1. מונחת בפני תביעה כספית, ע"ס 33,900 ₪, לפיצוי בגין רכישת רכב עם מנוע לא מקורי וליקויים שהתגלו בו.
2. התובע רכש רכב משומש מנתבעת 1, חברה לעסקי רכב ויזמות (להלן: החברה"), ובדק אותו טרם רכישה במכון בדיקה של נתבעת 2 (להלן: "המכון").

לטענת התובע, הוא יצר קשר עם החברה והתעניין ברכב כאשר נאמר לו שהרכב מטופל במוסך מורשה ו"המנוע מקורי". ביום 21/02/2020 פנה התובע לחברה לצורך רכישת רכב מסוג גרנד ויטרה 2008. הרכב נלקח באותו יום לבדיקה אצל המכון. לטענת התובע, גם הבודק במכון של החברה ציין לפניו שהמנוע מקורי וישנם ליקויים מזעריים. בסופו של יום, התובע רכש את הרכב בתמורה לסך של 39,000 ₪. ביום 27/03/2020 פנה התובע למוסך מורשה לצורך "יישור קו", כלשונו, ואז נאמר לו שהמנוע לא מקורי אלא הוחלף בשנת 2015 למנוע יותר ישן, ובנוסף נמצאו ליקויים יותר חמורים שלא התגלו בבדיקה. לטענת התובע, הרכב נקנה במחיר הנ"ל מתוך ידיעה שהמנוע מקורי, ו"אם הייתי יודע שהוחלף מנוע ושישנם ליקויים שהמכון בדיקה פיספס לא הייתי רוכש את הרכב".

1. הנתבעת 1 מנגד, מבקשת לדחות את התביעה. נציג הנתבעת, לא יכול היה להיזכר בשיחה הטלפונית המוקדמת למכירה עם התובע משהם נוהגים לשוחח עם לקוחות רבים. בכל מקרה, לשיטת החברה, הם מוסרים פרטים לפי רישיון הרכב המקורי, ואם הוחלף מנוע ונרשם ברישיון הרכב על ידי משרד הרישוי אין באפשרות החברה לדעת על השינוי. מספר המנוע המופיע ברישיון הוא אשר נמצא ברכב. עוד טוענת נתבעת 1 שברגע שהמנוע החלופי נרשם ברישיון, שטר המכר שלו נמסר למכון הרישוי בטסט העוקב, ומשכך שטר המכר כבר לא רלבנטי.
2. הנתבעת 2, מכון הבדיקה, מבקשת אף היא לדחות את התביעה נגדה. לגבי המידע על המצב המכאני של הרכב בעת הבדיקה טרם רכישה, עסקינן במידע הנמסר על ידה לפי בדיקה עצמית המבוצעת על ידה ולפי ההיסטוריה של הרכב ולא נפל רבב בהתנהלותה. על כל פנים, היא נוהגת להמליץ ללקוחותיה לקבל הצעת מחיר לתיקון הליקויים ממוסך מורשה טרם הקניה ובהתאם לתוצאה להחליט האם לרכוש את הרכב אם לאו, וכך היה עם התובע. לעניין הליקויים הנטענים שהתגלו בדיעבד, טענה הנתבעת 2 שליקויים אלו מופיעים בטופס הבדיקה, כך שתמוהה טענת התובע כי לו ידע על הליקויים הנ"ל לא היה קונה.

דיון והכרעה

1. קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לשרטט גדרותיה של חובות מוכר רכב משומש.
   כך למשל, חוק המכר - תשכ"ח 1968 קובע כי המוכר לא קיים את חיוביו אם מסר נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי, או שהנכס אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה - מבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו. מעבר לזאת, קיימת חובה אשר מעוגנת בחוק החוזים לנהוג בתום לב ובהגינות במהלך משא ומתן, להימנע מהצגת מצג שווא והטעיה, ועל מוכר רכב משומש לגלות לקונה, מיוזמתו, כל מידע חיוני אשר ידוע לו אודות הרכב ואין המוכר יכול להסתתר מאחורי הטענה כי על הקונה לבדוק את הרכב ואם לא יעשה כן - יהיה המוכר פטור מאחריות.

ודוק; חובת תום הלב כוללת גם חובה לגלות לצד השני לפני כריתת החוזה עובדות חשובות ואפילו עובדות שהצד השני יכול היה לגלותן אותן בכוחות עצמו, כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במו"מ לובשת צורה של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות שאדם המנהל מו"מ יגלה אותן לצד השני. בתחום זה חובת תום הלב היא אקטיבית ומטילת חובת עשייה (ראו גבריאלה שלו דיני חוזים– החלק הכללי, תשס"ה – 2005 בעמ' 148-150).

חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח-2008 מאפשר לאדם שרכש רכב משומש לקבל את כל המידע על הרכב מכל מוסך שבו תוקן וכל מבטח שביטח את הרכב. החוק מחייב את העוסקים במכירת רכב משומש למסור לקונה לפני הקנייה טופס גילוי המפרט את כל הפרטים המהותיים הרלוונטיים לעסקה (פרטי הסוחר, פרטי בעלים קודמים, פגיעות קודמות, מרחק בק"מ שעבר). מסירת מידע חלקי או מטעה חושפת את המוכר לקנסות ולתביעות. 

