לפניי תביעה בסדר דין מהיר שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה בתאריך 28/11/19.

תמצית העובדות והראיות שנשמעו

1. אין מחלוקת שהתאונה ארעה ברחוב המסגר בתל-אביב בכביש בן שלושה נתיבים שהימני שבהם הוא נתיב תחבורה ציבורית, ובסמוך למקום התאונה הנתיב השמאלי ביותר משתלב לתוך הנתיב האמצעי.
2. רכב התובעת הוא אוטובוס (להלן: "האוטובוס"). נהג רכב התובעת העיד שנסע בנתיב תחבורה ציבורית, הסתכל במראה ושמע צפירות ואז ראה את הרכב המבוטח על ידי הנתבעת (להלן: "רכב הנתבעת") שובר ימינה לנתיב שלו. הנהג טען שבלם ורכב הנתבעת היה ממש באמצע הנתיב שלו והוא שמע בום. לדבריו, ירד למטה שאל את הנהגת אם שמה לב למה שעשתה ואם לא ראתה אותו והנהגת השיבה שלא ראתה כלום. לדבריו, הנהגת סרבה להחליף פרטים, בסוף נתנה מספר פלאפון ונסעה. הנהג מסר שלדעתו ומניסיון, צפרו לנהגת הנתבעת מאחור היא נלחצה ונתנה פתאום גז. בחקירה נגדית השיב הנהג שראה את רכב הנתבעת בתוך הנתיב שלו בזמן הפגיעה וכי נתיב תחבורה הציבורית היה פנוי. לדבריו, כששמע את הצפירות הסתכל במראה וראה את רכב הנתבעת מזנק קדימה, הנהגת חתכה אותו ופגעה בו מקדימה, היא הייתה בעצירה ופתאום נשאבה קדימה. הנהג השיב שהיה בנסיעה ובלם כאשר ראה אותה, וכן הבהיר שהיה בנסיעה ולא ביציאה מתחנה. הנהג לא זכר לומר באיזה מרחק קיימת תחנת אוטובוס במקום.
3. נהגת הנתבעת תארה שנסעה ברחוב המסגר ביום חמישי בצהריים, שעה 15:00 כשהיה עומס ופקק, כאשר מדובר בשלושה נתיבים ואולם כמה עשרות מטרים לפני מקום התאונה, הנתיב השמאלי התכווץ לשניים. לדבריה, הנתיב משמאלה הלך והתכווץ, והיא הייתה במגמה איטית לקו הימני משום שהרכב שלשמאלה נדחק ובסוף עבר אותה. לדבריה, הייתה בגבולות הגזרה שלה בהצטמצמות ימין ובשלב מסוים הרגישה בום ובמראה ראתה את האוטובוס בפינת הפגוש האחורית שלה. לטענתה, היה מאוד צפוף, היו הרבה מכוניות, האוטובוס לא היה במרכז הנתיב שלו, היא הייתה בנתיב שלה. הנהגת תארה שלאחר התאונה ראתה שהנזק שלה לא רב, חשה רחמים ועזבה את זה ואולם נהג האוטובוס היה מאוד מודאג. הנהגת הוסיפה ותארה שירדו נוסעים עצבניים מהאוטובוס ואחת מהן קיללה אותה. הנהגת הוסיפה שלא היה שום דבר פתאומי בתרחיש שארע הכל היה לאט. כאשר נאמר לה שהפקק לא היה בנתיב התחבורה הציבורי השיבה, שהפקקים נובעים מכך שהולכי רגל יורדים לכביש וכי הייתה צפיפות. העדה לא זכרה קיומן של צפירות בכלל. העדה שבה ותארה: "הצטמצמתי ימינה בגבולות הגזרה שלי. אני הקפדתי בראיה התקינה שלי לראות את הקו המפריד בין המסלולים ולא חציתי את המסלול שלי. הוא לא עשה תנועה חדה, פשוט נדחף.... בשלב שבו ראיתי במראה הייתה הצמדות בין השוליים שלי לשלו. בהסתכלות אחורה אתה לא רואה את הקו הלבן. כשירדנו האוטובוס היה בזווית קלה למרכז הכביש והאוטו שלי חסם אותו כי פניתי לחנות. ברגע התאונה הייתי על הקו בין הנתיבים, והוא התחכך בצד האחורי...." (עמ' 4 לפרוטוקול מתאריך 18/11/20 החל משורה 12) לאחר מכן הוסיפה שהקו המפריד היה מימינה. העדה השיבה שאינה יודעת מדוע נוסעי האוטובוס כעסו.
4. בהודעתו לאחר התאונה, חזר נהג התובעת על גרסתו המפורטת כדלקמן: "במהלך נסיעה ישרה ואיטית בנתיב הימ' מבין שלושה (נ.ת.צ) הפנוי מרכבים נהגת רכב קיה שנסע משמאלי סטה בחדות ימ' לנתיב נסיעתי עקב צפירות רכב שנסע משמאלה מיד לחצתי על דוושת הבלם אולם רכב הקיה בסטייתו כאמור ימ' התחכך עם פינה אחורית ימ' בפינה קד' שמאלית של האוטובוס. ירדתי לבדוק נזק צילמתי והחלפנו פרטים"

ואילו מפי נהגת רכב הנתבעת נרשמה גרסה לקונית לפיה: "אוטובוס פגע ברכב מאחור. נכנסה לנתיב נסיעה של מבוטחנו".

