1. התובע, מר רחמים שפריר, מתגורר בבית המצוי ברחוב בר אילן 17, בתחומי העיר כפר סבא, אשר גובל בחצר ובמגרש הספורט של בית הספר ע"ש גולדה מאיר. בין התובע לבין הנתבעת, עירית כפר סבא, נתגלע סכסוך מר בקשר עם פעילות בית הספר, שאין זה המקום לפרטו. יאמר, בתמצית, כי סכסוך זה הוביל להליכים משפטיים רבים, חלקם תלויים ועומדים.
2. בתביעה המונחת לפניי טוען התובע, כי בגבולה הצפוני של חלקת ביתו, בתחומי בית הספר, נטועים עצי מכנף נאה המתנשאים לגובה של 4-5 קומות, אשר לא נגזמו כנדרש ע"י הנתבעת. נטען, כי כפועל יוצא של האמור, ענפי העצים חודרים ומכסים את תחומי המרחב הצדי שבגבול החלקות, וכי צמרות העצים אף חודרים צפונה מעבר לקו גבול החלקות. על פי הטענה, כפועל יוצא של האמור, בכל אירוע של רוח או גשם, משילים העצים מצבורי ענפים, עלים ותרמילי זרעים. נטען, כי לא זאת אף זאת, אלא שתרמילי הזרעים השרישו שורשים חזקים ונבטו בתוך חצר התובע והצמיחו שתילי עצים שקשה להסירם. נטען עוד, כי העצים, שכאמור מתנשאים לגובה רב, גורמים להצללה, כאשר ההצללה, בצירוף לנשורת העצים, גרמו להתנוונות וקמילה של משטח הדשא בחצר האחורית של בית התובע. נטען גם, כי השרף מהעצים ומענפי העצים שנשרו לחצר גרמו לצמיחת פטריות ולהיווצרות של ירוקת וכתמים שחורים על גבי הריצוף והמדרגות של שביל הגינה אשר אינם ניתנים לניקוי והסרה בפעולות קונבנציונאליות. על פי הטענה, באותו האופן גרם השרף לצמיחת פטריות ולכתמים שהשחירו גם את גג הרעפים של הבית. התובע טוען עוד, כי בשטח המדרכה שבחזית ביתו נטועים עצי דקל, אשר ענפיהם היבשים לא נגזמו והוסרו על ידי הנתבעת, וכי לפיכך בכל אירוע של רוח, עצי הדקל משירים ענפים וגדמי ענפים לחצר ביתו של התובע, באופן המהווה סכנה בטיחותית של ממש. את תביעתו משתית התובע על עוולות מטרד ליחיד, רשלנות והפרת חובה חקוקה.
3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המונחים לפניי ושקלתי את טענות הצדדים, מוצאת אני לנכון לדחות את התביעה.
4. ודוק. מטרד ליחיד מוגדר בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בזו הלשון:

"(א) מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.

ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על הפרעה לאור שמש".

1. ברע"א 537/08 טניה קגן נ' יצחק אוניקול [פורסם בנבו] (16.9.08), נקבע ביחס לעוולת המטרד, כי:

"קיומה נבחן על-פי אמת מידה אובייקטיבית ביחס לתוצאות המעשה לגבי האדם המוטרד, ולא ביחס לטיבו של המעשה עצמו, הוא אשר קובע את דבר קיומו או היעדרו של "מטרד"..".

1. בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785 (1976) (להלן: עניין אתא), נפסק לגבי המינוח "הפרעה", כדלקמן:

""הפרעה", משמע כי קיומה, מידתה ועצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר, מכאן, כי הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בביצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להימנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בביצוע מטרד... שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק, ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת... שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי... טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם...אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין, השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים, מתחייבת על-כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר ואינו מגיע כדי "הפרעה ממשית".