אכן, ידוע הוא כי בעסקאות הקשורות ברכישת מוצרים מיד שנייה, נוהג לרוב הכלל ולפיו "ייזהר הקונה", ולכן, על הרוכשים לבדוק את הממכר בטרם ביצוע העסקה, ועל רוכש רכב סביר לבדוק את הרכב טכנית, חיצונית וכל בדיקה אחרת, במוסך מורשה, טרם רכישתו (ראו ת"ק 29135-01-13 בכור אבייאב נ' אמנון יעקב (28.7.2013) ומפנה לת"א 16847/07 צוות תנופה ניקיון ואחזקה בע"מ נ' לוי עובד (עבד)), ומי שבוחר לרכוש רכב בלא בדיקה נוטל סיכון בהסתמך על המידע שהיה בידי המוכר ואין לו להלין אלא על עצמו בבחינת "ייזהר הקונה". במקרים מסוג זה, נפסק, כי לכל היותר, טעה התובע בכדאיות העסקה ועל כך אין הוא זכאי לפיצוי (ראו והשוו: ת"ק 42983-02-13 יצחק אמר נ' נטלי דרורי (19.7.2015); ת"ק 27910-02-11 משה נ' עליזה יצחקוב). על כן, מוטלת חובה על רוכש רכב סביר לעשות את הבדיקות הנדרשות מטעמו, ולא לסמוך על דברי המוכר, אך חובה זו אינה פוטרת כאמור את המוכר מחובת תום הלב בניהול משא ומתן (ראו רת"ק 57585-01-14 המנוח אליהו זגורי נ' אדיר אלדורי (3.3.2014)). כבר נקבע, כי אין בכלל של "יזהר הקונה" בכדי להפחית מחובת תום-הלב המוטלת על המוכר רכב במשא ומתן לקראת כריתתה של העסקה ולפיכך, על המוכר לגלות לקונה פרטים מהותיים לעסקה (ראו: ע"א 5393/03 פרג' נ' מטל; ע"א 94/79 דוד אביבי נ' בני משה קרסו בע"מ, פ"מ תש"מ (2) 426; ת"א 20011-04-11 דליות נ' צ'מפיון מוטורס; ת"ק 547/02 אמסלם נ' גואטה). חובה זו נגזרת גם לדיני האונאה ומקח טעות במשפט העברי.

ודוק; גם כאשר הרוכש הפוטנציאלי נוטל את הרכב לבדיקת מצבו במכון בדיקה, אין הדבר פוטר את המוכר הפוטנציאלי מחובת גילוי פוזיטיבית של פגמים ותקלות הידועים לו ביחס לרכב. עמד על כך ביהמ"ש העליון בע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פ"ד נט(5) 377 בקובעו: "הטענה כי היה על הקונים להיזהר על פי הכלל "ייזהר הקונה" (caveat emptor) אינה פוטרת את המוכרים מחובת גילוי של עובדות מהותיות, מה גם שלאחר חקיקת חוק החוזים, חובת הגילוי מוטלת על המוכר, שהעובדות מצויות בידיעתו".

כך, ישנם מקרים בהם קבע בית המשפט כי משהציג המוכר מצג שווא בפני הקונה ביחס לפרטים מהותיים הקשורים לרכב, אין להטיל על הקונה חובה כלשהי, כגון בדיקת הרכב במכון מקצועי, ועל כן, אין חשיבות לעובדה שלא בדק הקונה את הרכב עובר לקנייתו. כך למשל, נפסק, כי העובדה שהמוכר הטעה את הרוכש לחשוב כי עברו של הרכב נקי מתאונות, היא אשר יש בה כדי לבסס עילה של הטעיה שהביאה את הקונה לטעות ולרכוש את הרכב במחיר הגבוה משוויו האמיתי (תא 4180/06 בוריס חיימוביץ נ' ישראלי ברונשטיין (25.11.2009). עם זאת, דומה כי שונה הדבר אם נטען כי הרכב נקי מתאונות שעה שעבר תאונות, בבחינת אמירה פוזיטיבית. הטעיה יכולה להיות באמצעות הצהרה פוזיטיבית המזכה בביטול חוזה לפי דיני החוזים או באמצעות הימנעות מגילוי עובדה מסוימת מקום בו מוטלת על אחד הצדדים המתקשרים חובת גילוי (תא"מ 20258-07-14 זכאי נ' כ.פ. עומר קאר בע"מ (17/02/2018)).

מכאן, שלצד אחריותו של הרוכש לבדוק את הרכב טרם רכישתו ניצבת חובתו של המוכר, כצד למשא ומתן הטרום חוזי לנהוג כלפי הרוכש בתום לב, תוך גילוי נאות של המידע הרלבנטי לעסקה המצוי ברשותו, ומבלי שפעולות השיווק שלו עבור מכירת הרכב יהוו כדי הטעיה או מצג שווא העולה עד כדי רשלנות או תרמית (ת"ק 42983-02-15 יצחק אמר נ' נטלי דרורי (19.7.2015) דלעיל; ת"ק 29135-01-13 בכור אבייאב נ' אמנון יעקב (28.7.2013)). ויובהר; "הטעיה היא הצהרה כוזבת .... הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות : האחת - הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות. השניה - הטעיה במחדל קרי : אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם" (ע"א 2837/98 ארד נ. בזק )

לא זאת בלבד. תחולת חוק מכירת רכב משומש היא על "עוסק ברכב" – עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 שעיסוקו מכירת רכב משומש. חוק הגנת הצרכן קובע בסעיף ההגדרות כי עוסק הוא מי שמוכר נכס או נותן שירות "דרך עיסוק". משפעלה הנתבעת כסוחר רכב, הרי שהיא מחויבת לפעול בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 שעניינו "איסור הטעיה" ולפיו לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה. ויודגש; די בכך שהדבר עלול להטעות. כך, גם בהתאם לסעיף 4 (א) לחוק הגנת הצרכן שעניינו חובת הגילוי בכל הנוגע לאיכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס.

כאמור, עוד בשלב הטרום חוזי דיני החוזים מטילים על הצדדים לנהוג בתום לב וצד אשר לא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). מקום בו צד נקשר להסכם עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה נקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך – רשאי בהתאם לסעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) לבטל את החוזה. סעיף 15 לחוק החוזים עניינו ביטול חוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, כאשר "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.

דומה, כי אין חולק שבעסקת מכר המוכר הוא בעל הגישה הטובה והנוחה יותר למידע הנוגע לממכר וחלה עליו החובה לגלות לקונה פגמים מהותיים העשויים להתקיים בממכר. בנוסף, ככל שהמידע מתייחס לעניין מהותי הגורע באופן ניכר יותר מן הציפיות הסבירות של הצד שכנגד בעסקה, כך גוברת הנטייה להטיל חובת גילוי (ראו ע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (6.6.2011)).

