לפני תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שנפלה ונחבלה על מדרכה בשטחה של הנתבעת.

רקע עובדתי

1. התובעת, ילידת 1968, טוענת כי ביום 12.08.2018 בשעה שביצעה הליכה ספורטיבית מהירה נתקלה במדרכה מוגבהת (להלן: "המפגע" וגם "התאונה"). הנתבעת היא הרשות המוניציפלית שבשטחה נפלה התובעת ואשר אחראית על תחזוקת המדרכות בשטחה.
2. ממקום התאונה פנתה התובעת לחדר המיון עם תלונות על חבלה בלסת, ברך ימין ומרפק שמאל. בבדיקתה נמצאו שברים בשתי שיניים ובגשרים שהיו בפיה.
3. התובעת לא תמכה תביעתה בחוות דעת רפואית.
4. הנתבעת מכחישה את אחריותה הנטענת לקרות האירוע. לטענתה, התובעת מעדה בעת ביצוע פעילות ספורטיבית ונחבלה כתוצאה מביצוע פעילות זו. כן נטען, כי במקום אבנים משתלבות תקינות במדרכה רחבה, ובצידן אבנים משתלבות המקיפות עץ ויוצרות ערוגה. הנתבעת טוענת כי ככל שנפגעה התובעת הרי שהיא נפגעה כתוצאה מרשלנותה הבלעדית וזאת מאחר שהתובעת מתגוררת בסמוך למקום התאונה הנטען ומכירה היטב את המדרכה ובנוסף מדובר במדרכה רחבה ולא היה הכרח ללכת דווקא על שפת הערוגה.
5. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנסיבות נפילתה של התובעת ולשאלה האם יש בנסיבות אלה כדי לחייב את הנתבעת ברשלנות. כן הצדדים חלוקים בשאלת גובה הנזק.
6. בהיעדר אפשרות לפשרה נקבע התיק לשמיעת הראיות במסגרתה נשמעה עדותה של התובעת.

נסיבות התאונה

1. על פי גרסת התובעת בכתב התביעה התאונה ארעה כך: "ביום 12.08.2018, נפגעה התובעת, במהלך פעילות ספורטיבית, כאשר נתקלה בשפת מדרכה מורמת שיצרה מפגע. הארוע אירע סמוך לרחוב שדרות ירושלים 22 ברמת גן".
2. בפנייתה הראשונית לקבלת טיפול רפואי מסרה התובעת את הדברים הבאים: "מעדה בעת ביצוע ספורט. ככל הנראה נתקלה במדרכה ונפלה." וכן "...נפלה בזמן ספורט" (פניית התובעת למיון המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי מיום 12.8.18).
3. במסגרת קדם המשפט תיארה התובעת את התאונה כך: "עשיתי הליכה בבוקר, משהו שאני עושה במשך תקופה ארוכה. הולכת ישר כל הזמן, שדרות ירושלים זה רחוב ישר, היה מואר, בשעות הבוקר המוקדמות, 5 דקות לאחר שהתחלתי ללכת, 5 דקות מהיכן שגרתי בזמנו... תוך כדי שהלכתי המדרכה היא מאוד רחבה, אני הולכת כל הזמן ישר, פתאום אני מוצאת את עצמי עולה על גבעה של המדרכה ועפתי על השיניים, כל המדרכה עפה לי לפה, נשברו לי השניים, המשקפיים נשברו לי והבגדים נקרעו לי." (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 14-19).
4. במסגרת עדותה הראשית תיארה התובעת את האירוע כך: "יצאתי לספורט להליכה כמו שעשיתי כל יום בבוקר, בסביבות 6:00, שדרות רחוב הרכסים לרחוב ירושלים שזה 5 דקות הליכה מהבית בו גרתי לרחוב היכן שנפלתי. יש שם מדרכה מתרחבת עם הזמן ואני הולכת ישר כל הזמן ופתאום מצאתי את עצמי עם הפנים על המדרכה, מדרכה מוגבהת שלא ניתן היה לראות אותה". (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 19-22), ובהמשך כאשר נשאלה על גובה המדרכה אשר מתעקלת מעט כלפי מעלה השיבה: "כן. מזה עפתי. כי לא ראיתי אותו" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 25-25). התובע הוסיפה ותיארה כי במדרכה היה גם רווח אשר בגינו נפלה (שם, שורות 26-27). התובעת הדגישה בחקירתה כי לא נפלה בתוך הערוגה אלא "במדרכה הצמודה לערוגה שהייתה מורמת" (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 9-10). כן העידה התובעת כי במהלך הליכתה הסתכלה על המדרכה אך בכל זאת נפלה (שם, שורה 29).