דיון והכרעה

1. ענייננו בתובענה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51%, ומשכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את גרסתו בנוגע לאופן התרחשות התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו לפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

במקרה דנן, לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות שבאו בפני, לרבות גרסאות העדים והתמונות שהוצגו באתי לידי מסקנה שעדות נהג התובעת סבירה יותר מעדות נהגת הנתבעת וכי נהגת הנתבעת היא האשמה בתאונה.

מהראיות שנשמעו עלה, שהאוטובוס נסע בנתיב תחבורה ציבורית, שהוא מטבע הדברים נתיב פנוי יותר ומשכך לא הייתה לו כל סיבה לסטות מנתיבו. אפילו נהגת הנתבעת לא יכלה להצביע על סיבה כזו. טענת נהגת הנתבעת שהולכי רגל יורדים לכביש וגורמים לעומס גם בנתיב תחבורה ציבורית אינה הגיונית, הולכי רגל אינם הולכים על הכביש, במיוחד לא בכביש עמוס ככביש בו נסעו כלי הרכב.

הלכה למעשה, נהגת הנתבעת מודה שהיא זו שסטתה מנתיבה, בשל רכב אחר שסטה לעברה. הנהגת לא זכרה צפירות ואולם נהג האוטובוס, כבר בסמוך לתאונה תאר התרחשות לפיה לאחר שנשמעו צפירות ארעה התאונה והעריך שרכב הנתבעת סטה מנתיבו עקב אותן צפירות. עדותו של נהג האוטובוס מהימנה בעיני ובניגוד לטענת הנתבעת לא מצאתי את עדותו מבולבלת ובלתי אמינה, ניכר שמדובר בנהג מיומן, שכפי שהעיד על עצמו לא היה מעורב בתאונות אחרות. העובדה שהעד היה נרגש בעת מסירת עדותו ושניתן היה להתרשם שמדובר באדם עדין ומופנם אינם מצביעה על חוסר מהימנות.

אמנם רכבה של הנתבעת נפגע מאחור, לאחר שלכאורה עבר כבר את כל האוטובוס ואולם זאת לאחר שנהג האוטובוס הבחין ברכבה ובלם ואולם לא הספיק לעצור טרם הפגיעה. לולא היה מדובר בנהג מנוסה, אכן יכול והייתה פגיעה חמורה יותר.

התיאור שמסרה נהגת הנתבעת למה שארע לאחר התאונה גם הוא מחזק את המסקנה שהיא זו האשמה בתאונה – הנהגת שבה ותארה שהנוסעים באוטובוס כעסו עליה, ולא נטען שכעסו על הנהג שלטענתה נסע בחוסר זהירות וסטה לעברה. תגובה ספונטנית זו שהיא כמעט בבחינת רס גסטה, דהיינו תגובה ספונטנית של הנוסעים לאירוע מרגש, מלמדת שהנוסעים ראו בה את הגורם לתאונה.

זאת ועוד, נהג האוטובוס טען שהנהגת לא אבתה לתת לו פרטים ולבסוף נתנה רק מספר טלפון, הדבר מתיישב עם עדותה של הנהגת שתארה שריחמה על הנהג שנראה לחוץ ו"עזבתי את זה" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 17) וכן השיבה: "נתתי לו פרטים. לדעתי הוא גם צילם את לוחית הרישוי. נתתי לו טלפון" (שם, שם, שורה 22). הווה אומר בניגוד למקובל הנהגת לא הציגה רשיון נהיגה ופוליסת ביטוח. הנהג היה צריך לצלם את מספר הרישוי ולהסתפק במספר פלאפון. העובדה שהנהג ראה לתעד ולדרוש פרטים, לעומת זאת, היא "עזבה את זה" מלמדת שסבר שאינו אשם בתאונה.

העולה מן המקובץ – מבחינת מהימנות הגרסאות ומכלול הראיות, יש לקבוע שנהגת הנתבעת זו האחראית בתאונה.

1. התובעת תבעה סך של 1,752 ₪, המורכבים מנזק בהתאם לדו"ח השמאי בסך 800 ₪, שכר טרחת שמאי בסך 300 ש"ל וימי עמידה בסך 602 ₪. הנתבעת טוענת בצדק שהרכיב של ימי עמידה לא הוכח. התובעת מנהלת צי של אוטובוסים וכלל לא הוכח שהאוטובוס תוקן או הושבת עקב התאונה וכי לא היה אוטובוס אחר שיכל להחליפו.

משכך תשלום הנתבעת לתובעת סך של 1,100 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד חוות הדעת והתשלום לשמאי, וכן תשא בשכר העד כפי שנפסק, החזר האגרה כפי ששולמה בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 2,000 ₪.

זכות ערעור כדין לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ו' כסלו תשפ"א, 22 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.