תמצית הטענות בכתב התביעה

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת, ילידת 1995, הועסקה אצל הנתבעת 1 בתקופות הרלוונטיות לכתב התביעה ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד.

הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת 1, בביטוח חבות מעבידים במועד הרלוונטי.

עוד נטען בכתב התביעה, כי במסגרת עבודתה, הייתה התובעת מדריכת גלישה ורכיבה על גלגשת ("סקטבורד"). מדריכי הגלישה אצל הנתבעת 1, ביצעו עבודתה בהתאם לנוהל ועל פי שיטות העבודה שהנהיגה הנתבעת 1 במקום.

כך למשל נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת 1 הנחתה את כל העובדים להוציא את ציוד הרכיבה של החניכים מהמחסן לשטח הרכיבה, כך שלקראת כל שיעור בטרם הגעת החניכים.

עם הגעתם, היו החניכים פוגשים את המדריכים בשטח הרכיבה כאשר הגלגשות ויתר הציוד כבר מצויים בשטח. בסיום השיעור, היו החניכים עוזבים והמדריכים היו מחזירים את הציוד חזרה למחסן.

לטענת התובעת, העבודה התנהלה באופן זהה בכל יום ושינוע הציוד אל שטח הרכיבה וממנו חזרה למחסן, נעשה על ידי המדריכים תוך כדי רכיבה על הגלגשות.

ביום 11.7.2018, במהלך יום העבודה החלה התובעת לסדר את ציוד הרכיבה לקראת הגעת החניכים לשיעור וזאת בהתאם לנהוג ובמסגרת עבודתה. כאשר עלתה על הגלגשת לצורך שינוע כלי הרכיבה נפלה ארצה ונחבלה בכל חלקי גופה, בעיקר בשורש כף ידה הימנית הדומיננטית.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת וגם יתר העובדים לא קיבל כל אמצעי מיגון ו/או הדרכה ו/או הנחיה, באשר לשימוש וללבישת ציוד מגן וכן על אופן המיגון בנקיטה באמצעי זהירות כדי למנוע פגיעה.

תאונתה של התובעת הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי והנזק הרפואי לשורש יד ימין של התובעת מתואר בכתב התביעה.

כתב התביעה מוסיף ומפרט את ההליכים הרפואיים שבוצעו בידה של התובעת ואת הליך השיקום שעברה.

על פי הנטען בכתב התביעה, וועדה רפואית שדנה בעניינה קבעה כי נותרה לה נכות בשיעור שלא יפחת מ- 28%.

התובעת טוענת כי טרם מימשה את פוטנציאל השתכרותה ויש לחשב את נזקיה על פי השכר הממוצע במשק.

עוד טענה התובעת כי אחריותה של הנתבעת 1 נובעת מרשלנותה עת הנהיגה שיטות עבודה לקויות; לא דאגה לקיים סביבת עבודה בטיחותית; לא הדריכה את התובעת או מי מעובדיה באשר לדרך ביצוע הפעולה; הורתה לעובדיה לבצע עבודה מסוכנת ולא הזהירה כי הם עלולים להיפגע בדרך זו; לא סיפקה אביזרי מיגון; ונמנעה לקיים קורס הכשרה מתאים.

לכתב תביעתה צירפה התובעת, מסמכים רפואיים שונים, לרבות: סיכום ביקור במחלה לרפואה דחופה מיום 11.7.18; סיכום אשפוז מיום 20.7.18; פיענוח צילומי רנטגן; סיכומי ביקור רפואיים וסיכומי טיפול; הודעה מאת המוסד לביטוח לאומי על החלטת הוועדה הרפואית בעניינה של התובעת; וחוות דעת אורתופדית של ד"ר אריה אריאלי אודות נכות אורתופדית צמיתה משוקללת בשיעור 28%.

תמצית הטענות בכתב ההגנה

הנתבעות 1 ו – 2, בכתב הגנתן המשותף, טוענות כי אין כל אחריות מצד נתבעת 1 לנזקיה הנטענים והמוכחשים של התובעת.

לטענת הנתבעות, התובעת פעלה על דעת עצמה והתאונה הנטענת אירעה כחלק מהלך רגיל וטבעי של הפעילות ומצויה במסגרת הסיכונים שהתובעת בחרה ליטול על עצמה.

הנתבעות הכחישו את עצם קרות האירוע הנטען, את הקשר הסיבתי בין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת לבין האירוע הנטען וכן את קיומו של מפגע כלשהו המטיל אחריות על הנתבעת 1.

לטענת הנתבעות כעולה מכתב ההגנה, התאונה אירעה, אם בכלל, עקב מצבה הבריאותי או עקב רשלנותה או פזיזותה של התובעת אשר מעדה מהגלגשת ללא כל סיבה חיצונית וללא קיומו של כל מפגע.

הנתבעות הכחישו את אמיתות קביעת המוסד לביטוח לאומי לגבי נכותה של התובעת וכן את תוכנה ואמיתותה של חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת.

עוד טענו הנתבעות, כי מגבלותיה הנטענות של התובעת הן קליניות וזמניות בלבד ואינן מגבילות את תפקודה בכל צורה ואופן.

כמו כן, נטען בכתב ההגנה כי אין קשר בין מגבלותיה הנטענות לבין התאונה והן נובעות ממצבה עובר לתאונה.

הנתבעות טענו בנוגע לשמירת החבות כי הנתבעת 1 נהגה כפי שכל מעביד סביר וזהיר היה נוהג בנסיבות העניין, כי התובעת קיבלה הדרכות ואמצעי מיגון.

עוד נטען כי הנתבעת 1 נקטה בכל אמצעי הזהירות והבטיחות הנדרשים והסבירים וסיפקה את כל אמצעי ההגנה הנדרשים.

הנתבעות חזרו על טענותיהן כי אין קשר סיבתי בין המעשים המיוחסים לנתבעת 1 לבין האירוע הנטען או הנזק.

הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי האירוע, ככל שאירע, אירע כתוצאה מרשלנות הבלעדית או התורמת של התובעת, כאשר לא שמה לב לצורה שבה פעלה, ולסביבת עבודתה; פעלה על דעת עצמה בניגוד להנחיות והוראות של ממוניה; חשפה עצמה מרצון לסיכונים; לא הקפידה לקיים את הוראות הבטיחות או זלזלה בהן, ולא עשתה מאומה כדי למנוע את התאונה או להקטין את הנזק.

לעניין הנזק טענו הנתבעות כי התאונה לא הסבה לתובעת נזקים כספיים כלשהם והיא מסוגלת לבצע את כל העבודות שביצעה עובר לתאונה.

כמו כן טענו הנתבעות, כי כושר עבודתה וכושר תפקודה של התובעת היו מוגבלים משמעותית עוד קודם לתאונה עקב שלל מחלות ובעיות רפואיות מהן סבלה.

עוד הכחישו הנתבעות את הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים בכתב התביעה ובין התאונה וכן את היזקקותה לטיפול רפואי או להוצאות כלשהן.

ביום 22.9.2020 הגישו הנתבעות חוות דעת רפואית מטעמם ערוכה על ידי פרופ' יעקב נרובאי, מנתח אורתופדי.

על פי חוות הדעת, העריך פרופ' נרובאי את דרגת נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 5%.

ביום 1.10.2020, לאור הפער הניכר בין חוות הדעת המומחים מטעם הצדדים, מינה סגן הנשיא כב' השופט אור אדם (כתוארו אז), את ד"ר מוטי קרמר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה.

ביום 10.1.2021, הוגשה חוות דעתו של ד"ר מוטי קרמר לתיק בית המשפט ובמסגרתה נקבע כי שיעור הנכות הצמיתה של התובעת בגין הגבלה בתנועות שורש כף יד ימין הדומיננטית הינו 10%; ושיעור הנכות בגין צלקת מכערת שאינה רגישה או מגבילת תפקוד, בשורש כף יד ימין הינו 5%.

עוד קבע ד"ר קרמר, כי סביר כי נכותה הזמנית של התובעת הייתה בשיעור של 100% לשלושה חודשים, 50% לשלושה חודשים נוספים ו- 25% למשך חצי שנה לאחר מכן.

ד"ר קרמר ציין בחוות דעתו כי לא צופה החמרה במצבה של התובעת, שאינה תלוית גיל בעתיד ואינו סבור שתזדקק לטיפולים נוספים בעתיד בגין פגישה זו.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 1.10.2020 הגישו הצדדים תחשיבי נזק וביום 21.3.2021, התקיים קדם משפט בנוכחות התובעת בעצמה ונשמעה הצעת בית המשפט לפשרה.

בתחילת הדיון, השיבה התובעת לשאלות בית המשפט וסיפרה כי הייתה בין ההדרכה הראשונה לשנייה כאשר נפלה מהסקטבורד.

התובעת הסבירה כי המדריכים הכינו את הציוד עבור התלמידים וכאשר הובא הציוד להדרכה הבאה וקראה לתלמידים האחרים, נפלה.

עוד טענה התובעת, כי ההווי במקום היה שמתנועעים עם הסקטבורד ממקום למקום וכך היה מקובל.

התובעת הוסיפה כי פעילות אחת הסתיימה והיה עשר דקות עד הפעילות הבאה, וכי נכח במקום מדריך נוסף בשם עומרי.

התובעת הוסיפה כי הניחה את הציוד ב"סקייט פארק" כי שם מתבצעת הפעילות והחניכים מגיעים לשם.

לאור הודעת הצדדים מיום 5.4.2021 כי לא הגיעו להסכמות, נקבע התיק לשמיעת הראיות.

התובעת הגישה את רשימת העדים ותיק המוצגים מטעמה ביום 21.6.2021.

תיק המוצגים כלל בין היתר: מסמכים רפואיים של התובעת; סרטוני וידיאו ותמונות של מקום ההתרחשות ושל פעילות בית הספר לגלישה של הנתבעת 1; הפניה לאתר האינטרנט של הנתבעת 1; טפסים ומסמכים שהוגשו מהמוסד לביטוח לאומי; דוח מד"א; פרוטוקולים של וועדות הביטוח הלאומי ותקבולים; וכן שאלון ותצהיר תשובות לשאלון.

ביום 4.10.2021 הגישו הנתבעות את המוצגים ורשימת העדים מטעמן.

לתיק המוצגים צורפו חוות דעת הרפואיות של פרופ' נרובאי וד"ר מוטי קרמר; פירוט תשלומים מתיק המוסד לביטוח לאומי וחוות דעת אקטוארית לגבי שערוך דמי הפגישה והקצבאות ששולמו לתובעת.

בישיבת קדם המשפט המסכם מיום 5.10.2021, הודיעו באי כוח הצדדים, כי לא תישמענה חקירותיהם של המומחים במסגרת דיון ההוכחות.

ביום 23.11.2021 שמעתי את חקירות העדים מטעם הצדדים ואת סיכומיהם.

דיון והכרעה

בפתח הדברים אומר כי עדותה של התובעת בבית המשפט הייתה עדות מרשימה בכנותה, בהירה, קוהרנטית, עניינית והגיונית והיא התיישבה טוב יותר עם המסמכים, התמונות וסרטוני הווידיאו שצורפו לתיקי המוצגים, מאשר עדויות העדים מטעם הנתבעות.

עדותו של מנהל הנתבעת 1 בבית המשפט, מר יוחאי בן יעקוב, הייתה עדות מתחמקת, תמוהה, מלאת סתירות, מתפתלת וחסרת היגיון.

כך, למשל, התובעת העידה בעדותה בבית המשפט, כי הייתה הנחייה לגבי החניכים, שעליהם ללבוש אמצעי מיגון מלאים לפני ההדרכה, אך לא הייתה הנחייה כזו לגבי המדריכים (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 9-15).

עוד העידה התובעת, כי בשל חוסר בציוד, המדריכים היו לרוב ללא מיגון כלל, וחלק מהחניכים היו לעתים ללא מיגון מלא. לדבריה, לא הייתה כל הקפדה בעניין זה. (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 17-22).