זאת ועוד. סעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") קובע כי המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר – ........

(2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם;

(4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה;

(5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים.

סעיף 16 מוסיף וקובע:

"הייתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה..."

חוק המכר מטיל חובה על הקונה, לבדוק את הממכר, מיד לאחר קבלתו (סעיף 13 (א)), וככל שהקונה מוצא אי התאמה בממכר, עליו להודיע מיד למוכר (סעיף 14 (א)). במידה ואי ההתאמה נסתרת ולא ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, סעיף 15 לחוק המכר קובע כי זכאי הקונה להסתמך עליה גם אם לא הודיע עליה כאמור בסעיף 14 לחוק, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה, מיד לאחר שגילה אותה.

ומן הכלל אל הפרט.

1. האם נתבעת 1 ידעה או לכל המצער היה עליה לדעת על החלפת המנוע, ואם כן, האם היא לא עמדה בחובת הגילוי בהיותה עוסקת בסחר רכב? האם הנתבעת 2 התרשלה עת לא גילתה שמדובר במנוע לא מקורי? אלו הן השאלות הניצבות לפנינו להכרעה.

אכן, חובת הזהירות על סוחר הרכבים העוסק במלאכה היא מוגברת, ולשם כך עומד לטובת הקונה גם חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), אולם האם הנתבעת מכרה את הרכב והסתירה את המידע אודות החלפת המנוע או כי באותן נסיבות יכולה הייתה לגלות – משגם אם לא ידעה, הרי שיכול והתרשלה בכך שלא גילתה ובזאת לכאורה מכרה נכס "פגום" בערכו (אם כי קיים קושי לעמוד על שווי הפחת ביחס למנוע החדש משלא ידוע מה היה מצבו של המנוע המקורי מלכתחילה), כאשר גם הבודק מטעמו של התובע שאינו שמאי לא יכול היה לדעת מתי הוחלף המנוע, כך למשל אם בסמיכות זמנים לרכישת הרכב על ידי הנתבעת ממוכר פלוני. גם מכון הבדיקה לא עלה על הפגם הסמוי ומשאין מדובר ברכב שהנתבעת מכרה לתובע לאחר שימוש בידיים פרטיות שלה תחת טיפולה אלא רכשה על מנת למכור, מצופה ממנה כמובן לערוך בדיקה מקיפה אולם השאלה אם באותה בדיקה ניתן היה לגלות זאת. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח כי הנתבעים הם הם אשר גרמו במחדל או במעשה לליקוי לכאורה שנתגלה ברכב בדמות מנוע לא מקורי.

1. סעיף 4(ב)(4) לחוק מכירת רכב משומש מורה כי על המוכר לגלות בטופס הגילוי המוקדם פגיעות שנגרמו לרכב. זוהי הפרשנות המילולית. ואולם, פרשנות תכליתית מובילה למסקנה כי אין לפרש את המונח "פגיעות" באופן דווקני. חובת הגילוי כוללת כל פגם וליקוי מהותיים ברכב העלולים להשפיע על הרכישה, כאשר בתי המשפט התייחסו אל טיפול לא שגרתי כגון שיפוץ מנוע שעבר הרכב ככזו הנכנסת תחת "פגיעות קודמות" )ראו למשל ת"א (שלום קריות) 4051/05 חברת מ.י. מאכלי הצפון בע"מ נ' השכרת רכב "שלמה" (1987) בע"מ (26.2.2009)). צא וראה, כי השגת התכלית הגלומה בחוק מכירת רכב משומש מחייבת הטלת חובת גילוי רחבה ככל הניתן (אם כי בגבולות הסביר) על העוסק כלפי הצרכן כך שבכל הנוגע לעברו של הרכב "אם התשובה לשאלה האם העוסק יכול תוך שימוש באמצעים סבירים לדעת עובדות מסוימות הינה בחיוב, אזי גם על השאלה האם היה עליו לדעת אותן, יש להשיב בחיוב" (ראו תק (אשד') 3039-02-19‏ ‏שרלי כהן נ' קרסו מוטורס בע"מ (13/04/2020)).

לענייננו, התובע טוען שנאמר לו בעל פה בטלפון על ידי מי מטעמה של נתבעת 1 שהכול ברכב מקורי, ובמיוחד המנוע. לדבריו, כ"שאני שאלתי אם המנוע מקורי והוא אמר שזה המנוע המקורי מיום שהרכב יצא" (עמ' 1, שורה 12), ואחרי שגילה במוסך מורשה שהמנוע הוחלף התקשר לנתבעת 1 ואז "הם אמרו שכן המנוע הוחלף שאלתי למה, לא נתנו לי הסברים ורק אמרו שהוחלף מנוע" (עמ' 1, שורה 17). נציג נתבעת 1 תחילה טען "רכשתי הרכב מסוחר אבל לא תמיד נותנים היסטוריית טיפולים" (עמ' 2, ש' 6), ובהמשך הודה שהמנוע הוחלף אך זה היה "בחברה ולא על ידי איזה מישהו לא מקצועי" (שם, שורה 8). הכיצד נציג הנתבעת ידע שהמנוע הוחלף בחברה?

בהמשך נציג נתבעת 1 טען כי הוא "מתבסס על רישיון הרכב.. על פרטים שנתנו לי .. אני גם עושה בדיקה בעצמי אבל מזה ועד לדעת מה קרה, עברו 4 רישויים שנתיים ואין לי דרך לדעת את זה" (שם, שורה 15-16). נציג הנתבעת1 לא הסביר אילו בדיקות הוא עורך ובעניין זה סתם ולא פירש. אעיר כי מקום בו הרכב עבר 4 רישויים שנתיים, הרי שאכן קשה להתחקות אם המנוע מקורי אם לאו. אכן, אם הוחלף מנוע ונרשם ברישיון הרכב על ידי משרד הרישוי, קיים קושי רב לדעת על השינוי, בשים לב לכך שמספר המנוע המופיע ברישיון הוא אשר נמצא ברכב. יש ממש בטענת הנתבעת כי ברגע שהמנוע החלופי נרשם ברישיון, שטר המכר שלו נמסר למכון הרישוי בטסט העוקב, ומשכך שטר המכר כבר לא רלבנטי.

