1. החלטה זו עניינה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, שהוצא ביום 5.4.20 ונדונה תחילה לפני כב' השופט עלי; בהחלטתו מיום 7.4.20 הורה כב' השופט עלי על עיכוב ביצוע הצו באופן זמני והעברת ההליך לדיון 'לפני שופט הדן בעניינים מנהליים'.

עיקרי העובדות:

2. לגופם של דברים, ביום 7.4.20 הוגשה בקשה להורות על ביטול צו הריסה מנהלי, שנחתם בידי מנהל מחוז צפון, היחידה ארצית לאכיפה דיני התכנון והבניה, מר דרור אוחיון (להלן: צו ההריסה); הצו הוצא כאמור ביום 5.4.20 ובו תיאור הבניה שלגביה הוצא הצו:

"סככה הבנויה מקונסטרוקציית ברזל ומכוסה בפנל איסכורית בשטח של כ-625 מ"ר כמו כן בצידה המזרחי של הסככה נבנה קיר מפנל מבודד, יש חגורת בטון בהיקף של כל הסככה בגובה של כ-80 מ"ר ויש קיר בטון בצד הצפון מזרחי שלה בגובה של כ-250 ס"מ". (להלן: הבניה האסורה).

עוד צוין בצו ההריסה כי הוא חל על העבודה האסורה שהוקמה במקרקעין הידועים כגוש 19374, חלקה 99, צפון עראבה (להלן: המקרקעין).

בצו ההריסה ציין חותם הצו, שקודם לחתימתו, הוגש לו תצהיר מפקח מיום 1.4.20 וכי הוא שוכנע שביום הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה (להלן: תצהיר מפקח). כמו כן, צוין בצו ההריסה שקודם לחתימתו נערכה התייעצות עם היועץ המשפטי של היחידה הארצית ועם מתכנן המחוז (להלן: חובת ההתייעצות).

אין מחלוקת כי צו ההריסה הכיל הפרטים הנדרשים על אודות המועד לביצועו, הזכות לעתור לביטולו, פרטי ההתקשרות עם חותם הצו וכן כי הצו הומצא כדין.

טענות המבקש:

3. עתירת המבקש היא להורות על ביטול צו ההריסה מחמת כך שמדובר בצו להריסת "גן אירועים הקיים ופועל בשטח כבר יותר משלושים שנה בכפר עראבה". לפיכך, כך נטען, חלף המועד להוצאת הצו הרבה לפני הוצאתו.

בנוסף לאמור, לטענת המבקש, נפלו "פגמים חמורים בהליך הוצאת הצו" וזאת הואיל וקודם להוצאתו לא התקיים הליך שימוע למבקש ובכך יש פסול בהתנהלות המשיבה.

פסול נוסף בהתנהלות המאשימה, כך נטען, נעוץ בכך שלא היה כל בסיס להתערבות היחידה ארצית בסמכויותיה של הוועדה המקומית לב הגליל שהאכיפה במקרקעין היא בסמכותה. לעניין זה נטען כי כניסת היחידה הארצית לנעלי הוועדה המקומית נעשתה שלא בהתאם להנחיות שעל פיהן פועלת היחידה הארצית.

עוד נטען, פסול על גבי פסול, שהמאשימה לא הביאה נתון משמעותי ובר השפעה לפני חותם הצו והוא כי ישנה תוכנית מפורטת שמקודמת ושהופקדה על פי החלטת המועצה הארצית, לאחר שעברה התנגדויות ואמורה לקבל אישור ואך בשל תקופת החירום עוכבה; על פי אותה התוכנית המקרקעין עתידים לשנות ייעוד לצורכי תעסוקה ומסחר ומשכך ישנה ייתכנות להיתר לבניה האסורה. בנסיבות אלה, כך נטען בבקשה, הוצאת צו ההריסה, היא לא סבירה ופגומה עד כדי היותה לא חוקית. בוודאי כאשר לא בוצעו מזה תקופה ממושכת צווי אכיפה שניתנו כנגד גן אירועים שבמקום.

