לפניי תביעתה של התובעת לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה שאירעה ביום 27.01.2019 ביציאה מנמל אשדוד (להלן: "התאונה").

דין התובענה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

בתאונה נושא התובענה היו מעורבים רכב השייך לתובעת ואשר היה נהוג בידי מר עטיה אברהם ורכב השייך לנתבע 1 ואשר היה נהוג בידי מר שחר זר. הנתבעת 2 הינה המבטחת של רכב הנתבעת 1.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת האחריות ולשאלת הנזק.

בכל הנוגע לאחריות: לאחר ששמעתי את עדויותיהם של העדים מטעם הצדדים אני מחליט להעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת על פני עדותו של נהג רכב הנתבעת 1. המסקנה מכך הינה כי האחריות לתאונה מוטלת על נהג רכב הנתבעת 1.

העדים מטעם התובעת הותירו עליי רושם מהימן אך מעבר לעניין זה, וזאת עיקר, העובדה כי העד מטעם התובע, מר קימל, העיד כי נהג רכב הנתבעת 1 "אמר לי שהוא נהג חדש בנתבעת 1" מעידה בבירור ולמצער מעל למידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי הדברים שנאמרו לו ע"י נהג רכב הנתבעת 1 בעת שאלו שוחחו טלפונית מייד לאחר התאונה משקפים את מה שאכן נאמר ע"י נהג הנתבעת 1 ובכלל זה הצעתו לשלם את הנזק שאירע, הצעה שמאוחר יותר חזר בו ממנה. הצעה זו מתיישבת עם האפשרות הסבירה כי נהג רכב הנתבעת 1 הכיר, בזמן אמת, באחריותו לתאונה.

בחקירתו העיד נהג רכב הנתבעת 1 כי החל לעבוד אצל הנתבעת 1 בחודש בו אירעה התאונה, קרי ינואר 2019. נתון זה אינו נלמד מכתבי הטענות שהוגשו בתיק וברי כי לולא נאמר הדבר למר קימל מטעם התובעת לא יכול היה מר קימל לדעת עליו. העובדה כי מר קימל ידע על פרט מוכמן זה מעידה בבירור, או למצער ברמת ההסתברות הנדרשת, כי מייד לאחר התאונה אכן התקיימה בינו לבין נהג רכב הנתבעת 1 שיחה שתוכנה תואר ע"י מר קימל בחקירתו.

חיזוק למהימנות העדים מטעם התובעת ניתן ללמוד מכך כי נהג רכב התובעת לא העיד אודות הדברים שנאמרו בשיחה שהתקיימה בין מר קימל לבין נהג רכב הנתבעת 1 והעיד כי אינו זוכר אם השיחה נשמעה ברמקול. עדות זו מעידה בבירור כי העדים מטעם התובעת לא תיאמו גרסאות.

עדותו של נהג רכב התובעת ולפיה נהג רכב הנתבעת 1 אמר לו "בוא נסגור את זה בינינו" לא רק מהימנה עליי לחלוטין אלא שהיא גם מתיישבת עם הלך הרוח של השיחה שבין מר קימל לבין נהג רכב הנתבעת 1 שעיקרה הודאה באחריות ומאוחר יותר, עת התברר לו גובה הנזק, חזרה מכך.

בחקירתו העיד נהג רכב הנתבעת 1 כי אינו זוכר שיחה בינו לבין מר קימל והעיד כי "סביר להניח שזה לא היה ואם היה דבר כזה הייתי זוכר". ברי אמנם כי ישנו קושי אובייקטיבי לזכור שיחה שהתקיימה למעלה משנתיים וחצי לפני מועד מתן העדות אך בהתחשב בידיעתו של מר קימל אודות היותו של נהג רכב הנתבעת 1 נהג חדש אצל הנתבעת, 1, פרט שלולא נמסר לו ע"י נהג רכב הנתבעת 1 הא לא יכול היה לדעת עליו, סבורני כי עלה בידי התובעת להוכיח במידה הנדרשת במשפט האזרחי לא רק את קיומה של שיחה כאמור אלא גם את תוכנה. ודוקו, בנוגע לתוכנה של השיחה אין בפי נהג רכב הנתבעת 1 כל גרסה שהרי לשיטתו כלל אינו זוכר שיחה כזו.

