03 דצמבר 2020

1. עניינו של ערעור זה בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים בענף נכות מעבודה, ולפיה לא חל שינוי בדרגת הנכות היציבה של המערער, מר איוב אבו רמילה.

רקע

2. המערער, יליד 1962, נפגע במהלך עיסוקו כנהג אוטובוס, בתאונת עבודה (שהיא ככל הנראה גם תאונת דרכים). התאונה ארעה ביום 21.10.2013. הפגימות שבהן הכיר המשיב (להלן: המוסד), כתוצאה מהתאונה הן: חבלת פרק ירך ימין, גב וצוואר (ראו: מכתב פקיד התביעות מיום 24.6.2014, בנספח ב' לכתב הערעור).

3. ועדה רפואית מדרג ראשון אשר התכנסה בעקבות התאונה, ביום 5.10.2014, קבעה למערער נכויות זמניות (בשיעור הולך ופוחת) מיום 19.12.2013 ועד ליום 31.7.2014. כן קבעה כי "לאחר מכן לא נותרה נכות צמיתה הקשורה לתאונה". לאמור, דרגת הנכות היציבה של המערער החל מיום 1.8.2014 היא בשיעור 0%. על החלטה זו ערר המערער. ועדה מדרג שני, אשר התכנסה ביום 29.3.2015 מצאה לאשר את קביעות הוועדה מדרג ראשון תוך שקבעה כך: "הוועדה דוחה את הערעור ומותירה על כנה החלטת ועדה דרג א' וזאת לאור ההבדל בין הבדיקות הישירות לבדיקות העקיפות" (בנספח ג' לכתב הערעור) (להלן: הוועדות המקוריות).

4. בחודש 2/2016 נותח התובע בעמוד השדרה הצווארי (נספח' ד' לכתב הערעור), ובחודש 1/2017 בעמוד השדרה המותני (נספח' ה' לכתב הערעור).

5. בראשית חודש מרץ 2019 הגיש התובע למוסד, באמצעות בא כוחו, תביעה לדיון מחדש במצבו. לתביעה צירף אישור רפואי על החמרת מצב בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: תקנות הנכות ותביעת ההחמרה בהתאמה). עיון באישור הרפואי מעלה כי פירוט הפגימות שבהן חלה החמרה נעשה על דרך ההפניה למכתבו של ד"ר עמאד זועיתר, מומחה לכירורגיה אורתופדית. מכתבו של ד"ר זועיתר עוסק בעיקר בפגימות אורתופדיות אך ניתן למצוא בו התייחסות (לא רחבה) גם לפגימות ניורולוגיות (נספח לכתב התשובה לערעור).

6. ועדה רפואית מדרג ראשון, בתביעת ההחמרה, התכנסה ביום 20.5.2019. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי המערער שטח לפני הוועדה, באמצעות בא כוחו, את מכלול ליקויו, ובהם הטענה כי אובחן על ידי פסיכיאטר כמי שמתמודד עם PTSD, וביקש כי הוועדה תתייחס לליקויים הנוירולוגים ותיעזר ביועץ לוועדה בתחום הנפשי. על פי המערער הפוסק סירב לערוך לו בדיקה בעמוד השדרה המתני, והסתפק בבדיקת עמוד השדרה הצווארי. זאת לטענת הפוסק לאור חוות דעת רופא המוסד וכתב המינוי שנמסר לו. בסיכום קבע הפוסק כך:

"אין החמרה במצב.

ניתוח קיבוע שעבר בעמ"ש צווארי קשור למצבו הקודם כפי שצוין בכל המכתבים הרפואיים. התובע עבר CT ב 12/12 צוין בקע דיסק C4 – C3 אחורי גורם לחץ...מצבו כיום הוא מבחינה פסיכאטרית, נוירולוגית הוא השתלשלות של ניתוח זה שלא קשור סיבתי לתאונה הנדונה" (בנספח ח' לכתב הערעור).

לנוכח התנהלות הפוסק הנטענת, פנה בא כוח המערער אל מזכיר הוועדות הרפואיות בכתב, בימים 21.5.2019, 5.6.2019 ו – 25.8.2018, בדרישה לקבל לידיו עותק מחוות דעת רופא המוסד, כמו גם בדרישה להורות לוועדה מדרג ראשון לשוב ולהתכנס על מנת לבדוק את מצב המערער בעמוד השדרה המותני (נספחים ו' וז' לכתב הערעור). פניותיו לא נענו. חלף זאת הודיע פקיד התביעות למערער, במכתבו מיום 17.6.2019, כי הוועדה מדרג ראשון קבעה שבדרגת הנכות היציבה שלו לא חל שינוי. על קביעה זו ערר המערער.

