לפני

כבוד השופטת עמיתה מרים דיסקין

המאשימה

מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז תל אביב

באמצעות עו"ד נועה בר

נגד

הנאשמים

1. רועי רחמני

ע"י עו"ד מנחם רובינשטיין ורון רובינשטיין

2. צביקה לוי

ע"י ב"כ עו"ד שי טובים

גזר דין

עובדות הרקע

בתום הליך הוכחות הורשעו שני הנאשמים בכול העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

בהכרעת הדין עמדתי בהרחבה על נסיבות ביצוע העבירות על ידי שני הנאשמים, וכול שנקבע במסגרתה יחשב כקביעה עובדתית לצורך גזר הדין.

להבהרת הדברים ופישוטם אחזור בקצירת האומר על העובדות שנקבעו בהכרעת הדין.

שני אירועים אלימים שהתרחשו ביום 5.4.2020, בשעות אחר הצהריים, ניצבים במוקד הפרשה מושא תיק זה. הרקע להם בדין ודברים שפרץ בין א.ק וש.ק (להלן: "המתלונן" ו"בת זוגו" בהתאמה) לבין אשת הנאשם 1 בעת ששהו בגינה ציבורית ברח' קדושי קהיר בחולון (להלן: "הגינה") בעקבות ריב כלבים בין כלבו של הנאשם 1 לבין כלב אחר (להלן: "האירוע בגינה").

בהכרעת הדין קבעתי, כי לאחר שהנאשם 1 שמע מפי אשתו אודות האירוע שחוותה בגינה, שעל פי תיאורה כלל איומים על חייה, הוא נתקף בחמת זעם והחליט לאתר את המתלונן ובת זוגו. בחיפושיו הגיע לחניון סמוך לגינה, שם נכחו אותה שעה המתלונן ובת זוגו. לאחר שהתברר לו שמדובר בהם, פרצו בינו לבין המתלונן חילופי דברים, במהלכם, בעודו אוחז "דבר מה" הנחזה כסכין, השמיע הנאשם 1 כלפי המתלונן איומים וקללות בכוונה להפחידו, ובהמשך תקף אותו. הנאשם 1 עזב את המקום רק לשמע צעקות בת זוגו של המתלונן ואיומיה להזעיק את המשטרה.

זמן מה לאחר מכן, קשר הנאשם 1 קשר עם הנאשם 2 ואדם נוסף שזהותו לא ידועה (להלן: "האחר") לתקוף את המתלונן ולגרום לו חבלות חמורות. הנאשם 2 והאחר חברו לנאשם 1 במטרה להוציא את תכנית הקשר מן הכוח אל הפועל.

שני הנאשמים והאחר הגיעו לפתח הבניין בו התגוררו המתלונן ובת זוגו ברח' אורים בחולון (להלן: "הבניין") כדי לחבול במתלונן וללמדו לקח, כשהם עוטים מסכות בד שכיסו חלק מפניהם. שלושתם התקרבו לבניין ונתקלו בדלת סגורה. באותם רגעים המתלונן ירד במעלית מדירתו ועמד לצאת מהבניין. כשפתח את דלת הכניסה, שלושתם התנפלו עליו בצוותא חדא, תקפו אותו מכול עבר במכות, בבעיטות ובאגרופים, הפילוהו ארצה והטיחו את ראשו ברצפה. התקיפה הברוטלית נמשכה גם כאשר המתלונן כבר היה שרוע על הקרקע, פצוע וחסר אונים. לאחר זמן מה, משהבחינו שאינו מגיב, עזבו השלושה את המקום.

כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים והאחר, נגרמו למתלונן חבלות חמורות, ובהן, שבר בעצם שכם ימין, חבלה בברך שמאל, וכן המטומות וחתכים בפניו ובראשו. המתלונן פונה לבית חולים וטופל בתנאי אשפוז עד למחרת היום.

על יסוד עובדות אלה קבעתי, כי במעשים המתוארים לעיל, תקף הנאשם 1 את המתלונן ואיים עליו שלא כדין, קשר קשר עם אחרים לחבול במתלונן חבלות חמורות, ותקף את המתלונן בצוותא חדא עם אחרים וגרם לו לחבלות חמורות. כמו כן קבעתי, כי הנאשם 2 קשר קשר עם אחרים לחבול במתלונן חבלות חמורות, תקף את המתלונן בצוותא חדא עם אחרים, וגרם לו חבלות חמורות.

משכך, הרשעתי את הנאשמים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (חבלה חמורה), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק""), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ו-335(א)(2) לחוק. הנאשם 1 הורשע בנוסף בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק, ובעבירה של תקיפת סתם, לפי סעיף 379 לחוק.

על עבירות אלה עומדים הנאשמים לתת היום את הדין.

תסקיר שירות המבחן אודות הנאשם 1

בעניינו של הנאשם 1 הוגש תסקיר מבחן, בו תוארו בהרחבה רקעו האישי והמשפחתי, התייחסותו לעבירה בה הורשע, והערכת שירות המבחן לסיכון להישנות אלימות מצדו והסיכוי לשקמו. התסקיר מבוסס על אבחון שנערך לו במסגרת שירות המבחן ומידע שהתקבל מגופי טיפול פרטיים המלווים אותו.

הנאשם 1 בן 35, נשוי, ואשתו בהיריון מתקדם. עובד כשכיר במאפייה בעיר מגוריו ושוהה בתנאים מגבילים המחייבים ליווי לאורך כל שעות היום. הוא סיפר שהוא מתנדב במספר עמותות המסייעות לאנשים שנתקעים בכביש ובשטח, וכן, בהצלת כלבים.

לדבריו, בילדותו חווה אלימות מאביו ואף מצד אנשי הצוות בפנימייה בה למד, באופן שהוביל לחוויות טראומטיות ולדיכאונות. כשחלה הדרדרות במצבו הרפואי של אביו, משפחתו נקלעה לקשיים כלכליים, ובעקבות זאת, הוא נאלץ לעזוב את הפנימיה ולעבוד כדי לסייע כלכלית למשפחתו. אביו נפטר לאחרונה לאחר שהיה חולה סיעודי. אמו בת 76, כיום, מוגבלת סיעודית, והוא משמש כמטפל העיקרי בה.

שירות המבחן התרשם שההליך המשפטי מהווה גורם מרסן עבור הנאשם 1, והשתלבותו בטיפול תורמת לשיפור מצבו הרגשי. להערכת עורך התסקיר, לאור התנהלותו היציבה במהלך התקופה הממושכת שחלפה מאז מעצרו לראשונה, חלה רגיעה בהתנהגותו של הנאשם 1 והפחתה נוספת בסיכון מצבו.

מהאבחון של שירות המבחן עולה, כי עד למעצרו ופנייתו לטיפול רגשי באופן פרטני, הנאשם 1 לא התמודד עם החוויות הקשות שעבר בחייו, שילוב עובדה זו עם היעדר דמויות מיטביות בילדותו, הוביל למעורבותו החוזרת עם החוק.

בהתייחסותו לעבירות הנוכחיות, הביע הנאשם 1 חרטה והדגיש את קושיו לשלוט בדחפיו באותן הנסיבות שחש כי מנסים לפגוע באשתו. בשיחות עמו ביטא את אכזבתו מהתנהגותו לאור הפיכתו לאב בקרוב המבקש לשמש דמות חיובית לילדו. שירות המבחן מציין כי שוחח עם העובדת הסוציאלית המלווה את הנאשם 1 באופן פרטי כשנתיים, שפירטה בפניו את הליך הטיפול החיובי שהוא עובר בהנחייתה.

בתסקיר נכתב, כי בדיקת הפרמטרים לגבי רמת סיכון להישנות עבירת אלימות מצד הנאשם 1 ודרגת החומרה הצפויה אם יפעל שוב באלימות, מעידה על רמת סיכון בינונית.

