ב"כ המבקשת עוה"ד גב' גינזבורג ו- שיינברג

ב"כ המשיבים עו"ד בר אילן

לפניי בקשה לתשלום תכוף.

רקע

המבקשת נפגעה לטענתה בתאונת דרכים מיום 2.6.19, בהיותה כבת 82. המשיבה היא מבטחת הרכב הפוגע. תיעוד רפואי מלמד על כי המבקשת סבלה בעקבות התאונה מפגיעות שונות ולרבות שברים בכתף ימין, עצם השכם, צלעותיה, פניה, וכן ממספר שברים באגן ובירך ימין. המבקשת אושפזה בטיפול נמרץ וכן במחלקות האורתופדית והכירורגית, כמו גם הונשמה ונותחה בעקבות פגיעותיה בכתף ובאגן.

ביום 8.8.19 הועברה המבקשת לאישפוז במרכז הגריאטרי "פלימן" (להלן: "פלימן"). ביום 23.9.19 הועברה מפלימן להמשך שיקום סיעודי בבית האבות הבולגרי בראשל"צ וביום 30.10.19 הועברה משם למחלקה סיעודית בבית האבות "בית יולס" (להלן: "בית האבות"), בו היא שוהה גם בימים אלה.

למבקשת בת יחידה (להלן גם: "הבת"). בשנת 2016 היא מכרה את דירתה שבאחת מערי הצפון (להלן: "הדירה"), אך המשיכה להתגורר בה עובר לתאונה, בעוד הבת התגוררה במרחק כ- 130 ק"מ משם. המדובר בדירת 3 חדרים, בקומה חמישית עם מעלית. נטען כי המעלית פגומה וכי הוצא צו בטיחות המורה על הפסקת השימוש בה. לאחר התאונה עברה הבת להתגורר בדירה.

טיעוני הצדדים מצאו ביטוים בבקשה שלפניי, בתשובה לה, בעדויות המבקשת וביתה ובסיכומים. הצדדים נסמכו גם על תיעוד רפואי ואחר לתמיכה בטיעוניהם.

אין חולק כי המשיבה כבר נשאה בתשלום תכוף בסך 70,000 ₪. המבקשת טרם הגישה תביעה נגד המשיבה.

טיעוני הצדדים

לטענת המבקשת, עובר לתאונה היא הייתה עצמאית בתפקודי היום-יום והסתייעה בביצוע עבודות ניקיון "קשות" בלבד. המבקשת קיבלה סיוע מן המל"ל בהיקף 6 שעות שבועיות; היא התהלכה ללא אביזרי עזר להליכה; לא נזקקה לעזרה בניידות והתניידה עצמאית גם עם קלנועית (למבקשת רישיון נהיגה). לטענתה היא לא נזקקה לסיוע במעברים משכיבה לישיבה, או להשגחה במהלך היום, לעזרת צד ג' בבישול, רחצה או הלבשה. עם זאת היא התקשתה בטיפוס במדרגות.

מנגד, בעקבות התאונה הפכה היא לסיעודית, הרתוקה לכסא גלגלים ואינה מסוגלת ללכת אלא בסיוע פיזיותרפיסט. כעולה ממסמך מיום 7.6.20 מטעם עו"ס בית האבות, המבקשת אינה מסוגלת להניע את כסא הגלגלים בעצמה והיא נזקקת לעזרה בהלבשה ורחצה, כמו גם בהתפנות לשירותים. עוד ציינה העו"סית כי המבקשת אמנם השתלבה חברתית אך היא שרויה בדיכאון ו"אבל" על עצמאותה שנגזלה ממנה. תוכן דומה עלה מדו"ח סיעודי קודם, של פלימן. המבקשת טענה כי אמנם התקבל אישור להעסקת עובד זר, אך מצבה מחייב את הישארותה בבית האבות. שהייה בדירה מחייבת התאמות ובפועל תביא ל"כליאתה". במכתב אחר (נרשם בשגגה כי מועדו 30.10.20) ציינה עו"סית בית האבות כי בשל מצבה של המבקשת, מומלץ כי היא תיוותר בסביבה חיונית אנושית המציעה לה קשרים חברתיים.

באשר למקורות מימון ציינה המבקשת, כי אין ברשותה כל מקור הכנסה זולת קצבת זקנה של המל"ל בסך כ- 3,300 ₪ לחודש. היא אינה מבוטחת בביטוח סיעודי או אחר ומשרד הבריאות דחה את בקשתה לסיוע במימון אשפוז סיעודי בשים לב לזכאותה על פי דין לקבלת סיוע מן המשיבה. עלות שהותה של המבקשת בבית האבות היא בסך כ- 16,500 ₪ לערך, לחודש. סך דומה שולם לבית האבות הבולגרי בו שהתה. המבקשת הוסיפה וטענה כי נגרמו ויגרמו לה הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה שונות שכן היא נזקקת להמשך בירורים רפואיים מחוץ לבית האבות. בנוסף נגרמו ויגרמו הוצאות קיום חודשיות שכן התשלום לבית האבות אינו כולל הוצאות בגין תרופות, מספרה, מוצרי הגיינה וכיוצ"ב.