4. לא מצאתי להרחיב ולחזור על תגובת המאשימה וכן לתאר כלל הראיות שהובאו לפני. אציין שהצדדים הגישו כתבי טענות, שמעתי ראיותיהם וכן כל צד סיכם בכתב בהרחבה עמדתו.

הסתפקתי, אפוא, בחזרה על טענות המבקש שהן הבסיס להגשת הבקשה ואליהן בכוונתי להתייחס, אחת אחת, לביסוס הכרעתי.

5. לאחר שעיינתי בבקשה ובנימוקיה, בראיות הצדדים ובטענותיהם ושקלתי כל שהונח לפני, דין הבקשה להידחות.

פסיקת בית המשפט העליון חזרה והדגישה החשיבות לשימור התכלית של האכיפה המנהלית והגבלת ההתערבות השיפוטית אך בהתאם ולפי התנאים הקבועים בחוק.

כמאמר הפסיקה:

"תכליתו של צו הריסה מינהלי, היא לסייע באכיפה מהירה ויעילה של דיני התכנון והבניה. הביקורת השיפוטית הנוהגת בבקשות לביטול צו הריסה מינהלי, היא מצומצמת (רע"פ 2958/13 סבאח נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.5.2013))." רע"פ 2341/14 קבועה סלים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (28.5.14).

הגבלת התערבות בית המשפט והצרת סמכותו באה לידי ביטוי בטעמים שהוגדרו בחוק שבעטיים ניתן לבטל או לעכב את צו ההריסה. באשר לביטול צו הריסה, התנאים לביטולו מפורטים בסעיף 229 לחוק התכנון והבניה, וכלשון הסעיף:

"לא יבטל בית המשפט צו מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו."

עוד צוין בפסיקה:

"צו הריסה מנהלי, המוצא מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, הוא אקט מנהלי, ולא אקט עונשי. לפיכך, וכפי שקבעו גם הערכאות הקודמות, עומדת למשיב חזקת התקינות המנהלית, היינו חזקה כי פעולתו המנהלית נעשתה כדין. על המבקש לסתור חזקה זו, מוטל הנטל להוכיח את דבר קיומו של הפגם שנפל, לטענתו, בהתנהלותה של הרשות המנהלית (רע"פ 2956/13 דמקני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב – יפו (31.7.13); רע"פ 2958/13 סבאח נ' מדינת ישראל (8.5.13); רע"פ 9174/08 פרץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (16.11.08))" רע"פ 6032/13 זמירה שלהבת אהרן נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה טבריה ( 2.2.14).

6. לענייננו, המדובר בבניה אסורה במקרקעין שייעודם לפי תוכנית תקפה 'קרקע חקלאית מוכרזת'. אין מחלוקת כי שאין היתר לבניה האסורה ואף ברי כי אי אפשר בעת הזו להפיק היתר לבניה שכזו או להגיש בקשה להוצאת היתר. הטענה שלפיה מדובר בבניה ישנה היא טענה שניתן לדחותה הן בראיות שהוצגו לפני (מב/1, מב/2 והתמונות המתעדות את הליך הבניה) והן בעדותו של המבקש עצמו (ראה עמ' 13 לפרוט' שורה 1, עמ' 14 לפרוט' שורה 7 ושורה 12). מדובר בבניה שבוצעה במהלך חודש מרץ, כאשר ביום 30.3.20 טרם הסתיימה העבודה האסורה - כך עולה מתצהיר המפקח, עדותו לפני, התמונות שמתעדות הבניה ומעדותו של המבקש עצמו.