7. ביני לביני, וקודם להתכנסות הוועדה מדרג שני, התכנסה בעניינו של המערער ביום 23.6.2019, ועדה רפואית לעררים בענף נכות כללית. כעולה מפרוטוקול הדיון הוועדה נועצה ביועץ מתחום הניורולוגיה כמו גם בפסיכיאטר ובאה לכלל מסקנה כי המערער מתמודד עם מגוון רחב של נכויות לרבות, 30% נכות בגין הגבלת תנועות קשה בעמוד השדרה הצווארי (עפ"י סעיף 37(5)(ג) לתוספת השנייה לתקנות הנכות); 30% נכות בגין הגבלת תנועות קשה בעמוד השדרה המותני (סעיף 37(7)(ב)), ו – 10% נכות בגין תגובה הסתגלותית (סעיף 34(ב)(2)) (נספח י' לכתב הערעור).

8. ועדת העררים בתביעת ההחמרה, היא הוועדה מושא הערעור, התכנסה ביום 5.2.2020 בהרכב הכולל אורתופד, נוירולוג ומומחה לכירורגיה כללית. לאחר שהאזינה לתלונות המערער ולטיעוני בא כוחו, עיינה בנימוקי הערעור ובמסמכים הרפואיים והאחרים שהונחו לפניה (כמפורט בסעיף 4 לפרוטוקול הדיון), ערכה הוועדה לתובע בדיקה קלינית שאלה היו ממצאיה:

"בדיקה נוירולוגית: נכנס באיטיות בליווי הבן עם 2 קביים קנדיות. מתאר כאבים בכל הגוף. סובל מסכרת. הטונוס בידיים וברגליים נראה תקין. עצבי הפנים תקינים. אין ניד ואין פציאליס. אין צניחה או סיבוב פנימי בידיים. החזרים גידיים לא הופקו בידיים וברגליים. בבינסקי שלילי. בבדיקה תחושתית תוך תרגומו של ד"ר סרחאן מתאר הפרעה תחושתית דיסטלית בכפות הידיים והרגליים ולא מתאר הפרעה בעלת אופי שורשי לא בצוואר ולא בגב המתני. בדיקת כח גס בקבוצות השרירים תקין וסימטרי.

בדיקה אורתופדית: מלין על כאבים ורגישות בנגיעות בכל אזורי הגוף, בצוואר גם הקדמי גם הצדדי, גם האחורי. מתקשה בתנועות הצוואר – סיבוביות וכיפופיות אך אין ירידה בכח גס בצוואר או בגפיים העליונות. צלקת ניתוחית על קדמת הצוואר רוחבית בקדמת הצוואר באורך של כ – 7 ס"מ, מתמזגת בצבע העור לא רגישה, אינה דבוקה לעור.

עמ"ש מתני: רגישות בלחץ על עמ"ש מתני. קשיים בתנועות עמ"ש מתני. אין לזהות פגיעות מוטוריות".

בסיכום הדיון קבעה הוועדה כך:

"הוועדה דנה לפי תקנה 36 בעניין תלונות על החמרת מצבו בהמשך לתאונה מ – 2013. מדובר במצב קודם לתאונה הנדונה. גם בצוואר וגם בגב התחתון וזאת כפי שנרשם בבירור כבר בוועדת דרג ראשון מיום 5.10.14 וגם בוועדת ערר שאשרה את החלטת הועדה מדרג ראשון (29.3.15) כי מדובר בהחמרה זמנית וחולפת על רקע עשיר ביותר של פגמים וסבל בגב תחתון ובצוואר שבגינו נזקק גם לבירורים וגם לטיפולים עוד לפני התאונה הנדונה ובסמוך למועד התרחשותה. בנוסף התאונה הנדונה הנה אירוע מינורי יחסית שגרם להחמרה זמנית וחולפת על מצב קשה קיים. לכן, כל ההחמרות שנגרמו למערער לאחר מכן כולל הניתוחים שעבר בצוואר ובגב הנם על רקע המצב הרפואי של המערער שקדם לתאונה הנדונה ולא ניתן ליחסם לתאונה הנדונה. לא בתחום הנוירולוגי, האורטופדי או הנפשי. זאת כיוון שהתאונה הנדונה לא גרמה לנכות צמיתה. מעבר לאמור לעיל, הועדה מדגישה כי קביעת נכות בוועדות בנכות כללית אינה כוללת התייחסות לשאלת קשר סיבתי ולכן הוועדה הנוכחית אינה צריכה להתייחס לקביעת נ"כ (נכות כללית – רב"ה). יתר על כן ובנוסף הוועדה מציינת כי החולה סובל מסכרת וממצאי הבדיקה היום כולל הפרעה בהחזרים והפרעה תחושתית דיסטלית קשורים בסכרת. ממצאים דומים נמצאו גם ע"י ד"ר בנאסלי – 26.3.19 וד"ר אלדין יגמור ב – 2.9.19".

