לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באשקלון (כבוד הרשמת הבכירה ציפי כהן אביטן), מיום 01.03.20, בו התקבלה באופן חלקי תביעתו של המשיב נגד המבקש, ונדחתה תביעתו שכנגד של המבקש נגד המשיב. זאת, לאחר שבית המשפט קבע כי המבקש חייב לשלם למשיב פיצויים בסך 6,450 ₪, בגין הפרת הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") וגרימת נזקים למושכר.

עולה מפסק הדין, כתבי הטענות והמסמכים המצורפים כי אין חולק, כי המבקש שכר מהמשיב את הבית שבבעלותו במושב אורות מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש יולי 2018. זאת, בהתאם להסכם שכירות, שהוארך או חודש משנה לשנה.

המחלוקת בין הצדדים נעוצה בסעיף 8א להסכם הקובע כי "השוכר מתחייב להחזיק את המושכר במצב טוב ותקין ולתקן על חשבונו את כל הנזקים או הקלקולים שיגרמו או יתהוו במושכר או בחלק ממנו במשך תקופת השכירות לפי הסכם זה, וזאת מיד לאחר התהוותם או הגרמם של נזקים או קלקולים אלה, למעט קלקול הנובע מבלאי רגיל וסביר, אשר תיקונו יחול על המשכיר..". סעיף זה עורר מחלוקת בין הצדדים, משום שהמשיב טען, כי המבקש גרם נזקים רבים למושכר, ולא תיקן אותם, כפי שדורש הסעיף. ומשכך, תבע המשיב את המבקש במספר ראשי נזק, אשר עמדו על סך 33,900 ₪. מנגד, טען המבקש כי מדובר בנזקים שמקורם בבלאי סביר, ולכן האחריות לתיקונם חלה על המשיב, כנוסח הסעיף. לפיכך, עיקר המחלוקת התעוררה בשאלה האם הנזקים שנטענו על ידי המשיב, מקורם ברשלנות והזנחה מצד המבקש, או שמא מדובר בבלאי סביר, אשר הינו באחריות המשיב.

כמו כן, המחלוקת בין הצדדים מתעוררת גם בעניין הארכת החוזה. לטענת המבקש, מכיוון שהחוזה בינו לבין המשיב התחדש משנה לשנה במשך 11 שנים, נוצר ביניהם מעין "נוהג", לפיו חייב היה המשיב להודיע לו על סיום הסכם השכירות, תוך מתן התראה של חודש מראש. לטענת המבקש, מכיוון שהמשיב לא הודיע לו זמן סביר מראש על סיום החוזה, נגרם לו נזק כספי עקב הפינוי הבהול שנכפה עליו מצד המשיב. ומשכך, הוגשה תביעה שכנגד של המבקש נגד המשיב בסך 27,472 ₪. המשיב טען בתגובה, כי לחוזה היה תאריך סיום ברור, ושכשלושה שבועות לפני סיום החוזה, הוא אף הבהיר למבקש כי אין בכוונתו להמשיך את החוזה. כמו כן, טען המשיב כי לא נכפה על המבקש פינוי בהול, אלה להפך הוא אף הציע לו להישאר בחלק מסוים תמורת סכום סמלי, עד שיתארגן.

בית משפט קמא, דחה את רוב טענותיו של המשיב, וקבע כי מרבית הנזקים בהם תבע את המבקש, מקורם בבלאי סביר, ולכן האחריות לתיקונם חלה על המשיב. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לקבל את טענותיו של המשיב הן באשר לנזק שנגרם לקירות הפנימים הדירה, הן עבור שלט המזגן והן עבור חוב החשמל. זאת, משום שהמבקש הודה בטענות המשיב בעניין השלט למזגן וחוב החשמל, ובאשר לטענת המשיב לנזק הקירות התקבלה טענת המשיב. נקבע, כי המסמכים המצורפים מעידים כי אכן נגרם נזק לקירות, נראה כי הקירות אינם צבועים באחידות, וקיימים בהם חורים. בהתאם לסעיף 12 להסכם, המבקש התחייב, כי עליו להשיב את המושכר נקי ובמצב טוב ותקין. לפיכך, בית המשפט קבע כי, גם אלמלא הרטיבות בקירות שגרמו בלאי סביר המצריך טיפול של המשיב, היה על המבקש להשיב את הבית כשקירותיו צבועים באופן שלם ומלא, כפי שקיבל אותו. לפיכך, נקבע כי על המבקש לפצות את המשיב בסך 6,000 ₪ בגין עלות צביעה מחודשת של הקירות, וכן 450 ₪ בגין השלט של המזגן וחוב החשמל.

בבקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי עליו לפצות את המשיב, בגין הנזק שנגרם לקירות. לטענת המבקש, לא נעשה נזק לקירות, שאינו נובע מבלאי רגיל וסביר, שעל המשיב היה לתקן. כמו כן, טוען המבקש כי התריע למשיב על הרטיבות והנזק לקירות, מבעוד מועד. עוד טוען המבקש, כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, מצורפים מסמכים, אשר מעידים על כך שנסתמו החורים בקירות הבית שנעשו למטרות של תליית דברים.

המבקש אף הוסיף שלפני שהחזיר את המושכר, הוא הזמין איש מקצוע מטעמו על מנת שיצבע את הקירות, ובהתחשב ברטיבות הקירות, הוא עשה כמיטב יכולתו לצבוע את הקירות כראוי. לטענתו, קיים סרטן אשר מתעד את עבודות הצביעה על ידי איש מקצוע, וכן, בתיעוד זה אף ניתן לראות את הנזקים שגרמו לקיר עקב הרטיבות. יש לציין, כי המבקש מערער על החלטת בית המשפט בעניין הנזק לקירות בלבד.

דיון והכרעה

לאחר עיון, מתברר שבית משפט קמא הגיע למסקנה הוגנת, המנומקת היטב והמבוססת על הנתונים שהיו לפניו. משכך, יאמר מיד שדין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

ראשית, טענתו העיקרית של המבקש היא, כי הנזק שנגרם לקירות, נגרם כתוצאה מרטיבות שהייתה בקירות, ומשכך הינו בגדר בלאי סביר, אשר האחריות על תיקונו בידי המשיב, המשכיר. מהמסמכים המצורפים עולה, כי אכן הייתה קיימת רטיבות בקירות, עם זאת, צדק בית משפט קמא, כאשר קבע כי גם אם הייתה קיימת רטיבות, בהתאם להסכם, היה על המבקש להחזיר את הדירה מסודרת ונקייה, לרבות הקירות. בית המשפט מצא כי הקירות לא היו צבועים באופן אחיד, וכי היו קיימים חורים רבים בקירות. אומנם לא מצופה מהמבקש, שיטפל בבעיית הרטיבות שאכן באחריותו של המשיב. עם זאת, כאשר המשיב לא וויתר על עצם הניקיון והצביעה, אף אם הייתה דרושה גם עבודה נוספת, ניתן היה להסיק שחובת המבקש הייתה אכן להעניק שכבת צבע ראויה.

שנית, אין בטענה כי קיים בידי המבקש ראיה חדשה כדי לשנות מפסק הדין. המבקש טוען שיש בידו סרטון, בו הוא מתעד במקביל גם איש מקצוע שצובע את הקירות, וגם את הנזקים שנגרמו לקירות כתוצאה מהרטיבות. אולם, אין מקום לקבל טענה אשר מסתמכת על ראיות אשר כלל לא הוצגו בפני בית המשפט. במידה ואכן קיים סרטון אשר מתעד זאת, היה על המבקש להציג אותו בפני בית משפט קמא, אשר היה מאפשר למשיב להגיב על הנראה בו. מכל מקום, נזקפה לזכותו של המבקש העובדה כי הייתה קיימת רטיבות, ונקבע כי לא היה בכך כדי לגרוע מחובתו לצבוע באופן אחיד את הקירות ולסתום את החורים.

ראוי לציין, כי בית משפט קמא בחן בקפידה את כל הראיות, ואף פטר את המבקש ביחס לרוב הנזקים שטען להם המשיב, באשר נמצא כי נבעו מבלאי סביר. על כן, נראה כי הפיצוי בגין הנזק שנגרם לקירות, הוא פיצוי מתון, אשר נקבע על יסוד הנתונים.

תוזכר ההלכה לפיה "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור" (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.2015), ההדגשה במקור)

מעיון בפסק הדין של בית משפט קמא לא נמצאה שגיאה מהותית. בית המשפט נימק את הכרעתו באופן ההולם את טיב ההליך ואת הראיות אשר היו לפניו. אין זה מן המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על בית המשפט לתביעות קטנות.

נוכח כל האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

לא נתבקשה תשובה, לפיכך אין צו להוצאות.

5129371עותק ההחלטה יועבר לצדדים.

512937154678313העירבון יושב למפקיד.

54678313

ניתנה היום, כ"ט סיוון תש"פ, 21 יוני 2020, בהעדר הצדדים.