בהערכת גורמי הסיכון להישנות ביצוע עבירות אלימות לבין גורמי הסיכוי לשיקום, נבחנה קשת רחבה של פרמטרים הקשורים לדפוסי אישיותו של הנאשם 1, התנהגותו, מאפייני העבירות, ילדותו ועברו הפלילי. כגורמי סיכון לשיקום נשקלו האלימות שחווה כילד והיעדר דמויות מקדמות במהלך חייו, האתגרים הרגשיים שנאלץ לעמוד בהם לאורך בגרותו ומעורבותו בעבריינות מגיל צעיר, כשהוא מבטא דפוסי אלימות קשים. כגורמי סיכון במצבו, שירות המבחן התייחס לעברו הפלילי של הנאשם 1 ולריבוי עבירות האלימות, כשגם סנקציות עונשיות משמעותיות וממושכות לא היוו מחסום וגבול עבורו. נלקחה בחשבון אף חומרת העבירה הנוכחית ופוטנציאל הפגיעה הגבוה שלה.

כגורמי סיכוי לשיקום, נשקלו התמדתו בטיפולים, הבעת החרטה ושיתוף הפעולה שלו לאורך הליך המעצר, היענות לתנאי שחרור ולכך שפנה לטיפול. ניתן משקל אף להשקעתו בתחום האישי על מנת לקדם אורח חיים יציב ונורמטיבי. כמו כן, מאז ביצוע העבירות בתיק הנוכחי לא היה מעורב שוב עם החוק, ולהערכת שירות המבחן, נראה כי כיום הוא מצוי בהליך חיובי המצמצם סיכון.

המלצת שירות המבחן לעניין העונש כוללת חיובו בפיצוי למתלונן, ושילוב של מאסר לתקופה שהנאשם 1 יוכל לרצות בעבודות שירות, וכן, צו מבחן למשך שנה. במסגרת הצו, שירות המבחן יעקב אחר התמדתו של הנאשם בטיפול ותישקל השתלבותו בטיפול קבוצתי בתחום שליטה בכעסים. המלצת שירות המבחן כוללת בתוכה את משקל חומרת העבירות שביצע הנאשם 1 והאלימות הקשה שעולה מהתנהגותו, לצד תמיכה בהליך השיקומי שהוא פועל לקדם. להערכת שירות המבחן, מענה טיפולי סדיר ורציף לצד ענישה שתאפשר המשך פרנסה וקרבה לגורמי תמיכה, יקדמו עוד את הפחתת הסיכון שכבר הושגה.

הראיות לעונש

ראיות לעונש מטעם התביעה

ב"כ המאשימה הגישה לבית המשפט את גיליון הרשעותיו של הנאשם 1, וכן, פרוטוקול מיום 8.1.2013 מוועידת השחרורים שדנה בעניינו.

לחובת הנאשם 1 עבר פלילי מכביד, הכולל 6 הרשעות קודמות בין השנים 2002 – 2009, ורישום ללא הרשעה, במגוון עבירות, בעיקר, בתחומי האלימות והרכוש, בגינן ריצה מספר עונשי מאסר בפועל.

יש מקום לציין את ההרשעות המרכזיות שהן בעלות השלכה לענייננו: בשנת 2009 הורשע הנאשם 1 בעבירות של פציעה או חבלה זדונית שלא כדין, וניסיון השחתת גוף, בגינן נידון לעונש מאסר לתקופה של חמש שנים ושישה חודשים; בשנת 2005 הורשע בעבירות של קשירת קשר לעשות פשע, חבלה חמורה, חבלה כשהעבריין מזויין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ופציעה או חבלה זדונית לא כדין, ובעבירות הקשורות לרכב, בגינן נדון לעונש ל-20 חודשי מאסר בפועל. בעברו גם הרשעות בגין החזקת סכין שלא כדין, עבירות הקשורות לרכב, התנהגות פרועה במקום ציבורי וחבלה במזיד ברכב.

מפרוטוקול של ועדות שחרורים עולה שביום 8.1.2013 הועדה דנה בעתירתו של הנאשם 1 לשחרור מוקדם על פי התנהגותו והתנהלותו בכלא דאז. הועדה הגיעה למסקנה, שהנאשם 1 לא עבר שינוי בין כותלי הכלא ולא הכין תכנית שיקום שתפקח עליו ותנטרל את מסוכנתו להנחת דעת הועדה, ומשכך, בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה.

ראיות לעונש מטעם ההגנה

במסגרת ראיותיה לעונש הגישה ההגנה חוות דעת פרטית בעניינו של הנאשם 1 (להלן: "חוות הדעת" או "חוות הדעת הפרטית") שנכתבה על ידי מיכל לובלסקי (להלן: "לובלסקי").

לובלסקי, פסיכותרפיסטית, עובדת סוציאלית בהכשרתה, וכיום מנהלת מרכז עצמאי לאבחון וטיפול בעבריינות והתמכרויות בשם "דף חדש". בעבר היתה קצינה בשב"ס, עובדת סוציאלית, ושמשה ראש תחום טיפול השיקום בבית הסוהר "אשמורת".

מחוות דעתה עולה, כי החל מינואר 2021, הנאשם 1 נמצא בטיפולה באופן פרטני, חד שבועי, ולאורך כול התקופה מגיע באופן קבוע לטיפולים ומגלה מחויבות והתמסרות להליך הטיפולי. להערכתה, לנאשם 1 מודעות ורצון לבחון ולשנות את דפוסי אישיותו המכשילים. במהלך הטיפולים הוא זיהה את כשליו האישיותיים ופעל הלכה למעשה לשינוים. בעבר ניהל אורח חיים עברייני, אך עוד במהלך מאסרו הקודם חל שינוי בדפוסי חשיבותו והוא החליט לשנות את אורחות חייו.

ביחס לעבירות בהן הורשע בתיק זה, נכתב בחוות הדעת, שהנאשם 1 לוקח אחריות מלאה על ביצוען ומביע חרטה. להערכת לובלסקי, הנאשם 1 הכיר בטיפול בדפוסיו התוקפניים, זיהה את מקורות התנהגותו וערך שינוי יסודי. לדבריו, האלימות פרצה בעקבות תפיסתו שאשתו אוימה, ונעשתה ללא תכנון מוקדם ובאופן אימפולסיבי. צוין, כי למרות שזו אינה הרשעתו הראשונה, מדובר באדם בשל ובוגר שמאס לפני שנים רבות באורח חייו העברייני, עבר שינוי עמוק ויסודי, ומאז פועל לשנותו במספר אפיקים: הוא ניתק, לדבריו, את קשריו העבריינים, עובד באופן קבוע, נשא אישה ומנהל אורח חיים נורמטיבי. לאורך ההליך המשפטי עבד ותיפקד באופן נורמטיבי, ולא נפתחו נגדו תיקים.

בעבר, טוענת לובלסקי בחוות דעתה, הנאשם 1 לא זיהה את הצורך בהליך טיפולי, אך בחודש ינואר 2021 שינה את גישתו והחל בהליך טיפולי מעמיק, שבעקבותיו מסוכנותו לבצע עבירות אוינה. מאחר ולהערכתה, כיום, אין סכנה שישוב לבצע עבירות בעתיד, יש להעדיף בעניינו את הפן השיקומי על פני הפן ההרתעתי ולהימנע משליחתו למאסר בפועל שעתיד לסכן את הליך השיקום שעבר. לאור זאת, המלצתה, להעמידו לפיקוח שירות מבחן למשך שנה על מנת לסייע להליך שיקומו.