1. כאמור לעיל, ההפרעה, מכוח סעיף 44 לפקודת הנזיקין, חייבת להיות מוחשית, כאשר מידתה נמדדת על-פי אמת המידה של זכות התובע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם. אין בפנינו, אפוא, אמת מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ועת, אלא יש לבחון מה סביר בנסיבות המקום והזמן, ובחינת הסבירות נעשית על-פי אמת מידה אובייקטיבית. טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה מצויים והחברה השוכנת בה, כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם.
2. בענייננו, כאמור, טוען התובע, כי העצים גורמים לו למטרד קשה, עקב נשירת עלים, תרמילי זרעים ופרחים על המדרכה, המדרגות והגג. נטען עוד, כי תרמילי הזרעים השרישו שורשים חזקים ונבטו בתוך חצר התובע והצמיחו שתילי עצים שקשה להסירם. עוד נטען, כי תפרחת העץ גרמה לפטריות ולהיווצרות של ירוקת וכתמים שחורים על גבי הריצוף והמדרגות של שביל הגינה וגג הרעפים של הבית. דא עקא, התובע לא צירף כל חוות דעת מקצועית לביסוס טענתו, כי שורשי העץ השתרשו; כי הדשא נהרס כתוצאה מעץ המכנף; כי עלי העץ והתפרחת הם שהביאו לפטרת ולכתמים, וכיו"ב. במצב דברים זה, כשל התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין מצבורי ענפים, עלים, תפרחת וזרעים מעצי המכנף. בהתאם לכך, גם אין תחולה בענייננו לכלל הראייתי "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). ויודגש. אין מקום להפוך נטל ההוכחה מקום בו אין קושי ראייתי לתובע להביא ראיות לנטען באמצעות חוות דעת מומחה מטעמו, שכן הרעיון העומד מאחורי כלל "הדבר מעיד על עצמו" הינו מתן סיוע לתובע מקום שהראיות בדבר רשלנותו של הנתבע מצויות בידיו של זה האחרון, או שעה שאין כל אפשרות להשיגן על ידו ולא אחרת.
3. יובהר, כי אין בתמונות הרבות שצירף התובע לכתבי טענותיו כדי להחליף חוות דעת מומחה, בנסיבות. ודוק. אמנם, התביעה דנן מתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות, בו ישנה גמישות בסדרי הדין, אולם גם בהליך זה חל על התובע נטל השכנוע, החובה להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה". בהתאם לכך, היה על התובע להוכיח, כי הנזקים הנטענים בביתו ובחצרו מקורם בעצים נשוא ענייננו. התובע לא עמד בנטל כאמור; לא הוכח, כי עצי מכנף השתרשו בגינה; לא הוכח כי הפטרת, ככל שקיימת, במדרכה ובגג, מקורה בתפרחת העצים; לא הוכח כי הדשא התנוון ונהרס כתוצאה מנשורת העץ.
4. הדברים מקבלים משנה תוקף שענה שהתובע טוען בסיכומיו, כי לפי ייעוץ אגרונומי שקיבל, ציאנובקטריה שחורה, עקב פיגמנט 'סכיטונימין', המצוי על גבי תרמילי הזרעים ובתוך ראשי התרמילים, היא שגרמה להשחרת ריצוף השיש והמדרגות של הכניסה לבית ולהשחרת הרעפים. העובדה שהתובע לא טרח להעיד את אותו אגרונום עלום שם פועלת, בנסיבות, לחובתו, שהרי במצב דברים זה חל הכלל הראייתי לפיו אי-הבאת ראיה רלבנטית פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהביאה, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובתו (ראו, בין רבים: ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (1993); ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס חורי נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (4.4.12); ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן [פורסם בנבו] (26.8.12); יעקב קדמי, על הראיות: הדין בראי הפסיקה חלק רביעי, עמ' 1892-1891 (2009)).