נהג רכב הנתבעת 1 העיד בחקירתו כי "אני זוכר שהאווירה ביני לבין הנהג השני הייתה בסדר". אין מחלוקת על עניין זה ובדיוק כך מצופה כי בני אדם ינהגו אך לגופו של עניין אווירה חיובית אינה מעידה על היעדר אחריות.

ישנה מחלוקת בין הצדדים בנוגע להיותו של הכביש בו אירעה התאונה בעלייה או שמא מישורי לחלוטין. ראוי היה כי התובעת הייתה מצרפת ראיה בעניין זה שהרי מדובר בעניין טכני גרידא שממילא אינו מושפע מעדות או מזיכרון אך גם בהיעדרו של פרט זה סבורני כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי גרסתה ביחס לקרות התאונה מסתברת יותר מגרסתו של נהג רכב הנתבעת 1 אשר ממילא העיד כי לא ראה את התאונה עצמה, קרי את נסיעתו של רכב התובעת קדימה, אלא רק "הרגשתי מכה מאחורה פתאום".

סיכומו של דבר, בהתחשב במהימנותם של העדים מטעם התובעת ובעיקר בהתחשב בכך כי מר קימל ידע פרט מוכמן כפי שהוסבר סבורני כי עלה בידי התובעת להוכיח כי התאונה אירעה באופן שבו רכב הנתבעת 1 התדרדר אחורנית ופגע ברכב התובעת עת עמד בעצירה מוחלטת.

המסקנה מן האמור הינה כי האחריות לתאונה מוטלת במלואה על נהג רכב הנתבעת 1.

בכל הנוגע לנזק: לכתב התביעה צורפו חוות דעת שמאי וכן שתי חשבוניות תיקון. במהלך הדיון הגישה התובעת ראיות נוספות ביחס לתשלום אותן חשבוניות בפועל (מוצג ת/1). שוכנעתי די הצורך כי החשבוניות שצורפו לכתב התביעה אכן שולמו בפועל.

בכל הנוגע לנזק שנגרם לרכב התובעת הרי שהנתבעות לא הגישו חוות דעת שמאי נגדית ולא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת אך חרף האמור סבורני כי אין מקום לפצות את התובעת על מלוא נזקיה בהתאם לחוות הדעת וזאת כפי שיפורט עתה.

ראשית נציין כי העובדה כי השמאי מטעם התובעת בדק את רכב התובעת בשני מועדים שונים, האחד ביום 07.02.2019 והשני ביום 30.05.2019, אכן מעוררת שאלה אך עניין זה היה להפנות לשמאי מטעם התובעת ואם סברו הנתבעות כי עניין זה מעורר סימני שאלה שיש בכוחם להביא לאי קבלת חוות הדעת, במלואה או בחלקה, היה עליהן לזמן את השמאי לחקירה.

מכל מקום, אין מחלוקת כי השמאי מטעם התובעת בדק את הרכב בפעם הראשונה בסמוך לתאונה ואף כי מטרת הבדיקה השנייה לא הובררה די צרכה סבורני כי לא נפל בחוות הדעת פגם כלשהוא, בוודאי לא כזה שמצדיק את פסילתה.

אין כמובן לשלול את האפשרות כי הבדיקה השנייה בוצעה במועד בו בוצעה וזאת על מנת שהבדיקה תשקף בוודאות את מה שיש לעשות במהלך התיקון שבוצע בסמוך לאחר הבדיקה השנייה.

לא מצאתי כל פסול בכך כי רכב התובעת תוקן חמישה חודשים לאחר התאונה ועדותו של מר קימל בעניין זה היא הגיונית והיא גם מהימנה עליי לחלוטין. זולת נזקים בטיחותיים אין שום חובה כי בעל רכב יתקן את רכבו מייד. בעל הרכב חייב כמובן לתעד את נזקיו וזולת עניין המראה כפי שיוסבר עתה הרי שהנזקים שנגרמו התאונה תועדו במידה מספקת בחוות הדעת של השמאי מטעם התובעת והתיקון המאוחר אינו מעלה ואינו מוריד.