בחקירתה הנגדית על ידי ב"כ המאשימה התברר, כי המסמכים שעמדו לרשותה במהלך הטיפול ובעת כתיבת חוות הדעת היו כתב האישום, צילומים ממצלמת האבטחה בבניין, ועברו הפלילי של הנאשם 1. היא אישרה שלא קראה את הכרעת הדין, וגם לא את תסקירי שירות המבחן שנכתבו אודותיו, ולמעשה, גם לא עמדו לרשותה מסמכים מגורמים טיפוליים מהעבר. לובלסקי סבורה שאינה זקוקה למסמכים אלה משום שעבודתה טיפולית ולא משפטית ומטבעה מתרכזת בדפוסי ההתנהגות וההתמודדות של המטופל במצבי לחץ, ולא בגרסאות שמסר במשטרה או בבית המשפט. עיסוקה, טענה, בהערכה אישיותית ובעיבוד וטיפול בדפוסים העברייניים ובהיבט הרגשי.

מעדותה התברר כי, ככול שמדובר בעובדות ובנסיבות ביצוע העבירות בתיק זה היא ניזונה מהנאשם 1 ומהדברים שמסר לה. בהקשר זה, הבינה מדבריו, שבאירוע בבניין פעל באופן אימפולסיבי, ומבחינתו, ללא כול תכנון מוקדם. היא מודעת לכך שהנאשם 1 אינו מודה בחלק מעובדות כתב האישום, אך סבורה שהוא לוקח אחריות מלאה על כול דפוסי תוקפנותו והתנהגותו האלימה.

בהתייחס לעובדה שצוינה בחוות הדעת, כי הנאשם 1 ניתק את קשריו לעולם העברייני, לובלסקי אשרה, שאינה יודעת אם הדבר אכן נעשה באופן מעשי, אך זו התרשמותה.

לובלסקי הסכימה שבמהלך 5.5 שנות מאסרו האחרון עמד לרשות הנאשם 1 פרק זמן משמעותי כדי להשתלב בתכנית טיפול ושיקום בין כתלי בית הכלא, והוא לא עשה זאת. לטענתה, למרות שלא עבר הליך טיפולי באותה עת, כבר אז פיעם בו רצון לשינוי. היא חלקה על ב"כ המאשימה, כי הסתבכותו בעבירות הנוכחיות מעידה שטעתה בהערכה זו. העובדה שעבד, נישא, וניהל אורח חיים נורמטיבי, מהווים, לדעתה, אינדיקציה לקיומו של רצון להשתקם. ואילו הסתבכותו בעבירות הנוכחיות, היא תולדה של היעדר טיפול בדפוסיו העברייניים.

לשאלה כיצד מתיישבת העמדה שהביעה בפני ועדת השחרורים בשנת 2013, לפיה, חל שינוי בדפוסי התנהגותו של הנאשם 1 עם העובדה שבמהלך מאסרו סירב להשתלב בטיפול, לא נמצא מתאים לתכנית רש"א, ובסופו של דבר, לאחר שחרורו, הסתבך בעבירות הנוכחיות, השיבה, שהפעולות שנקט מיוזמתו לאחר שחרורו מהכלא - הניתוק עם קשרי העבר והתפקוד הנורמטיבי בעבודה גם ללא טיפול, מלמדים על כך. את הכישלון הנוכחי היא מייחסת לכך שלא עבר הליך טיפולי.

בסיכומו של דבר, לובלסקי לא יכלה להסביר את הפער המשמעותי בין הערכת המסוכנות שלה, להיעדר מסוכנות כלל, להערכת המסוכנות של שירות המבחן, שהיא עדיין משמעותית וברמה בינונית.

טיעוני הצדדים לעונש

תמצית טיעוני המאשימה

בפתח טיעוניה לעונש הציבה ב"כ מאשימה את חומרת נסיבות ביצוע העבירות בהן הורשעו הנאשמים: הנאשם 1 יצא לחפש את המתלונן מבלי לברר את עובדות המקרה לאשורן; מיד עם פגישתם, איים עליו ותקף אותו בעודו מחזיק בידו "דבר מה" הנראה כסכין, ועזב את המקום רק לאחר שבת זוגו של המתלונן פרצה בצעקות; שני המפגשים עם המתלונן – בחניון ליד הגינה ובבניין, לא היו אקראיים, אלא תוכננו על ידי הנאשם 1; שני הנאשמים והאחר הגיעו לבניין כשהם עוטים מסכות במטרה להקשות על זיהויים, והמתינו למתלונן, וברגע שנפתחה הדלת התנפלו עליו באכזריות; אירוע התקיפה בבניין, כפי שתועד במצלמות מעיד על אלימות חמורה ואכזרית של שני הנאשמים והאחר כלפי המתלונן; הנזק שהיה צפוי מביצוע העבירות משמעותי מאוד, והנזק שנגרם בפועל חמור אף הוא והקשה על חייו ופרנסתו במשך מספר חודשים. זאת מעבר, לנזק נפשי שבעקבותיו המתלונן ובת זוגו עזבו את דירתם ועברו לאזור מגורים אחר כדי להתרחק ממקום הטראומה ולהימנע ממפגש עם הנאשמים.

באשר לחלקם היחסי של הנאשמים בביצוע העבירות. ב"כ המאשימה סבורה, שחלקו של הנאשם 1 גדול יותר אך במעט מבין השניים. הוא מחולל האירוע ומי שביקש להתנקם במתלונן, והוא תקף ואיים עליו במפגש הראשון, קושר קשר עם הנאשם 2 והאחר להגיע לתקוף אותו בביתו. אך חרף זאת, בכל הנוגע לעבירת האלימות העיקרית שבוצעה בבניין, לדעתה, חלקם של הנאשמים שווה לחלוטין.

בקביעת המתחם העונש ההולם, מוסכם על ב"כ המאשימה, שיש לראות את כלל המעשים שביצע הנאשם כמעשה אחד, שכן מדובר ברצף אירועים בהתאם להלכת ג'באר.

מבחינת הערכים המוגנים שנפגעו במקרה זה, מנתה ב"כ המאשימה את הפגיעה בטחונו של האדם וזכותו לכבודו, לשלמות גופו ובריאותו הפיזית והנפשית.

בהינתן העובדות הבאות, מידת הפגיעה בערכים המוגנים במקרה דנא, ניצבת, לטעמה, ברף העליון: הנאשם 1 לא הסתפק באיומים גרידא, אלא ארב למתלונן יחד עם הנאשם 2 והאחר בידיעה שהמתלונן נמצא במקום סגור וקטן כך שיקשה עליו להימלט. הנאשם 2, שאינו קשור למתלונן או לסיפור הרקע, הצטרף לתקיפה האכזרית ומילא בה תפקיד משמעותי רק משום שהנאשם 1 ביקש זאת ממנו, עובדה המצביעה על מסוכנותו. הפגיעה הקשה בערכים המוגנים נלמדת, לטעמה, אף מתוצאות מעשי הנאשמים, שהתבטאו בחבלות חמורות שפגעו בגופו, נפשו ופרנסתו של המתלונן במשך תקופה ארוכה.

אומנם, הדגישה ב"כ המאשימה, קשת הענישה בעבירות האלימות רחבה ומגוונת, אך כשמדובר בעבירת אלימות כה חמורה המבוצעת בצוותא, כבעניינינו, רף הענישה התחתון הוא מאסר. בעיקר, בשים לב לכך, שבית המשפט העליון קבע שיש להילחם מלחמת חורמה באלימות שפשטה בחברתנו, ובהתאם לגישה זו, בפסיקה ניכרת מגמה ברורה של החמרה בענישה בעבירות, בכלל, ובעבירת חבלה בנסיבות מחמירות, בפרט.

לביסוס טיעוניה הפנתה למספר פסקי דין בהם נקבעו מתחמי ענישה בעבירות אלימות, וטענה, שניתן להקיש למדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות המקרה.

לאור כל האמור, אליבא ב"כ המאשימה, מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם 1 הוא בין 3 - 6 שנות מאסר, ומתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם 2 הוא בין 30 - 60 חודשי מאסר. מבחינת מיקום הנאשמים בתוך המתחם. לטעמה, מרבית הנסיבות לקולא ובסעיף 40יא לחוק, אינן מתקיימות בעניינם של הנאשמים דנן.