לעומתה העיד מר בן יעקוב, בתחילה, כי לנתבעת 1 יש ציוד מיגון בכמות מספקת לכולם וכי האחריות המקצועית בעניין זה היא עליו (עמ' 30 לפרוטוקול הדיון שורות 19-24). כמו כן העיד, כי אם חסר ציוד מיגון לתלמיד, הוא לא ישתתף בשיעור כלל (עמ' 40 לפרוטוקול שורות 14-16).

עוד לטענתו, המדריכים כלל לא מבצעים פעילות של רכיבה על הסקטבורד בזמן שיעור ולפיכך אינם זקוקים למיגון (עמ' 37 לפרוטוקול שורות 11-17).

דא עקא שעדותו זו נסתרה, חזיתית, הן על ידי סרטוני תדמית שפרסם בעצמו במדיה החברתית, והן על ידי תמונות שצולמו על ידי העד עצמו וצילו אף נראה בהן – כפי שהודה בחקירתו (ראה עמ' 42 לפרוטוקול שורות 7-9; עמ' 42 לפרוטוקול שורות 26-29; עמ' 45 שורות 15-19).

כאשר עומת העד עם סרטונים ותמונות אלה שינה טעמו ואמר שהדבר לא תקין לטעמו, וכי היה מעיר על כך למדריכים (עמ' 47 לפרוטוקול שורות 3-6).

עוד נסתרה עדותו של העד מר בן יעקוב בעניין אמצעי המיגון ומידת ההקפדה עליהם, על ידי עדותו של מר עמרי לב, שהעיד מטעם הנתבעות.

לפי עדותו של מר לב המדריכים כן היו מדגימים רכיבה על הסקטבורד במהלך השיעורים (עמ' 70 לפרוטוקול שורות 26-31) ולא הייתה הקפדה על אמצעי המיגון למדריכים (עמ' 71 לפרוטוקול שורות 7-11).

זאת לאחר שבתחילת עדותו, באופן מגמתי, ניסה מר לב לצייר תמונה אחרת, לפיה תמיד היו אמצעי מיגון מספיקים לכולם (מדריכים וחניכים כאחד) – אך נאלץ לחזור בו כאשר עומת עם הסרטונים (עמ' 72 לפרוטוקול שורות 16-18, לעומת עמ' 74 לפרוטוקול, שורות 11-19).

העד מר בן יעקוב התחמק ממתן תשובה ישירה לשאלות הנוגעות לשינוי בנהלי הבטיחות של הנתבעת 1 לאחר פציעתה של התובעת, והשיב תשובות מתחכמות כגון: "כל שניה שעוברת אנחנו במגמת שיפור" (עמ' 47 לפרוטוקול שורה 25).

כאן המקום לציין כי ב"כ הנתבעות אף הסכימה, במהלך החקירה, כי בניגוד לעדותו הראשונית של העד, לא הייתה תמיד הקפדה על השימוש בציוד מגן (עמ' 49 לפרוטוקול שורות 19-23).

כאשר עומת העד עם סרטון ממנו עולה שהמדריכים והילדים רוכבים באופן חופשי להנאתם, נאלץ לאשר את הדברים, אך התחמק משאלה לגבי האווירה ורוח מועדון הגלישה באותם זמנים (עמ' 51 לפרוטוקול שורות 3-12).

עולה מן המקובץ, כי יש להעדיף את עדותה של התובעת על פני עדות מנהל הנתבעת 1, בכל הקשור לזמינותם של אמצעי המיגון, מידת ההקפדה על השימוש בהם ואופן התנהלותו של מועדון הגלישה, תוך רכיבה חופשית של המדריכים בשטח המועדון והדגמת רכיבה.

גם בעניין זמן סידור ציוד הרכיבה לפני השיעור, אני מעדיף את עדותה של התובעת על פי עדות העדים מטעם הנתבעות.

התובעת העידה בבית המשפט כי סידרה את הציוד בשעה 15:40 משום שזו ההנחיה, שכן שיעור הרכיבה אמור היה להחל בשעה 16:00 (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 24).

לעומתה, העיד מנהל הנתבעת כי ככלל, הציוד מוצא בזמן השיעור ממש (עמ' 54 לפרוטוקול, שורה 12), אך ביום האירוע ביקש מהתובעת "לקדם מנהלות", כלשונו, ולכן ביקש ממנה להוציא את ציוד הרכיבה בשעה 15:20 או 15:15 (עמ' 58 לפרוטוקול, שורה 1). קרי – כ-40 עד 45 דקות לפני זמן השיעור המתוכנן.

עדות זו אינה סבירה בעיניי לאור טענת מנהל הנתבעת כי מדובר בציוד יקר, שהושאר לכאורה ללא כל השגחה, מלבד השגחתו של המנהל עצמו "בזווית העין" (עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 23-25). כמו כן, עדות זו סותרת את הדיווח עליו חתם מנהל הנתבעת 1, עבור המוסד לביטוח לאומי, לפיו שעת סידור הציוד הייתה 15:40 (מוצג מס' 6 לתיק המוצגים של התובעת).

כמו כן, עדותה של התובעת מתיישבת היטב עם עדותו של מר עמרי לב, העד מטעם הנתבעות, לפיה על דרך הכלל סידור הציוד נעשה כעשרים דקות לפני תחילת השיעור (עמ' 76 לפרוטוקול שורות 1-6).

לגבי זמן התרחשות נפילתה ופציעתה של התובעת, העידה התובעת כי התאונה אירעה בשעה 15:55 (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 18).

עדותה של התובעת מתיישבת גם עם שעת קבלת ההודעה במד"א (15:59 – ראה מוצג מס' 5 לתיק מוצגי התובעת) וגם על פי אמירה של מנהל הנתבעת 1, כי בשעה ארבע כבר הייתה התובעת בדרך לבית החולים (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 18-19).

זאת ועוד, עדותה של התובעת כי בעת שנפלה הייתה בדרכה לקרוא למר עמרי לב, שגלש להנאתו ב"סקייט פארק", כדי שלא יאחר לתחילת השיעור, לא נסתרה על ידי מי מהעדים.

