הרישום ברשם החברות הוא כידוע דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי (ר' יוסף גרוס, חוק החברות החדש כרך א', 174 (מהדורה חמישית, התשע"ז-2016)).. לכן, ניתן לייחס משקל גם לזכות להירשם כבעל מניות ולאופן בו התייחסו הצדדים זה אל זה – קרי האם הם התייחסו אל התובע כאל בעל מניות אף שאינו רשום ככזה (כן ר' ערן שפינדל ויעל זכות מאבק בעלי מניות: עילת הקיפוח בחברה פרטית וציבורית 124 (2017)).

זאת ועוד, מסקנה אחרת – השוללת ממי שאינו רשום עדיין כבעל מניות אך רשאי להירשם ככזה – את האפשרות להגיש תביעה בעילה של קיפוח, תביא לכפל הליכים. תובע שיבקש לתבוע סעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות, יצטרך להקדים ולבקש מבית-המשפט להצהיר כי הוא זכאי להירשם כבעל מניות בחברה (מכוח סעיף 134 לחוק החברות); ורק לאחר מכן להגיש תביעה לה של קיפוח.

מהו הסעד המתאים שיש לפסוק מכוח סעיף 191 לחוק החברות?

46. מעבר לסעדים ההצהרתיים, עתר התובע כאמור גם כי בית-המשפט יורה "על כל סעד אחר אשר יסיר את הקיפוח וימנע את קיפוחו העתידי". כפי שעולה מהאמור בפסק-דין זה לעיל, אני סבורה כי התובע זכאי להירשם כבעלים של 10% ממניות החברה. יתכן שהוא היה זכאי גם מלכתחילה לשמש דירקטור בה – נושא שלא נקבעו לגביו מסמרות בחלק הקודם של פסק-הדין (ונתייחס אליו להלן). כאמור, תוצאה זו הופכת את התובע ואת הנתבע לשותפים בחברה – וזאת חרף הסכסוך ביניהם ואובדן יחסי האמון שאפיינו את הקשר ביניהם בתחילתו. יתרה מכך, התובע "יחזור" לחברה כבעל מניות בה, לאחר שנעדר ממנה בשנים האחרונות, ולאחר שהיא התנהלה בלעדיו. לא ברור איך התנהלה החברה בתקופה מאז שהתובע חדל להיות מעורב בה – האם הצדדים נדרשו להשקיע בה השקעות נוספות, ואם כן, מהן; ואילו החלטות התקבלו בה.

השאלה היא אם כן, לאור הרקע האמור, מהן ההוראות שעל בית-המשפט לתת ביחס לניהול החברה מכאן ואילך, הוראות שכתוצאה מהן זכויותיו של התובע לא יקופחו מחד גיסא, ומאידך גיסא – החברה תוכל להתנהל ולהתפתח לטובת כל בעלי מניותיה.

47. השאלה הראשונה שיש לבחון אותה היא האם יש מקום להורות על היפרדות הצדדים, וזאת חרף העובדה שהתובע לא עתר לסעד כזה. ככלל, בתביעה מכוח סעיף 191 מסור לבית המשפט שיקול-דעת רחב מאוד ביחס לסעדים שהוא רשאי לפסוק. בכלל זה הוא אינו מחויב לפסוק סעד בהתאם לבקשת התובע והעדפתו, אלא עליו "לתור אחר הפתרון המיטבי ההולם את נסיבות המקרה שלפניו" (ע"א 5804/19 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ (3.10.2021), בפס' 48).

החברה דנן היא "מעין שותפות" – זוהי חברה קטנה שהוקמה על-ידי מספר מצומצם של בעלי מניות שהיו חברים טובים לפני כן, ושהיו ביניהם קשרים קרובים. בהתייחס לחברות כאלה קבע בית-המשפט העליון כי בית-המשפט רשאי, כאשר הוא מתרשם שבין בעלי המניות ישנן מחלוקות עמוקות שאינן מאפשרות להם להמשיך לנהל יחד את החברה כפי שהם התכוונו מלכתחילה, לאכוף על אחד מבעלי המניות לרכוש את חלקו של יריבו (ע"א 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת (נבו 01.09.2015) (להלן: "עניין אדלר")). האפשרות הזו קיימת הן כאשר הוכח קיפוח והן כאשר "אין מנוס... להפריד בין ה'שותפים' הניצים" (עניין אדלר, בפס' 76).