התובעת הוסיפה ותיארה כי הנפילה אירעה בעודה הולכת הליכה מהירה כאשר לרגליה נעלי ספורט (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 5-6 ושורות 28-29). עוד סיפרה התובעת כי היא נהגה ללכת במסלול הליכה זה מידי בוקר (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 20-25 וכן עמוד 9 לפרוטוקול שורות 3-4). עוד ציינה התובעת כי במקום נפילתה רוחב המדרכה הוא כ-3-4 מטרים (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 15-16). התובעת העידה כי מספר ימים לאחר התאונה היא נגשה לצלם את מקום הנפילה והתקשרה לעירייה לדווח על התאונה (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 4-10). לדבריה קיבלה תשובה לאחר יומיים שהמפגע תוקן (עמוד 11 לפרוטוקול, שורה 22). התובעת לא ידעה לומר מדוע הלכה בצמוד לערוגה ולא באמצע המדרכה הרחבה והסבירה שהלכה ישר כל הזמן גם כאשר המדרכה התרחבה (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 32-33).

1. התובעת צירפה לתיק המוצגים מטעמה את התמונות שצילמה מספר ימים לאחר התאונה וכן תמונות של מקום התאונה לאחר שתוקן.

עיקרי טענות הצדדים

1. התובעת טוענת כי נפגעה כהולכת רגל כאשר נתקלה במפגע במדרכה. לטענת התובעת, הנתבעת כבעלת המקרקעין אחראית על תחזוקת השטח בו ארעה התאונה ולפיכך, אחראית לקרות התאונה. התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק לא ממוני וטיפולי שיניים מתקנים שנאלצה לעבור בעקבות התאונה.

בסיכומיה טענה התובעת כי לנתבעת אחריות מושגית וקונקרטית לדאוג להסרת מפגעים בשטחה ולתחזוקת המדרכות. כן טוענת התובעת כי התמונות שצורפו לתיק המוצגים מטעמה מציגות מפגע ברור ומשכך נטל הוכחה לכך שלא היה מפגע במקום עובר לכתפי הנתבעת. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעת פעלה לתיקון המפגע מספר ימים לאחר האירוע עובדה המלמדת כשלעצמה על קיומו. לבסוף טוענת התובעת כי לא ביצעה פעילות ספורטיבית חריגה ומשכך אין להטיל עליה אשם תורם.

1. הנתבעת טוענת מנגד כי אין לה כל אחריות לקרות האירוע. לטענת הנתבעת, התובעת עסקה בפעילות ספורטיבית ונפלה כתוצאה מביצוע פעילות זו. כן טוענת הנתבעת כי בתמונות שצורפו נראות אבנים משתלבות תקינות ובצידן ערוגה המקיפה עץ, ומכל מקום המדובר במדרכה רחבה ותקינה. נטען כי הבדל הגבהים בין האבנים אינו מהווה מפגע וכי לא ניתן לצפות מרשות מקומית ליצור מפלס בגובה שווה בכל רחבי העיר. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת מתגוררת בסמוך ומכירה את מקום התאונה ונפגעה רק כי לא נקטה זהירות סבירה בעת ביצוע פעילות ספורטיבית במקום.

בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה להוכחת מפגע במקום הנטען. לטענתה במקום אין כל מפגע ואין לייחס לנתבעת רשלנות שכן אין דבר שיכולה הייתה לעשות כדי למנוע את התאונה. נטען, כי התובעת לא צרפה לכתב תביעתה חוות דעת בטיחותית להוכחת טענותיה ביחס למפגע הנטען. בנוסף נטען כי לראשונה בעדותה בבית המשפט טענה התובעת כי היה במקום מרווח אשר בגינו נפלה ויש בטענה זו משום הרחבה ושינוי חזית לו התנגדה. לבסוף טענה הנתבעת כי התובעת מכירה היטב את מקום התאונה וכי מדובר במדרכה רחבה ומוארת, ומשכך יש לייחס לה אשם תורם בשיעור ניכר.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בתיעוד הרפואי שצורף, בתמונות ממקום התאונה ולאחר שהתרשמתי מעדותה של התובעת, מצאתי לקבל את גרסתה לקרות התאונה. עצם התרחשות התאונה במקום הנטען על ידי התובעת ובמועד הנטען לא נסתרו על ידי הנתבעת, חרף הכחשותיה הכלליות. מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה וסדורה, נתמכת בתצהירה ובמסמכים הרפואיים הסמוכים למועד התאונה ובתמונות אשר צולמו על ידה מספר ימים לאחריה, אשר מתיישבים עם עדות התובעת ביחס למדרכה במקום.
2. בתמונות שצורפו נראית מדרכה המרוצפת אבנים משתלבות המקיפות ערוגה בה נטוע עץ. אבני הריצוף הסמוכות לערוגה חלקן שבורות וחלקן מוגבהות מעט לעומת אבני הריצוף שמסביבן. במהלך עדותה סימנה התובעת את מקום נפילתה כמקום בו נמצאת האבן המוגבהת.
3. הנתבעת מצידה לא הביאה כל ראיה לסתור את טענות התובעת, ואף לא ראיה אחרת בדבר האמצעים שננקטים, ככל שאכן ננקטים, מצידה לשמירה על בטיחות ההולכים, לבדיקת המדרכות או לתיקונן. שתיקת הנתבעת בהקשר זה עומדת לחובתה. ראו לעניין זה את ת"א (תל אביב-יפו) 31718-10-15 פלונית נ' עיריית אשדוד:

"על פניו, לא הייתה כל מניעה שהנתבעות 1 ו-2 תוכחנה את שיקול הדעת המופעל על ידי הנתבעת-1, כאשר היא נתקלת במפגע הקיים על המדרכה... לא הייתה כל מניעה שהנתבעות תפעלנה להבאת עדות שיהא בה כדי להניח את הדעת שקיימת דרך מיגור מפגעים וקבלת החלטה מובנית, תוך שקילת כל השיקולים הנדרשים."

1. עוד נפסק בעבר כי בעל דין שנמנע מלהביא ראיה כלשהי, חזקה שהבאת הראיה לא תהיה לטובתו:

"דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט על ידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה.