עדותו של מר עמרי לב בעניין גלישה משותפת עם התובעת לא הייתה עקבית, ולאחר חקירה נגדית נאלץ להודות שלא היה בקשר עין רציף עם התובעת, בזמן הסמוך לפני נפילתה (עמ' 82 לפרוטוקול, שורות 1-3).

עוד אני מקבל את טענתה של התובעת כי המדריכים נהגו להתנייד בשטח בו בוצעה העבודה (מהמועדון אל ה"סקייט פארק" ובחזרה), כאשר הם רוכבים על סקטבורד, והדבר מתיישב עם עדותו של מר לב (עמ' 75 לפרוטוקול שורות 7-11).

עולה מן המקובץ, כי עלה בידי התובעת להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי סידרה את הציוד עבור החניכים החל מהשעה 15:40 לערך, ולאחר מכן פנתה לקרוא לעמרי לב, מדריך נוסף אצל הנתבעת 1, לצורך הגעה לתחילתה של ההדרכה, וזאת דקות ספורות לפני השעה 16:00, השעה המיועדת, מבחינתה (ראה עדותו של מנהל הנתבעת 1, עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 17-19).

במצב דברים זה, אני קובע כי התאונה אירעה במהלך עבודתה של התובעת אצל הנתבעת 1 וכאשר היא מבצעת פעולה שנועדה לקדם את תחילת ההדרכה, לטובת מעסיקתה.

האם ביצעה הנתבעת 1 עוולת רשלנות כלפי התובעת?

ההלכה היא כי: "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות". ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (notional duty), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (duty in fact). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?".
(מתוך ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) 113 – ההפניות הושמטו, ההדגשות שלי – י.ב.).

קיומה של חובת זהירות מושגית

לעניין חובת הזהירות המושגית, משקבעתי כי האירוע התרחש במהלך עבודתה של התובעת אצל הנתבעת 1, וכחלק מעבודתה, "ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול". הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם, בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.

אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות, אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה. בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה. כך למשל, הוטלה אחריות על מעביד אשר סיפק לעובד רתמה פגומה שנקרעה במהלך השימוש בה, תוך שנקבע כי "חובתו של מעביד כלפי עובדו היא, בין היתר, לספק לו כלי עבודה ואביזרי עבודה תקינים ובטוחים, והדברים ידועים". במקרה אחר, הוטלה אחריות ברשלנות על מעביד שהפר את חובתו לגדר חלקים ממכונה ממונעת ולפקח על שיטות העבודה של העובד. נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה.".

(מתוך ע"א 7895/08 ‏קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.8.11) – ההפניות הושמטו, ההדגשות שלי – י.ב.).

זוהי חובת הזהירות המושגית החלה על כל מעביד.

הסיכון המסוים בו עסקינן הוא סיכון הנפילה מהסקטבורד, במהלך הרכיבה עליו, ללא אמצעי מיגון מתאימים.

זהו סיכון שהיה ידוע וצפוי על ידי המעסיק, וזאת גם לפי גרסתו (ראה עמ' 30 לפרוטוקול שורות 19-24).

עצם רכישתם של אמצעי המיגון עבור החניכים (גם אם בכמות שאינה מספקת), מעידה על מודעות וצפיות של הסיכון האמור.

לא מצאתי שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את חובת הזהירות המושגית בענייננו, וגם המעמסה הכספית על המעביד ברכישה מספקת של אמצעי מיגון והקפדה על השימוש בהם על ידי המדריכים, אינה רבה – במיוחד אל מול תוחלת הנזק.

קיומה של חובת זהירות קונקרטית

בנסיבות הספציפיות של המקרה, חלה חובת זהירות קונקרטית על המעסיק.

אמנם, "מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות." (מתוך ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) 113).

אלא שבענייננו, אין מדובר בפעילות ספורטיבית גרידא, לשם הספורט וההנאה, כי אם חלק מביצוע העבודה במועדון. כמו כן, על אף שהנפילה מהסקטבורד היא סיכון טבעי ורגיל לפעילות, הרי שהשאלה היא האם ניתן למזער את הסיכונים לפגיעה פיזית חמורה באמצעי מיגון שהיו קיימים.

המעסיק ידע כי המדריכים מתניידים באמצעות סקטבורד או מדגימים רכיבה, בשטח המועדון וה"סקייט פארק" כשהם ללא אמצעי מיגון. למעשה, הוא נהג להתנייד כך בעצמו (ראה עדותו של מר עמרי לב, עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 1-6).

לפיכך, גם הסיכון הספציפי, במקרה הספציפי – שעובדת אחת תיגש לקרוא לעובד אחר, כשהיא מתניידת על גבי הסקטבורד ללא אמצעי מיגון, היה סיכון ידוע והיה על המעסיק להיזהר ולהזהיר ממנו.

הפרתה של חובת הזהירות

הוכח, בהליך לפניי, כי המעסיק הפר את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית שמוטלות עליו.

ראשית, הוכח כי לא הייתה הקפדה על אספקת אמצעי מיגון בכמות ראויה, שתספיק הן לכל החניכים והן לכל המדריכים.

שנית, אני מקבל את עדותה של התובעת בעניין זה, שלא נסתרה, כי המדריכים הונחו להעדיף את מיגונם של החניכים על פני מיגונם האישי, והדבר מתיישב גם עם טענתו של מנהל הנתבעת 1, כי מדריך, כלשונו, "אין לו מה להיות ממוגן" (עמ' 37 לפרוטוקול, שורה 16).

שלישית, הוכח כי לא הונהגה שיטת עבודה ראויה בהקשר זה ולא נערך פיקוח יעיל על מיגונם של המדריכים, ולמעשה, "רוח המועדון" הייתה שונה בתכלית, כאשר מנהל הנתבעת 1 בעצמו, כאמור, מתנייד על גבי הסקטבורד ללא מיגון.