כנגד החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפני.

דיון והכרעה

9. על פי המערער נפלה שורה ארוכה של פגמים בהחלטת ועדת העררים. שני הפגמים העיקריים נוגעים לפן הנפשי והאורתופדי, על כן באלה אתמקד. אולם קודם לכן דומה שיש להסיר מעל הדרך טענה שהעלה המערער ביחס להשפעה פסולה של המוסד על עבודת הוועדה מושא הערעור כמו גם על הוועדה מדרג ראשון. מאחר שבטענה זו יש כדי להשליך על עצם דיוני הוועדות לגופן אפתח בה.

10. כפי שפרטתי בפרק העובדתי, על פי המערער הפוסק בוועדה מדרג ראשון בתביעת ההחמרה סירב לדון, ובכלל זה לבדוק את התובע קלינית, ביחס לפגימה בעמוד השדרה המתני. זאת מהטעם שלשיטתו הדבר חורג מ'המנדט' שהופקד בידיו בכתב המינוי שלו, ובחוות דעת מטעם רופא המוסד. למשמע הדברים העלה אותם בא כוח המערער על הכתב, לא פחות מ – 3 פעמים, ואף דרש להשיב את הדיון אל הוועדה מדרג ראשון על מנת שתשלים את בדיקתה. אך עד מועד בירור ההליך בבית הדין לא נענה ואף לא הועבר לעיונו עותק מאותה חוות דעת. ועל אף שאין המדובר במסמך חסוי. במסגרת הדיון בערעור הוסיף כי לידיעתו קיים מסמך 'תקינות החלטה' שממלא רופא המוסד אחר כל דיון בוועדה רפואית במטרה לבחון אם התנהלה כשורה, החלטתה סבירה ואם יש צורך להגיש עליה ערר (או ערעור לבית הדין), וגם זו לא נמסרה לו. מכאן למד המערער כי רופאי המוסד משפיעים באופן פסול ואסור על שיקול הדעת של הוועדות הרפואיות ובכלל זה השפיעו על עניינו של המערער.

בתשובה לטענות המערער הבהיר המוסד וגם במסגרת הדיון בערעור, כי אין בידו כל חוות דעת של רופא המוסד המתייחסת למערער. כן סבר שיתכן שהכוונה היא למכתב ההכרה של פקיד התביעות בפגימות שהן תוצאה לתאונת העבודה. מכתב שניתן על בסיס חוות דעת של רופא המוסד. כמו כן לא נמצאה בתיק המוסד כל חוות דעת המתייחסת לעבודה הוועדה מדרג ראשון או שני.

11. אפתח בכך שלא ברור מדוע לא נענו מכתביו של בא כוח המערער אל מזכיר הוועדות הרפואיות. דומה שעל כך אין, בשלב זה, אלא להצר ולקוות כי לא ישנה. כך נכון הוא ששגה הפוסק כאשר סירב לדון בפגימות עמן מתמודד המערער בעמוד השדרה המתני. עם זאת לא היה מקום להשיב את עניינו של המערער לדיון בוועדה מדרג ראשון, ואף אין מקום לעשות כן עתה. הואיל והעניין 'תוקן' בוועדה מושא הערעור, אשר ערכה למערער בדיקה קלינית בעמוד השדרה המתני כפי שפורט בפרק העובדתי. וזאת על פי הסמכות הרחבה הנתונה לה לבדיקה מחדש ולבירור מצבו העדכני של הנפגע (ראו והשוו: בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי – שטרן, פ"ד נז(4) 443 (2003)). אשר לטענה להשפעה פסולה של המוסד על עבודת הוועדות כאן (ובכלל). צודק המוסד כי לא נמצא לה כל תימוכין, אף לא ראשית ראיה, וההסבר שהציע המוסד ביחס לאפשרות כי מדובר, למעשה, בפרוש שגוי של מכתב ההכרה, בהחלט אפשרית.