5. כאן המקום לציין, כי בדיון לפניי העלה התובע טענה חדשה, לפיה לא היה מקום מלכתחילה לשתול העצים נשוא ענייננו, מסוג מכנף נאה, בסמוך לבתי מגורים, וזאת בשל טיבם וטבעם של עצים אלה. מעבר לעובדה שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה ומהווה הרחבה חזית אסורה, הרי שגם טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל חוות דעת מקצועית. יובהר, בהקשר זה, כי אין בציטוט מוויקיפדיה, כמו גם בציטוט גורמים עלומים מפורטל כזה או אחר, או מאתר משתלה כזו או אחרת, אשר כלל לא הגישו חוות דעת או התייצבו לדיון, כדי להחליף חוות דעת מקצועית ומכל מקום, אגרונום העירייה, מר אמיתי לביא, שלל טענה זו מכל וכל בעדותו לפניי (פרוטוקול הדיון מיום 9.12.20, עמ' 6 ש' 14-15).
6. בסופו של דבר, לא מוכיח התובע דבר, זולת כי נשורת מהעצים מגיעה לחצרו. לא מצאתי כי די בכך כדי לבסס קיומו של מטרד ו/או כי יש באמור משום רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה.
7. ודוק. נכון הוא כי נפילת עלים, פירות עץ וכיו"ב, מעצים המצויים בחצר בית הספר, יכולה לגרום לאי נוחות, אך עדיין אין בכך בכדי הפרעה ממשית ומוחשית. כפי שנפסק: "אחריות בנזיקין עולה רק מקום בו הפגיעה או הסיכון עולים על מה שהאדם נדרש לשאת בו, בנסיבות הענין: סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים ..." (ראו עניין אתא).
8. עיינתי בכתב ההגנה ובצרופותיו, אשר מהם עולה כי מדובר בעצים המטופלים באופן תדיר. הבאתי בחשבון גם, כי המדובר בעצים שניטעו לפני שנים רבות בקרקע ציבורית, וכי קיומם של עצים ברחבי העיר הינו לתכלית ראויה בעלת חשיבות רבה. על רקע האמור, לא מצאתי כי יש בגובה העצים, או אף בנשירת עליהם ותפרחתם בכדי לפגוע בזכות התובע לתנאי חיים הוגנים ואנושיים, או בכדי להוות מטרד כזה המהווה הפרעה של ממש, לשימושו הסביר במקרקעין או להנאה סבירה מהם, אלא כל שנדרש התובע הוא לתחזק באופן שוטף את חצרו. יש לזכור, כי התובע הוא שבחר להתגורר בבית פרטי עם חצר. ככל שמדובר בנשירת עלים או ענפים וכו', כל הנ"ל הם במסגרת הסיכונים הטבעיים שיש לאדם המתגורר בבית עם חצר הגובלת בחצר אחרת, כאשר טאטוא וגריפת עלים ופרחים הם דבר שבשגרת התחזוקה של כל בית פרטי. ואמנם, לאורך השנים לא פנה התובע אל הנתבעת בטרוניה ביחס לעצים, למעט פנייה אחת משנת 2013, באופן המדבר בעד עצמו.
9. הדברים שנאמרו לעיל יפים גם בכל הנוגע לטענות התובע ביחס לעצי הדקל, טענות שאף הן נטענו בעלמא וללא תימוכין. יוער, בקצרה, כי מכתב ההגנה עולה, כי עצים אלו, מסוג וושינגטוניה חסונה, מטופלים אף הם באופן שוטף.
10. בסיכומיו, העלה התובע טענה חדשה, לפיה העצים האמורים מהווים מקור משיכה למכרסמים ולציפורים. טענה זו הינה, אף היא, בבחינת הרחבת חזית אסורה, וממילא לא נתמכה בכל ראיה מקצועית. יובהר, גם בהקשר זה, כי אין בציטוט מוויקיפדיה ו/או מספרות מקצועית כזו או אחרת כדי להחליף חוות דעת מקצועית, ביחס לעצים נשוא ענייננו, והיותם בבחינת מטרד או סכנה לציבור.
11. כאמור, התובע טוען עוד, כי עצי המכנף גרמו להצללה שפגעה במדשאה. מסעיף 44(ב) לפקודת הנזיקין, אשר צוטט לעיל, עולה, כי הפרעה לאור השמש יוצאת מתחולת סעיף 44 לפקודה ועניינה מוסדר במסגרת סעיף 48 לפקודה, הקובע כך:

"אדם עושה עוולה אם הוא מונע, על ידי חסימה או בדרך אחרת, מבעל מקרקעין או מן התופש אותם ליהנות מכמות סבירה של אור שמש, בהתחשב עם מקומם וטיבם של המקרקעין, לאחר שהבעל או התופש או מי שקדמו להם בזכויות אלו נהנו ברציפות מאור זה – שלא לפי תנאי חוזה או הסכם – לפחות חמש עשרה שנים שקדמו בתכוף לחסימה או למניעה".

1. בענייננו, התובע כלל לא עמד בנטל להוכיח הפרעה לאור השמש, משלא תמך התביעה בחוות דעת מומחה. ממילא, התובע לא הוכיח הנאה רצופה מהאור, לפחות 15 שנה שקדמו בתכוף לחסימה הנטענת על ידי התובע – חסימה שכאמור כלל לא הוכחה – נהפוך הוא; מכתב ההגנה עולה, כי היתר הבנייה לביתו של התובע הוצא בשנת 1980, כשנתיים לאחר קבלת היתר בנייה לבית הספר, וכי העצים נשוא ענייננו ניטעו לפני עשרות שנים, כפי שאף מאשר התובע בסיכומיו, כאשר העצים בגובהם הנוכחי מאז שנת 2005.
2. בדיון לפניי העלה התובע טענה חדשה, לחסימת האוויר. טענה זו, אף היא, מהווה הרחבת חזית אסורה ומכל מקום, גם בעניין זה היה מצופה מהתובע לתמוך את טענותיו בחוות-דעת מומחה בתחום, אשר יחווה דעתו לגבי מהירות הרוח באזור, השפעת העצים על מהירות זו, אם בכלל, וכיו"ב. דא עקא, התובע לא תמך את טענתו בעניין בחוות-דעת, ומשכך, לא הוכחה טענתו בנידון.
3. בהינתן מכלול האמור, לא עלה בידי התובע לבסס קיומו של מטרד ו/או להצביע על רשלנות מצד הנתבעת בטיפול ובגיזום העצים ו/או הפרת חובת חקוקה. די באמור עד כה כדי להביא לדחיית התביעה.
4. מעבר לנדרש אוסיף, כי התובע כלל לא הוכיח את נזקיו הנטענים, עת לא צירף לכתב התביעה חוות דעת שמאי לביסוס טענתו ביחס לנזקים שנגרמו לו, ובכלל זאת עלות החלפת המדשאה. בהקשר אחרון זה מוצאת אני לנכון לציין כי סכום הנזק הנתבע מבוסס על התקנת דשא סינטטי בגינה, אשר אין חולק כי כלל לא היה בנמצא עובר לאירוע נשוא התביעה וכאשר לא הוצגה כל חוות דעת מקצועית לביסוס הטענה, כי מצב הגינה לא מאפשר התקנת דשא רגיל. כידוע, בהתאם לדין, על הניזוק חלה החובה להשיב המצב לקדמותו, הא ותו לא. רוצה לומר, ככל שהייתה נמצאת הנתבעת אחראית לנזק, היה עליה לפצות את התובע בסכום שיאפשר לתובע להחזיר את מצב הגינה למצבה עובר לאירוע. ברם, כאמור, לא הוצגה בפני כל חוות דעת שמאית לביסוס האמור. כאן המקום לציין, כי הצעת מחיר להתקנת דשא סינטטי, במסגרתה ציין גורם עלום שלא הובא למתן עדות, כי לא מומלץ להניח משטח דשא טבעי במקום, אינה בבחינת חוות דעת מקצועית כאמור. בסופו של דבר, כל שצירף התובע להוכחת נזקיו הם אישורי קבלת תשלום, בכתב יד, מגורמים שונים אשר ניקו את חצרו, הא ותו לא.
5. לפני סיום מוצאת אני לנכון להתייחס לטענת התובע, לפיה בעבר דאגה הנתבעת לגזום את העצים, כאשר רק בעקבות הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, חדלה מלעשות כן. מעבר לכך שטענה זו נסתרת מצרופות כתב ההגנה המלמדות על טיפול שוטף בעצים, הרי שיש לזכור, כי בשנים האחרונות התחדדה החשיבות בשמירה על הגנת הצומח והסביבה, ובכלל זאת הימנעות מכריתת עצים וגזימתם שלא לצורך. כך גם בענייננו.

סוף דבר

1. התביעה נדחית בזאת.

בשולי הדברים אציין, ביחס לבקשתו של התובע – כפי שמצאה ביטוי בפרק הסיכום לסיכומי התשובה מטעמו – להתיר לו הגשת ראיות נוספות, ככל שבית המשפט ימצא כי אין די בראיות שהציג כדי להביא לקבלת התביעה, כי דין בקשה זו להידחות מכל וכל. ודוק. להליך זה הוקצה זמן שיפוטי ארוך מהרגיל ואין מקום לפתוח ההליך מחדש, לאחר השלמתו, על מנת לאפשר לתובע מקצה שיפורים. על התובע, כמי שהליכים משפטיים אינם זרים לו, היה להיות ער לכך, כי עליו הנטל להוכיח התביעה שהגיש ומשכשל בכך, דין התביעה להידחות.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין ההליך בסך 1000 ₪. בפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון את הזמן השיפוטי החריג בהיקפו אשר הוקצה להליך זה.

הסכום האמור ישולם לנתבעת בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תואיל להמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"א, 30 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.