קשר סיבתי בין הפרת החובה ובין הנזק שנגרם

"תנאי שלישי לאחריות בעוולות הרשלנות הוא, כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לזה האחרון נזק. [....]. הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן - לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים - הסיכוי, כי הנזק היה נמנע, גדול מהסיכוי, שהוא היה מתרחש בלאו הכי. זאת ועוד: הפרת החובה היא הסיבה המשפטית לקרות הנזק, שכן אשמו של המזיק הביא את הנזק, ואילו אשמו של הניזוק לא היה אשם מכריע, הן משום שהוא היה צפוי, הן משום שהיה בתחום הסיכון שהחובה באה למנוע, והן משום שהתנהגות המזיק, על-פי מבחני השכל הישר, היא שתרמה לתוצאה המזיקה". (מתוך ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) 113 – ההפניות הושמטו, ההדגשות שלי – י.ב.).

בענייננו, לא נטען על ידי התובעת כי המעסיק יכול היה למנוע כליל את עצם נפילתה של התובעת.

הוכח כי הן השימוש בסקטבורד להתניידות ברחבי מקום העבודה והן הדגמת רכיבה לחניכים, היוו חלק מעבודת המדריכים אצל הנתבעת 1.

רכיבה בסקטבורד טומנת בחובה, מעצם טיבה וטבעה, את הסיכון האינהרנטי של נפילה מהסקטבורד.

לכאורה, אילו רצינו "ביטחון מוחלט" כי לא תתרחש נפילה מסקטבורד במועדון, יכול היה המעסיק לאסור כליל את הרכיבה על הסקטבורד על כל המדריכים, או התניידות באמצעותו.

אלא ש"...לא ביטחון מוחלט נדרש, אלא אמצעים סבירים, שיתחשבו בצרכים הטיפוסיים." (מתוך ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) 113 – ההדגשות שלי – י.ב.).

לפיכך, הטענה בה התמקדה התובעת, היא כי אילו ננקט אמצעי הזהירות הרלוונטי לנזק שבו עסקינן, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי.

כך עולה במפורש מסיכומיה של ב"כ התובעת, לפיהם: "אנחנו נטען שכן היה רשלן שלא סיפק מגנים שלא הדריך את כולם ושלא אכף את הנושא של חובת לבישת מגנים כחובה בזמן רכיבה" (עמ' 87 לפרוטוקול, שורות 6-8).

אין מחלוקת שהתובעת נפלה על שורש כף ידה הימנית וכך נחבלה (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 1-2 וכן ראה שורה ראשונה בפרק סיכום ודיון בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר קרמר).

בענייננו, המדובר, אם כן, באמצעי זהירות של "מגני שורש כף היד", כפי שעולה מעדותה של התובעת (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 9) וכן מעדותו של מנהל הנתבעת 1 (עמ' 48 לפרוטוקול, שורה 15).

מתחדדת, אם כן, שאלת הקשר הסיבתי בענייננו, והיא: אילו הייתה התובעת עושה שימוש במגני שורש כף היד, האם הסיכוי שהיה נמנע הנזק לידה הימנית גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי.

במילים אחרות, האם נפילה דומה, על שורש כף ידה הימנית של התובעת, כשהיא עטופה במגן שורש כף היד בו נעשה שימוש במועדון, הייתה מביאה לתוצאה זהה (קרי, שבר שגרם להגבלה בתנועות שורש כף היד – כאמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט) או לתוצאה שונה באופן משמעותי.

הצדדים לא התייחסו לשאלה זו בסיכומיהם ואף המומחים מטעם הצדדים ומומחה בית המשפט לא התייחסו לכך בחוות דעתם. לא הוצגו שאלות הבהרה בעניין זה למומחה בית המשפט.

כל שנאמר, בהקשר זה של הקשר הסיבתי, הוא כי הנפילה או הפגיעה הן שגרמו במישרין לחבלה בידה של התובעת (ראה בעמ' 5 לחוות דעת המומחה מטעם התובעת; ובפסקה 2 בפרק סיכום ודיון בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט). אך המומחים לא נשאלו, וממילא לא חיוו דעתם, בשאלה האם השבר היה נמנע לו הייתה התובעת עושה שימוש במגן שורש כף היד.

כמו כן, הצדדים לא הציגו לפניי ראיות אחרות אודות טיבם של מגני שורש כף היד בהם עסקינן.

מאיזה חומר עשויים המגנים? אילו נזקים הם נועדו למנוע? באיזו מידה הם מגנים על המשתמש בעת נפילה מהסקטבורד? וכיוצא בזה.

הראיות היחידות שהוגשו אודות המגנים הן הופעתם בחלק מהתמונות והסרטונים שהגישה התובעת.

כך למשל - בתמונה בעמ' 51 לתיק המוצגים מטעם התובעת, מופיע מגן שורש כף היד על ידו (הימנית בלבד) של אחד החניכים; בשניות 7-9 לסרטון הראשון ברשימה בעמ' 52 לתיק המוצגים מטעם התובעת על שתי ידיו של החניך; ובסרטון השני לרשימה על שתי ידיו של החניך.

על מי מוטל נטל הראייה להוכיח שאלה זו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק?

בסע' 25 ו-26 לכתב התביעה מבקשת ב"כ התובעת להפוך את נטל הראייה לאור הוראות סע' 38
ו- 41 לפקודת הנזיקין.

לטעמי, לאור הכללים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לגבי אופן השימוש בסע' 41 לפקודת הנזיקין, לא ניתן לקבוע בענייננו כי יש להטיל את הנטל על כתפי הנתבעת 1.

יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך ע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי (23.11.2017):

"שלושה תנאים בסעיף 41, אשר בהתקיימם מועבר נטל הראיה על הנתבע. כל תנאי בוחן את המקרה מנקודת מבט אחרת: הראשון עוסק בנקודת מבטו של התובע, השני מתמקד בנקודת המבט של הנתבע, והשלישי מפנה לנקודת מבטו של בית המשפט.

