1. ראשיתו של הליך זה בבקשה לביצוע חמישה שיקים משוכים מחשבון הנתבעת שהגישו התובעים בלשכת ההוצל"פ בחדרה: ארבעה שיקים על סך של 5,600 ₪ כל אחד, למועדי פרעון 12.3.2019, 10.4.2019, 13.5.2019 ו - 10.6.2019 ושיק חמישי על סך של 16,800 ₪, למועד פרעון 26.11.2019. כל השיקים חוללו משניתנה לגביהם הוראת ביטול.
2. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיקים, בה טענה כי אלו נמסרו לתובעים במסגרת הסכם שכירות שנחתם ביום 17.8.2017 בין הצדדים (להלן: ההסכם), ולפיו השכירו לה התובעים בית קרקע בפרדס חנה - כרכור (להלן: הבית) לתקופה שבין 10.9.2017 ל - 9.9.2019, עם אופציה להארכת תקופת השכירות בשנה נוספת. דמי השכירות החדשיים הועמדו על סך של 5,600 ₪. נטען, כי במסגרת זו מסרה לידי התובעים 24 שיקים על סך של 5,600 ₪ וכן שיק בטחון על סך של 16,800 ₪. לטענתה, ביום 31.1.2019 הודיעה לתובעים על רצונה לסיים את תקופת השכירות ולעזוב את הבית, ובהתאם לחובתה על פי סעיף 6 להסכם, היא השקיעה מאמצים רבים בנסיון למצוא שוכר חלופי שייכנס במקומה לבית; אלא שלטענתה, התובעים סיכלו מאמציה אלו, כאשר הודיעו לכל המתעניינים שהפנתה להם, כי הם אינם יכולים להתחייב לתקופת שכירות של למעלה מחדשיים, שכן הבית מיועד למכירה. בנוסף דרשו ממנה לשלם את דמי השכירות עד לתום תקופת האופציה. לטענתה, ביום 1.4.2019, בחלוף שני חדשי ההודעה המוקדמת על פי ההסכם, פינתה את הדירה והותירה אותה מסויידת ונקיה. בחודש יוני 2019, טענה, הושכר הבית לשוכרים חדשים. חרף זאת דרשו ממנה התובעים סכומי עתק, וזאת על אף שלאחר הגשת השיקים לביצוע שילמה להם סך של 16,800 ₪ עבור שלושה חדשי שכירות. מכל אלו עתרה המבקשת לקבל את התנגדותה.
3. בדיון בהתנגדות הסכימו התובעים, בהמלצת בית המשפט, ליתן לנתבעת רשות להתגונן. בעקבות זאת הגישו הצדדים כתבי טענות מותאמים למסלול דיון מהיר ותצהירי עדות ראשית. התקיים דיון הוכחות אחד, בו העידו התובעים והנתבעת, ובסיומו סיכמו באות-כוחם של הצדדים את טענותיהן בעל-פה.

טענות התובעים וראיותיהם

1. כתב התביעה הוגש בעילה חוזית, כספית ונזיקית והועמד על סך של 36,245 ₪.

בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית מטעמם טענו התובעים, כי רכשו את הבית במיטב כספם והתגוררו בו מספר שנים עם משפחתם, עד אשר החליטו, משיקולים כלכליים, להעמידו להשכרה ולעבור לבית יקר פחות ביישוב קציר. לטענתם, הם השכירו את הבית לנתבעת, שהציגה עצמה בפניהם כמטפלת בעלת קליניקה עצמאית, המעוניינת לשכור את הבית לתקופה ארוכה. לטענתם, ביום 9.3.2019 הודיעה להם הנתבעת, לתדהמתם, בהודעת וואטסאפ, כי עזבה את הבית וכי השיק המיועד לדמי השכירות של חודש מרס 2019 לא יכובד בבנק. בנוסף נתנה הוראת ביטול לשיקים המיועדים ליתרת תקופת השכירות. לאחר שקיבלו מכתב מבא כוחה של הנתבעת, נאלצו לפנות לעורכת דין מטעמם. הליכי פשרה לא צלחו. עוד נטען, כי הנתבעת הותירה אחרי חובות בסך של 1,568 ₪ עבור מים וארנונה ובסך של 293 ₪ עבור חשמל. כן השאירה בית מוזנח עם שאריות זבל ופריטי ציוד בגינה, שלא פונו אלא בחודש מאי 2019. בלית ברירה נאלצו התובעים לנקות את הבית בעצמם, וכן להעמידו שוב להשכרה, עד אשר עלה בידם לבסוף לחתום ביום 14.6.2019 על הסכם עם שוכרים חדשים, לתקופת שכירות החל מיום 1.7.2019. הם אישרו, כי לאחר הגשת השיקים לביצוע קיבלו מהנתבעת (באמצעות צד שלישי) סך של 16,800 ₪, אולם לא היה בסכום זה, לטענתם, כדי לכסות את הנזקים אשר הסבה להם הנתבעת עקב התנהלותה ונטישתה את הבית ואת הנזקים שהותירה בו אחריה. התובעים אישרו, כי בחודש ינואר 2019 ביקשה מהם הנתבעת לדחות את הפקדת השיק המיועד לדמי השכירות של אותו החודש עקב קשיים כלכליים, וכי בחודש פברואר 2019, במהלך פגישה מקרית בין התובעת ובין הנתבעת, אמרה לה האחרונה כי היא מתקשה לעמוד בדמי השכירות וכי ייתכן שתאלץ למצוא שוכר אחר במקומה ולעזוב; בנוסף, במשך שבועות ספורים הפנתה אליהם מספר שוכרים מתעניינים. רק אז הבינו התובעים כי בכוונת הנתבעת לסיים את תקופת השכירות, ואולם היא לא הודיעה להם על כך במפורש ובאופן מסודר, לא כל שכן בכתב, ואף לא מסרה להם מועד ברור לעזיבת הבית. לטענתם, הנתבעת הפנתה אליהם ארבעה שוכרים מתעניינים בלבד, אולם הדבר לא הבשיל לכדי הסכם שכירות. התובעים כפרו בכך שמסרו לשוכרים המתעניינים כי הבית עומד להשכרה לתקופה קצרה בלבד, וטענו כי אמרו לכל מתעניין כי ייכנס בנעליה של הנתבעת, קרי, כי יוכל לשכור את הבית לכל חדשי תקופת השכירות המקורית שנותרו וכן לשנת האופציה. הם הודו, כי בתחילת תקופת השכירות של הנתבעת שקלו למכור את הבית, אולם לאחר שזכו לחוסר שיתוף פעולה מצדה בתיאום ביקורים של רוכשים פוטנציאליים, החליטו להשהות את תכניות המכירה עד לתום תקופת השכירות של הנתבעת; כך שבפועל, במועדים הרלוונטים לתביעה, הבית כלל לא עמד למכירה. עוד טענו התובעים, כי עקב אי תשלום דמי השכירות על ידי הנתבעת, שהיו אמורים לממן את המשכנתא שנטלו בשעתו, הם נאלצו ליטול הלוואה של 30,000 ₪ על מנת לעמוד בהתחייבויותיהם ובהוצאות הרבות שנכפו עליהם.