בחוות דעתו מציין השמאי מטעם התובעת כי המראה שניזוקה בתאונה הוחלפה קודם לבדיקתו. התובעת צירפה חשבונית בגין תיקון מראה בסך של 504 ₪, תיקון שבוצע ביום 30.01.2019. לא שוכנעתי כי המראה שתוקנה ביום 30.01.2019 היא זו אשר ניזוקה בתאונה וזאת משני טעמים: האחד, בחוות דעתו מציין השמאי מטעם התובעת כי ישנו נזק למראה אשר אינו קשור לתאונה (עמ' 6 לחוות הדעת והשני, סכום התיקון אינו תואם את הסכום שצוין בחוות הדעת כסכום התיקון של המראה שניזוקה בתאונה. דברים אלו מעוררים ספק שמא המראה שתוקנה בפועל אינה זו שנפגעה בתאונה.

בחקירתו נשאל נהג רכב התובעת מה הנזקים שנגרמו בתאונה והוא השיב "בתאונה נגרם נזק למראה לגריל בחזית. זה מה שראיתי באותו רגע. השמאי כמובן בדק יותר לעומק". תשובה זו מהימנה עליי לחלוטין והיא גם נשמעת סבירה ובנסיבות אלו סבורני כי לא נסתרה טענת התובעת ולפיה גם מסיטי הרוח ניזוקו בתאונה.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעות כי הפער בין הסכום ששולם עבור תיקון המראה ביום 30.01.2019 לבין הסכום שקבע השמאי בחוות דעתו, פער של 100%, מביא לכך כי "סביר מאוד שהיחס דומה לכלל

חוות דעתו של השמאי". אין בידי לקבל טענה זו ואם סברו הנתבעות כי חוות הדעת אינה נשקפת את הנזקים שנגרמו בפועל או כי הסכומים הנקובים בה מופרזים היה עליהן להגיש חוות דעת נגדית או לזמן את השמאי מטעם התובעת לחקירה. דבר זה לא נעשה ויש בו כדי לפעול לחובת הנתבעות.

סיכומו של דבר, הנזק שנגרם למראה אינו מאושר והתוצאה היא כי בגין הנזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה זכאית התובעת לפיצוי בסך של 6,794 ₪ לא כולל מע"מ.

התובעת זכאית לפיצוי בגין הסכום ששילמה לשמאי מטעמה בסך של 1,200 ₪ לא כולל מע"מ.

התובעת עתרה לפיצוי בסך של 1,717 ₪ בגין הפסד יום עבודה. דין התביעה במרכיב זה להידחות. ראשית, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היא בפועל נמנעה מביצוע עבודה ביום בו תוקן רכבה, שנית, אישור רואה החשבון שצורף לכתב התביעה עניינו בהכנסה ולא ברווח וברי כי בית המשפט אינו אמור לנחש מהו הרווח שהייתה מפיקה התובעת מרכבה לו זה היה יכול לבצע עבודה באותו יום בו תוקן. שלישית, פרק הזמן הרכב שחלף מאז התאונה ועד לתיקון בפועל הותיר בידי התובעת מרווח גמישות רב ביחס למועד הכנסת הרכב לתיקון וסביר לומר כי בפועל הוכנס רכב התובעת לתיקון ביום בו ממילא הוא לא היה אמור לבצע נסיעה כלשהיא.

באשר למע"מ הרי שטענת הנתבעות לפיה התובעת, בהיותה חברה בע"מ, מזדכה על המע"מ לא נסתרה והיא נשמעת סבירה בנסיבות העניין ועל כן התובעת אינה זכאית למרכיב המע"מ.

סיכומו של דבר, לנוכח האמור אני מחייב את הנתבעות 1 ו- 2, ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 6,794 ₪ בגין הנזק שנגרם לרכב התובעת.
2. סך של 1,200 ₪ בגין שכר טרחתו של השמאי מטעם התובעת.
3. סך של 760 ₪ בגין אגרות המשפט.
4. סך של 500 ₪ בגין שכר העדים מטעם התובעת.
5. סך כולל מע"מ של 2,500 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובעת.

הסכומים כולם ישולמו לידי ב"כ התובעת עד ליום 20.10.2021.

הסכום האמור בסעיף קטן א' יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01.08.2019 ועד לתשלום המלא בפועל ואילו שאר הסכומים – מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ב תשרי תשפ"ב, 18 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.