בהינתן גיל הנאשמים - באמצע שנות ה 30 לחייהם, לדעתה, לא מתעורר חשש שהפגיעה של העונש בהם תהא מיוחדת.

בנוגע לנאשם 1, הדגישה את עברו הפלילי הכבד, בדמות 6 הרשעות קודמות ורישום אחד ללא הרשעה מבית המשפט לנוער, רובן, בעבירות אלימות ורכוש.

ב"כ המאשימה התייחסה לחוות הדעת של לובלסקי בעניינו של הנאשם 1 וחלקה על המלצותיה.

לטענתה, מחקירתה הנגדית עולה, שהצגת העובדות בחוות דעתה מגמתית ומוטה. עובדות רבות נסמכות על גרסת הנאשם 1, שמטבע הדברים נאבק להקלה בעונשו, וחלקן נסתרו בראיות חיצוניות: פרוטוקול וועדת השחרור בעניינו שומט את הקרקע תחת הטענה כי עוד במאסרו האחרון חלו שינויים בדפוסיו; הקביעה שפעל באופן אימפולסיבי ולא מתוכנן אינה מתיישבת עם העובדות ועם קביעות בית המשפט בעניין; הטענה שניתק את קשריו העבריינים, חסרת ביסוס; קביעתה בדבר אי מסוכנותו עומדת בניגוד מוחלט למסקנתו של שירות המבחן.

בהקשר זה, הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון, לפיה, ככלל יש להעדיף את חוות הדעת של שירות המבחן על פני חוות דעת פרטיות בהיות שירות המבחן הגורם המקצועי, הממלכתי והאובייקטיבי בתחום זה.

בטיעוניה התייחסה ב"כ המאשימה גם להתרשמות עורך התסקיר, כי ההליך השיפוטי מהווה גורם מרסן ומפחית את הסיכון מהנאשם 1, אך בה בעת, שירות המבחן עדיין סבור שהמסוכנות הנשקפת ממנו היא ברמה בינונית, וכך גם צפויה להיות חומרת העבירה אם תתבצע. ניכר כי גם לאחר הטיפול, שירות המבחן סבור, שהנאשם 1 נמצא בשלב של זיהוי דפוסים וקבלת כלים. על מנת לזכות בהקלה בעונש, במיוחד בעבירות חמורות שכאלו, הטיפול שנדרש לעבור הוא טיפול משמעותי ומעמיק, שלדעתה, לא אירע בעניינינו. לטענתה, אין הלימה בין תוכן התסקיר להמלצה הסופית של שירות המבחן. היא הוסיפה וציינה, כי שירות המבחן הוא כלי עזר והמלצתו אינה מחייבת את בית המשפט.

בנוגע לנאשם 2 – הנאשם 2, הדגישה ב"כ המאשימה, היה שותף שווה בעבירת האלימות החמורה, והנתון היחיד שעומד לזכותו הוא היעדר עבר פלילי. יחד עם זאת, הנאשם 2 לא קיבל כל טיפול, או הביע רצון לקבלו, ואף לא הביע חרטה על מעשיו, מה שמעיד על מסוכנתו.

נוכח המשקל המצטבר של הנסיבות החיצוניות הללו, היעדר נטילת אחריות, המסוכנות הנשקפת מהנאשמים והמשקל הנמוך שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשמים יש, לדעתה, למקם את הנאשם 1 בחלקו העליון של המתחם שהציעה, ואת הנאשם 2 בשליש התחתון. בנוסף, עתרה להטיל על כל אחד מהנאשמים מאסר על תנאי ופיצוי משמעותי למתלונן.

תמצית טיעוני ההגנה

טיעוני ב"כ הנאשם 1

ב"כ הנאשם 1 (להלן: גם "הסנגור") פתח בנסיבות ביצוע העבירה, תוך הדגשה שמדובר באירוע מקרי ומתגלגל שהחל מריב בין בעלי כלבים. לטענתו, במעשיו של המתלונן יש מעין "אשם תורם" שעל בית המשפט להתחשב בו בקביעת העונש. ירידתו של הנאשם 1 לקומה התחתונה חרף התנגדותה של בת זוגו, עמידת המוצא באגרוף של המתלונן, פתיחת דלת הבניין לנאשמים ולחבר הנוסף, כל אלו תרמו גם הם למה שקרה.

הסנגור הדגיש שמאז החלטת הועדה בשנת 2009 ועד אירועי כתב האישום בשנת 2020, הנאשם 1 לא הסתבך עם החוק. בתקופה זו עבד בקביעות, סעד את אביו עד לפטירתו, נשא אישה, שנמצאת בחודש השביעי להריונה. כיום, הוא ממשיך לעבוד ומטפל באמו. זאת ועוד, לפני שנה ותשעה חודשים פנה בעצמו לטיפול אינטנסיבי שנמשך עד היום.

בנוגע לחוות הדעת הפרטית, טען הסנגור, שמדובר בחוות דעת יסודית וטובה שנכתבה על ידי עובדת סוציאלית מקצועית ובעלת רקע עשיר. הוא הדגיש, כי גם אם דרך החשיבה וניתוח העובדות שלה ושל שירות המבחן שונים, עדיין המלצתם זהה, וביסודה מאמצת את הגישה השיקומית.

הנאשם 1 היה נתון במעצר, או לחילופין בתנאי שחרור מגבילים, תקופה משמעותית - שלושה חודשים במעצר, ושנה במעצר בית עם אזוק אלקטרוני, (עד היום חלות עליו מגבלות), כמפורט להלן: הוא נעצר ב-6.4.2020, וב-13.5.2020, הועבר למעצר בית בפיקוח אזיק אלקטרוני. ב-24.6.2020 הוחזר למעצר, וב-6.8.2020 הועבר למעצר בית עם אזוק אלקטרוני. האזוק האלקטרוני בוטל ביום 13.4.2021 והוא שוחרר למעצר בית. לטענת הסנגור, על בית המשפט להתחשב בנתונים אלה בעת גזירת העונש, כפי שנקבע בע"פ 7768/15 פלוני נגד מדינת ישראל (20.4.2016).

כמו כן, הדגיש את העובדה, שמאז ביצוע העבירה ב-2009 הנאשם 1 לא הסתבך עם רשויות החוק, ועובדה זו מהווה אינדיקציה לכך, שההמלצות של שירות המבחן וחוות הדעת הפרטית צודקות בגישתן השיקומית.

באשר למדיניות הענישה הנוהגת, לטענת ב"כ הנאשם 1, בפסיקה שהציגה ב"כ המאשימה הנסיבות שונות מעניינינו, במובן זה, שמדובר בעבירות אגרסיביות וחמורות יותר שאינן מתאימות למקרה דנא. מנגד, הציג שורה של פסקי דין המשקפים את עמדתו העונשית, תוך ציון העובדה שבחלק מהם מדובר בעובדות חמורות הרבה יותר מהמקרה הנוכחי שכוללות שימוש בכלי משחית.

במסגרת טענותיו לעיצוב גדרי המתחם, ציין ב"כ הנאשם 1, כנתון לקולא, את המלצותיהם של שירות המבחן ולובלסקי. אומנם, המלצותיה כמו גם המלצות שירות המבחן אינן מחייבות את בית המשפט, אך לשתיהן יחד משקל משמעותי, במיוחד, נוכח הזהות במסקנותיהן. הנאשם 1 היה עצור תקופה ארוכה, כעת הוא נשוי וסועד את אמו, ולכן עותר ב"כ הנאשם 1 לא להחזירו למאסר.

טיעוני ב"כ הנאשם 2

ב"כ הנאשם 2 פתח אף הוא את טיעוניו בנסיבות ביצוע העבירה, המלמדות, לטעמו, שהנאשם 2 לא מילא בהן תפקיד מרכזי. באותה סיטואציה שהתרחשה בבניינו של המתלונן, הוא לא היה התוקף הראשון מבין השלושה, אלא פעל בתגובה לשרשרת ההתרחשויות. עובדות אלה מציבות אותו ברף הנמוך של העבירה על פי הפסיקה.