מכל אלו נטען, כי הנתבעת הפרה את ההסכם בחוסר תום לב, התנערה מחובותיה החוזיות והסבה לתובעים נזקים כבדים.

1. התובעים עתרו לחייב את הנתבעת בסכומים הבאים:

א. הפסד דמי שכירות מיום 9.3.2019 ועד 1.7.2019 - סה"כ 20,496 ₪;

ב. חוב ארנונה ומים - 1,568 ₪;

ג. חוב חשמל - 293 ₪;

ד. הוצאות רכישת אדמה לשיקום הגינה - 600 ₪;

ה. הוצאות ואובדן שעות עבודה לצורך השכרת הבית מחדש - 11,367 ₪;

ו. הוצאות שכר טרחת עו"ד טרם הגשת התביעה - 5,850 ₪;

סך הכל: 40,174 ₪, ובניכוי הסך ששולם לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ - 16,800 ₪, סך הכל: 23,374 ₪, כאשר סכום החוב בתיק ההוצל"פ נכון למועד הגשת התביעה הוא: 28,306 ₪.

לכך ביקשו התובעים להוסיף סך של 2,340 ₪ - הוצאות נקיון וצביעת הבית, ופיצוי בשיעור של דמי שכירות לחודש בגין עגמת נפש - 5,600 ₪, סך הכל - 36,245 ₪, הוא סכום התביעה.

1. לכתב התביעה צורפו, בין השאר, תכתובות הוואטסאפ בין הצדדים; חילופי המכתבים של באי כוחם; חשבונות מים וארנונה; פירוט השעות והפעולות שהשקיעו התובעים בכל הקשור להשכרת הבית ולהליכים המשפטיים מול הנתבעת; חשבוניות עבור נקיון, אדמה ושכר טרחת עורך הדין. בהמשך צורפו, בהסכמת הצדדים, תכתובת בין התובעים ובין המועצה המקומית בקשר לרישום חשבונות המים והארנונה וחשבוניות שהוציא התובע עבור מתן שירותי הדרכה.

טענות הנתבעת וראיותיה

1. בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית מטעמה חזרה הנתבעת על טענותיה בהתנגדות והוסיפה, כי שילמה לתובעים את הסך של 16,800 ₪, לאחר הגשת השיקים לביצוע, רק משום שהם הילכו עליה אימים ולמעשה לא היתה חייבת לשלם להם סכום זה כלל, שכן הם אלו שסיכלו את השכרת הבית לשוכרים חלופיים. לטענתה, כבר כחדשיים לאחר תחילת תקופת השכירות העמידו התובעים את הבית למכירה, בחצרו הועמד שלט "למכירה", ובמשך שנה וארבעה חדשים הגיעו אליו רוכשים פוטנציאליים רבים. למרות הטרחה, כך טענה, שיתפה פעולה ואיפשרה לכל המתעניינים להיכנס לבית, אפילו כאשר היא עצמה לא נכחה במקום בעת הביקורים.

לטענתה, במהלך פגישה עם התובעת ביום 16.1.2019 היא הודיעה לה על כוונתה לסיים את תקופת השכירות בשל קשיים כלכליים, ומאז השקיעה מאמצים בלתי נדלים למציאת שוכרים חלופיים; אלא שהתובעים הם אלו שסיכלו זאת, משהודיעו למתעניינים כי השכירות הינה קצרת-טווח, שכן הבית עומד למכירה, ואף העמידו בחזית הבית שלט "למכירה" ענק. רק כאשר שלט זה הוסר במהלך חודש יוני 2019, כך נטען, עלה בידי התובעים להשכיר שוב את הבית. לטענתה, עזבה את הבית ביום 9.3.2019 כשהוא נקי ומסודר. פניותיה אל התובעים, ממועד זה ואילך, לא נענו, ועל כן נאלצה לפנות לייעוץ משפטי. לטענתה, היא הסדירה את תשלומי החשמל והמים ולא הותירה חובות כלשהם בגינם; אלא שחרף כל אלו דרשו ממנה התובעים סכומי עתק חסרי יסוד והצדקה.