אולם מקום בו עולה שהמוכר ידע על השינוי או אמר באופן פוזיטיבי שהמנוע מקורי – גם אם לא ידע שאינו מקורי אולם בחר להצהיר שהוא מקורי כשידוע לו שהוא לא רכש מהיבואן ועל כן יש בדבר אך כלי שיווקי (שונה הדבר אם היה אומר שהוא חושב שהמנוע מקורי אולם אינו יודע בוודאות) – עליו לשאת בדין משכאשר הוא נשא באופן פוזיטיבי, וכאמור בדבריו קיים לו קושי לדעת, אז שלא יצהיר דבר שאינו בנחלת ידיעתו להבדיל מאמנותו, וכך יש להציג את הדברים.

9. שינוי מבנה ו/או החלפת מנוע ברכב מוסדרים בתקנות התעבורה תשכ"א-1961, וכך קובעת תקנה 380 לאמור:

(א)  לא ישנה אדם מבנהו של רכב אלא לפי היתר בכתב מאת רשות הרישוי.

.......................

   (ד)  בתקנה זו "שינוי מבנה רכב" - לרבות החלפת המנוע במנוע מתוצרת או מדגם אחר, שינוי מבנה הארגז על ידי סגירתו או באופן אחר, שינוי מבנה הסרנים או מספרם והתקנת מכשירים מיוחדים.

תקנה 381 מוסיפה וקובעת: "בעל רכב מנועי וכן מחזיקו יודיעו לרשות הרישוי על החלפת מנוע המורכב ברכב במנוע אחר מאותו סוג". תקנה 382 קובעת כי: לא ישתמש אדם ולא ירשה לאחר להשתמש ברכב שניתן עליו היתר לשינוי המבנה לפי תקנה 380, אלא לאחר שנרשם השינוי ברישיון הרכב כאמור בתקנה 271א ושולמה האגרה החלה על הרכב ששונה (כל ההדגשות אינן במקור-א"מ).

צא ולמד, כי מחוקק המשנה מבדיל בין שני מצבים של החלפת מנוע, כך שיש צורך באישור מוקדם כדי להחליף מנוע בדגם ו/או תוצרת אחרים, אך כשמדובר במנוע מאותו סוג די בהודעה למשרד הרישוי ורישומו ברישיון הרכב. משנרשם מספר המנוע החדש ברישיון הרכב, אכן לא ניתן לדעת שמדובר במנוע חליפי אלא אם מוכר הרכב יגלה זאת ו/או אם הקונה יברר זאת באופן אקטיבי במוסכי החברה בהם נשמר המידע אודות היסטוריית הרכב. כך גם מכון בדיקה מוסמך לא יכול לגלות אם מספר המנוע זהה לזה הרשום ברישיון הרכב. כך, במקרה דומה בו מכון בדיקה מוסמך נתבע על ידי קונה בשל אי גילוי עובדת החלפת מנוע, נפסק –

"לגבי החלפת המנוע, טוענת הנתבעת 3, כי אין כל פגם בכך שהמנוע הוחלף, והדבר לא צוין בטופס הבדיקה. לדבריה, משרד התחבורה הוציא נוהל 127, המפרט מדדים לבדיקת רכב לצורכי קנייה ומכירה. בנוהל זה, מפרט משרד התחבורה את הבדיקות שיש לעשות ולרשום בטופס אחיד של תוצאות הבדיקה, הנמסר ללקוח. בסעיף 23 של אותו נוהל, קיימת התייחסות לבדיקת התאמה, בין מספר המנוע שנמצא ברכב, לבין מספר המנוע שנרשם ברישיון הרכב, ועל הבודק לבחון ולוודא שישנה התאמה. ככל שישנה אי התאמה, עליו לרשום בהערות הכלליות שבטופס, את אותה אי התאמה, ולהביא את הדבר לידי מזמין הבדיקה. מכאן, לומדת הנתבעת 3, כי "מכון הבדיקה אינו מחויב לדעת או לבדוק אם אי פעם הוחלף מנוע ברכב", כל החובה המוטלת עליו, היא לבדוק את התאמת מספר המנוע המותקן ברכב, למספר המנוע הרשום ברישיון הרכב.

משנמצא שהמנוע המותקן ברכב, תואם למספר המנוע הרשום ברישיון הרכב, יצאה בעניין זה ידי חובתה הנתבעת 3. שכן, מרגע שהמנוע החלופי נרשם על ידי משרד הרישוי ברישיון הרכב, "הרי שהמנוע מתאים לרכב שאם לא כן לא היה משרד התחבורה מאשר את רישומו"" (תק (חי') 1193-09-18  סמדר צרפתי נ' עידן פורת (13.3.2019). הדגשות שלא במקור-א"מ))

בענייננו, נציג נתבעת 2 (מכון הבדיקה), אף הוא טען ש"לא יכולתי לעלות על כך שמדובר במנוע אחר, רק אם הוא לא רשום ברישיון, אבל ברגע שזה רשום לא אני ולא המוכר יכולים לעלות על זה.." (עמ' 1, שורה 24-25) , ו"אני בודק מספר מנוע ומספר שלדה אני לא יכול לדעת אם החליפו או לא" (עמ' 2, שורה 24). לאמור, כי מכון הבדיקה ניזון מרישיון הרכב שמוצג לו במסגרת עשרות הרכבים הנבדקים על ידו מידי יום. דומני, כי הטלת חובת בירור היסטוריית הרכב הנבדק לא רק שאינה מתפקידו אלא מדובר בנטל רגולטורי רחב מידי. המכון נדרש לתת חוות דעת על מצבו של הרכב בעת הבדיקה וחובתו לגלות ליקויים ביום הבדיקה.