בהתייחסות לנסיבות חייו - הנאשם 2 שהה בתנאים מגבילים תקופה ארוכה בתיק ועברו הפלילי נקי. לאורך כל הליך ניהול ההוכחות הוא לא הפר את התנאים והוכיח בהתנהגותו שהוראות וצווי בית המשפט חשובים ויש לכבדם.

באשר למדיניות הענישה הנוהגת, לטענת ב"כ הנאשם 2, הפסיקה מתארת מקרים בהם בנסיבות חמורות יותר מענייננו, ובחלקם נגזרו על הנאשמים עונשי מאסר שניתן לרצותם בעבודות שירות. בהסתמך על כל אלה, עתר למתחם עונש הולם הנע בין 9 חודשי עבודות שירות עד 20 חודשי מאסר.

אשר למיקומו של הנאשם 2 בתוך המתחם, הפנה לעברו הנקי, לכך, שלא הפר את הוראות בית המשפט, ולעובדה שחלקו בסיטואציה היה תגובתי. בהתבסס על נתונים אלה, ביקש למקם את הנאשם 2 בחלק התחתון של השליש התחתון של מתחם העונש לו עתר.

דברי הנאשם 1: הנאשם 1 ניצל את זכותו לומר את דבריו טרם גזירת דינו, ואמר כי הוא מתנצל ויודע שהתנצלותו לבדה לא מכפרת על מה שעשה למתלונן. הוא הוסיף כי פנה לטיפול כדי להבין מה גרם לו לנהוג באלימות שכזו. כמו כן, הנאשם 1 סיפר שהתקופה הזו, בעת התנהלות התיק, כללה את המאסר, האזוק האלקטרוני, מותו של אביו, הפלה שאשתו עברה ועוד חוויות קשות ומלחיצות וכעת הוא מבקש את רחמי בית המשפט.

דברי הנאשם 2: הנאשם 2 לא ניצל את זכות לומר את דבריו טרם גזירת דינו.

דיון - קביעת מתחם העונש ההולם

בחינת נסיבות ביצוע העבירות כפי שנקבעו בהכרעת הדין, בהתאם למבחן "הקשר ההדוק" (בע"פ 4910/13 ג'אבר נגד מדינת ישראל), מובילה למסקנה, שמדובר באירוע אחד, ומכאן, שיש לקבוע בגינו מתחם ענישה הולם אחד לכל נאשם.

עתה אפנה לקביעת מתחמי הענישה ההולמים בשים לב לאמות המידה שקבע המחוקק.

עיקרון ההלימה הוא העיקרון המנחה בענישה ומשמעותו קיום יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה בנסיבותיהם ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (סעיף 40ב. לחוק). בעת קביעת מתחם העונש ההולם על בית המשפט להתחשב בערכים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנהוגה, ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המנויות בסעיף 40ט. לחוק.

אדון בשיקולים אלה כסדרם.

הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בהם

בבואי לקבוע את מתחם העונש ההולם בגין המעשים שביצעו הנאשמים, יש להתחשב בערכים החברתיים העומדים ביסוד העבירות בהן הורשעו.

הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשי הנאשמים הם זכותו של כל אדם לחיים, לביטחון, לשלמות הגוף ולבריאות הפיזית והנפשית.

הזכות לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ששומה להגן עליה בכל דרך:

"יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח". (ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נגד חסן (10.11.2009)).

בפסיקה נקבע כי יש להרתיע מפני התפשטותה של התופעה המסוכנת והחמורה של שימוש באלימות ובכוח הזרוע בפתרון סכסוכים, וכי על בית המשפט למלא תפקיד במיגורה:

"בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך בהרתעה מפני עבירות אלימות שנועדו "לפתור סכסוכים" בכוח הזרוע. דומה כי לא ניתן להתעלם מהתפשטותו של נגע האלימות בארצנו ומההיקף הרב של עבירות מסוג זה המגיעות לפתחם של בתי המשפט. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא כי פתרון סכסוכים ראוי שייעשה על ידי פניה לרשויות החוק ולא על ידי נטילת החוק לידיים." (ע"פ 4330/12 אחמד דעאס נגד מדינת ישראל (5.11.2012))

חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם התנהגות בריונית, וחובתה להכריז עליה מלחמת חורמה בדרך של ענישה קשה ומחמירה:

"רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה." (ע"פ 4173/07 פלוני נגד מדינת ישראל (16.8.2007)).

מידת הפגיעה בערכים המוגנים נגזרת, בין היתר, מנסיבות ביצוע העבירות, אליהן עוד אשוב בהמשך. אקדים ואומר כבר עתה, שאין כל ספק, כי במעשיהם פגעו הנאשמים במידה משמעותית בכל אחד מן הערכים עליהם ביקש המחוקק להגן, והוא גלום בכל פרטי האירוע, ובהם, הרקע למעשה, נסיבות ביצועו, תוצאותיו והשלכותיו. הנאשם 1 איים ותקף את המתלונן, ולאחר מכן שני הנאשמים והאחר ארבו למתלונן בפתח הבניין, וכשפתח להם את דלת הכניסה, התנפלו עליו בצוותא והיכו אותו באכזריות גם כאשר שכב על הקרקע, פצוע וחסר אונים. בעקבות מעשי אלימות קשים אלו נגרמו למתלונן חבלות חמורות, שבר בעצם שכם ימין, המטומות וחתכים בפניו ובראשו. לכל אלה מצטרפים הנזקים הפיזיים והנפשיים המידיים וארוכי הטווח. כול הנסיבות האלה מובילות למסקנה, כי הפגיעה בערכים המוגנים היא ברף העליון.

מדיניות הענישה הנהוגה

כרקע לסקירת מדיניות הענישה והחשיבות שבענישה מרתיעה בעבירות אלימות, ראיתי לצטט את דבריו של השופט א' לוי:

"על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין, ובמיוחד אם הוא קטין, אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה." (ע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל (20.07.05)).

מטבע הדברים, אירועי אלימות המגולמים בעבירה של "חבלה חמורה בנסיבות מחמירות", העבירה העיקרית בה הורשעו שני הנאשמים בענייננו, עשויים להתרחש במגוון רחב מאד של מצבים, נסיבות ביצוע ורמות חומרה. ואכן, הפסיקה הנוהגת בתחום זה כוללת מנעד רחב של רמות ענישה, כאשר לצד מקרים של ענישה מקילה, הוטלו במקרים אחרים עונשים חמורים של שנות מאסר ארוכות, והכול בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה.

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשעו הנאשמים מגוונת ותלוית נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ובחינתה מעלה מנעד רחב ומגוון של עונשים. יחד עם זאת, הקו המנחה של הפסיקה ברור והוא מעביר מס חד משמעי – שומה על בתי המשפט להטיל עונשים מרתיעים ומשמעותיים על מי שבחרו בחירה בלתי נסבלת בדרך האלימות, כדי לבטא את סלידתה של החברה ממעשים כאלה ולתרום את חלקם למאבק בעקירתה מהשורש:

"לעיתים מזומנות, מזומנות מדי, באים בפנינו תיקי אלימות קשים שהפכו לדאבון הלב לחזון נפרץ, ולא אחת מתקפדים חיי אדם בתגרות, שראשיתן "חיסול חשבונות". בתי המשפט מצווים ליתן יד לשירוש התופעה, באמצעות נשקם היחיד במאבק זה, הוא העונש." (ע"פ 7637/05 שלמה יוסף נגד מדינת ישראל (5.7.2007)).