1. לכתב ההגנה צורפו, בין השאר, תכתובות וואטסאפ בין הצדדים; תמונה של השלט "למכירה" שהוצב בחזית הבית; פרסומים של הבית להשכרה באתרים יד-2, פייסבוק וקבוצות וואטסאפ שונות; תכתובות וואטסאפ ותמלולי שיחות בין הנתבעת ובין שוכרים מתעניינים; תכתובת בין עורכי-הדין מטעם הצדדים; אישורי תשלום חשבונות החשמל והארנונה; ותמונות של הבית במועד יציאת הנתבעת ממנו - 9.3.2019 ותמונות החצר מיום 10.5.2019. בהמשך צורפה, בהסכמת הצדדים, תכתובת בין הנתבעת ובין מתווך בשם יניב.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם, מצאתי לקבל את התביעה בחלקה.
2. ראשית דבר, התביעה החלה, אמנם, כתביעה שטרית בלשכת ההוצל"פ, אולם כתב התביעה המותאם הוגש בעילה חוזית-כספית, בסכום תביעה שונה מסכום השיקים שהוגשו לביצוע, ועל כן הנטל להוכחת מרכיבי התביעה מוטל על התובעים, מכח העקרון של "המוציא מחברו עליו הראיה".
3. בהקשר זה יש לדחות את טענתה המקדמית של הנתבעת לפיה לא היו התובעים רשאים לעשות שימוש בשיק הבטחון לצורך כיסוי נזקים שאינם דמי שכירות: סעיף 17 סיפא להסכם השכירות קובע כי שיק הבטחון ניתן להבטחת כל התחייבויות השוכרת בהסכם זה, לרבות פינוי מלא והעדר נזקים וחובות; מכאן, שהתובעים היו רשאים להציגו לפרעון לצורך כיסוי כלל נזקיהם הנטענים. מכל מקום, כיוון שהתביעה שהוגשה בסופו של דבר הינה תביעה חוזית ולא שטרית, הטענה ממילא איננה רלוונטית.
4. הצדדים חלוקים ביניהם במספר שאלות מרכזיות: ראשית, האם מסרה הנתבעת לתובעים הודעה כדין על הקדמת תום תקופת השכירות; שנית, האם קיימה הנתבעת את חובתה החוזית לפעול למציאת שוכרים חלופיים; ושלישית, האם סיכלו התובעים את השכרת הבית לשוכרים החלופיים אותם הפנתה אליהם הנתבעת. כן חלוקים הצדדים בדבר הנזקים שנגרמו לתובעים עקב סיום תקופת השכירות טרם זמנה ושיעורם של נזקים אלו.

מסירת הודעה כדין

1. האם מסרה הנתבעת הודעה כדין על הקדמת תום תקופת השכירות? התשובה על כך שלילית.
2. התובע העיד (עמ' 10, ש' 26 ואילך), כי נודע לו ולתובעת על כך שהנתבעת עזבה את הבית רק מתוך הודעתה ביום העזיבה, 9.3.2019; הוא אישר, אמנם, כי הם ידעו שהיא שוקלת לעזוב, אולם היא לא מסרה להם על כך הודעה מסודרת בכתב ולא נקבה במועד ברור ומפורש לעזיבתה.

התובעת העידה אף היא, כי לא ידעה על מועד העזיבה הסופי של הנתבעת, על אף שאישרה כי הנתבעת עידכנה אותה בדבר כוונתה להקדים את סיום תקופת השכירות (עמ' 16, ש' 16 ואילך). בכל מקרה, העידה, היא הבהירה לנתבעת כי אם היא מבקשת להקדים את סיום תקופת השכירות עליה לדאוג לשוכרים חלופיים בהתאם לתנאי ההסכם.

מצאתי את עדויותיהם של התובעים בעניין זה, עדויות שעלו בקנה אחד ולא נסתרו, מעוררות אמון, מה גם שהן נתמכות, כאמור להלן, בעדותה של הנתבעת עצמה.