זאת, בשונה ממצב בו קיימת אי התאמה בין המספר המופיע ברישיון הרכב למספר המופיע על המנוע. שכן, מכון הבדיקה אמור לגלות את הפרט הבסיסי בדמות התאמה של מספר המנוע הרשום ברישיון הרכב למספר המנוע הקיים המותקן ברכב עצמו. מחובתו של מכון הבדיקה לעשות את הבדיקה הקפדנית בהתאם לסטנדרט המקובל, ולהביא ללקוח את המידע המהימן והאמין על מנת שיכול לערוך בחירה מושכלת. הלקוח הוא הקונה והנתבע עמד בחובתו כלפי הקונה (ראו לעניין זה ע"א 4210/07 טכנו טסט טכנולוגיה מתקדמת לרכב (1990) בע"מ נ' גרינברג אולג וספיד קאר (1996) בע"מ (30.3.2008) הדן בחובתו של מכון הבדיקה לבדוק טרם רכישת הרכב ולציין בטופס הבדיקה את דבר אי ההתאמה בין מספר המנוע המוטבע על מנוע לבין זה הרשום ברישיון רכב).

כאמור, זהו לא המצב בענייננו. על כן, התביעה נגד נתבעת 2 נדחית בנקודה זו.

10. מובן כי בדיקת היסטוריית הרכב אפשרית היא על ידי מוסך מורשה ועל מנת להגיע למוסך מורשה על הקונה להפוך לבעלים של הרכב. עולה השאלה, אם הבעלים הקודמים היה הנתבעת 1, מדוע היא לא יכולה הייתה לקבל את המידע ממוסך מורשה במסגרת בדיקת הרכב טרם מכירתו?

הנתבעת 1 עוסקת דרך קבע במכירת רכב משומש. ככלל, רכישת רכב משומש לצורך מכירתו לאחר, בשים לב לכך שהיו 2 בעלים קודמים והרכב משנת 2008 נמכר בשנת 2020, אמורה להעלות את השאלה האם עסקינן במנוע מקורי שהוא בבחינת פרט מהותי בעסקה. הקושי בנסיבות המקרה דנן הוצג דלעיל. ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שנציג נתבעת 1 ציין בדיון שהמנוע הוחלף מבלי לפרט מקורות ידיעה זו. מעבר לכך, משנודע לתובע שהמנוע ברכב אינו מקורי, הוא התקשר לדבריו מיד לנתבעת 1 והדבר אושר – טענה שלא נסתרה על ידי נציג נתבעת 1, לא בכתב הגנתה ולא בעדות נציגה בבית המשפט.

התובע העיד: "שאלתי אותו באם הרכב עבר טיפולים והוא אמר שכן ושיביא לי ספר טיפולים אבל מאז לא הביא לי. הוא אמר שיביא מהנהג הקודם ולא הביא לי" (עמ' 3, ש' 2-3). נציג נתבעת 1 אישר שנתבקש, והשיב "אמרתי לו שאני אבדוק אבל לא היה לי. נתתי לו פרטים ממי קניתי הרכב.. לא כל רכב ובטח מהשנים האלה מגיעים עם היסטוריה מלאה" (שם, שורה 6-7). דברים אלה מחזקים את גרסת התובע שהוא שאל ודרש בנוגע למצבו של הרכב, ועל כן אני מאמינה לו ששאל גם על המנוע.

ודוק; אי ידיעת המוכר אודות הפרטים המהותיים אינה פוטרת מאחריות מקום שאותו מוכר היה יכול לדעת על עברו של הרכב: "גם אם לא הייתה ידיעה פוזיטיבית אצל מי מהנתבעים בנוגע לעברו של הרכב, הרי שמבחינת עצם היכולת לדעת על עברו, יכולים היו הנתבעים לדעת, אילו היו בודקים את הרכב או נוקטים באמצעים סבירים כלשהם" (ראו: ת"ק (חי') 1782-02-10 אורן ממן נ' סאם אליאס; (תא (רח') 54329-09-12‏ ‏ יפים פלדמן נ' אשרת פני הדר ((5.8.2015)).

בהקשר זה נפסק כי:

"על גורם "מקצועי", שדרך עיסוקו הקבועה היא בתחום המסחר ברכב משומש ... חלה אחריות מוגברת ביחס להצגה נכונה של פרטי הרכב לקונה. השוו ת"ק (באר-שבע) 2995/05 דודיאן נ' טרפיקליס בע"מ (ניתן ביום 25.4.2006, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]); ת"א (ת"א) 32264/07 יהב נ' כץ (ניתן ביום 25.5.08, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]); תא"מ (חיפה) 9100-07‏ בן סעיד נ' חזנוב (ניתן ביום 3.2.2009, פורסם במאגרים). קביעה זו נכונה בעיניי, גם במקרים כגון דא, כאשר סוחר הרכב משמש לכאורה כ"צינור" בלבד, קרי כגורם הקונה רכב מאדם אחד ומוכר אותו כמות שהוא (as-is) לאדם אחר. אכן, לדעתי, העובדה כי סוחר הרכב משמש לעתים כ"צינור" בלבד אינה מאפשרת לו לרחוץ בניקיון כפיו ולגלגל את האחריות באופן מלא אל האדם שממנו קנה את הרכב. אני סבורה אפוא כי פער התיווך שסוחר הרכב משלשל לכיסו - כמו גם ההסתמכות של צרכנים לא מועטים על סוחרי רכב מקצועיים כגורם המפחית לכאורה את הסיכון הקיים ברכישת רכב משומש - נושאים בחובם חובות ולא רק זכויות" (ת.א 2248/08 מאיר פליישר נ' אוטו בילו סנטר בעמ ואח' (11.9.2011)).