על מנת לשרטט כדבעי את מתחם העונש ההולם בענייניהם של הנאשמים, תובא להלן הפסיקה הנוהגת במקרים הדומים למקרה שבפניי, אליה ראיתי לנכון להפנות:

1. בע"פ 941/13 פרץ ואח' נגד מדינת ישראל (26.11.2013), דחה בית המשפט העליון את ערעורם של שני נאשמים, שהורשעו על יסוד הודאתם, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובתקיפה בנסיבות מחמירות. הנאשם 1 הורשע גם בעבירת איומים. בית המשפט המחוזי קבע לגבי הנאשם 1 מתחם שנע בין 18 ל-36 חודשי מאסר, והטיל עליו עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, לגבי הנאשם 2 קבע מתחם שבין 10 ל-30 חודשים, והשית עליו עונש של 20 חודשי מאסר בפועל.

כעולה מעובדות כתב האישום, הנאשמים הגיעו עם שלושה אנשים נוספים לביתו של המתלונן במטרה לפגוע בו על רקע חשד שהטריד מינית את אחותו של הנאשם 1. בבית שהו אותה עת המתלונן ושלושת ילדיו הקטינים. הנאשמים וחבריהם תקפו את המתלונן, היכו וחנקו אותו. ילדיו הקטינים של המתלונן ניסו לסייע לאביהם, אך נדחפו על ידי הנאשמים. לבסוף, החבורה עזבה את המקום והותירה את המתלונן חבול ופצוע. למתלונן נגרמו חתך באורך 2 ס"מ מעל הגבה, שטפי דם בפנים ושבר בעצם הלחי. כאמור, בית המשפט העליון דחה את הערעור והפנה לצורך בהתרעת עבריינים הפונים לסכסוכים בדרך של אלימות.

1. בע"פ 167/13 קטרין אבו זאייד נגד מדינת ישראל (14.8.2013), דחה בית המשפט העליון את ערעורן של שתי נאשמות, שהורשעו על פי הודאתן, בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי קבע בעניינן מתחם שנע בין 12 עד 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל, והטיל עליהן 30 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ובפיצוי בסך של 20,000 ₪ כ"א.

כעולה מעובדות כתב האישום, המתלוננת נסעה במונית שירות לעבודתה, ושלוש הנאשמות הצטרפו לנסיעה. במהלך הנסיעה תקפו הנאשמות בצוותא את המתלוננת בכך, שמשכו בשערה מספר פעמים והיכו אותה בפניה ללא סיבה. נהג המונית ניסה להפריד ביניהן וביקש מהנאשמות לחדול ממעשיהן. אולם, כאשר שב לכיסא הנהג, הנאשמות המשיכו לתקוף את המתלוננת בידיהן, בבעיטות ובמשיכה של שערות ראשה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת חבלות חמורות בפניה עדי כדי שבר בארובת העין והמטומות בפנים.

1. בת"פ 35929-03-19 מדינת ישראל נגד רזוק ואח' (13.1.2021), הנאשמים הורשעו על יסוד הודאתם בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא, ובמעשה פזיזות ורשלנות בצוותא. בית המשפט המחוזי קבע מתחם הנע בין 20 ל-50 חודשי מאסר בפועל, והשית על שני הנאשמים 24 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 20,000 ₪.

כעולה מעובדות כתב האישום, המתלונן נהג ברכבו כאשר יחד עמו אשתו ושתי בנותיו הקטינות. הנאשם 1 נהג ברכב אחר מאחוריו, שעמו ברכב שני אחיו –הנאשם 2 ואח נוסף. הנאשם 1 ניסה לעקוף את המתלונן בצורה מסוכנת, והמתלונן לא אפשר לו לעשות זאת. בעקבות כך, הנאשמים החלו לגדף ולירוק לעבר רכבו של המתלונן תוך נסיעה מסוכנת בכביש ובשוליים. המתלונן שינה את כיוון נסיעתו בניסיון להימלט מהנאשמים. בהגיעם לרמזור אדום, המתלונן עצר את רכבו והמתין שיתחלף לירוק. מיד עם עצירת רכבו יצאו הנאשמים מרכבם והגיעו לרכבו של המתלונן, התנפלו עליו והיכו אותו קשות לעיני אשתו וילדותיו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות חמורות שכללו שברים רבים בפנים.

1. בת"פ (ב"ש) 8146/03‏ ‏ מדינת ישראל נ' ולדימיר ליוקו (21.4.2002), שלושת הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בחבלה בנסיבות מחמירות. בנוסף, הנאשם 1 הורשע גם בעבירת סחיטה באיומים.

כעולה מעובדות כתב האישום, שלושת הנאשמים שהו במסעדה. הנאשם 1 נטפל לבעלת המסעדה וביקש לסחוט אותה באיומים. מיד לאחר מכן, שלושת הנאשמים תקפו בצוותא חדא את המתלונן שהיה חבר להקה שהופיעה בפני באי המסעדה. הם היכו אותו באגרופים בפניו, וגרמו לו לחבלות חמורות שהתבטאו בהמטומה סביב העין הימנית, בשבר הסינוסים, בשבר בעצמות האף ובשבר ברצפת ארובת העין. למתלונן נגרמו כתוצאה מהתקיפה גם נזקים לטווח הארוך, שהתבטאו בליקוי בכושר תפקודו היומיומי ובאי יכולתו להוסיף ולעסוק בעיסוקו.

יצוין, כי שלושת הנאשמים במקרה זה, הם צעירים בשנות העשרים לחייהם. לגבי הנאשמים 1 ו-2, שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינם, בעוד שלגבי נאשם 3 המליץ להסתפק בעונש שיחפוף את תקופת המעצר, וכן פיקוח מבחן, במסגרתו ישולב בקבוצה טיפולית. נאשם 1 נעדר עבר פלילי, אך הוא יזם את האירוע והיה דומיננטי בביצועו, הנאשם 2 בעל עבר פלילי ובעברו הרשעה בעבירת שוד אלים ואכזרי, והנאשם 3 הורשע פעם אחת ב-7 עבירות שלא מתחום האלימות.

בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 1 עונש של 38 חודשי מאסר בפועל, על הנאשם 2 26 חודשי מאסר בפועל והפעלת מאסר מותנה, ועל הנאשם 3 20 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הוטלו עונשים נלווים, וכן, קנסות ותשלום פיצוי למתלונן.

1. בת"פ 33118-05-10 מדינת ישראל נ' רודנקו (15.11.2021), הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בקשירת קשר לפשע ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הנאשם 1 הורשע בנוסף בעבירה של הפרת הוראה חוקית. בית המשפט הטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשם 1 30 חודשי מאסר בפועל, הנאשם 2 24 חודשי מאסר בפועל, והנאשם 3 24 חודשי מאסר בפועל, וכן עונשים נלווים. כמו כן, שלושתם חויבו בפיצוי כספי למתלונן.

מעובדות כתב האישום עולה, כי הנאשם 1 ואחר קשרו קשר לתקוף את המתלונן ולגרום לו לחבלה חמורה על רקע חשדם כי הוא פרץ לדירתם וגנב ממנה רכוש. הנאשם 1 התקשר למתלונן וביקש ממנו להגיע לחוף הים, ובהגיעו למקום, כיוון אותו לכיוון משאית חונה שבארגזה הסתתרו הוא והאחר. כשהתקרב לשם, הנאשם 1 והאחר קפצו החוצה, הכניסו אותו בכוח לארגז המשאית והחלו להכותו. בשלב זה הגיעו למקום הנאשמים 2 ו-3 וכולם יחד תקפו את המתלונן בבעיטות ובאגרופים בכל חלקי גופו. כתוצאה מהתקיפה המתלונן סבל משברים רבים בצלעות, שבר בארובת העין, שבר בעצם הלסת, דימום פריאטלי קטן, נוזל בריאה, וחתכים ושפשופים בידיו. השופט ציין בפסק הדין כי מי שמסוגל לתקוף אחר "בידיים" בעוצמה כזו לאורך דקות ארוכות, כשהוא רואה את המכות הניתכות בקרבן ואת הסבל הנגרם לו ואדיש להם, מעיד על עצמו שחיי אדם אינם נחשבים בעיניו והוא מסוכן לציבור.