מטרתה של ההלכה שנקבעה בפסק דין אדלר היא לאפשר לחברות שהן "מעין שותפות" להמשיך לפעול ולתפקד, גם כאשר האמון בין בעלי המניות אבד, וכאשר אין עוד אפשרות שהם יוסיפו לפעול יחד במסגרת שהוקמה על-ידיהם מלכתחילה. הפרדה בין בעלי המניות, תוך רכישת חלקו של אחד מהם במחיר הוגן, היא הפתרון המתאים בנסיבות כאלה.

48. ואולם, אף שבית-המשפט מוסמך להורות על היפרדות, אינני סבורה כי זהו הסעד שיש להורות עליו במקרה דנן, וזאת ממספר טעמים. ראשית, התובע לא עתר כאמור בתביעה לסעד של היפרדות (להיפך – הוא ביקש שאם ייקבע שהוא אינו רשאי להמשיך לכהן כמנהל בחברה, כי חלקו בבעלות בה יגדל ל-25% כפיצוי על כך). אף שכאמור בית-המשפט מוסמך להורות גם על סעד שהתובע לא עתר לקבלו, יש לתת משקל לעמדתו של התובע ולחרוג ממנה רק במקרים חריגים בהם יש הצדקה לעשות כן. זאת בוודאי ככל שמדובר בסעד של היפרדות כפויה, שהוא סעד מרחיק לכת כשלעצמו.

שנית, אף שהיחסים בין התובע לנתבע הידרדרו בשנים האחרונות – כפי שעולה באופן ברור מההליך דנן, אני סבורה כי הותרת התובע כבעל מניות מיעוט בחברה, אינה אמורה בהכרח לסכל את האפשרות של החברה להוסיף ולתפקד. לתובע לא הייתה אמורה להיות זכות וטו – לא באספה הכללית ולא בדירקטוריון, ולכן לא אמור להיווצר בחברה מבוי סתום שימנע ממנה לפעול. לכן, אין זה מן הנמנע כי החברה תוכל להוסיף ולהתנהל כפי שהיא התנהלה עד כה, בלא שניתן לקבוע כבר בשלב זה כי עובדת היותו של התובע בעל מניות מיעוט בה – מסכלת זאת. מובן כי אם פני הדברים ישתנו בהמשך, יהיו הצדדים רשאים לפעול ביחס לכך כפי שהם ימצאו לנכון.

מעבר לכל אלה, חיוב הצדדים להיפרד היה מחייב ככל הנראה להורות לנתבע (בעל המניות המחזיק ברוב מניות החברה) לרכוש את מניות התובע. לצורך כך היה מקום בהערכת שווין של מניות התובע על-ידי מומחה, עניין שכרוך בהוצאות לא מבוטלות, והוא אף בעייתי כשלעצמו, ודאי בחברת הזנק. חששות אלה - סיכוני המשגה בהערכת מומחה ביחס לשווי החברה והעלות שבעצם הניסיון להעריך את שוויה של החברה – נדונו בפסק-דין אדלר, והוצגו כחסרונות העיקריים הגלומים בסעד של היפרדות מכוח חוות-דעת אובייקטיבית (עניין אדלר, בפס' 85).

לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום להורות במקרה דנן על סעד של היפרדות.

49. יחד עם זאת, אני סבורה כי התובע לא יוכל לשמש בדירקטור בחברה מכאן ולהבא, וזאת אף בהנחה שהצדדים הסכימו מלכתחילה כי התובע יהיה שותף בניהול החברה ויהיה דירקטור בה (וכאמור אין זה ברור מה היה בדיוק טיב ההסכמה ביניהם בהקשר זה). כך, התובע אינו מהווה חלק מהחברה ואינו שותף בניהולה ובהתנהלותה כבר כשלוש שנים. העובדה שהתובע עומד על קבלת מניות בחברה, מעידה על כך שהוא סבור כי למניות שיקבל בה יש ערך, וככל הנראה החברה מתנהלת היטב. יתרה מכך, התנהלות הצדדים לאורך כל הדרך מעידה על כך שהתובע אינו יכול לנהל את החברה בכוחות עצמו, והוא זקוק לנתבע – שהיה הגורם הדומיננטי בהקמת החברה ובפיתוחה.