1. אין בידי לקבלת את טענת הנתבעת, לפיה ראיה לכך שהתובעים ידעו על כוונתה להקדים את סיום השכירות מצויה בתכתובת הוואטסאפ מיום 16.1.2019 (נספח י"ח לכתב התביעה; נספח 3 לכתב ההגנה), בה כתבה התובעת לנתבעת - "אם את צריכה סיוע במעבר מוזמנת"; אני דוחה את טענת הנתבעת, לפיה במילה "מעבר" הכוונה למעבר דירה, ומעדיפה על פניה את עדותה של התובעת (עמ' 16, ש' 18 ואילך), כי הכוונה למעבר בנק; עדותה של התובעת בעניין זה היתה אמינה בעיניי, והיא נתמכת בלשון ההודעה, כאשר הצעתה של התובעת לסיוע ב"מעבר" היא המשך ישיר לתחילת התכתובת, בה שאלה את הנתבעת - "הסתדרת עם הבנק?", ובהמשך הציעה כי תדבר עם הפקידה בבנק דיסקונט.
2. לא זו אף זו: הנתבעת עצמה אישרה בעדותה כי לא מסרה הודעה בכתב על כוונתה להקדים את סיום ההסכם וכי לא הודיעה מראש על תאריך העזיבה, אלא רק בעת שעזבה בפועל (עמ' 20, ש' 9 ואילך).
3. אינני סבורה, כטענת הנתבעת, כי מעצם העובדה שהפנתה אליהם שוכרים פוטנציאליים היו התובעים אמורים לדעת או להסיק לגבי מועד העזיבה המתוכנן שלה, משלא באה מצדה הודעה מפורשת על כך עד לרגע העזיבה בפועל. התובעים היו זכאים להסתמך בשלב זה על התחייבותה החוזית של הנתבעת כלפיהם להודיע על הקדמת סיום תקופת השכירות חדשיים מראש ולדאוג לשוכרים חלופיים בהתאם לסעיפים 5 ו - 6 להסכם השכירות.
4. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה צילומי פרסומים בהם פירסמה את הבית בלוחות שונים בפייסבוק וכן תכתובות עם שוכרים מתעניינים ועם מתווכים (נספחים 9-6 לכתב ההגנה). אעיר, כי אלו הוגשו באופן מטושטש, בכתב זעיר ובלתי קריא, כאשר הם אינם מסודרים באופן כרונולוגי וחלקם חוזרים על עצמם, מה שהקשה מאוד על העיון בהם. חרף זאת, מעיון מעמיק במסמכים אלו ניתן ללמוד כי הנתבעת החלה לפרסם את הבית להשכרה בלוחות שונים בפייסבוק (נספח 7 לכתב ההגנה) כבר מיום 5.2.2019. בפרסומים מיום 14.2.2019 ציינה הנתבעת כי הכניסה לבית היא מתחילת חודש מרס; בהתכתבות עם מתעניינת בשם אפרת (נספח 7, עמ' 55) כתבה לה הנתבעת כי מועד הכניסה לבית הוא 9 או 10 במרס 2019. ההודעה, עד כמה שניתן היה לפענח את צילום המטושטש, היא מיום 18.2.2019. בנוסף, במסגרת תכתובת הוואטסאפ בינה ובין המתווך יניב (הוגשה ביום 14.7.2021) כתבה לו הנתבעת ביום 17.2.2019 כי - "בתחילת מרץ גם עוברת מהבית."

לכך יש להוסיף, כי בהתאם לעדותה, חתמה הנתבעת על הסכם שכירות חדש כשבועיים-שלושה טרם עזיבתה את הבית (עמ' 20, ש' 16 ואילך).

1. מכל אלו עולה, כי כבר באמצע חודש פברואר 2019 ידעה הנתבעת בוודאות ובבירור כי בכוונתה לעזוב את הדירה בימים הראשונים של חודש מרס, וחרף זאת לא מסרה על כך הודעה ברורה ומפורשת לתובעים.
2. הסבר מניח את הדעת לכך לא סיפקה הנתבעת. את טענתה לפיה ניסתה להודיע לתובעים, אולם הם לא היו זמינים (עמ' 20, ש' 25) אין בידי לקבל, זאת לאור קיומן של תכתובות רבות בין הצדדים לכל אורך התקופה הרלוונטית, החל מ - 10.2.2019 ועד 7.3.2019 (נספח י"ח לכתב התביעה, נספח 3 לכתב ההגנה), אשר נסבות על הפניית שוכרים מתעניינים; ואולם לכל אורך התכתובות הללו אין הנתבעת מזכירה ולו במילה את מועד הפינוי הצפוי עליו כבר ידעה.
3. אני דוחה את טענתה של הנתבעת לפיה הרגישה ש"אין לה עם מי לדבר ושסגרו בפניה את הדלת" (עמ' 20, ש' 31). לא התרשמתי כך מהעדויות ומתוכן התכתובות, ובכל מקרה דבר לא מנע ממנה להודיע לתובעים אודות מועד העזיבה, אפילו באופן חד צדדי, לכל הפחות במועד בו ידעה על כך סופית, בין ה- 14 ל - 17 בפברואר 2019. אין ממש גם בטענתה כי לא מסרה הודעה כאמור משום שקיבלה מכתבי התראה מעורכי-דין ודרישות לתשלומים וכי היתה נתונה לאיומים ולהפחדות (עמ' 21, ש' 19 ואילך). דרישת התשלום הראשונה הגיעה רק לאחר שעזבה את הבית: לראשונה כתב לה התובע ביום 13.3.2019 (נספח 13 לכתב ההגנה) כי היא נדרשת לשלם עד תום ההסכם או למצוא שוכר חלופי, דרישה המעוגנת בלשון ההסכם; ואילו הפניה הראשונה מטעם עורך-דין באה מצדה של הנתבעת דווקא (מכתב בא כוחה עוה"ד יובל גולדברגר מיום 25.3.2019). פנייה ראשונה של עורכת-דין מטעם התובעים היתה רק בתשובה למכתב האמור, ביום 4.4.2019.
4. מכל האמור לעיל אני קובעת, איפוא, כי הנתבעת לא מסרה לתובעים הודעה מסודרת בכתב על כוונתה להקדים את סיום תקופת השכירות ולא הודיעה להם על מועד עזיבתה את הבית, לא חדשיים מראש, כנדרש בהסכם השכירות, ולא בכלל, אלא רק בערבו של יום העזיבה בפועל, 9.3.2021.