עוד, עולה מהנתונים שהובאו לפני שביום 14.3.19, בהליך תו"ב 40857-04-14, ניתנו צו הריסה וצו איסור שימוש לבניה אחרת, שסובב לה נבנתה הבניה האסורה. עיון בראיות, דו"ח המפקח ועדותו, תמונות המתעדות מהלך הבניה ועדותו של המבקש עצמו, מלמדים כי המבקש הרהיב עוז ובנה מסביב לבניה שיש לגביה צווי אכיפה מהליך פלילי שנוהל כנגד אחיו ואחרים. הנה, אפוא, הן כנגד הבניה הישנה והן כנגד הבניה האסורה שבשלה הוצא הצו ישנם צווי אכיפה - הראשון מכוח גזר דין והאחרון מכוח צו ההריסה שאת ביטולו מבקש המבקש. ודוק, צו ההריסה המנהלי – אינו אלא כנגד הבניה שתוארה בו ולפי התצלומים, המדובר בבניה שעל פניה, 'עוקפת' את צווי האכיפה שניתנו כנגד גן האירועים ומקיפה אותה ככזו שלכאורה עתידה 'להיכנס בנעלי קודמתה' וככזו שבאה לקדם תחליף לבניה הישנה שנבנתה ללא היתר ושלגביה ישנו צו הריסה שלא בוצע. אין בידי לקבל טענת המבקש כי 'לא ידע' על אודות צווי האכיפה מההליך שנוהל נגד אחיו באשר לבניה האסורה הישנה – זאת בהינתן ייעוד המקרקעין שאינו מאפשר הוצאת היתר – לא לבניה הישנה ולא לבניה הטריה. מעבר לצורך אעיר כי ידיעתו לא מעלה ולא מורידה לעצם תקפות צו ההריסה המנהלי והוזכרה כדי לבטא הזלזול הבוטה בהוראות החוק בביצוע עבודה אסורה נוספת במקרקעין.

7. באשר לטענת המבקש כי נשללה ממנו זכות השימוע – הרי שאין לה אחיזה בדין. נפסק, זה מכבר, שאין לנפגע זכות שימוע טרם הוצאת הצו (רע"פ 2034/06 מוחמד שקיר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה י-ם (7.3.06)).

8. באשר לטענת המבקש כי היה על המפקח להניח לפני חותם הצו המידע התכנוני לעניין הייעוד העתידי של המקרקעין, שעשוי לאפשר הגשת בקשה להיתר לבניה ומשלא עשה כן הרי שיש פגם בצו ההריסה – הרי שהיא טענה שאינה מגובה בהוראות החוק או בפסיקה.

התשתית הראייתית הרלוונטית שנדרשת לשקילת הוצאת צו הריסה מנהלי נקבעה בסעיף 221 לחוק התכנון והבניה.

בע"פ (י-ם) 40269/07 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' מחמד גומעה סרחאן (22.11.07) נדונה השאלה מהי התשתית הראייתית הרלבנטית הנדרשת בהוצאתו של צו הריסה מינהלי. בעניין שם, ביטל בית המשפט המחוזי החלטת ערכאה קמא שקיבלה טענה דומה בציינו:

" על-כן, למרות שלעתים מובא לפני יו"ר הוועדה המקומית מידע נוסף, לרבות בעניין תכניות המתאר התקפות החלות על הנכס, אין בהימנעות מהבאת מידע תכנוני, משום פגם בהליך הוצאת הצו; ומכל מקום, לא ניתן לראות בדבר משום פגם מהותי היורד לשורשו של הצו והופכו לבטל מעיקרו."

9. באשר להוצאת צו ההריסה בידי היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה, עולה מב/1 כי בוצעו פעולות פיקוח קודמות בידי וועדה מקומית לב הגליל. במסמך האמור, החתום בידי חותם צו ההריסה, צוין שבמהלך חודש מרץ 2020 נערך מעקב אחר בניה טרייה, בעקבות דיווח מהוועדה המקומית, שמבוצעת בסביבות גן האירועים שלגביו ביום 14.3.19 ניתנה החלטה שיפוטית בהסכמת הצדדים להוצאת צווי אכיפה נלווים לענישה – צו הריסה וצו איסור שימוש (תו"ב 40857-04-14). צוין במסמך כי מדובר בבניה אסורה בקרקע חקלאית מוכרזת וכי הבניה האסורה נמצאת במדרג הגבוה של מדיניות האכיפה. לא מצאתי כי הונח בסיס לסתור החזקה בדבר תקינות הפעולה המנהלית שבוצעה. המפקח הסביר חזור ושנו הסיבה שבשלה הוצא צו ההריסה מטעם היחידה לאכיפת דיני התכנון והבניה (ראו עמ' 5 לפרוט', ש' 2-4, ש' 6-8; עמ' 6 לפרוט', ש' 23-24; עמ' 7 לפרוט', ש' 22-23). כמו כן, אין במדיניות המוצהרת של המשיבה באשר לאכיפה במרחבי התכנון המקומיים כדי להצביע אחרת או ללמד על פגם בהתנהלות המשיבה בעצם האכיפה בידי המשיבה בנסיבות כאן.