מתן אפשרות לתובע להיות חלק מקבוצת הניהול של החברה (גם כבעל זכות מיעוט בדירקטוריון), בהינתן מערכת היחסים הבעייתית מאוד שלו עם הנתבע, איננו רצוי בשלב זה. לא נראה כי יש תועלת כלשהי בקביעה שתחייב את התובע והנתבע לפעול במשותף בניהול החברה, ומבין שניהם – נכון יותר להוסיף ולהפקיד את הניהול בידי הנתבע, שהיה הגורם הדומיננטי יותר בניהול מלכתחילה, ואף הוסיף לנהל את החברה במשך כל התקופה בה התובע לא היה פעיל בה. זאת ועוד – התובע עוסק היום לדבריו בתחום הנדל"ן ולא בתחום בו עוסקת החברה, ואף מטעם זה – אין מקום להפקיד את ניהולה בידיו, וספק אם יש ערך מוסף בהוספתו בשלב זה לדירקטוריון החברה.

50. מובן כי התובע זכאי – כבעל מניות בחברה – לקבל מידע אודות פעילותה. הוא זכאי כמובן גם לוודא שזכויותיו אינן מקופחות ושלא נעשה על-ידי רוב בעלי המניות שימוש לרעה בזכויותיהם, אולם אין מקום להקנות לו מעבר לכך זכויות בניהולה השוטף או בחברות בדירקטוריון שלה. למען הסר ספק, אני דוחה מהטעמים שלעיל גם את בקשתו של התובע להצהיר עליו כעל מי שזכאי לכהן כמנהל ו-COO בשכר בחברה (סעיף 54(ג) לכתב התביעה).

יובהר כי אינני סבורה כי התובע זכאי – לאור המסקנה שלעיל, לחלק גדול יותר בבעלות בחברה (הוא עתר להגדלת חלקו ל-25%). לעתירה זו אין בסיס – לא בחומר הראיות (אין כל אינדיקציה לכך שהצדדים הסכימו כי אם התובע לא יהיה בעל זכויות ניהול בחברה, חלקו בה יגדל), ולא במצב המשפטי. לכן, טענת התובע בהקשר זה – נדחית.

טענת השיהוי

51. בשולי הדברים אוסיף כי אני סבורה כי גם דינה של טענת השיהוי שהעלה הנתבע – להידחות. כידוע, טענת שיהוי שאינה עולה כדי התיישנות היא טענה חריגה המתקבלת רק בנסיבות יוצאות דופן - כאשר השתהות התובע גרמה לנתבע נזק ממשי ועולה כדי שימוש לרעה בהליך המשפטי (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, נז(5) 433 (2003)). המקרה דנן איננו מקרה חריג כזה. הנתבע פנה אל התובע ביום 27.2.2019 והודיע לו כי הוא אינו מתכוון לשתף אותו במיזם סירקלס. התביעה הוגשה כשנה לאחר מכן, ביום 11.3.2020, כאשר עד למועד זה ניסו הצדדים לפתור את הסכסוך בהסכמה. אין מדובר אם כן בנסיבות של שיהוי וטענת הנתבע בהקשר זה נדחית.

הבקשה לפיצול סעדים

52. בשולי כתב התביעה ביקש התובע מבית-המשפט להתיר לו לפצל את סעדיו "ולאפשר לו לתבוע בנפרד את נזקיו כאשר אלה יתגבשו במלואם" (סעיף 55 לכתב התביעה). התקנות החלות על התביעה דנן הן תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות הישנות"), שכן תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות") מחילות עצמן רק על הליכים שנפתחו משנת 2021 ואילך (ור' תקנה 180 לתקנות החדשות). תקנה 180 הנ"ל מונה מספר נושאים לגביהם יחולו התקנות החדשות על תביעות המתנהלות בשעת תחילתן, ופיצול סעדים אינו אחד מהם.