ע"א 548-78 פלונית נ' פלוני , פ"ד לה(1) 736

1. בהקשר זה ראוי לציון כי מעדותה של התובעת עולה כי זו הודיעה לעירייה על אירוע התאונה (עמוד 7 לפוטוקול, שורות 2-6), וכי המפגע אכן תוקן (שם, שורות 9-10 וכן בעמוד 11 שורה 22). כן לראיותיה צרפה התובעת תמונות המקום בו נראות אבנים משתלבות מיושרות לגובה אחיד, בינהם חול, ואשר מהודקות לערוגת העץ באמצעות מה שנראה כמו רצועת בטון. מכאן, שגם הנתבעת ראתה באבן המשתלבת ליקוי המצריך תיקון.
2. אני ערה לכך שעדותה של התובעת ביחס לנסיבות התאונה היא עדות יחידה של בעל דין וככזו נבחנת בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. התובעת לא הביאה עדים לעצם נפילתה. לשאלה מדוע לא הביאה עדים לאירוע השיבה: "יש חנות שאני מכירה שם, רציתי לשאול אם יש לו את הסרט של המצלמה שיש לו במקום, ואז הוא סיפר לי שזו לא פעם ראשונה שמישהו נופל שם. אמר לא אחד ולא שניים נפלו שם. לא יודעת מי הם ולכן לא יכולתי להביא אותם. לא נפגשתי איתם. הוא אמר לי שהמצלמות לא עבדו באותו יום" (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 11-15). עולה מעדותה של התובעת כי בעל החנות לא היה במקום במועד התאונה וממילא לא יכול היה לסייע בהוכחת התאונה וכי היא לא מכירה באופן אישי אנשים אחרים שנפלו במקום. סיוע לעדות התובעת נמצא בתיעוד הרפואי הסמוך לאחר התאונה ובתמונות שצורפו התומכים בגרסתה. בנוסף, התובעת הותירה רושם מהימן והנתבעת מצידה לא הציגה כל הסבר אחר לאופן קרות התאונה. לאור האמור, טענת התובעת באשר לנסיבות התאונה לא נסתרה.
3. לפיכך מצאתי שיש לקבל את גרסת התובעת באשר לנסיבות התאונה, לפיה מעדה ונפלה עת נתקלה במרצפת משתלבת מורמת מעט מגובה הקרקע.
4. מכאן יש לפנות ולבחון את חבותה של הנתבעת כלפי התובעת.

אחריות הנתבעת

1. דומה שאין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית המוטלת על עירייה כלפי העושים שימוש במקרקעין המצויים בתחומה, לרבות הולכי רגל, לדאוג לבטיחות ולתקינות אותם מקרקעין, למנוע מכשולים ולהסיר אותם. האחריות קמה הן על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין והן על פי סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. השאלה המתעוררת היא שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שהרי אין חובה למנוע כל סיכון אלא רק סיכון בלתי סביר, לגביו יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנעו.
2. בהתאם להלכה הפסוקה ולצורך קביעת חובת הזהירות הקונקרטית יש לערוך איזון בין מספר שיקולים. מחד, דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. לא ניתן לצפות כי כל ליקוי, קטן ומזערי ככל שיהיה, יתוקן על ידי העירייה והרחוב, הכבישים והמדרכות יהיו מקום נטול כל סיכון מסיכוני החיים הרגילים: "מי שהולך בדרך...עשוי לעיתים למעוד או להחליק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)) וכן: "רחובות ומדרכות עיר אינן "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים... "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לאירועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה.... לא כל סטייה מ"יושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע" (ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עיריית רמת גן, דינים מחוזי לב(1) 651). וראה עוד: ת"א (י-ם) 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים (לא פורסם); ע"א (מרכז) 1391-08-07 כפיר נ' המועצה המקומית גני תקוה (פורסם במאגרים, 30.12.2007) ודעת המיעוט בע"א (ת"א) 2203-00 הדר נ' משולם פ"מ תשס"ב (חלק שני), 97".
3. העובדה שפלוני החליק או נפל, אין בה לכשעצמה ללמד על אחריות המחזיק במקרקעין. הנחת הבסיס היא שאין חזקה שלפיה כל אימת שאדם נופל ברחוב, מוטלת האחריות על העירייה אשר בשטחה מצוי הרחוב. מאידך, "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר...הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך – אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם (פורסם במאגרים, 30.3.1995). "אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו" (דעת הרוב בע"א (ת"א) 2203/00 הנ"ל). וכן: "אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטייה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים היא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי יושר" של מה בכך" (ע"א (י-ם) 4344/97 הנ"ל). לצורך קביעת נקודת האיזון וקביעה אם קיימת חובת זהירות קונקרטית יש לבחון, בין היתר, את טיב המפגע והסיכון הטמון בו, גם בהתייחס למיקומו הספציפי בשטח הרחוב.
4. בענייננו לאחר שקילת הראיות אשר הוגשו בתיק זה, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין המרצפת שהתרוממה הינה בבחינת מפגע אשר היה על הנתבעת לנקוט אמצעים למניעתו, אמצעים אשר לא הוכח כי ננקטו במועד התאונה. בכך, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת וכתוצאה מכך נגרם הנזק.
5. על הנתבעת מוטלת החובה לוודא שאין במדרכות מפגעים העשויים לסכן את עוברי האורח המתהלכים ברחובות העיר. התרוממות המרצפות באופן המשתקף בתמונות אשר צורפו לתיק המוצגים של התובעת, גם ללא הטענה בדבר המרווח המהווה לטענת הנתבעת הרחבת חזית, מהווה מפגע שכזה. תמונות נוספות שהציגה התובעת של מקום נפילתה לאחר התיקון שבוצע במקום אכן מצביעים על שינוי שנעשה במקום, האבנים המשתלבות כולן מיושרות למפלס אחד והן מהודקות לערוגת העץ.
6. משהוכח כי מדובר במפגע שהיה בתחומה של הנתבעת, עבר הנטל אל הנתבעת להוכיח כי עשתה את כל הנדרש לגלות את המפגע ולתקנו (ראו ע"א 760/81 נחלת יהודה נ' זדה, פ"ד ל"ט (1)19) אלא שהנתבעת לא הציגה כל אסמכתא, או עדות, לנוהל ביקורת מדרכות בתחומה, או לנוהל בדיקתן ותיקונן בכלל ובמקום הספציפי בפרט.
7. יש להבהיר, כי חובת העירייה לערוך ביקורות ולתקן את הטעון תיקון ברחובותיה. בנסיבות אלה, משהמפגע לא אותר ולא תוקן טרם אירוע התאונה ולא הוכח בפני כי הנתבעת פעלה באופן שוטף ויזום לתיקון מפגעים ברחובותיה המסקנה המתבקשת היא שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה והיא אחראית לנזק שנגרם כתוצאה מהמפגע מושא התביעה.

