מספר בקשה:3

בפני

כבוד השופטת אילת הרנוף

מבקש:

דוד ויניצקי

נגד

משיבים:

1. איירין רוס גרנות

2. יוסף גרנות

החלטה

לפני בקשת הנתבע לחיוב התובעים בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו, ככל שאלה ייפסקו בתום ההליך.

1. ברקע הדברים תביעת התובעים להחזר סכומים אשר שולמו ע"י הנתבעים לתובע על חשבון שכר טרחה, לאחר שההסכם בין הצדדים בוטל בטרם הושלם הטיפול.

התובעים התקשרו עם הנתבע, עו"ד במקצועו, בהסכם שבמסגרתו הוסכם כי הנתבע יטפל עבור התובעים במספר סכסוכים ותביעות שהתובעים היו צד להם, כנגד תשלום שכר טרחה. לטענת התובעים, עם תחילת הטיפול הם שילמו לנתבע סכום של 229,000 ש"ח ₪ (כולל מע"מ). משהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון, הופסקה ההתקשרות כעבור מספר חודשים בודדים, מבלי שהעבודה מושא ההתקשרות הושלמה. התובעים הגישו תביעה להשבת סך של 203,586 ₪ המשקף לטענתם את חלק התשלום בגין העבודה שלא בוצעה. הנתבע מצידו טוען כי הוסכם בין הצדדים על שכ"ט בגין הטיפול הכולל בשיעור של 250,000 $ (כערכם בש"ח) בתוספת מע"מ, וכי התשלום ששולם היה תשלום ראשון עבור לימוד החומר, ואין מקום להשיבו.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד שעניינה אותה מסכת עובדתית.

1. הנתבע מבקש לחייב את התובעים בהפקדת ערובה שכן לטענתו, סיכויי התביעה קלושים, התובעים הם תובעים סדרתיים, התביעה הוגשה בשיהוי, והגשתה נגועה בחוסר תום לב ובחוסר נקיון כפיים. לטענתו מדובר בתביעת סרק. עוד טוען הנתבע, כי מצבם הכלכלי של התובעים קשה (כך עולה לטענתו מכתבי בי דין שהוגשו במסגרת הליכים אחרים שמנהלים התובעים), כי התובעת היא בעלת אזרחות כפולה (ישראלית ואמריקאית) ובכתב התביעה נרשם רק מספר הדרכון האמריקאי שלה, וכי התובעים מחלקים את זמנם בין ישראל וארה"ב ("למיטב ידיעתי").

מטעמים אלה, מבקש הנתבע לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו.

התובעים טוענים, כי דין הבקשה להידחות. לטענתם סיכויי התביעה גבוהים ובוודאי שלא מבוטלים. עוד טוענים התובעים, כי הם אזרחי מדינת ישראל, ובעלי אמצעים לרבות בעלים של נכסי מקרקעין בישראל, וכי במצב דברים זה לא יהיה כל קושי לגבות את ההוצאות ככל שאלה ייפסקו בתום ההליך. עוד טוענים התובעים כי משהוגשה התביעה שכנגד אזי לנתבע יש אינטרס עצמאי בניהול ההליך ובנסיבות אלה אין מקום לחייב בהפקדת ערובה.

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת התובעים ובתשובת הנתבע, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

תקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 קובעת כי בית המשפט רשאי לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הוראה בנוסח זהה היתה בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

הפסיקה קבעה לא אחת, כי הכלל הינו כי אין להתנות זכותו של תובע לנהל תביעתו בהפקדת ערובה, אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות. הרציונל העומד בבסיסו של הכלל הוא אי מניעת זכות הגישה לערכאות.

ראה רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (פורסם, 16.11.13):

"ההלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד".

בין מכלול השיקולים שעל בית משפט לשקול ניתן למנות את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים ותום ליבם, מצבו הכלכלי של התובע וסיכויי הנתבע להיפרע את הוצאותיו בסופו של יום ככל שהתביעה תדחה. על יסוד אלה אבחן את הבקשה שבפני.