מציאת שוכרים חלופיים

1. האם קיימה הנתבעת את חובתה החוזית לפעול למציאת שוכרים חלופיים? אכן, התרשמתי כי הנתבעת נקטה צעדים של ממש על מנת לאתר שוכרים חלופיים. היא פירסמה את הבית להשכרה במספר לוחות רלוונטים בפייסבוק, ביד-2 ובאתרים נוספים. היא השיבה לפונים רבים שביקשו פרטים על הבית ועל תנאי השכירות. ראיות לכך הובאו במסגרת נספחים 9-6 לכתב ההגנה. אינני סבורה כי הנתבעת דייקה כאשר העידה שדיברה עם עשרות אנשים והציגה את הבית לעשרות אנשים (עמ' 19, ש' 14-13), שכן עדות זו אינה מתיישבת עם התכתובות שהוצגו. לא מצאתי כי הן מתעדות קביעת פגישות של עשרות מתעניינים, מה גם שהמתעניינים עצמם לא הובאו לעדות, הגם שפרטיהם מצויים בידיה של הנתבעת וניתן היה לאתרם באמצעות פייסבוק. זאת ועוד, מרגע עזיבתה ואילך לא דיברה עם המתעניינים בעצמה אלא הפנתה אותם אל התובעים, כפי שעולה מתכתובת וואטסאפ בינה ובין התובע (נספח י"ט לכתב התביעה). מכל מקום, על אף מאמציה של הנתבעת, בסופו של דבר לא עלה בידה למצוא שוכרים שייכנסו בנעליה בהתאם לאמור בהסכם השכירות.

סיכול ההשכרה על ידי התובעים?

1. אשר לשאלה האם סיכלו התובעים את השכרת הבית לשוכרים החלופיים אותם הפנתה אליהם הנתבעת, סבורתני כי התשובה עליה שלילית.
2. התובעים העידו שניהם, כי לכל שוכר שהפנתה אליהם הנתבעת הם אמרו שהוא ייכנס בנעליה מבחינת תנאי ההסכם ומשכו, קרי, עד לחודש ספטמבר 2019 עם אופציה לשנה נוספת, סך הכל כשנה וחצי (עדות התובע, עמ' 12, ש' 9 ואילך; עדות התובעת, עמ' 17, ש' 13 ואילך). עדויותיהם של התובעים השתלבו היטב זו בזו ומצאתי אותן מהימנות; תמיכה בהן ניתן למצוא בהודעת וואטסאפ של התובע מיום 13.3.2019, שצורפה באופן חלקי בלבד לכתב ההגנה (נספח 13), אולם הוצגה במלואה בנספח י"ט לכתב התביעה, ובה הבהיר התובע כי - "מאידך אנו מחוייבים לשכירות לתקופה שמסתיימת ב - 9/9/19 ועוד שנת אופציה (סה"כ כשנה וחצי מהיום). מדובר בתקופה מספיק ארוכה למצוא שוכר שייכנס בנעליך, והיא מעבר למקובל (שנה וחצי שכירות לעומת שנה)."
3. זאת ועוד: מעיון בפרסומים ובהתכתבויות של הנתבעת עם המתעניינים השונים עולה, כי בחלק מהפרסומים פירסמה הנתבעת את הבית לשנה עד שנה וחצי; כך, למשל, למתעניינת טליה יוסף כתבה הנתבעת ביום 14.2.2019 כי ניתן לשכור את הבית ל"שנה פלוס" (עמ' 56 בנספח 8 לכתב ההגנה); גם בתכתובת שלה עם אליה מיום 12.2.2019 (עמ' 57 בנספח 8) היא השיבה ש"אפשר גם לתקופה ארוכה. החוזה שלי עד ספטמבר. ואפשר כמובן להאריך." בתכתובת שלה עם אורלי מיום 10.2.2019 היא אישרה כי ניתן להאריך את ההסכם מעבר לחודש ספטמבר (עמ' 57 בנספח 8). ואולם, בחלק מהפרסומים פירסמה הנתבעת עצמה את הבית לחצי שנה בלבד: כך, למשל, בלוח "בתים להשכרה פרדס חנה כרכור והסביבה" מיום 14.2.2019 (עמ' 60 לנספח 8). למתעניינת אסנת גורן (עמ' 69 לנספח 8) כתבה הנתבעת שהיא מחפשת שוכר עד ספטמבר וההמשך הוא מול בעלי הבית. בפרסום ב"לוח סאבלט פרדס חנה כרכור והאזור" מיום 1.3.2019 (עמ' 61 לנספח 8) ציינה הנתבעת כי הבית להשכרה "לחודש עד חצי שנה". אם כך פירסמה הנתבעת את הבית להשכרה, אין לה, איפוא, להלין בעניין זה אלא על עצמה.
4. אין בידי לקבל כראיה את תמלול שיחותיה של הנתבעת עם המתעניינים נוריה וחנה'לה (נספח 10 לכתב ההגנה), שכן זה לא הוגש בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה ביחס להוכחת קבילות הקלטה (ע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל [16.11.2016]). ההקלטה עצמה (שהיא היא הראיה; התמלול הינו כלי עזר בלבד) לא צורפה, ולא הוגש תמלול במסגרת חוות דעת מומחה בהתאם לדיני הראיות. אזכיר, כי במסגרת החלטתי מיום 27.12.2020 הבהרתי מראש כי לא תתקבל כראיה הקלטת שיחה שאינה עומדת בכללים אלו. למעלה מן הצורך אציין, כי תמלול הקלטה עם נוריה מחזק את גרסת התובעים לפיה מסרו למתעניינים כי הבית עומד להשכרה לשנה וחצי (כפי שאישר גם התובע בעדותו בעמ' 12, ש' 13 ואילך). אשר לתמלול השיחה עם חנה'לה, בה מסרה לנתבעת כי התובע אמר לה שהבית מוצע לשנה בלבד, הרי שהתובע הכחיש זאת מכל וכל וטען כי מסר לחנה'לה בדיוק מה שמסר לכל המתעניינים (שם). חנה'לה עצמה לא הובאה לעדות על ידי הנתבעת על מנת לתמוך בטענותיה אלו. אינני מוצאת, אם כן, כי יש בתמלול זה כדי לסתור את עדותם של התובעים, גם לו ניתן היה לקבלו כראיה.
5. בדומה, אינני מוצאת כי העמדת הבית למכירה סיכלה את מציאתם של שוכרים חלופיים. אמינה עליי עדותם של התובעים (בסעיף 4.5 לתצהיריהם), לפיה בתחילת תקופת השכירות הועמד אמנם הבית למכירה, אולם בשל חוסר שיתוף הפעולה של הנתבעת בהצגת הבית למתעניינים, ובעצת המתווכת שלהם, החליטו להסיר זמנית את הבית משוק הבתים למכירה עד תום תקופת השכירות של הנתבעת. בדיון העיד התובע, כי "נקודתית באותה התקופה לא עשיתי דבר אקטיבי כדי למכור אותו." (עמ' 13, ש' 11). עדותם זו של התובעים לא נסתרה משלא הופנתה אליהם כל שאלה במסגרת חקירתם הנגדית בדבר הימצאותו של שלט "למכירה" במועד עזיבתה של הנתבעת את הבית, אלא רק במועד ההשכרה לשוכרים החדשים; התובעים השיבו, כי למיטב זכרונם היה מוצב אז שלט, ובכל מקרה השוכרים החדשים עודכנו בדבר הכוונה למכור והדבר אף עוגן בהסכם השכירות עמם (עדות התובע בעמ' 13, ש' 18-17; עדות התובעת בעמ' 18, ש' 4-3). חיזוק נוסף לכך שבתקופת השכירות של הנתבעת לא עמד הבית למכירה ניתן למצוא בהעדרן של תכתובות כלשהן בין הצדדים לתיאום הגעת מתווכים או רוכשים פוטנציאליים אל הבית.
6. טענת הנתבעת לפיה ביקשה מהתובעים להוריד את השלט משום שהוא מכשיל את השכרת הבית (עמ' 20, ש' 26-25) אינה נתמכת בתכתובות שהוצגו: בהודעתה מיום 18.2.2019 היא התריעה בפני התובע כי "עניין המכירה בעייתי" (נספח י"ט לכתב התביעה) אולם לא הזכירה שלט; ואילו לתובעת כתבה ביום 18.2.2019 כי המתעניינים "מוטרדים מהמכירה", אולם לא ציינה שלט. מהתכתובת בין הנתבעת ובין המתווך יניב עולה, כי שלט "למכירה" נתלה במרפסת ביוזמתו של יניב (הודעה מיום 24.1.2019). ביום 25.2.2019 ביקש יניב לדעת מדוע השלט הוסר, והנתבעת השיבה כי - "מנסה להשכיר את הבית וזה תקע אותי". הנתבעת הסבירה, כי הסירה את השלט לאחר שאחת המתעניינות שראו את פרסום הבית להשכרה בפייסבוק שאלה האם הבית עומד למכירה (עמ' 23, ש' 18 ואילך). הנתבעת לא זימנה את יניב להעיד מטעמה על מנת להבהיר האם הוא פעל מטעם התובעים או מטעם עצמו, ובמצב דברים זה מצאתי לנכון להעדיף את עדותם של התובעים, כי גם אם העמידו את הבית למכירה בתקופה זו, הדבר נעשה באופן פסיבי בלבד, ומכל מקום הם לא ידעו על השלט במרפסת.