המבחן הוא מבחן הצפיות והסבירות שטמונה בנקיטת אמצעים לגילוי המידע. הנתבעת 1 יכולה הייתה במאמצים סבירים לדרוש ולהשיג את המידע הרלבנטי. האם סוחר רכב יכול לצאת ידי חובה בכך שהוא מסר מי הבעלים הקודם של הרכב? "בגילוי נאות נתתי לו את פרטי הרכב של הבעלים הקודם" (עמ' 2, שורה 2) ו"נתתי לו כל הפרטים ממי קניתי הרכב" (עמ' 3, שורה 6). האם על התובע שמגיע לעסק המוכר רכבים לתור אחר הבעלים הקודמים או שמא הדבר מצוי יותר בשליטתו של המוכר עת נקשר בעסקה עם מוכר קודם? בל נשכח, כי הנתבעת1 רכשה את הרכב מסוחר (עמ' 2, ש' 6). האם מצופה כעת שהקונה יפנה לסוחר הקודם ו/או לבעלים הקודם כדי לקבל היסטורית התיקונים של הרכב ולא מי שרכש את הרכב לצורך מכירה לקונה דנן?

11. אל מול זאת, מדובר ברכב בן 12 שנים, כשההחלפה בוצעה בשנת 2015 כחוק ומס' המנוע החליפי הוכנס לרישיון. מאז עבר הרכב 4-5 רישויים שנתיים והחליף 3 בעלים קודם לתובע. אכן, יש ממש בטענת הנתבעת1 שהיסטורית טיפולים ברכבים ישנים כל כך לא נשמרת כבדרך של שגרה כמו ברכבים בני מספר שנים. מה גם, שהבעלים מתחלפים ואנשים גם מטפלים ברכב במוסכים מורשים אך לא של היבואן עצמו דווקא אשר שומר תיעוד מפורט אודות הרכב. היבואן לא מוסר מידע זה אלא לבעלים הרשום ברישיון הרכב. משכך, רק לאחר שהתובע העביר את הרכב על שמו הוא יכול היה לקבל המידע על החלפת המנוע. האם סוחר רכב יכול לפנות למוסך ולקבל אף הוא היסטוריית הרכב גם כשהוא לא הבעלים? אם הוא רושם את הרכב על שמו לצרכי המכירה, כי אז המענה לכך הוא חיובי (כך למשל כשמדובר במגרש רכבים והרכב הוא "יד ראשונה" אולם לא מהיבואן). אולם מבט ברישיון הרכב לא מגלה העברת בעלות לנתבעת וממנה לתובע אלא כי הבעלים הקודמים (השלישי במספר) היה סליבא אימן ומספר בעלים הקודמים לו הוא שניים.

בתביעה לפיצוי עבור החלפת מנוע שלא דווחה על ידי המוכר, התגוננה הנתבעת שם בכך שלא ידעה ולא היה עליה לדעת שהוחלף מנוע, וזאת בשים לב לגילו של הרכב והעובדה שנקנה מההוצאה לפועל, וזאת על אף אי ההתאמה בין מספר המנוע לזה הרשום ברישיון (כשבענייננו כן קיימת התאמה). בית המשפט קיבל טענה זו, ופסק:

"לשם קביעה כי היה על הנתבע לדעת שהמנוע של הרכב הוחלף, שקלתי את מכלול הנסיבות בתיק דנן. קרי, את העובדה שהרכב אינו חדש, ששוויו אינו רב ושהנתבע רכש אותו מרשויות המדינה – מחסני ההוצאה לפועל. בנסיבות אלה, לא היה צריך להתעורר אצל הנתבע חשד ולא קם תמרור אזהרה שיוביל לבדיקת המנוע של הרכב. ההיפך הוא הנכון - אני מקבלת את עדותו של הנתבע, לפיה משקנה את הרכב ממחסני ההוצאה לפועל, הוא כלל לא צפה בעיות מיוחדות ברכב והניח שלמעט תיקונים מעטים, הוא רוכש רכב תקין.

יש לזכור כי החלפת מנוע של רכב ניתן לגלות בבדיקה ספציפית או בבדיקה במכון רישוי. הבדיקות שעשה התובע לרכב, מחזקות את האמור. לחוות דעת השמאי מטעם התובעים (נספח ב' לכתב התביעה) צורפו מספר קבלות, מהן עולה כי הרכב טופל במוסך במספר הזדמנויות בין החודשים נובמבר 2015 - ינואר 2016 (הוחלף מצבר, בוצעו עבודות חשמל, הוחלפו גומיות לצירים, הבלמים טופלו, תוקן אלטרנטור וכיו"ב), אולם עד שהרכב לא עבר בדיקת רישוי, עובדת אי ההתאמה של המנוע לרכב לא התגלתה. בכך יש כדי לתמוך גרסת הנתבע, כי גם הוא לא יכול היה לדעת על אי ההתאמה במספר המנוע, במסגרת הטיפולים שהוא עשה לרכב" (תאמ (חד') 25614-07-16‏ ‏ אשכול פרויקטים (ש.ר.ד.) בע"מ נ' שלמה שטרית (30.7.2017))).

12. אני מאמינה כי הנתבעת 1 לא ידעה על החלפת המנוע אולם אודה כי תחושתי אינה נוחה משכך שהיא לא הופתעה שהמנוע אינו מקורי. יתר על כן: אני סבורה כי ההצהרה הפוזיטיבית, גם אם נעשתה בתום לב, מזכה את התובע בפיצוי לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן שעניינו איסור הטעיה לא רק בפועל אלא גם מקום בו קיים חשש בדמות "פוטנציאל להטעיה". המבחן הוא מבחן הסתברותי ולאו תוצאתי. אני כן סבורה כי היו לה אמצעים סבירים יותר לבחון האם מדובר במנוע מקורי אם לאו.

עם זאת, סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן אינו נכלל ברשימת המקרים המקנים פיצוי עונשי הקבועה בסעיף 31א לחוק הגנת הצרכן. התובע אינו מבקש סעד של ביטול עסקה אלא סעד מתחום דיני הנזיקין. העיקרון החולש בדיני הנזיקין הוא פיצוי מקום שבו נגרם נזק. רוצה לומר, כי גם אם פלוני אחראי לנזק והוכחה אחריותו, מקום שאין נזק, לא פועל עקרון "האשמה והגמול" כבדין הפלילי, ומשכך, גם אם קיימת חבות לאדם, הרי משלא הוכח כי גרם לנזק בר כימות, כי אז אין לחייבו.