1. באשר לסיכויי התביעה -

הסכם שכר טרחה בכתב אשר מגבש את ההסכמות בין הצדדים לא הוצג, והצדדים תומכים טענותיהם בהודעות דואר אלקטרוני וטלפון (הודעות טקסט) מהן הם מבקשים ללמוד על תוכן ההתקשרות. לצורך בירור הסוגיה יש צורך בשמיעת עדים. משכך, לא ניתן להעריך בעת הזו את סיכויי התביעה, וגם לא ניתן לומר כי מדובר בתביעת סרק מובהקת אשר נכנסת לגדר אותם מקרים נדירים וחריגים בהם יש לחייב בהפקדת ערובה.

1. באשר למצבם הכלכלי של התובעים -

הנתבע טוען, כי התובעים ציינו בכתבי בי דין במסגרת הליכים אחרים, כי הם נפגעו כלכלית ממשבר הקורונה. עוד נטען, כי התובעת שלחה מייל לב"כ הנתבע בו ציינה כי בנה מועל בכספי התובע ופוגע בחברה שבבעלותם. התובעים מכחישים כי מצבם הכלכלי קשה, וטוענים כי יש להם "נכסים משמעותיים ולא תהיה להם כל בעיה לשלם את הוצאותיו של הנתבע". טענות התובעים לא נתמכו בתצהיר. עם זאת, בכתב ההגנה טען הנתבע כי "עסקינן בזוג בעלי עסקים חובקי עולם בתחום ההייטק (אשר מנוהלים בארה"ב בעיקר)".

בשים לב לכל אלה, לא התרשמתי כי מצבם הכלכלי של התובעים הוא כזה אשר יכול, כשלעצמו, להצדיק חיוב בהפקדת ערובה. זאת בייחוד נוכח הפסיקה אשר קבעה, כי אין לחייב תובע במתן ערובה מחמת עוניו בלבד, וכי אין להתנות זכותו של תובע לנהל תביעתו בהפקדת ערובה, אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות.

1. נותרה טענת הנתבע כי התובעים מחלקים את זמנם בין ארה"ב לישראל. ככל שהיה מוכח שהתובעים הינם תושבי חוץ, אזי מדובר בשיקול אשר יכול להטות את הכף לטובת חיוב בהפקדת ערובה. אולם, טענה זו נטענה ע"י הנתבע באופן כללי ולא הוכחה. מנגד, טענו התובעים בסעיף 8 לכתב התביעה כי הם מתגוררים ביישוב רמת רזיאל. ואמנם, הסכסוך שבגינו שכרו התובעים את שירותי הנתבע הינו סכסוך שנוגע לשאלת חברותם באגודה השיתופית רמת רזיאל. התובע הוא אזרח ישראלי. התובעת היא בעלת אזרחות כפולה (ישראלית ואמריקאית). אין מחלוקת שהתובעים מתגוררים גם בארץ. בהינתן כל אלה, לא השתכנעתי כי התובעים הינם תושבי חוץ, ואינני סבורה כי יש להחיל עליהם את הרציונל החל על תושבי חוץ בכל הנוגע לחיוב בהפקדת ערובה.
2. לכל אלה יש להוסיף את העובדה, שהנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין אותה מסכת עובדתית, ומשכך יש לו אינטרס בניהול ההליך כמי שיזם אותו ומעוניין בו. משגם הנתבע מבקש לברר את המחלוקת בין הצדדים (במסגרת התביעה שכנגד), מן הראוי ששתי התביעות תתבררנה לגופן, מבלי שתוטל על אחד הצדדים מגבלה אשר עלולה לחסום את תביעתו.
3. על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
4. התובעים יעדכנו את הפרטים המופיעים בכותרת לכתב התביעה תוך הוספת מספר תעודת הזהות של התובעת וכתובת מגוריהם, זאת כמתחייב מתקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 10 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).
5. משהצדדים ביקשו להפנות את התיק להליך של גישור, לא מצאתי מקום לחייב, בעת הזו, בהוצאות בגין הבקשה. ככל שההליך לא יסתיים בהסדר, יובאו הוצאות הבקשה בחשבון בתום ההליך.