סיכום ביניים

1. מכל המקובץ לעיל עולה, כי הנתבעת אכן נקטה צעדים למציאת שוכרים חלופיים, אולם לא מצאה כאלו. מאידך, לא מצאתי כי הנתבעת הוכיחה שהתובעים סיכלו את ההשכרה, לא בכך שהציעו את הבית להשכרה לתקופה קצרה, משלא מצאתי ממש בטענה זו של הנתבעת, ולא בכך שהבית עמד למכירה. כיוון שעל פי הסכם השכירות, הקדמת סיום תקופת השכירות מותנית בשני תנאים מצטברים - הן הודעה חדשיים מראש, שאין חולק כי לא נמסרה על ידי הנתבעת, והן מציאת שוכרים חלופיים, דבר שלא עלה בידה לבצע, המסקנה המתבקשת היא כי היא עזבה את הבית שלא על פי הסכם השכירות ולמעשה הפרה הסכם זה.

כפועל יוצא, עליה לשאת בנזק שנגרם עקב כך לתובעים.

שיעור הנזקים

1. הודעתה של הנתבעת ביום 9.3.2019 לפנות ערב כי עזבה את הבית וכי השיק עבור דמי השכירות שהיה אמור להיות מופקד למחרת היום בחשבונם של התובעים לא יכובד, העמידה את התובעים בפני מצב דברים נתון, בו אין להם שוכרת ואין להם הכנסה בדמות דמי השכירות. התרשמתי כי היה בכך משום מהלומה של ממש לתובעים, אשר הסתמכו על התשלום השוטף של דמי השכירות לצורך תשלום המשכנתא על הבית (סעיף 14 לתצהיריהם). התובע העיד:

"אנחנו לא אנשי ממון ובעלי נכסים רבים. הנתבעת במעשיה ובמחדליה קלעה אותנו למצב כלכלי לא פשוט, שכן תשלום השכירות שילם את המשכנתא בגין הנכס ובאותה העת, ניסינו למזער את הנזק והיינו מוכנים לפעול בכל דרך, בין אם בהשכרה ובין אם במכירה, כדי להיחלץ מאותו הבור. בהקשר זה, אני מבקש להזכיר שבחלוף כחודש, כשראינו שאנחנו לא מקבלים את מה שהנתבעת מחויבת לשלם והוצאותינו רק גדלות בשל אותה הפרה, אף לקחנו הלוואה כדי לכסות את הבור שנוצר." (עמ' 12, ש' 28 ואילך).