53. תקנה 45 לתקנות הישנות קובעת: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

תקנה 45 מורה לתובע לתבוע את מכלול הסעדים שהוא זכאי להם במסגרת תביעה אחת, ומתירה לו לפצל סעדיו רק כאשר ניתן לו אישור מראש לכך על-ידי בית-המשפט שדן בתביעה הראשונה. על התובע המבקש לפצל את סעדיו "להצביע לפני בית המשפט על קיומו של אינטרס לגיטימי, המצדיק פיצול התביעה למספר תובענות שונות" (ר' ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), פ"ד לח(1) 613 בפס' ,8 וכן בנימין רוטנברג "פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)" משפטים טז 390, 394). מטרתה של התקנה היא להבטיח לנתבע שלא יהיה מוטרד שוב ושוב בתביעות בגין אותה עילה, למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת (רע"א 1399/11 קופת עליה - אגודה שיתופית לאשראי בע"מ נ' לזרום חברה קבלנית לבנין ופיתוח בע"מ (19.1.2012)).

כדי להוכיח קיומו של טעם ראוי להחיל את החריג המעוגן בסיפא של תקנה 45, על התובע להציג ראיות שיעידו על אינטרס לגיטימי לעשות כן. במקרה דנן לא הציג התובע כל טעם לכך שהוא אינו תובע כבר עתה את מכלול הסעדים שהוא סבור שהוא זכאי להם. התובע ציין בהקשר זה רק כי הוא מבקש להתיר לו לפצל את הסעדים בגין הנזקים ש"יתגבשו בעתיד", וזאת בלא להבהיר מדוע הוא אינו עושה כן במסגרת התביעה הנוכחית.

54. יובהר כי התובע לא עתר במסגרת התביעה דנן רק לסעדים הצהרתיים (שלגביהם ניתן לעיתים היתר של פיצול סעדים), אלא הוא תבע גם סעד אופרטיבי של קיפוח. בנסיבות אלה היה על התובע לתבוע את מלוא הסעדים האופרטיביים שהתגבשו במועד הגשת התביעה.

העובדה שניתן להגיש תביעה גם לפני התגבשותו של מלוא הנזק, עולה מפסיקת בית-המשפט העליון בהקשר אחר – בסוגיית ההתיישנות. בהקשר זה נפסק כי תובע לא יכול להישמע בטענה כי הוא המתין להתגבשות מלוא הנזק על מנת להגיש את תביעתו (ר' למשל ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד(2) 82 (2010) בפס' 34).

אם היה התובע סבור כי ישנם נזקים שטרם התגבשו במלואם – היה עליו לציין מהם הנזקים הללו, ולציין האם ניתן להעריכם ולתבוע בגינם כבר עתה. אם נדרש לו מידע נוסף כדי לתבוע את מלוא נזקיו, היה עליו להבהיר מהו המידע החסר. כן היה עליו לעתור, ככל שמצא בכך צורך, לגילוי המסמכים שנדרשו לו כדי לתבוע את מכלול נזקיו כבר בתביעה הנוכחית. משהתובע לא עשה כן, דין בקשתו לפיצול סעדים להידחות.

סיכום

55. סיכומו של דבר – לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע זכאי להירשם כבעלים של 10% ממניות החברה. המניות שירשמו לזכותו של התובע ייגרעו ממצבת מניותיו של הנתבע (בהנחה שישנם בחברה בעלי מניות נוספים שלא היו חלק מההליך הנוכחי).

כל עוד לא יוסכם אחרת, אני דוחה את בקשת התובע להצהיר כי הוא זכאי להיות דירקטור בחברה או לשמש בה בתפקידים ניהוליים אחרים.

הבקשה לפיצול סעדים נדחית.

לאור מכלול המסקנות בפסק-הדין (שבמסגרתו לא כל טענות התובע התקבלו), אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובע בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ג' שבט תשפ"ב, 05 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.