אומנם, סעיף 27 לחוק התכנון והבניה מטיל על הוועדה המקומית את האחריות לאכוף את דיני התכנון והבניה ומכוח סעיף 28 לחוק התכנון והבניה נתונות סמכויות אכיפה, במקרים חריגים ובהתקיים תנאי הסעיף לוועדה המחוזית לתכנון ובניה. ואולם, לצד הוועדות המקומיות והמחוזיות, ישנם גורמים נוספים בעלי סמכויות אכיפה מקבילות ולמצער גורמים התומכים בוועדה המקומית בביצוע סמכויותיה. עם גורמים אלה נמנית בין השאר, היחידה הארצית לפיקוח על הבניה. הנחיות היועץ משפטי לממשלה שעניינת הפעלת סמכות האכיפה של המדינה בעבירות תכנון ובניה במרחבי תכנון מקומיים פותחות באמירה, המגובה בהוראות החוק, שסמכויות האכיפה של ועדות התכנון והבניה ושל המדינה הן מקבילות (ראו הנחית היועץ המשפטי לממשלה מס' 8.1101 וכן רע"פ 9321/03 אדרת נ' מדינת ישראל (18.8.05).

הואיל ולשני הגופים סמכות שהיא מקבילה נדרש תיאום בעת שימוש בסמכויות וזה, כך לפי העובדות שהוכחו לפני, נעשה. לא מצאתי בהתנהלות המשיבה כל פגם באשר לאופן הפעלת הסמכות ואף יש ביטוי לתיאום שבין זרועות האכיפה במסמך שסימנתי מב/1.

10. משנדחו כלל האדנים שעליהם הניח המבקש בקשתו, הרי שלא נפל פגם בהוצאת צו ההריסה ולא קמה עילה לביטולו; יתרה מזו וכפי שאף ציינתי במעמד הדיון , בהניח הצדדים לפני הנתונים העובדתיים שאינם שנויים במחלוקת, מדובר בבקשה שמתוך נתוניה ומכתבי טענות הצדדים, נראה היה שהיא נטולת בסיס.

11. למעלה מן הצורך אוסיף שנכון להיום ובהיות העבודה האסורה לא תואמת את התוכנית החלה על המקרקעין, הרי שכלל לא ניתן להגיש בקשה להיתר ולפי סעיף 254ט (ד) (2) לחוק התכנון והבניה לא ניתן לשקול וממלא לא ניתן להורות ולו על עיכוב ביצוע הצו הסופי. תמונות שהוגשו ועל גביהם תאריך צילומם מלמדות על חשד שהעבודה שלגביה ניתן צו ההריסה נמשכה אף לאחר שהוצא הצו ואולם אף בלתו של נתון זה דין הבקשה להידחות ואין מקום לעכב הצו הסופי.

סוף דבר,

הבקשה נדחית והעיכוב הזמני בטל.

בהתאם לסעיף 222 לחוק, צו ההריסה ניתן לביצוע בתוך 60 ימים מהיום.

לפנים משורת הדין, אקבע שיעור הוצאות המשיבה שבהן יחויב המבקש, באופן מדוד וללא ממצא בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תש"פ, 20 יולי 2020, בהעדר הצדדים.