התנאי הראשון דורש חוסר ידיעה של התובע או חוסר יכולת לדעת מה היו נסיבות שהובילו לנזק. במסגרת התנאי השני יש לבחון האם הייתה לנתבע שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. בית המשפט המחוזי קבע כי שני התנאים הראשונים מתקיימים בענייננו ודעתי כדעתו. היות שהמשיבים לא העלו טענות בעניין זה, אין צורך להרחיב במקרה דנן. בקיצור נאמר רק כי בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שהמערער אינו זוכר את נסיבות התאונה עקב החבלה שנחבל בראשו, וכי הבניין היה בשליטת המשיבים. נעיר עוד כי הפסיקה קבעה פרשנות מקלה, יחסית, ביחס לשני התנאים הראשונים, באופן המיטיב בדרך כלל עם התובע-הניזוק (ראו ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, נו(1) 539, 559-558 (2001) (להלן: עניין שטרנברג); גיא שני חזקות רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 86-81 (2011) (להלן: שני)).

התנאי השלישי הנזכר בסעיף 41 עוסק ב"מקרה שגרם לנזק". במסגרתו נדרש בית המשפט לבחון האם האירוע הנזיקי מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. תכלית התנאי לוודא שבמבחן ראשוני מתבקשת מסקנת ההתרשלות. כלומר, גם בהינתן קיומם של שני התנאים הראשונים, עדיין אין להחיל את סעיף 41 לפקודה כאשר, על פני הדברים, המסקנה שהנתבע נקט זהירות סבירה מתיישבת טוב יותר עם העובדות, או אפילו כאשר אפשרות זו שקולה לאפשרות שלא ננקטה זהירות סבירה.

הזהירות מתבקשת בבחינת התנאי השלישי. ההכרעה הסופית בסוגיית קיומה של התרשלות עומדת בלב ההכרעה של בית המשפט לאחר שהועבר נטל ההוכחה. תנאי סעיף 41 הם אפוא דרך להחליט האם העברת הנטל – כלי ראייתי – הינה מוצדקת, כדי לקבוע אשם בנזיקין – מסקנה מהותית. בפסיקה ובספרות הוצגה עמדה לפיה התנאי השלישי לתחולת סעיף 41 מאפשר לבית המשפט להתבסס, במקרים המתאימים, גם על ראיות כלליות או סטטיסטיות גרידא – מהכלל אל הפרט. דהיינו, ראיות שאינן נטועות באופן מלא בנסיבות המקרה הקונקרטי שעל הפרק. כפי שנפסק בע"א 4152/03 חסונה נ' בית החולים ביקור חולים, [פורסם בנבו] פסקה 8 (3.2.2005) (להלן: עניין חסונה) מפי השופט א' ריבלין:

"כלל 'הדבר מעיד על עצמו' מהווה חריג לדרישת ההוכחה האינדיבידואלית, בכך שהוא מאפשר לתובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיות סטטיסטיות גרידא – ראיות המלמדות כי במרבית המקרים, נזק מן הסוג שארע נגרם בשל התרשלות כלשהי" (וכן ראו גיא שני "כלל 'הדבר מעיד על עצמו' בדיני הנזיקין – בחינה מחודשת" משפטים לה 81 (התשס"ה); ARIEL PORAT & ALEX STEIN, TORT LIABILITY UNDER UNCERTAINTY 85-92 (2001)).

ודוק, אין מדובר בהכרח בבדיקה סטטיסטית מדויקת או אפילו מספרית. הדרישה היא לבחון את הראיות הכלליות, ובהתאם לתוצאות הבחינה – האם האירוע שייך לקטגוריה כללית של חוסר זהירות או לקטגוריה של זהירות סבירה (יצחק אנגלרד "הכלל 'הדבר מעיד על עצמו' – כלל שדברו שלו אינו ברור" ספר שטרסברג-כהן 345, 359-353 (אהרן ברק, יצחק זמיר, אבנר כהן, מורן סבוראי ואלעד עפארי עורכים, 2017) (להלן: אנגלרד)). הכלליות של הבחינה הכללית נובעת מכך שהתוצאה של המבחן השלישי תלויה באיזה צד של הקו מצוי המקרה. האם הוא מתיישב יותר עם המסקנה של זהירות או חוסר זהירות מטעם הנתבע? לאמור, הבחינה אינה של התאונה הספציפית, אלא של תאונה מן הסוג המדובר. הבדיקה היא כללית – הסתברותית אם תרצו – של תרחישים אפשריים לתאונה מן הסוג שעל הפרק, תוך התחשבות בנתונים הקונקרטיים שכן ידועים לגבי המקרה. רק אם בסיכום הכולל הראיות מלמדות כי משקל האפשרות שלא ננקטה זהירות סבירה רב יותר, יש להעביר את הנטל על שכם התובע. בשולי הדברים נאמר כי בפסיקה הובהר שיש להתחשב גם בראיות הכלליות שמציג הנתבע, אם כי קיימת מחלוקת מסוימת ביחס לאופן המדויק ולשלב המדויק במשפט שבו על בית המשפט לעשות זאת (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סולן, פ"ד נה(4) 898 (2001); עניין אלעבד, עמוד 364; עניין חסונה, פסקה 8; אנגלרד, עמודים 359-356).

סעיף 41 לפקודה נותן אפוא לבית המשפט כלי עזר לפתרון מצבים מסוימים של אי-ודאות עובדתית לגבי נסיבות המקרה. בהתקיים שלושת התנאים הנזכרים בסעיף, דחיית התביעה רק בגלל חוסר וודאות עובדתית לא נראית צודקת משלוש נקודות המבט – התובע, הנתבע ובית המשפט. חוסר הצדק – וכאן הקשר בין התנאי השלישי לשני התנאים הראשונים – משקלל את הנתון שהתובע אינו יודע מה קרה ואילו הנתבע שולט בנכס. במובן זה, העברת הנטל לא נועדה להביא לקבלת התביעה אלא לסייע להכרעה צודקת – למנוע את דחייתה מבלי שהעניין נשקל לגופו בצורה המקסימלית. בראיה זו, התנאי השני – שליטת הנתבע בנכס – נועד לאזן את דרישות הצדק. מצד אחד, התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת. מצד שני, הנתבע הוא בעל זיקה לידיעה, בשל היותו שולט בנכס. רק בהתקיים שני התנאים הללו יש לעבור למבחן בשלב השלישי. כאשר מתקיימים כל תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ההנחה היא שהטלת נטל ההוכחה דווקא על שכמו של הנתבע מובילה לתוצאה ראויה יותר. כך גם במקרה הנתון ובמאזן הצדק בין הצדדים הקונקרטיים, וגם באופן כללי – לנוכח שיקולים של יצירת תמריץ למניעת נזקים ראייתיים ולמניעת הנזק עצמו באופן אופטימלי (אריאל פורת נזיקין כרך א 276-286 (2013) (להלן: פורת); שני, עמודים 134-115). ודוק – העברת נטל, שהנתבע יכול עדיין להרימו, ולא פסק דין. דהיינו כלל ראייתי בדרך להכרעה, ולא כלל של הכרעה סופית." (ההדגשות שלי – י.ב.).