1. סבורתני, כי דווקא בשל יחסי הידידות והאמון שנרקמו בין הצדדים בתקופת השכירות, כפי שאלו באו לידי ביטוי בתכתובות ביניהם, לרבות בהצעות העזרה מצד התובעים, עניין שאושר גם על ידי הנתבעת בעדותה (עמ' 18, ש' 16 ואילך), ניתן להבין את ההלם שהסבה להם עזיבתה המפתיעה של הנתבעת, מעשה שהעמיד אותם בפני שוקת שבורה, על ההשלכות שהיו לכך עליהם מבחינה כלכלית והצורך להתגייס באופן מיידי למציאת שוכרים חלופיים.
2. על רקע זה אבחן להלן את פרטי הנזק שכללו התובעים בתביעתם.
3. הפסד דמי השכירות:

התובעים עתרו לפיצוי בסך של 20,496 ₪, הפסד דמי השכירות מיום העזיבה (9.3.2019) ועד מועד השכרת הבית מחדש ביום 1.7.2019.

התרשמתי כי התובעים פעלו באופן ממשי להקטנת הנזק ואני מקבלת את עדותו של התובע, לפיה הם נפגשו עם כ - 20 שוכרים פוטנציאליים, אלא שמציאת השוכרים התארכה משום שבחדשים מרס-אפריל קשה יותר להשכיר בית המיועד למשפחה, כאשר התקופה הרלוונטית על פי רוב להשכרת בית למשפחה היא בחדשי הקיץ (עמ' 11, ש' 24 ואילך).

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה הבית הושכר כבר מיום 23.6.2019. לשון הסכם השכירות (נספח י"א לכתב התביעה) שולל זאת, ומצאתי לקבל את טענת התובע בעניין זה, לפיה הם הסכימו אמנם לתת לשוכרים את המפתח שבוע קודם למועד תחילת השכירות לצורך סידור וניקוי הבית, אולם תקופת השכירות על פי ההסכם החלה ביום 1.7.2019 ורק ממועד זה שולמו דמי השכירות (עמ' 11, ש' 6 ואילך).

לאור האמור לעיל, ומשנטשה הנתבעת את הבית ולא דאגה לשוכרים חלופיים, עליה לשאת במלוא הפסד דמי השכירות שנגרם עקב כך לתובעים, ממועד עזיבתה ועד למועד השכרת הבית מחדש. סך הכל מדובר בארבעה חדשים פחות 9 ימים, קרי, 3.66 חדשים X 5,600 ₪ = 20,496 ₪, אותם על הנתבעת לשלם לתובעים.

1. חוב ארנונה ומים:

התובעים אישרו, כי חשבונות הארנונה והמים הועברו עם תחילת השכירות על שמה של הנתבעת (עמ' 15, ש' 11 ואילך). הנתבעת הציגה אישורים לתשלומי הארנונה והמים עד למועד עזיבתה (תשלום בסך של 1,116.70 ₪ מיום 18.2.2019 ותשלום בסך של 1,126 ₪ מיום 11.3.2019 - נ/1). אני דוחה, איפוא, את דרישת התובעים, שבאה לקראת סיום חקירתה הנגדית של הנתבעת, לחייבה בגין חשבונות הארנונה עד למועד עזיבתה. עם זאת אני מקבלת את תביעתם לחייבה בגין חשבונות הארנונה והמים ממועד עזיבתה ועד למועד השכרת הבית לשוכרים החדשים, זאת לאחר שהנתבעת מסרה, עם עזיבתה, הודעת חדילה למועצה המקומית (ת/1). אסמכתא לחובות אלו, בסך של 1,568 ₪, הוגשה כנספח ח' לכתב התביעה. אני מקבלת את טענת התובעים, לפיה פעלו להקטנת הנזק, אלא שבקשתם לקבלת פטור מארנונה על נכס ריק סורבה על ידי המועצה (עמ' 15, ש' 29 ואילך).

מכל אלו עולה, כי על הנתבעת לשאת בעלויות אלו, אשר היו חלות עליה לולא היתה עוזבת את הבית טרם תום תקופת השכירות. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 1,568 ₪.

1. חוב חשמל:

התובעים שוכנעו כי הנתבעת לא הותירה חוב חשמל כאמור ובסיום דיון ההוכחות ביקשו למחוק פריט נזק זה מכתב התביעה (עמ' 26, ש' 14).

1. הוצאות רכישת אדמה לשיקום הגינה:

עיון בתצלומי החצר כפי שהציגו שני הצדדים מלמד, כי הנתבעת כיסתה את הגינה ביריעות בד. הנתבעת הסבירה כי עשתה זאת על מנת למנוע צמיחת עשבים בחורף. לא היה בידה להסביר מדוע לא נטלה עמה את יריעות הבד עם עזיבתה ומדוע לא החזירה את הגינה לקדמותה (עמ' 27, ש' 13 ואילך). אני מקבלת איפוא את טענת התובעים לפיה היה צורך בשיקום הגינה על ידי פיזור אדמה גננית בה.

