1. לפניי התנגדות לבקשת ביצוע שטר חוב בסך 50,000 ₪ אשר הוגש ללשכת ההוצאה לפועל. המבקשים הם 2 מתוך 4 החייבים בתיק ההוצאה לפועל, אשר חתמו על שטר החוב האמור.
2. הצדדים התקשרו ביום 15.11.17, בהסכם שכירות לתקופת שמשכה שנתיים, לפיו שכרה החברה "שנהב פיתוח עסקי בע"מ" את המושכר. ממועד ההתקשרות החזיק בנכס הזכיין, מר אליהו יעקובוב, החתום כערב 3 על שטר החוב. הזכיין עזב את הנכס בחודש מאי 2018. החל מחודש ינואר 2019 החזיק בנכס זכיין אחר, מר שני זוהר.
3. התנגדות המבקשת 2 הוגשה באיחור אלא שהמשיבה לא טענה דבר בעניין זה ולפיכך היא אינה מתנגדת למתן הארכה המבוקשת.
4. תמצית טענות המבקש 1, כי ההסכם נחתם בידיעה שהנכס יוחזק על-ידי זכיין; כי הזכיין הוא צד להסכם; כי בתקופה שבה לא היה זכיין בנכס, מחודש מאי 2018 ועד לחודש ינואר 2019, החזיקה החברה בנכס ושילמה את כל התשלומים; כי בחודש יוני 2019 עזב הזכיין זוהר את הנכס; המבקש פנה מאז עשרות פעמים לנציג המשיבה, מר נחום דוד, על מנת לאשר את שוכר אשר ייכנס בנעליו בהתאם להסכם אך ללא הועיל; המשיבה התעלמה מפניות המבקש בטלפון ובדוא"ל ובכך הפרה את ההסכם; במקביל עורך-דין מטעם המשיבה פנה למבקש לתשלום דמי השכירות תוך התעלמות מהצעת שוכר חלופי; כי המשיבה לא פנתה לכונס הנכסים של החברה, עו"ד גיל צבע, כפי שנתבקשה על-ידי המבקש; כי תחושתו האישית של המבקש היא שהמשיבה ניהלה מו"מ עם שוכר אחר והחזיקה את החברה והערבים כבני ערובה לתשלום דמי השכירות עד שתבשיל העסקה; כי קיימת טענת קיזוז לפיה מאחר והמשיבה הפרה את ההסכם עליה לשלם לחברה ולערבים סך 60,000 ₪ פיצוי מוסכם; כי לא מוצו הליכים מול החברה החייבת העיקרית; וכי סכום שטר החוב גבוה ומצריך ביקורת שיפוטית.
5. תמצית טענות המבקשת 2, כי העבירה מניותיה למבקש 1 בחודש אפריל 2019 ומאז לא ידוע לה דבר אודות הנכס. במהלך הדיון המבקשת 2 הודתה במחצית החוב, "יש לי מחויבות על פי חוק אני אשלם חצי מהסכום" (עמ' 4, שו' 5). לפיכך ובהתאמה יינתן פסק-דין חלקי בנפרד.
6. אין חולק שעבור חודשים יוני ויולי 2019 לא שולמו דמי שכירות (ר' עמ' 1). הצדדים חלוקים בשאלה מתי הושכר בנכס לאחר, האם בחודש אוגוסט או בחודש ספטמבר 2019. עיון בהעתק התכתבות דוא"ל שצירף המבקש להתנגדות מעלה כי ביום 22.8.19 הודיע מר דוד על ביטול ההסכם, כך שלא אמור להיות חולק שלמצער עד ליום 22.8.19 לא שולמו דמי שכירות עבור חודש אוגוסט על-ידי שוכר אחר. דמי שכירות עבור כל אחד מהחודשים הוא בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, קרי 17,550 ₪ לחודש.
7. כידוע, הלכה פסוקה כי המבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ואינו רשאי להסתפק בטענות כלליות, שכן בשלב ההתנגדות יש לוודא כי אין עסקינן בטענות הגנה מופרכות או סתמיות המהוות משום הגנת בדים. (ר' בר-אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שתים-עשרה 2014, עמ' 239). כללים אלה, כך נקבע, יוצרים איזון באשר לנטל המוטל על המבקש רשות להתגונן. מצד אחד הנטל איננו רב ודי להוכיח כי ההגנה איננה הגנת בדים ומצד שני כדי לעמוד בנטל מינימאלי זה על המבקש להגיש תצהיר מפורט ומגובה במסמכים אשר מפרט בצורה קונקרטית וברורה את מהות הגנתו (שם, עמ' 241).