מכאן לטענות לגופן.

12. הפן הנפשי: על פי המערער נפלה טעות משפטית בעבודת הוועדה מושא הערעור בכך שעל אף שהוא מתמודד עם נכות נפשית, לא נכלל בהרכבה פוסק בתחום הפסיכיאטרי, והיא אף לא נועצה עם מומחה בתחום זה. אף על פי כן ועל אף שהדבר אינו בתחום מומחיותם התייחס הפוסק מדרג ראשון, והתייחסה גם הוועדה מדרג שני לפן זה, תוך ששני הדרגים שללו את הקשר הסיבתי בינו לבין התאונה.

המוסד מצדו סובר כי מאחר שהאישור הרפואי שצורף לתביעת ההחמרה נוגע לתחום האורתופדי והנוירולוגי בלבד, לא נפל פגם בכך שלא נכלל בהרכב הוועדה מומחה לתחום הפסיכיאטרי. עם זאת ובהגינותו הודה בא כוח המוסד, כי העובדה שהוועדה התייחסה לנושא זה היא בבחינת טעות משפטית שיש לתקנה.

במענה לטענות המוסד טען המערער כי אין לקבלן משום ששתי הוועדות דנו בפן הפסיכיאטרי ומכאן שלמעשה לא היה חולק כי יש לדון בפן זה. במהלך הדיון בערעור טען עוד כי הגיש לוועדה קודם להתכנסותה מסמך רפואי בתחום הנפשי.

13. בעניין זוגייר (עב"ל (ארצי) 49891-07-18 המוסד לביטוח לאומי – ירמי זוגייר (4.2.2019) התווה בית הדין הארצי, מפי כבוד הנשיאה ורדה וירט ליבנה, את העקרונות המנחים בבוא ועדה רפואית לדון בתביעה לבדיקה מחדש, בהתאם לתקנה 36 לתקנות. בכלל זה נפסק כך:

"א. בראש ובראשונה ועל דרך הכלל, הוועדה תידרש רק לפגימות אשר פורטו במסגרת אישור ההחמרה הניתן על ידי הרופא המוסמך.

ב. עם זאת, על הוועדה ליתן "פרשנות מרחיבה" לאישור ההחמרה ולא להיצמד באופן דווקני ללשונו, אם היא מוצאת כי לפגימה שנכתבה באישור ההחמרה יש השלכה על פגימה נוספת.

ג. במקרים שבהם הוועדה כבר דנה וקבעה ממצאים מעבר לקבוע באישור ההחמרה, אין לראות בכך בהכרח פגם משפטי המביא לביטול החלטתה, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו" (בפסקה 18).

כשעיקרים אלה לפנינו נשוב לעניינו של המערער.

14. עיון באישור הרפואי שצורף לתביעה להחמרת מצב מעלה, כפי שקבעתי גם בפרק העובדתי, כי אכן לא נכללה בו התייחסות כלשהי לפן הנפשי. צודק המוסד כי האישור נוגע (בעיקר) לפן האורתופדי, וכפי שקבעתי עוד בפרק העובדתי ניתן למצוא בו התייחסות (אף אם לא נרחבת), לפן הנוירולוגי. על כן ועל פני הדברים לא היה מקום לכלול בוועדה מדרג ראשון או בוועדה מושא הערעור מומחה לתחום הפסיכיאטרי. ערה אני לטענת המערער שהוא הניח על שולחן הוועדה אישור רפואי נוסף הקשור לפן הנפשי, אלא שזה לא הובא לעיוני, על כן לא ברור שמדובר באישור בהתאם לתקנה 36. המסמך אף לא נזכר בפרוטוקול הוועדה. אוסיף את הברור והוא, שאם ועדות משני דרגים שוגות, אין בכך כדי 'להכשיר' את הפגם או לקבוע כי לא היה חולק שהתביעה להחמרה נוגעת גם לפן הנפשי. בדומה, אין בעובדה שמבוטח מניח על שולחן הוועדה, וגם קודם להתכנסותה, מסמך כזה או אחר מתחומים שלא נכללו באישור הרפואי להחמרה כדי לקבוע שהדיון לפניה אינו מוגבל עוד לליקויים אשר פורטו באישור הרפואי. שאם כך אפסוק יהא בדבר כדי לרוקן מכל תוכן את הוראת תקנה 36, וממילא אין היא עולה בקנה אחד עם הנפסק בעניין זוגייר. נותר אפוא לבחון האם העובדה שהוועדה דנה בפן הפסיכיאטרי כאן, בהנחה שאין לפניה אישור נפרד בתחום זה, עולה כדי פגם בהחלטתה.

לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים דעתי היא כי התשובה לכך היא בחיוב. דעתי היא כי לא ניתן לראות בדיון שכזה משום "פרשנות מרחיבה" לאישור ההחמרה שהובא לעיוני. כך לא ניתן לקרוא לתוך האישור התייחסות לפן הנפשי, ועל כן הדיון בהקשר זה הוא בבחינת טעות משפטית. בכלל זה תמימת דעים אני עם המערער כי גם לו נכלל הפן הנפשי באישור הרפואי הרי שהיה צריך לכלול בהרכבה מומחה מתחום זה, ולחלופין להפנות את המערער ליועץ לוועדה בתחום זה.

בנסיבות אלה אין מנוס מלהשיב את העניין לפתחה של הוועדה כדי שתבהיר את העניין, כפי שיפורט בסוף הדברים.

15. הפן האורתופדי: על פי התובע הוועדה מושא הערעור שגתה בכך שהתעלמה מהפער הניכר שבין הנכות הקיימת למערער כיום בעמוד השדרה המתני והצווארי, ואשר באה לידי ביטוי גם בקביעת הוועדה לעררים בענף נכות כללית, לבין הנכות שנקבעה בוועדות המקוריות – 0%. בתוך כך שגתה הוועדה כאשר לא פעלה על פי המבחן הדו שלבי שנקבע בעניין מרגוליס, ואשר נשנה בפסיקת בית הדין הארצי (לרבות בעניין עב"ל (ארצי) 11333-09-13 חרותי – המוסד לביטוח לאומי (5.3.2015)), שם חזר בית הדין הארצי, מפי כבוד הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן, על פסיקתו בעניין עב"ל (ארצי) 46154-03-12 זוהר - המוסד לביטוח לאומי (4.8.2013)). דהיינו לגישת המערער על הוועדה היה לקבוע את דרגת נכותו הכוללת ולהפחית ממנה, על סמך נתונים מוכחים, את הנכות שאינה קשורה לפגיעה שהוכרה כפגיעת עבודה. כלומר, לערוך 'מבחן עובר ושב'. אלא שכאן הסתפקה באמירות נעדרות כל תמיכה, ולפיהן מצבו כיום, שהוא מצב חמור, אינו קשור לתאונת העבודה. טעות זו היא למעשה 'טעות נמשכת' שראשיתה בקביעות הוועדות המקוריות, שבהקשר אליהן כופר המערער בקביעה שהתמודד עם מצב קודם לתאונה ולמצער, מצב סימפטומטי. מוסיף המערער וטוען ששגתה הוועדה גם בכך שלא פירטה את ממצאי בדיקתה בעמוד השדרה המתני והצווארי, ובכלל זה את טווחי התנועה; התעלמה מסיכומי המחלה הנוגעים לניתוחים שעבר המערער בעמוד השדרה המתני והצווארי; התעלמה מתוצאות בדיקות ההדמיה שהונחו לפניה, לרבות EMG; לא נתנה דעתה לקביעות הוועדה בנכות כללית.

המוסד מצדו מזכיר כי עסקינן בתביעת החמרה, וכי אין חולק כי המערער מתמודד עם מגבלות בעמוד השדרה המתני והצווארי. אלא שהוועדה נימקה היטב מדוע אין ליחס את ההחמרה לתאונת העבודה משנת 2013. כך הלכת מרגוליס איננה רלבנטית שכן היא מיושמת שעה שנקבעת נכות. אלא שלא זה המצב בעניינו של המערער.

16. הדין עם המוסד. מושכלות יסוד הן שהכרה על ידי פקיד התביעות בקשר סיבתי ולו חלקי בין פגיעה בעבודה לבין "נזק" אינה כובלת את שיקול דעתה של הוועדה בעניין אחוזי הנכות שיש לקבוע לאותו מבוטח. על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי ובהן סעיפים 118 ו – 120 לחוק נושא זה נתון לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה. כך ברור הוא שלא כל פגיעה בעבודה שהוכרה ככזו, מזכה באחוזי נכות (ראו למשל: בר"ע (ארצי) 25840-10-14 המוסד לביטוח לאומי – כהן (19.3.2015); בר"ע (ארצי) 70841-11-16 המוסד לביטוח לאומי – איפרגן (28.5.2017)).