לציין, כי במקרה מדובר בנאשמים צעירים - בשנות ה20 לחייהם. הנאשם 1, היה בין הוגי התכנית לפגוע במתלונן , ובעברו הרשעות קודמות, וכן ריצה פעמיים עונשי למאסר. הנאשם 2, ללא עבר פלילי, ולחובת הנאשם 3, שתי הרשעות מבית הדין הצבאי על היעדרות משירות. שירות המבחן המליץ להטיל על הנאשמים 2 ו-3 מאסר בדרך של עבודות שירות.

ודוק: באבחנה מפסקי הדין שהובאו לעיל, בהם הנאשמים הודו בביצוע העבירה והורשעו על פי הודאתם, הנאשמים שבפני בחרו לנהל הוכחות. מובן, שאין לזקוף זאת לחובתם, אך בה בעת, לא יינתן בעניינם משקל להודאה ולנטילת אחריות על מעשיהם.

1. ת"פ (ת"א) 40070/01 מדינת ישראל נ' קפוסטין בוריס (11.11.2001), עניינו בשני נאשמים. הנאשם 1 הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של חבלה חמרה בנסיבות מחמירות. הנאשם 2 (קטין) הורשע על יסוד הודאתו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובתקיפת שוטר. בית המשפט השית על הנאשם 1 עונש של 7 שנות מאסר בפועל, ועל הנאשם 2 עונש של 5 שנות מאסר לריצוי בפועל, ועונשים נלווים.

כעולה מעובדות כתב האישום, הנאשמים וחבריהם חגגו במסעדה את יום הולדתו ה-18 של הנאשם 1.לאחר ששתו הרבה אלכוהול במסעדה, יצאו לרחוב, שרים בקול רם ומקללים. בתגובה על כך שהמתלונן שאל את החבורה לפשר הצעקות, הנאשם 1 תקף אותו במכת אגרוף חזקה בפניו והמתלונן נפל על הקרקע. בעודו שרוע על הארץ, הנאשם 2 בעט בחזקה בראשו. לאחר מכן, הנאשמים וחבריהם ברחו מהמקום והשאירו את המתלונן מדמם ומחוסר הכרה. לאחר מעצרו של הנאשם 2 הוא קילל והיכה את השוטרים שעצרו אותו. כתוצאה ממעשיהם, המתלונן נחבל חבלות קשות והוא סובל מפגיעה מוחית קשה. לשני הנאשמים עבר פלילי כבד.

גם לאחר הצגת הפסיקה האמורה, ככלל, קשה לערוך אריתמטיקה ולהשוות בין נסיבותיו של מקרה אחד למשנהו. כבר נאמר, שענישה אינה מלאכה מכנית, ועל בית המשפט לבחון כל מקרה על פי מאפייניו הפרטניים. למרבה הצער, עבירות אלימות מגוונות ושונות. ככאלה, ביטוים בפסיקה מציג קשת רחבה של מתחמי ענישה בהתאם לנסיבות המעשה ואופיו ומיהותו של העושה. ולכן, לטעמי, פרט להתוויית הדרך, בלתי אפשרי לדלות משפע גזרי הדין נתונים מוחלטים, חדים וברורים שביכולתם להגדיר כיוון חד משמעי וליצור אחידות של ממש למידת העונש, שהרי כל נאשם נושא בעונשו על פי מידותיו ובהתאם למידת פשעיו.

נסיבות הקשורות בביצוע עבירה (סעיף 40ט.)

הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה מלמדות על החומרה האינהרנטית הטבועה במעשי הנאשמים, וסבורני, כי שומה על בית המשפט לקבוע מתחם עונש שייתן ביטוי של ממש לחומרה זו. אתייחס לנסיבות הרלבנטיות כסדרן בחוק.

להלן אסקור את חלקו של כל אחד מהנאשמים.

התכנון שקדם לביצוע העבירה (40ט.(א)(1)). מפגשו הראשון של הנאשם 1 עם המתלונן היה מתוכנן ונעשה לאחר שהוא איתר את קורבנו, וכך, וביתר שאת, גם המפגש השני שהתרחש לאחר שצירף אליו את הנאשם 2 ואדם נוסף, ושלושתם הגיעו יחד לבניין בו מתגורר המתלונן במטרה לחבול בו. די בסד הזמנים בין הפגישה של הנאשם 1 עם הנאשם 2 והאחר כדי לגבש ביניהם את התכנית העבריינית וההסכמה לביצועה, וודאי כשמדובר בחברים. העובדה שהנאשמים והאחר המתינו למתלונן בפתח ביתו, כשהם עוטים מסכות המקשות על זיהוים, מצביעה אף היא על הכנה ותכנון מוקדם ביניהם.

חלקם היחסי של הנאשמים בביצוע העבירות (40ט.(א)(2)). חלקו של הנאשם 1 גדול יותר מחלקו של הנאשם 2, הן בשל מעורבותו בשני האירועים האלימים, והן משום שהוא המרכזי והדומיננטי בפרשה זו. עם זאת, בסופו של יום, לאור התמונה הכוללת ומידת השתתפותו של הנאשם 2 בתקיפת המתלונן באירוע האלימות בניין, הפער ביניהם אינו מהותי. רוצה לומר. אכן, הנאשם 1 הוא מחולל האירוע, ובלתו לא היה מתרחש כלל. הוא זה שביקש להיפרע מהמתלונן וביצע את השלב הראשון לבדו, עת הגיע למקום בו שהה המתלונן מצויד בדבר מה הנראה כסכין, ואיים ותקף אותו. ובעיקר, הוא ההוגה, היוזם והמתכנן של אירוע התקיפה בבניין, שלשם ביצועו צירף שניים מחבריו, קשר עמם קשר לחבול במתלונן, והגיע יחד איתם לבניין בו הוא מתגורר כדי להוציא את תכניתו מן הכוח אל הפועל. אך ככול שהדברים אמורים באלימות שעיקרה בתקיפה המשולבת שהתרחשה בבניין, חלקם של הנאשמים שווה. מה גם שאני מוצאת חומרה מיוחדת בעצם נכונותו של הנאשם 2 לקחת חלק בתקיפת אדם זר לו לחלוטין, שלא הכיר ולא היה לו עמו דבר, ובהשתתפותו האקטיבית במעשה האלימות החמור. לכך מצטרפת העובדה, שגם לאחר שהנאשם 1 והאחר הרפו מהמתלונן שהיה שרוע על הקרקע חסר הכרה, הנאשם 2 המשיך וחבט בראשו באופן המשווה למעשה גוון של אכזריות לשמה. לכן, בראיה הכוללת של הדברים, איני רואה הבדל משמעותי ביניהם.

הנזק שהיה צפוי מביצוע העבירה (40ט.(א)(3)), והנזק שנגרם מביצוע העבירה (40ט(א)(4)). קשה לדמיין מקרה בו אדם מותקף על ידי שלושה אנשים, סופג מכות, אגרופים וחבטות בכל חלקי גופו, לרבות בראשו, ושכול אלה לא יטביעו בו חותם פיזי ונפשי כבד. רוצה לומר, אופן התקיפה וריבוי התוקפים מעידים על כך שניתן היה לצפות לנזקים משמעותיים, ויש בכך כדי להוות נסיבה לחומרה. אכן, כפי שטענה ב"כ המאשימה, מזלם של הנאשמים שהמתלונן הוא אדם חזק פיזית, ספורטאי העוסק באגרוף, שאלמלא כן, האירוע היה מסתיים בתוצאות קשות לאין שיעור. עם זאת, חרף חוסנו הגופני, המתלונן ספג מכות קשות, וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות חמורות, ובהן, שבר בעצם שכם ימין, חבלה בברך שמאל, וכן המטומות וחתכים בפניו ובראשו. ומעבר לפגיעה הפיזית, הפגיעות הקשו על חייו ופרנסתו מספר חודשים. בנתונים אלה יש כדי להגביר את חומרת מעשה העבירה. לכך מצטרפות ההשלכות הפיזיות והנפשיות – המידיות וארוכות הטווח שנגרמו למתלונן כתוצאה מהפגיעה.