8. בהוראת סעיף 18(ג) להסכם הוסכם כך: "כמו כן השוכר יהא רשאי להביא בנעליו שוכר אחר, אשר ישכור את המושכר באותם התנאים של הסכם השכירות, ובכפוף לקבלת אישור מראש ובכתב ו/או בדוא"ל של המשכירה". בהוראת סעיף 22 הוסכם: "... השוכר יוכל להציע למשכיר שוכר חליפי בתנאים שלא יפחתו מתנאי הסכם זה אך בכל מקרה למשכיר שמורה הזכות אם לאשר השוכר החליפי".
9. טענת המבקש לפיה המשיבה הפרה את ההסכם בכך שלא נאותה לשתף פעולה על מנת לבחון ולאשר את אחד השוכרים הפוטנציאליים לאחר ש"פנה עשרות פעמים" (סעיף 11), נטענה בעלמא. המבקש, אשר צירף להתנגדות העתק התכתבות בדוא"ל בקשר לשיפוץ, וכן צירף העתק התכתבות דוא"ל בקשר להפרות ההסכם מצדו, לא צירף להתנגדות בדל ראיה לתמיכה בטענה בדבר עשרות פניות נטענות לאישור שוכר פוטנציאלי. גם כשנציג המשיבה טען באותה התכתבות שהמבקש נמצא בהפרה, לא הוזכר עניין השוכר המוצע ברמז. כאמור גם ביחס להעתק התכתבות בוואטסאפ. תמיכה לטענת המבקש בדיון "שלחתי לו הודעות" (עמ' 2, שו' 10) גם לא הוצגה. לא ברור אפוא כיצד יוכיח המבקש טענתו זו. לפיכך ובהתאמה, גם הטענה בדבר קיזוז פיצוי מוסכם, היא על כרעי תרנגולת.
10. המבקש משליך רוב יהבו על טענתו זו. ברם, הפניית המבקש לפסיקה בהקשר זה (פסיקה שאוזכרה בתגובה שלא ניתנה כל רשות להגישה אלא לעניין הצעת בית המשפט בלבד), אינה רלבנטית, שכן בשלב זה טענת המבקש היא בעלמא. אך ורק לאחר שיתקיים הליך שמיעת ראיות וייקבע ממצא עובדתי שלפיו המשיבה התעלמה וסיכלה אפשרות של כניסת שוכר חלופי לבקשת המבקש, יתקיים דיון בשאלה מהי הנפדות של אותה התנהלות שמנעה בחינת שוכר פוטנציאלי.
11. בטענות המבקש שלפיהן שיפץ את המושכר לא מצאתי רלבנטיות לענייננו. אשר לטענה כי יש למצות הליכים אל מול החייבת העיקרית, הרי שמהתכתבות דוא"ל שצירף המבקש עולה כי המשיבה פנתה לכונס הנכסים של החברה, עו"ד צבע.
12. על יסוד מכלול האמור לעיל, התרשמתי כי טענות המבקש כמעט שאינן מגלות כל טענת הגנה הראויה לבירור וכי הטענות הן דחוקות ועל סף הגנת בדים. עם זאת, מקובלת עליי טענת המבקש שלפיה ככל שייקבע ממצא עובדתי שלפיו המשיבה היא זו שהפרה את הוראות ההסכם דלעיל, אזי יש לכך השלכה על החוב הנטען וכן על שאלת הפיצוי המוסכם.
13. באיזון בין אלה, נמצא לייתן רשות להתגונן בכפוף להפקדה.
14. כאמור מוסכם שלא שולמו דמי שכירות עבור 2 חודשים, יוני ויולי 2019. כן כאמור ביום 22.8.19 הודיע נציג המשיבה בדבר ביטול ההסכם, כך שלא אמור להיות חולק שעבור חודש אוגוסט לא שולמו דמי שכירות למצער עד יום 22.8.19. מכאן שסכום החוב, על בסיס נתונים אלה, ולצורך ההפקדה בלבד ולא כקביעת ממצא בתיק העיקרי, הוא סך 47,552 ₪.
15. בשים לב כי פסק-דין כנגד המבקשת 2 בסך מחצית מסכום זה ניתן בנפרד, הרי שבכפוף להפקדת מחצית נוספת בסך 23,776 ₪ בקופת בית המשפט עד יום 3.1.21, תינתן למבקשים הרשות להתגונן. ככל שלא יופקד, תידחה ההתנגדות. תפ 4.1.21

ניתנה היום, י"ז כסלו תשפ"א, 03 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.