בפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין דוח שנמסר למבקש ביד ביום 5.8.19 בגין עבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית.

1. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר המבקש וכבר מטעם זה יש לדחותה. ר' בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם.

2. אף לגופו של עניין, דינה לדחות כפי שיפורט להלן:

לטענת ב"כ המבקש, המבקש טעה במניין הימים והגיש בקשה באיחור של 4 ימים בלבד.

המשיבה התנגדה לבקשה.

3. משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229 (א)(ב) לחסד"פ, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה, כאמור בסעיף (ח2) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

בנסיבות שכאלה, קבע בי"המש העליון, כי יש מקום לשקול להיענות לבקשה להארכת מועד להישפט אך ורק במקרים בהם לא ידע ולא יכול היה המבקש לדעת, כי אישום תלוי ועומד כנגדו - ראה לעניין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ מ"י.

במקרה דנן, המבקש ידע אודות הדוח, שכן קיבלו לידיו במועד ביצוע העבירה.

אגב יוער, כי יפוי הכח לב"כ המבקש, שצורף לבקשה, נחתם ביום 8.8.19, היינו 3 ימים לאחר מועד ביצוע העבירה. מכאן, שהיה סיפק בידי ב"כ המבקש להגיש במועד בקשה להישפט בשם המבקש.  משלא דאגו המבקש ובא כוחו כי הבקשה תוגש במועד, אין  למבקש להלין אלא על עצמו.

4. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא , כי טעות של נאשם או של עו"ד אינה עילה להארכת מועד להישפט.

5.לפיכך הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ו' ניסן תש"פ, 31 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.