נציג נתבעת 2 טען ש"גם אם המנוע הוחלף אז לא קרה שום דבר" (עמ' 1, ש' 26). כן ציין ביחס למנוע "או שמייבאים מחו"ל או שמפרקים מכלי רכב שהורדו מהכביש" (עמ' 4, שורה 13). מדובר במנוע מאותו סוג, רק שהוא מנוע משומש. ברור הוא שעבור סוחר ישנה העדפה לרכוש מנוע משומש כאשר אם למשל מדובר ברכב חדש שגילו פחות משנתיים מיום רישומו ברישיון הרכב אשר הוכרז אובדן להלכה, יש לתקנו רק עם חלפים מקוריים, ורק לאחר שהרכב יעבור את גיל השנתיים, יוכל הסוחר לתקנו בחלפים משומשים ולא מקוריים (ראו תקנה 10 לתקנות הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות) (ניהול יומן ורישום בו, דיווח על גניבת חלק והגבלת השימוש בחלקי רכב), תשס"ז- 2007). לא מן הנמנע כי גם המחיר מופחת לצרכן בהתאם משעל פי רוב הרכב נמכר בפחות ממחיר מחירון. מכל מקום, במקרה כזה יש צורך בהודעה למשרד רישוי בדיעבד, ורישום המנוע ברישיון הרכב. האם מנוע חליפי משפיע על מחיר הרכב ו/או על סחירותו, בשים לב לכך שאין מדובר במנוע מקורי משנת 2008?

לא הונחו בפניי חוות דעת מטעם מי מהצדדים. במקרה דומה שנידון בפסיקה, בחן בית המשפט שתי חוות דעת מנוגדות שהונחו לפתחו, עת באחת נקבע כי יש ירידת ערך של 10% ואחרת, של הנתבע שם, דחתה טענה זו בנימוק ש"בהתאם להנחיות חברי הוועדה המקצועית של ענף הרכב באיגוד השמאים, ככלל, כאשר מדובר בהחלפת מנוע יש ירידת ערך בשיעור הנע בין 2% ל-5%, בשל הצלקת שמותירה החלפת המנוע" (תק (י-ם) 24748-05-15 רועי טפירו נ' מרכז שירות איכות קיה בע"מ (16.12.2015)). עם זאת, כאשר המנוע מגיע כיחידה אחת ו"מוטבע בו מספר המנוע במקום המקורי, ועם סיום העבודה להחלפת המנוע, נרשם מספר המנוע החדש ברישיון הרכב, כך שברישיון הרכב החדש שמונפק לבעל הרכב אין רישום של ההחלפה בפועל של מנוע הרכב ועל גבי רישיון הרכב יופיע מספר המנוע החדש, וזאת להבדיל מהחלפת מנוע שמבוצעת במוסכים שאינם מוסכי היבואן. באופן זה, לא ניתן לזהות בבדיקת הרכב כי הוחלף בו המנוע" (שם) ועל כן, לכאורה, אין ירידת ערך. בית המשפט באותו מקרה העדיף את חוות דעת התובע הקובעת ירידת ערך של 10% וקבע בזו הלשון:

"מן המפורסמות הוא, שהחלפת מנוע יש בה להרתיע קונים פוטנציאלים מלרכוש את הרכב, או לרכוש אותו במחיר המחירון, שכן יש בכך לעורר חשש לתקינות המנוע שהוחלף או למקוריותו. לכן אני דוחה את הטענה כי אין בהחלפת מנוע הרכב כדי לגרום לירידת ערך מסחרית של הרכב" (שם).

שותפה אני לעמדה זו. אני נוטה להאמין כי הרכב נמכר פחות ממחיר מחירון אולם הנתבעת1 לא טענה לכך כי במסגרת שיקוליה להפחתת המחיר עמד גם היות המנוע לא מקורי אלא ככל שעשתה כן, הדבר נבע משיקולים שיווקיים ומסחריים שלה. על פי עדות התובע, הנתבעת 1 הפחיתה לו אך סך של 1000 ₪ ממחיר הרכב. על כן, לא ניתן לזקוף זאת לטובתה ואני סבורה כי יש לפצות את התובע ביגן ירידת ערך. התובע לא צירף כאמור חוות דעת או הערכת שמאי ולכן לא ניתן לדעת מהי ההפחתה הכמותית בירידת הערך. אולם בשים לב לכך שהרכב נמכר ב-39000 ₪ ומחירו היה 40,000 ₪, אני פוסקת כי הנתבעת 1 תשלם לתובע ירידת ערך על דרך האומדנא ברוח פסק הדין טפירו שהובא לדעיל, בסך של 3000 ₪.

13. התובע עותר לחיוב בפיצויים נוספים גם עבור התקלות שנתגלו לאחר הקניה ואשר עלו לטענתו כ-10,000 ₪ (וצירף הצעת מחיר כתימוכין לכך). התובע בדק הרכב במכון בדיקה מוסמך וקיבל חוות דעת המפרטת ליקויים כלשהם ברכב. התובע החליט כן לרכוש הרכב משנאמר לו על ידי נתבעת 2 שמדובר בליקויים "מזעריים". התובע מאשר שקיבל הנחה של 1,000 ₪ מהמוכר בגין הליקויים שנתגלו בבדיקה (ראו עמ' 1, ש' 20). לטענת התובע, הנתבעת 2 "פספסה", כלשונו, "עוד דברים בדו"ח" (עמ' 3, ש' 30)). נציג נתבעת 2 העיד ש"כשאנחנו בודקים רכב אנחנו כותבים שחובתו של הקונה ללכת ולקבל הערכה על עלות הטיפולים. יכול להיות שהתיקונים עולים 1,000 ₪ ויכול להיות שעולים 10,000 ₪ .. זה זכותו של הקונה ואם לא עשה את זה , זה פאק שלך" (עמ' 3, שורה 20-23). שני הנתבעים העריכו את התיקונים הנטענים בסך של 2,000-3,000 ₪ (עמ' 3, שורות 17 ו-33, אם כי הנתבעת 1 טענה כי זו עלות התיקונים במוסך יבואן ואילו הנתבעת 2 טענה כי עלות התיקונים היא 2000 ₪ "מקסימום", כאשר אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת 1 הפחיתה מהמחיר 1000 ₪ בשל הליקויים ומדובר בכדאיות העסקה משהתובע יכול היה להתמקח יותר או לפנות למוסך מורשה לבחון את עלות הליקויים ולא עשה כן).