התנאי הראשון להעברת הנטל מכוח הכלל של "הדבר מעיד בעד עצמו", הוא הוכחת קיומה של עמימות עובדתית.

כבר נפסק בעניין זה כי "התנאי הראשון לתחולתו של סעיף 41, עניינו בחוסר ידיעה – בפועל או בכוח – מצד התובע, באשר לנסיבות שבעטיין נגרם הנזק. לאמור, כי חזקת ההתרשלות המעוגנת בסעיף 41 לפקודה לא תקום, אלא במקרה שבו קיימת עמימות עובדתית: "באין עמימות עובדתית – מתייתרת בדיקתם של שאר תנאי הסעיף והכלל אינו חל על נסיבות המקרה" (ע"א 7692/09 מרעי נ' בית חולים "משפחה קדושה", [פורסם בנבו] פסקה 5 (28.02.2011)); ובלשון אחרת נאמר: "כשאין מסתורין – אין תחולה לכלל" (ע"א 1071/96 עיזבון המנוח נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, פסקה 27 (2006)). חשיבותה של נקודה זו לענייננו – מכרעת. הכלל המעוגן בסעיף 41 מוגבל לחשיפתן של עובדות בלתי-ידועות, אך אין בכוחו לקבוע נורמות משפטיות וכללי התנהגות נאותים.

[.......]

...זהו המבחן הקובע בתנאי הראשון, כפי שציין חברי השופט סולברג. עמימות עובדתית, לעומת עמימות נורמטיבית – אשר כן קיימת בענייננו. המסקנה נובעת מלשון הסעיף, כי "לתובע לא הייתה ידיעה...". המיקוד במה ידע או מה היה עליו לדעת הוא בעובדות ובסיפור המעשה. זוהי אף עמדת הפסיקה, להבנתי (ראו הפסיקה שהובאה בפס' 16 לחוות דעתו של השופט סולברג, לרבות חוות דעתי בע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, [פורסם בנבו] פסקה 8 (23.11.2017); וגם: גיא שני, חזקות רשלנות: העברת נטל ההוכחה בדיני הנזיקין, 84-81 (2011)). התוצאה היא כי יש לפעול על פי הכלל הרגיל, בו נטל ההוכחה מוטל על התובע ואינו עובר לכתפי הנתבע. יוזכר כי על פי לשון החוק, התנאים בסעיף 41 הם מצטברים.". (מתוך ע"א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל"‏ (2.3.2021) – ההדגשות שלי – י.ב.).

בענייננו, אין כל עמימות עובדתית או "מסתורין" בנוגע לעובדות ולסיפור המעשה.
העובדות ידועות היטב וכך גם הנסיבות שבעטיין נגרם הנזק – התובעת רכבה על סקטבורד, ללא מיגון ונפלה על כף ידה הימנית.

במצב דברים זה, לא מתקיים התנאי הראשון להפעלתו של הכלל.

לשם ההמחשה תובאנה דוגמאות בהן אישר בית המשפט העליון כי "הדבר מעיד בעד עצמו" וקבע שיש להעביר את נטל הראייה:

מקרה בו מעקה פיגום התפרק לפתע מסיבה שאינה ידועה (ע"א 8425/02‏ בדר נ' פארוק, פ''ד נח (2) 673); מקרה בו הניזוק אינו זוכר את נסיבות התאונה עקב חבלה שנחבל בראשו (ע"א 6332/15‏ מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי (23.11.2017)); מקרה בו מאושפזת עברה ניתוח ונמצאו ליקויים רבים ברישומים הרפואיים בתיקה (ע"א 7766/08 מרים מיכאלי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות‏ (1.8.2011)); מקרה בו המזיק העביר ציוד רפואי שהגיע ליעדו רטוב מסיבות לא ידועות (רע"א 9708/09 שלום גבר נ' קונטיננטל חברה לביטוח בע"מ (26.1.2011)) ובמקרה שבו חפציה של הניזוקה נגנבו או ניזוקו במחסניה של המזיקה (רע"א 9250/05‏ ‏עמידר החברה הלאומית לשיכון עובדים בע"מ נ' נורית בן יעיש (11.4.2006)).

בכל המקרים, עולה כי נסיבות אופן התרחשותו של הנזק היו עלומות ולא ידועות לניזוק, בין משום שלא נכח במקום ההתרחשות, בין משום שהיה ללא הכרה ובין משום שהאירוע אירע באופן פתאומי ללא הסבר.

כאמור, לא זה מצב הדברים בענייננו.

למעלה מן הצריך אציין, כי אני סבור שגם התנאי השני להפעלתו של הכלל אינו מתקיים בעניינו – קרי, לא הוכחה שליטה מלאה של הנתבעת 1 על הנכס או הנכסים שגרמו לנזק.

שני "נכסים" מעורבים בתאונה המצערת בה עסקינן. האחד הוא הסקטבורד עליו רכבה התובעת, והשני הוא מגן שורש כף היד שנעדר מן הזירה – בנסיבות שכבר פורטו.

אלא שלא ניתן לקבוע כי לנתבעת 1 יש "שליטה מלאה" על שניהם.