אשם תורם

1. הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובעת אשם תורם וכי פגיעתה הנטענת, ככל שאירעה, ארעה באשמתה, שכן שהתובעת מכירה את מקום התאונה ומדובר במדרכה רחבה ומוארת ובפרט לאור העובדה שהתובעת הלכה הליכה מהירה בעת התאונה.
2. בכל הנוגע לאשם תורם נקבע, כי: "האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, עמ' 236 (מהדורה שנייה, ג' סדסקי עורך, תשל"ז). המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות הענין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של מזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (פורסם בנבו) וראו גם ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 21 (2003); ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299 (1976); ע"א 73/86 שטרסברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, 350-351 (1989))
3. ההלכה היא כי קביעת האשם התורם, נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים וכי יש להציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי לחשב ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"די נח (1) 21-22).
4. לאחר בחינת מחדלי כל אחד מהצדדים, מצאתי כי יש מקום לייחס תובעת אחריות תורמת בשיעור של 30% אל מול עיקר הרשלנות המוטלת על הנתבעת, אשר לא הציגה כל ראיה, כי עשתה דבר מה לבדיקה או לטיפול במקום.
5. אין ספק כי לתובעת אחריות מסוימת להתרחשות התאונה. אמנם אין הולך רגל צריך להלך כאשר ראשו מושפל ועיניו תרות אחר מפגעים אך כן עליו לנקוט זהירות סבירה בהגנה על עצמו.

על התובעת היה לנקוט זהירות סבירה בעת הליכתה בפרט כאשר מדובר בהליכה ספורטיבית מהירה. האירוע התרחש בשעת בוקר מוקדמת, באור יום, בדרך המוכרת לתובעת היטב מהליכה יומיומית בה, המפגע לא היה סמוי מן העין וניתן היה להבחין בו בנקל ולצדו מדרכה רחבה מאוד המאפשרת מעבר חופשי של הולכי רגל. הליכה בצמוד לערוגה כלל לא הייתה הכרחית בנתוני הדרך ולאור רוחב המדרכה ולא הייתה מניעה שהתובעת תהלך בבטחה לצד הערוגה ולא בצמוד לה. למעשה כלל לא ברור מדוע בחרה התובעת ללכת דווקא בצמוד לערוגה וגם בחקירתה לא ידעה התובעת להשיב על כך (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 32-33).

