בפני | כבוד השופט משה טוינה | |
המערערת: | רחל מזל טוב שושן | |
נגד | ||
המשיב: | המוסד לביטוח לאומי | |
פסק דין |
1. עניינו של פסק דין זה בערעור שהגישה גב' רחל מזל טוב שושן (להלן: "המערערת") על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר.
2. הוועדה מושא הערעור התכנסה בעקבות קביעה של ועדה רפואית שהכירה למערערת ב-52% נכות רפואית. בפני הוועדה מושא הערעור עמדה חוות דעת של רופא מוסמך ולפיה המגבלות הרפואיות מהן סובלת המערערת מאפשרות לה לעבוד במשרה מלאה ללא מאמץ פיזי, ללא עמידה או ישיבה ממושכת וללא הרמת משאות ושל פקידת שיקום האומרת כי "מדובר באישה בת 38, מוכרת על מכלול ליקויים כאשר הבולטים שבהם הינם דלקת פרקים, הגבלת בירך וכאבי גב. בהתבסס על חוות דעת רפואית ומנתוניה הבלתי מקצועיים, מסוגלת לעבוד כקופאית, מוכרת בחנות (עם אפשרות לשבת), מוקד טלפוני, לאור האמור לעיל, אינה מאבדת כ-50% מכושרה להשתכר".
3. על פי פרוטוקול הוועדה:
"הוועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי, דוח עובדת השיקום ורופא מוסמך והאזינה לעוררת ברוב קשב. הוועדה הגיעה למסקנה שבמצבה הרפואי והתפקודי כיום, כשירה לעבודה פיזית קלה בישיבה ועמידה לסירוגין, בעבודות כגון משגיחה על מבחנים במוסדות חינוך, פקידת מודיעין במוסדות וארגונים, קופאית בחניון, סייעת רפואית לתלמידה בבית ספר וכדומה. כל זאת בהיקף שנקבע בדרג הראשון".
4. לטענת המערערת "לאור מצבה הרפואי וממצאי הבדיקות, קיים חוסר סבירות בהחלטת הוועדה וכי יש בכך משום הפרת כללי הצדק הטבעיים"[1]. כן טוענת המערערת, כי הנכויות מהן היא סובלת אינן "מאפשרות למערערת לעבוד"[2]. בנוסף טוענת המערערת כי הנמקת הוועדה איננה עומדת במידת ההנמקה שנקבעה בהלכת מוהרה; ולבסוף כי הוועדה איננה מתייחסת כלל ללקויה של המערערת ועל השפעתם על יכולתה לחזור ולעבוד.
5. מקובלת עלי עמדת המשיב כי דין הערעור להידחות מנימוקי המשיב; ואוסיף:
ההחלטה בסוגיית מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על דרגת אי הכושר, היא החלטה שבתחום המומחיות ובשיקול הדעת של הוועדה לעררים (אי כושר); ובה אין בית הדין רשאי להתערב במסגרת ערעור על החלטה שכזו. ערעור בו סמכויותיו מוגבלות לקיום ביקורת שיפוטית על ההחלטה ולא על עצם שיקול הדעת של הוועדה מושא הערעור.
בהתאם להלכת מוהרה, הנכות הרפואית היא נקודת המוצא לקביעת דרגת האי כושר; ובמקרה שלפנינו, אין סטייה של ממש בין הנכות הרפואית שנמצאה אצל המערערת לבין קביעת הוועדה, לפיה לא איבדה המערערת 50% מכושרה להשתכר.
לאור האמור ובשעה שהחלטת הוועדה מתיישבת היטב עם חוות הדעת של פקידת השיקום והרופא המוסמך, אין למצוא טעות משפטית בהחלטה מושא הערעור.
6. סוף דבר הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
7. הערעור על פסק הדין הוא ברשות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.
ניתן היום, ט"ו סיוון תש"פ, 07 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| מבקש 1 | רחל מזל טוב שושן | גיל הראל |
| משיב 1 | המוסד לביטוח לאומי | אפרת לבנוני, איהאב סעדי |