על כל פנים, מעיון בחשבונית התיקונים שהוצגה על ידי התובע והשוואתה לדו"ח הבדיקה, מסתבר שמדובר באותם ליקויים ו/או תיקוני בלאי כמו ברקסים. השאלה היא שאלת חומרת הליקויים אם היא נמוכה או גבוהה. הרובריקות הן "תקין" או "לא תקין". אין הסבר אם מדובר בליקוי בעל משמעות נמוכה או גבוהה. ואולם, התובע לא הוכיח באמצעות בדיקה במכון רישוי אחר שהגדיר את הליקויים כמשמעותיים בעוד נאמר לו לכאורה כי מדובר בליקויים בעלי משמעות נמוכה לכאורה (לגבי שלדה ומרכב, כאשר מרבית הדו"ח מונה ליקוים יותר מאשר מצב "תקין" ולא נחוותה דעה בנוגע לחומרת הליקויים למעט כך שלא נמצא ליקוי אשר עלול לסכן עוברי דרך והשאלה היא מה נאמר לו בע"פ עת שאל על משמעות הליקויים אולם נציג נתבעת 2 לא התיימר להציג את הליקויים כחמורים או נמוכים), ועל כן איני נכנסת לשאלת מהות הליקויים. השאלה היא שאלה של עלות התיקונים וזוהי שאלה שבכדאיות העסקה. בטופס סיכום אחיד של בדיקה כללית מצוין מפורשות ש"מידע על חומרת הליקויים, והצעת מחיר לתיקון יש לקבל ממוסך מורשה או שמאי רכב לפי הצורך בלבד ובאחריות קונה הרכב" (הדגשות שלא במקור-א"מ). האם התובע פנה למוסך מורשה קודם לרכישה לבירור עלויות התיקון? מהחומר שמונח לפניי, דומה כי עשה זאת רק לאחר הרכישה ועל כן מדובר בכדאיות העסקה גרידא. האם התובע פנה תוך 3 חודשים לנתבעת 2 בנוגע למימוש אחריות על תוצאות הבדיקה כאמור בטופס?

מכל מקום, לא הוכח כי הנתבעת 2 התרשלה בבדיקת הרכב. הנתבעת 2 משויכת למכון רישוי מורשה לבדיקת רכב לקנייה. יכול וסטנדרט הבדיקה הוא שונה משעליו לעמוד בחובות הרגולטור כמכון בדיקה אל מול מוסך שהעניק הצעת מחיר שתפקידו לתקן מקום בו מוצא את הדרוש תיקון או מעבדה הבודקת מה לתקן, אולם ברמה שיכול ותאפשר התנהלות שגרתית יומיומית המחמירה פחות מדרישות משרד התחבורה. מדובר במדרגים נורמטיביים שונים. מנגד, ניתן לטעון כי הבדיקה במכון הרישוי לצורך קנייה או מכירה, יכול ותהא דקדקנית יותר על מנת ליתן לצרכן את מלוא המידע והוא אשר יבחר האם המידע הוא קריטי לצורך הרכישה – בבחינת תנאי שבלעדיו אין – או שמא מדובר בעניין למשא ומתן מבחינת תמחור הרכב.

לא הוצגו לפניי משמעויות הליקויים והאם הם קרדינליים באופן אותו מתאר התובע כך שלא היה מבצע את העסקה מלכתחילה. למעט עדות שמיעה, לא הוצגה כל חוות דעת המלמדת על כך שהנתבע התרשל אם במסקנתו ואם בדרך בדיקתו את הרכב. יוזכר, כי בטופס הבדיקה מובהר מפורשות כי את משמעות הליקויים וחומרתם יש לקבל ממוסך מורשה.

מכל מקום, גם אם יוכח כי קיים נזק, וקיים קשר סיבתי, הרי שמדובר בתנאים מצטברים ויש להוכיח גם את היסוד השלישי לפיו המזיק סטה מסטנדרט התנהגות סבירה ובכך גרם נזק לתובע. וכיצד נקבע אותו הסטנדרט?

הסטנדרט נקבע על ידי השוואת התנהגותו של המזיק להתנהגות "האדם הסביר" או שמא יש לומר במקרה דנן "בעל המקצוע הסביר" באותו העניין. גם אם המסקנה היא שונה משל בעל מקצוע מיומן אחר, עדיין יש לבחון אם האדם הסביר היה נוקט בדרך פעולה אחרת מזו שבה נקט המזיק, או אז נוכל לומר כי שהמזיק רשלן. דומה כי לו הייתה הנתבעת 2 מוצא רכיבים מסוימים כתקינים ומסתבר כי הם לא תקינים, או אז היה מקום לבחון התנהגות רשלנית במשנה תוקף, אולם גם אז, לא כל טעות בשיקול דעת משמעותה רשלנות, בשים לב לערכים החברתיים הגלומים בהתייעצות עם בעלי מקצוע שלא ניתן לצפות כי כל בעל מקצוע יחוב "אחריות מוחלטת" מקום בו טעה, ויחוב כלפי כל טעות וטעות שיכולה הייתה להיות סבירה באות נסיבות, ובזאת הדבר יוביל לאובדן בתי עסק, עד כדי מניעת פתיחתם מראש כליל בשל ההסתכנות הכרוכה בכך. הנטל הוא על התובע להוכיח את רשלנות הנתבע ואין מדובר במצב של היפוך נטלים.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, התובע לא הוכיח במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי הנתבע2 או מי מטעמו התרשל.

14. סיכומו של דבר, אני פוסקת כי הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 3000 ₪ וכן הוצאות משפט על סך של 600 ₪. התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 250 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"א, 01 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.