לטענת המבקשת, מאז פברואר 2020 היא נמנעה מלשלם את דמי השכירות לבית האבות, בשל חסרון כיס. משכך היא מצויה ביתרת חוב של כ- 82,500 ₪. באם לא יוסדר החוב היא תפונה. בשים לב לכל האמור, כמו גם להוראות הדין באשר לתכליתו של התשלום התכוף, עותרת המבקשת לפסוק לה תשלום סך 200,000 ₪ וזאת לשם כיסוי הוצאותיה עד לתום שנת 2020.

לטענת המשיבה, בקשת המבקשת נסמכת על הסתרה מכוונת של נתונים מהותיים, אשר אלמלא חקירתה הנגדית היו אלה נותרים באפילה. כך נעשה "בניסיון נואל לייצר מניפולציה רגשית" על בית המשפט.

בניגוד לטיעוני המבקשת, עוד בטרם התאונה היא הייתה "מוגבלת קשות" בניידותה, בתפקודה היומיומי ובצורך השוטף בקבלת עזרת צד ג'. כך עולה מתיעוד שעיקרו במהלך כשנתיים עובר לתאונה. זה מלמד בין היתר על נפילות חוזרות, סחרחורות כרוניות ושליטה לא מלאה על הסוגרים. תיעוד רפואי מיום 3.4.19 (כחודשיים עובר לתאונה) מלמד על הערכת תפקוד חסר: נמצאה "בעיית IADL" (אחד המבחנים לבדיקת זכאות לקצבת שירותים מיוחדים). צוין כי המבקשת זקוקה לעזרה בהגשת אוכל, תלויה בזולת ברחצה, זקוקה לסיוע בהלבשה, היא עצמאית חלקית במעברים ובהליכה ותלויה בזולת בעלייה במדרגות. לסתירות בין נתונים אלה לטיעוני המבקשת לא ניתן הסבר סביר בחקירתה הנגדית. האישור שמיום 7.6.20 מבית האבות מגמתי והוא ניתן בשל אינטרס בית האבות להותיר את המבקשת תחת קורתו. מכאן טענת המשיבה לפיה אין לייחס לתאונה בלבד את מצבה הנוכחי של המבקשת, שאינו שונה באופן קיצוני ממצבה עובר לתאונה.

המשיבה סבורה כי מקומה של המבקשת בביתה, היא סביבתה הטבעית, גם אם נדרשות התאמות מסוימות לשם כך. אין כל הצדקה רפואית להמשך שהייתה בבית האבות דווקא, המהווה פרבילגיה בלבד וניסיון לקבוע עובדות בשטח בהליך העתיד לבוא. ביתה, שאינה עובדת בעת הזו, יכולה לסעוד אותה למצער בשלב הראשוני של חזקתה. אין כל הצדקה לחייב את המשיבה במלוא עלות השהיה בבית האבות אלא אך ברבע מעלות זאת.

באשר למקורות המימון, הפנתה המשיבה לכך כי בת המבקשת קיבלה עם פיטוריה מעבודתה סך אותו לא פירטה, דמי אבטלה למשך חצי שנה בסך 7,000 ₪ בחודש, ברשותה קרן השתלמות בה כ- 18,000 ₪ וכן קצבת הכנסה בסך כ- 2,000 ₪ בחודש. בנוסף, עם מעבר הבת לדירה נחסכו ממנה דמי השכירות אותם שילמה במקום מגוריה הקודם. אלמלא מעבר זה יכולה הייתה המבקשת להשכיר את הדירה.

יש לדחות את בקשת המבקשת למימון הוצאות אישפוז וטיפול שכן הדבר לא בוסס ראייתית וממילא לא פורט סך חודשי לשם כך והכל בשים לב לכך כי חזקה כי המבקשת מקבלת מקופת החולים את צרכיה בהקשר זה. הוצאות הבת אף הן לא הוכחו.

לאור האמור עותרת המשיבה לפסיקת סך שאינו עולה על 30,000 ₪.

דיון והכרעה

סוגיית התשלום התכוף מוסדרת בסע' 5- 5ז לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, וכן בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), תשמ"ט- 1989.