התובעים הציגו קבלה על סך של 600 ₪ עבור רכישת האדמה. לטענתם (בטבלת ההוצאות שהציגו), האדמה פוזרה בחצר הבית ביום 4.7.2021, לאחר כניסתם של השוכרים החדשים. אני מקבלת את הסברו של התובע בדבר העיכוב במשלוח האדמה עקב הצורך במשאית-מנוף (עמ' 15, ש' 8 ואילך). אינני סבורה כי מדובר, בנסיבות אלו, בפעולה חסרת הגיון, כטענת הנתבעת, ודאי לא באופן השומט את הקרקע מתחתיה. אני מחייבת אם כן את הנתבעת להחזיר לתובעים הוצאה זו בסך של 600 ₪.

1. הוצאות טיפול בהשכרת הבית במקום הנתבעת:

התובעים הציגו טבלה בה פירטו את השעות שהקדישו על מנת לטפל בהשכרת הבית מחדש ובהליכים המשפטיים מול הנתבעת, לרבות עלות הנסיעות, כאשר סכום הטבלה עומד על 11,367 ₪. דומני כי סכום זה הינו על הצד הגבוה מאוד, בשים לב לכך שלא הוכח כי לא ניתן היה לקיים את כל הפעולות הללו, או לכל הפחות את מרביתן, שלא על חשבון שעות העבודה של התובעים. סבורתני, כי ניתן היה להכין טיוטות לתשובות לפניות עורך הדין של הנתבעת, להיפגש עם עורכת הדין ולבקר בבית עם המתעניינים השונים גם לאחר שעות העבודה המקובלות. לאור כל אלו ועל דרך האומדנא מצאתי לנכון לפצות את התובעים בגין 4 שעות עבודה כל אחד (התובע: 234 ₪ לשעה, התובעת: 175 ₪ לשעה, סך הכל 409 ₪ לשעה) X 4 = 1,636 ₪, ובצירוף הוצאות נסיעה בסך כולל אותו אני מעמידה על סך של 500 ₪, סך הכל 2,136 ₪.

1. הוצאות שכר טרחת עורכת הדין של התובעים:

התובעים הציגו שלוש חשבוניות לגבי תשלומים ששילמו לבאת כוחם: תשלום על סך של 585 ₪ עבור ייעוץ ראשוני; תשלום על סך של 1,170 ₪ עבור משלוח מכתב התראה לנתבעת; ותשלום על סך של 4,095 ₪, על חשבון ייצוג בהפרת הסכם השכירות. אינני מוצאת מקום לפסוק לתובעים סכומים אלו במלואם בנוסף על שכר הטרחה שייפסק להם במסגרת ההליך כאן, ואולם הם יילקחו בחשבון באופן חלקי בעת חישוב מרכיב זה בפסק הדין.

1. הוצאות נקיון וצביעת הבית:

התובעים הציגו קבלה על סך של 2,340 ₪ מיום 5.4.2017, טרם כניסתה של הנתבעת לבית. לא מצאתי כי יש להשית הוצאה זו על הנתבעת, מה גם שהתרשמתי, מהתמונות שהציגה, כי השאירה את הבית נקי ומסודר.

1. פיצוי בגין חוסר תום הלב של הנתבעת והפרת ההסכם:

דומני כי יש לומר, כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות עם התובעים באופן מפתיע ובכך נהגה בחוסר תום לב. שוכנעתי, כי מעבר להלם שהסבה להם התנהלותה זו של הנתבעת, נקלעו התובעים לבעיה תזרימית, שכן דמי השכירות שהיתה אמורה הנתבעת לשלם להם היו אמורים לכסות את תשלומי המשכנתא השוטפים שלהם. התובעים הציגו אסמכתא לכך שנאלצו ליטול הלוואה על סך של 30,000 ₪, בעלות מימון של כ - 6,400 ₪ (נספח כ"א לכתב התביעה). ואולם, אינני מוצאת לנכון להשית את מלוא הוצאות המימון על הנתבעת, שכן לא הוכח בפניי כי ההלוואה ניטלה אך ורק מתוך שיקולים הקשורים לנשוא התובענה, ובשים לב לכך שמועד נטילתה הוא כשבוע ימים לאחר החתימה על הסכם השכירות החדש עם השוכרים החלופיים. עם זאת, מצאתי לנכון לקחת עלות זו בחשבון במסגרת פסיקת פיצוי בגין הפרת הסכם השכירות. בשקילת כל השיקולים הרלוונטים, ובשים לב לכך שהנתבעת חוייבה בתשלום מלוא דמי השכירות והחשבונות עד למועד השכרת הבית מחדש, אחייב בסכום פיצוי מתון של 1,000 ₪.

1. סך כל הנזק:

הפסד דמי שכירות: 20,496 ₪

חוב ארנונה ומים: 1,568 ₪

רכישת אדמה: 600 ₪

הוצאות התובעים: 2,136 ₪

פיצוי על ההפרה: 1,000 ₪

סך הכל: 25,800 ₪

1. מסכום זה יש לנכות את הסך של 16,800 ₪ ששילמה הנתבעת לאחר הגשת השיקים לביצוע בהוצל"פ, כך שיתרת הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובעים עומדת על סך של 9,000 ₪.
2. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט (לרבות אגרה) בסכום כולל של 1,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,000 ₪. בפסיקת מרכיבים אלו לקחתי בחשבון את האמור בסעיף 39 לעיל, אך מאידך - גם את העובדה, שהתובעים העמידו את תביעתם על סכום שהינו על הצד הגבוה, כאשר לא כל מרכיבי התביעה נתמכים בראיות כנדרש, ומעבר לסכום השיקים שהוגשו לביצוע מלכתחילה.
3. הסכום הכולל בסך של 16,000 ₪ ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ואלו יעבירו העתק לתיק ההוצל"פ שבכותרת.

ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"א, 24 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.