בענייננו הוועדות המקוריות סברו שתאונת העבודה גרמה לתובע לנכויות זמניות וחולפות שלאחריהן לא נותרה למערער נכות צמיתה שהיא תוצאה לתאונה. לשון אחרת, קביעתן החלוטה היא שתאונת העבודה לא השפיעה על נכותו הכוללת של המערער באופן צמית. על כן ברור הוא שהוועדות המקוריות גם לא היו חייבות לבצע ניכוי מצב קודם, ובכלל זה לערוך חשבון 'עובר ושב'. חשבון שתכליתו היא לקבוע איזה חלק מן הנכות אין לייחס לעבודה. שכן וכאמור, נקבע כי לעבודה אין חלק בנכותו הצמיתה של המערער כלל.

הדברים יפים בשינויים המחויבים גם לתביעת ההחמרה. בניגוד לעמדת המערער דעתי היא כי הוועדה מושא הערעור עמדה בחובת ההנמקה לעניין קביעתה כי את ההחמרה במצבו של המערער אין לייחס לתאונת העבודה משנת 2013, אלא למצבו הקודם לה וכן למחלת הסכרת שעמה הוא מתמודד. כך הוועדה דווקא פירטה את ממצאי בדיקתה גם בעמוד השדרה הצווארי וגם בעמוד השדרה המתני. העובדה שלא פירטה את טווחי התנועה אינה עולה כדי טעות משפטית. כך, הוועדה ציינה כי עמדו לפניה סיכומי המחלה ביחס לניתוחים שעבר המערער (ראו: סעיף 4 לפרוטוקול הדיון), אלא שלשיטתה הם תומכים במסקנה שמדובר בהחמרה של ליקוי קודם. אשר להדמיות שהונחו לפני הוועדה ולבדיקת ה – EMG אומר כי באשר לאחרונה דומה שהוועדה סברה כי ממצאיה נובעים ממחלת הסכרת. להדמיות לא נמצאה התייחסות, למעט אזכורן בפרק המסמכים שעמדו לפני הוועדה. אלא שבשים לב למסקנתה כי החמרת המצב אינה קשורה בתאונת העבודה, לא מצאתי בכך משום פגם משפטי בעבודתה.

אשר לממצאי הוועדה בנכות כללית יאמר, כי הנמקת הוועדה בהקשר זה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין. הלכה מושרשת היא שככלל, ועדה רפואית בענף ביטוח אחד אינה כבולה להחלטותיה של ועדה רפואית בענפי ביטוח אחרים (דב"ע ארצי נג/ 01-25 גזמאווי – מוסד לביטוח לאומי פד"ע כז 70 (1994)). מכאן שקביעות הוועדה בענף נכות כללית אינן מחייבות את הוועדה בענף נפגעי עבודה. דומה שהדברים זוכים למשנה תוקף בענייננו שכן כידוע, ועדה רפואית הפועלת במישור נכות כללית רשאית לקבוע דרגת נכות יהא גורם הנכות אשר יהא. דהיינו, היא אינה כבולה בחובה לקיום קשר סיבתי כלשהו. זאת בניגוד לוועדה בענף נפגעי עבודה. על כן הנמקת הוועדה בהקשר זה נכונה.

17. סוף דבר – על יסוד כל האמור, הערעור מתקבל בחלקו. עניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתידרש לטענה בדבר הנכות בפן הנפשי, במובן זה שתבהיר האם לאור אישור ההחמרה שהוגש היא רשאית לדון בפן הנפשי. בהקשר אחרון זה תשומת לב הוועדה לטענת המערער כי הניח לפניה מסמך מהתחום הנפשי (אשר לא הוצג לבית הדין), וכן לכך שלא ברור אם אכן מדובר באישור החמרה, על פי תקנה 36 לתקנות הנכות. ככל שתבוא הוועדה לכדי מסקנה כי היא רשאית לדון בפן הנפשי תשוב ותתכנס בהרכב מתאים או תיוועץ ביועץ מהתחום הנפשי. ככל שתבוא לכדי מסקנה כי אינה רשאית לדון בתחום הנפשי, תעשה לתיקון החלטתה בהתאם.

אשר להוצאות המשפט – אמנם הערעור התקבל בחלקו, אלא שבנסיבות בהן הסכים המוסד לקבלתו הן בישיבת ההערכה המוקדמת והן במהלך הדיון בערעור, אין מקום לעשות צו להוצאות.

18. בקשת רשות ערעור: על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים.

ניתן היום, י"ז כסלו תשפ"א, (03 דצמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.