תכליתו של הסדר התשלום התכוף להחיש תשלום לנפגע בגין צרכי הריפוי, הסיעוד והמחיה שלו, בהליך מהיר ופשוט של מתן סעד זמני. די בכך שבית המשפט יסבור כי לכאורה זכאי המבקש לפיצויים והחלטתו בעניין זה אינה מהווה מעשה בית דין ביחס לתביעה העיקרית. המדובר במתן סעד דחוף שאין להתלותו אלא בהתקיים ספק של ממש בזכאות הנפגע [רע"א 9275/03 פינטו נ' יונה, פ"ד נח(2), 295]. לעניין חישוב צרכי המחייה קבע המחוקק מאזן טכני בין הכנסות הנפגע מכל מקור שהוא (עד לתקרת ההכנסה המירבית); הוצאותיו מתוך אותה הכנסה עובר לתאונה והכנסותיו לאחר התאונה, מכל מקור אחר [סע' 5(ב)(2) לחוק הנ"ל ולתקנה 3(ב) לתקנות הנ"ל].

ולענייננו.

ראש וראשון יש לציין כי כעולה מן התיעוד הרפואי, המבקשת נפגעה בתאונה באופן משמעותי, ואין ספק לדידי כי פגיעותיה קשות עליה בהכרח, וקל וחומר בשים לב לגילה.

קיים פער, לעיתים משמעותי, בין טיעוני המבקשת ולבין התיעוד הרפואי, המלמד על כי מצבה עובר לתאונה לא היה שפיר במידה לה טענה. דעתי אינה נוחה מכך וטוב היה לו נמנעה המבקשת מהפרזה בהקשר זה.

על אף האמור, הציווי "אל תשליכני לעת זקנה" (תהילים עא, ט) הוא נר לרגלי בית המשפט. אין משמעות הדבר כי יש לגרוע מזכויות המשיבה וטיעוניה, ועם זאת, מקום בו קיים ספק באשר לטיב צרכי המבקשת, היקפם וסוגם, תיטה הכף לעברה לקולה, תוך בחינה זהירה ומידתית של סבירות בקשותיה.

משכך, כוחן של חלק מטיעוני המשיבה מוגבל מטבען. חזקה כי התאונה ופגיעותיה הרעו את מצבה הרפואי, הנפשי והתפקודי של המבקשת, אף אם לא ברור עד כמה. בשלב בראשיתי זה של ההליך, בטרם הוגשה תביעה והתקבלו חוות דעת מומחים, אין בידי בית המשפט כלים לקבוע כי שהיית המבקשת בבית האבות אינה מחויבת מציאות, כטענת המשיבה. בהתאמה, אין בידו לבסס קביעה כבר עתה בדבר חובת המבקשת להקטין את נזקיה ע"י מעבר לדירה, היא בית מגוריה עד לתאונה. אף לא ידוע וברור כיצד עליה לעשות כן (בהעדר, למשל, חוות דעתו של מומחה שיקום). בד בבד, המלצת העו"סית של בית האבות בדבר נחיצות הקשרים החברתיים (בניגוד לבדידות האינהרנטית שבמגורים בדירה) מתיישבת עם השכל הישר וניסיון החיים. הנחת היסוד בשלב זה היא, כי שהיית המבקשת בבית האבות מיטיבה עימה ומתבקשת. אין בהפרזתה באשר לטיב מצבה עובר לתאונה כדי לגרוע מן האמור.

בחינת כלל הנתונים מעלה כי יש לאמוד את צרכיה החודשיים של המבקשת בסך כולל של כ- 17,000 ₪. נתתי דעתי לסך שכבר שולם ע"י המשיבה. הכנסתה היחידה של המבקשת היא בסך כ- 3,300 ₪ כאמור. לאחר שנתתי דעתי לנתונים שהוכחו בדבר מצבה הכלכלי של הבת, לא מצאתי לקבוע כי עליה לתמוך כלכלית באימה.

ניתן לקבל מחד גיסא, כי למבקשת הוצאות מסוימות שאינן מכוסות בגדרי התשלום התכוף. מאידך גיסא לא ניתן להתעלם מטיעוני המשיבה באשר למצבה של המבקשת עובר לתאונה. באיזון בין אלה מצאתי לקבוע כי סך התשלום התכוף יבוסס על חיוב המשיבה בתשלום חודשי בסך 14,000 ₪ לחודש. בהינתן האמור, ישולם סך זה במכפלת החודשים פברואר 2020 (כולל) ועד לתום שנת 2020, קרי 11 חודשים ובסה"כ- 154,000 ₪. לסך זה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% והאגרה כפי ששולמה (להלן יחד: "הסך"). הסך ישולם בתוך 21 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

בסיפא הדברים יצוין כי יש לברר את התובענה בהקדם האפשרי וביעילות ככל הניתן. בהתאם ולאור

תקנה 9(ד) לתקנות אני מורה בזה כי כתב התביעה יוגש עד לא יאוחר מיום 7.9.20.

ניתן היום, כ"ז תמוז תש"פ, 19 יולי 2020, בהעדר הצדדים.