לאור האמור, לאחר ששקלתי את מכלול הראיות ונסיבות העניין מצאתי כאמור לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 30%.

גובה הנזק

1. בעקבות התאונה נחבלה התובעת בעיקר בלסת וכן סבלה מפציעות שטחיות בברכיים. ממקום התאונה חזרה התובעת לביתה והזעיקה את אחיה על מנת שיפנה אותה לבית החולים שם לאחר שנבדקה נמצא שבר בשתי שיניים והיא הופנתה לטיפול בקהילה.
2. התובעת לא צרפה חוות דעת רפואית להוכחת טענותיה בתחום הרפואה.

הנכות התפקודית והפסדי שכר

1. עובר לתאונה עבדה התובעת כמנהלת מכירות בתיאטרון. התובע הודתה בחקירתה כי לא נגרמו לה הפסדי שכר בעקבות התאונה ולא עתרה בסיכומיה לפיצוי בראש נזק זה.

הוצאות רפואיות, עזרת הזולת והוצאות נסיעה

1. התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה שהוציאה לצורך החלמתה. נטען כי בעקבות התאונה נאלצה התובעת לרכוש זוג משקפיים חדשים, לאחר שהזוג שהרכיבה נשבר, ולעבור טיפולי שיניים רבים. תובעת הציגה תכנית טיפול והצעת מחיר עבור טיפולי שיניים בסך כולל של 53,855 ₪, וכן קבלות עבור תשלום סכום זה. התובעת צרפה בנוסף קבלה עבור ייעוץ שקיבלה בתחום השיניים, עבור משקפיים שרכשה, קבלות עבור הוצאות רפואיות, טיפולי רפואה משלימה והוצאות נסיעה שונות.
2. הנתבעת טוענת מנגד שהתובעת לא צרפה חוות דעת רפואית להוכחת טענותיה ביחס למהות הפגיעה בשיניים שנגרמה בתאונה ועלות הטיפולים הרפואיים הנדרשים בגינה, אם בכלל ולפיכך, שאין מקום לפיצוי התובעת בראש נזק זה. עוד נטען כי מחקירת התובעת התברר כי טיפולי הרפואה האלטרנטיבית להם היא טוענת התובעת אינם קשורים לתאונה ואינם מזכים את התובעת בפיצוי ובכל מקרה את כל הטיפולים להם נזקקה התובעת היא קיבלה במסגרת קופת החולים בה היא חברה ללא עלות.
3. עיון בתוכנית הטיפול והצעת המחיר שצרפה התובעת (עמוד 19 לתיק המוצגים מטעמה) מגלה כי הטיפולים שהוצעו מתייחסים לעשר שיניים ולא רק לשתיים שנחבלו בתאונה (שיניים 21 ו- 22 לפי התיעוד מהמרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, מיום 12.8.18). לא ברור מהמסמך עלות הטיפול בשיניים שנפגעו בלבד. בעדותה העידה התובעת כי משקפיה נשברו בעת נפילתה והיא נאלצה לרכוש זוג חדש (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 4 וכן עמוד 10 שורות 20-21) אשר קבלה עבור רכישתם צורפה. אשר על כן, בשים לב לפגיעתה של התובעת המתועדת בתיעוד הרפואי, לטיפולים שנזקקה להם ותקופת ההחלמה ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובאלי של 10,000 ₪ נכון להיום.

כאב וסבל

1. בהתחשב במהות הפגיעה ובכלל הנתונים הרלבנטיים, ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪.

סיכום

1. סכום הנזק בתביעת התובעת, כפי שהוערך לעיל, מסתכם בסך של – 30,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 30% כאמור לעיל. יתרת הנזק תעמוד איפוא על הסך של 21,000 ₪.
2. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 21,000 ₪. על הסכום יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 23.4% והחזר אגרה. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' כסלו תשפ"ב, 24 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.