על פי העדויות שהובאו, סביר יותר שהסקטבורד בו נעשה שימוש היה הסקטבורד הפרטי של התובעת (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 30-31; עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 18-19; עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 12-13).

כמו כן, לגבי המגנים, התובעת לא טענה כי אין לה כל גישה למגנים מסוג זה.

למעשה, התובעת העידה כי היא חובבת גלישה על סקטבורד ולעתים גולשת בזמנה הפרטי (אך לא מאז הפציעה) וכאשר נשאלה בהקשר זה: "את באה עם מגנים?", השיבה: "כשיש לי מהמועדון אז כן ולרוב כן אני מגיעה עם מגנים כן. וכשאין לי אז לא." (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 20-21).

לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לעשות שימוש בכלל הקבוע בסע' 41 לפקודת הנזיקין, והנטל להוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, נותר על התובעת.

גם סע' 38 לפקודת הנזיקין, העוסק בהעברת נטל הראייה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים אינו יכול לסייע לתובעת. וזאת משני טעמים:

הטעם הראשון הוא כי "לפי ההלכה שחזרה ונשנתה בפסיקה, סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) שעניינו בהעברת נטל הראיה לגבי דברים מסוכנים, לא יחול מקום שבו השימוש שנעשה בדבר המסוכן היה שימוש על פי ייעודו וטבעו" (עא 2775/19 מדינת ישראל נ' פלוני (3.1.2021) – ההדגשות שלי – י.ב.).

לפיכך, גם אם תאמר שסקטבורד הוא דבר מסוכן, אין חולק שרכיבה עליו היא שימוש בו על פי ייעודו וטבעו.

הטעם השני הוא כי "סעיף 38 לפקודה [....] יוצר חזקה הניתנת לסתירה בנוגע ליסוד ההתרשלות בלבד ולפיכך לא מתייתר הצורך של התובע להוכיח את יסוד הסיבתיות בכדי שתוטל אחריות על הנתבע" (מתוך ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עיריית טבריה (25.10.2018) – ההדגשות שלי – י.ב.).

אני שותף, בכל הכבוד, לדעתה של כב' הש' שרה דותן בעניין זה, כי שאלת הקשר הסיבתי בין העדרו של מגן ובין הנזק שנגרם, היא שאלה שבמומחיות – שהיה על התובעת להוכיחה באמצעות חוות דעת מומחה.

כך עולים הדברים מפסק דינה בת"א (שלום ת"א) 50112/96‏ אורן ברק נ' עדי ראובן (פורסם בנבו, 30.5.2000) שעסק גם הוא בנפילה על יד ימין, בעת גלישה על סקטבורד, ללא מגני ידיים:

"שאלת הקשר הסיבתי בין החלקה ללא מגן יד לבין הנזק היא שאלה שבמומחיות במקרה דנן. התובע לא הציג חוות דעת מומחה מטעמו, שהיה בה כדי לתמוך בגרסתו. אדגיש, כי נטל הוכחת קיומו של הקשר הסיבתי מוטל על התובע, ונטל זה לא הורם על-ידו.

ראוי לציין, כי העיון בעדותו של עד הגנה מס' 1 מר יצחק ענבי מביא למסקנה שהשימוש במגני הידיים עלול אף להגביר את הסיכוי לשבר ביד. ר' עמ' 42 לפרוטוקול, בין השורות 8-13: "ש.: תסכים אתי שכל המגינים צריכים להגן על המשתמש רק מפני פגיעות קלות ואין להם יכולת למנוע פגיעות קשות.

ת.: כן. יכול להסכים. תלוי בסוג המגן ובסוג המכה. אין לזה סוף.

ש.: שימוש במגן יד לא מונע שבר אם נופלים באופן מאוד קשה על היד.

ת.: לפי דעתי זה יכול לעזור לשבר. בגלל שהוא תפוס יכול לגרום לשבר במקום אחר..." (ההדגשה שלי - ש.ד.)

על כן, סבורני כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין אי אספקת מגני ידיים לתובע או אי חיובו להחליק כשהוא מצויד בהם, לבין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהנפילה.

למען הסר ספק בלבד ברצוני להעיר מספר הערות לגבי הטענות הנוספות של התובע.

סבורני, כי טענותיו בנוגע להעדר פיקוח, השגחה והדרכה אינן רלוואנטיות, מאחר ולא נטען על-ידי התובע כי לו הייתה במועדון השגחה טובה יותר, ניתן היה למנוע את הנפילה ו/או גרימת הנזק.

מובן, כי גם ההדרכה לא הייתה מונעת את התרחשות התאונה. התובע העיד, כי עשה מספר סיבובים על אותו המתקן לפני שנפל. כמו כן, שום הדרכה בספורט זה אינה מיועדת למנוע נפילות, שהן חלק טבעי של החלקה על סקטבורד.". (ההדגשות שלי – י.ב.).

לאור כל האמור לעיל, משלא הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלותה של הנתבעת 1 באשר לאי-אספקת מגני שורש כף היד לתובעת, ובין הנזק שנגרם, יש לדחות את התביעה – וכך אני מורה.

בשולי הדברים אציין כי טענתה הכללית והלא מפורטת של התובעת להפרת חובה חקוקה נזנחה בסיכומים, ובצדק.

ההוראה החקוקה היחידה הקשורה לרכיבה על סקטבורד היא ההוראה בסע' 65ג לפקודת התעבורה [נוסח חדש] המחייבת חבישת קסדת מגן, והיא אינה רלוונטית לענייננו – לאור טיב הפציעה ומיקומה.

למרות התוצאה אליה הגעתי, מצאתי כי בהליך שלפניי קיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

טענותיה העובדתיות של הנתבעת 1, אודות הקפדה לכאורה על נהלי בטיחות; אספקת מגנים לכולם; ודרישה מהמדריכים שלא לרכב כלל על סקטבורד, הופרכו והתבררו כטענות סרק (כמפורט בניתוח העובדתי), שגרמו להתארכות הדיון שלא לצורך.

לפיכך, כאמור – התביעה נדחית וכל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' שבט תשפ"ב, 03 ינואר 2022, בלשכתי, בהעדר הצדדים.