הסיבות או הרקע לביצוע מעשה העבירות (40ט.(א)(5)). עניינן, כאמור לעיל, בגרסתה המסולפת של אשתו של הנאשם 1 לאירוע בגינת הכלבים, שעוררה את חמת זעמו של הנאשם 1, ובעקבות זאת יצא לאתר את המתלונן כדי להיפרע ממנו. וכשפגש במתלונן איים, קילל ותקף אותו, כול זאת כשבידו "דבר מה" הנחזה כסכין, ולא ניסה לברר מה אירע שעה קלה קודם לכן, או לפתור את הדברים בדרך אחרת, נטולת אלימות. להיפך, הנאשם 1 רק צבר תאוצה ותגובותיו שניזונו מרגשות של כעס ועלבון, הוחמרו והתעצמו. לא חלף זמן רב והוא גייס את הנאשם 2 והאחר להצטרף אליו, ושלושתם הגיעו לבית המתלונן כדי לתקוף אותו וללמדו לקח. האלימות המתגברת של הנאשם 1, האובססיביות ברדיפת המתלונן וההסלמה באירוע השני, מהוות נסיבות נוספות המחמירות את מעשיו. מעורבותו של הנאשם 2 באירוע האלימות בבניין, חמורה לא פחות, בשים לב לכך, שלא הכיר את המתלונן, מעולם לא פגש בו, ולמרות זאת, נטל חלק ממשי בתקיפה ובגרימת חבלות לאדם זר לחלוטין. האלימות הקשה שנקט הנאשם 2, ללא כל סיבה אישית הנוגעת אליו, מוסיפה נדבך נוסף של חומרה למעשיו.

באשר ליכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על המעשה, לרבות, עקב התגרות של נפגע העבירה (ס40.(א)(7)). הנאשמים יכלו לחדול ממעשיהם בכל עת ובחרו לא לעשות כן. הם עזבו את המקום רק לאחר שהמתלונן נפל לקרקע חבול ופצוע ואיבד את הכרתו.

ההתנפלות של הנאשמים והאחר בצוותא על המתלונן, התקיפה המשולבת וההתנהגות הברוטלית של כל השלושה במהלך האירוע, גם כאשר המתלונן שכב על הרצפה חסר אונים, משלימים את תמונת האלימות הקשה (40ט.(א)(10)).

קביעת מתחמי ענישה הולמים

בהתאם לתיקון 113 לחוק, ולאור כול האמור לעיל, אני קובעת שמתחם העונש ההולם החל במקרה זה בעניינו של הנאשם 1 נע בין 24-50 חודשי מאסר בפועל, ומתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם 2 נע בין 20-46 חודשי מאסר בפועל.

חריגה ממתחמי הענישה ההולמים משיקולי שיקום (40ד.(א))

נוכח המלצות חוות הדעת הפרטית ותסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 1, נותר לדון בשאלה, האם מתקיימות במקרה זה לגבי הנאשם 1 נסיבות המאפשרות ומצדיקות לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום, בהתאם להוראת סעיף 40ד.(א) לחוק, שזו לשונו:

"קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.

החוק מאפשר אפוא לבית המשפט, מקום בו מצא שהנאשם השתקם, או כשקיים סיכוי של ממש שישתקם, להקל עם נאשם מעבר לרף התחתון של המתחם. הווה אומר, האפשרות לחרוג ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום שמורה לא רק למקרים בהם כבר הוכח שהנאשם השתקם, אלא גם במקרים בהם יש סיכוי של ממש שישתקם. עם זאת, בפסיקה נקבע בהקשר זה, שבבואו לנקוט בצעד זה שומה על בית המשפט לנקוט זהירות יתרה. כמו כן, יש לבחון גם באיזה שלב של ההליך השיקומי מצוי הנאשם, כאשר הסטייה מהמתחם תעשה רק במקרים נדירים וחריגים בהם קיימים סיכויי שיקום מובהקים המצדיקים זאת, בבחינת יוצא מן הכלל (ראו: ע"פ 1229/19 סלומינסקי נגד מדינת ישראל (1.7.2019); ע"פ 5936/13 פלוני נגד מדינת ישראל (14.1.2015); רע"פ 262/14 נאשף נגד מדינת ישראל (22.1.2014)).

באשר לתשתית העובדתית להוכחת סיכויי השיקום, זו תגובש תוך בחינה של אמצעים ראייתיים שונים, ובראשם, תסקיר שירות המבחן, להבדיל מטענות בעלמא (ע"פ 6637/17 קרנדל נגד מדינת ישראל (18.4.2018) (להלן: "פס"ד קרנדל"); ע"פ 3613/17 זייבלד נגד מדינת ישראל (17.1.2019)). בין השיקולים שבית המשפט אמור לבחון בהקשר זה נמנים, המוטיבציה של האדם שהורשע להשתקם; הליכי גמילה מהתמכרויות אותם הוא עובר; הצלחה בהשתלבותו בהליכים טיפוליים; שינוי בהתנהגותו ובדרך חשיבתו; הבעת חרטה כנה והפגנת אמפתיה על ידו כלפי נפגע העבירה.

בכל הנוגע לשיקולים אלה, הובהר שלא מדובר ברשימה ממצה וכי:

"...התקיימותו של שיקול זה או אחר אינה מצדיקה בהכרח חריגה ממתחם העונש משיקולי שיקום. טעם עיקרי לכך הוא שחלק מהשיקולים שהוזכרו לעיל מובאים ברגיל בחשבון במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם... עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן לציין ששילוב בין שינוי מהותי בהתייחסות הרגשית לאירוע העבירה המתבטא בנטילת אחריות, כפרה והבעת אמפטיה לנפגעי העבירה לבין אינדיקציות אובייקטיביות לקיומו של תהליך שיקומי-טיפולי מוצלח וחזרה לדרך הישר, עשוי להצביע על 'סיכוי של ממש לשיקום' כלשונו של סעיף 40ד.(א)." ("פס"ד קרנדל", פס' 24).

כפי שעולה מהפסיקה ומהחקיקה, ההתחשבות בשיקולי שיקום אינה בגדר חובה והיא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. אין לשיקולי השיקום עדיפות על פני שיקולי הגמול וההרתעה. על כן ומטבע הדברים, בית המשפט ישקול כל מקרה ונסיבותיו שלו (ראו: רע"פ 7572/12 קמאל הזייל נגד מדינת ישראל (23.10.2012); רע"פ 262/14 נאשף נגד מדינת ישראל (22.1.2014)).

יישומן של הלכות אלה על המקרה שלפני מוביל לטעמי למסקנה, שאין הוא נמנה על אותם מקרים חריגים ונדירים המאפשרים סטייה לקולא ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום.

אבאר.

אקדים ואומר כבר עתה. אני מבכרת את הקביעות העובדתיות, האבחון והערכות של שירות המבחן, ואת המסקנה בדבר רמת הסיכון של הנאשם 1 על פני חוות הדעת של לובלסקי.

ככלל, יש להעדיף את התסקיר של שירות המבחן כגורם מקצועי המופקד על פי דין בתחומי הערכותיו, על פני חוות הדעת של מומחה פרטי (בש"פ 2076/19 מדינת ישראל נגד אדם אבו רקייק (20.3.2019)). המדובר בגוף ממלכתי, אובייקטיבי ובלתי תלוי, המשמש בלשון הפסיקה כ"ידו הארוכה של בית המשפט".

זו מסקנתי גם לגופם של דברים בעניין הנדון.

בחנתי את חוות הדעת של לובלסקי, וכן את עדותה בבית המשפט, ולא השתכנעתי שיש מקום לאמצן.

מחקירתה של לובלסקי עלה, כי לצורך הטיפול והאבחון המתוארים בחוות הדעת עמדו לרשותה כתב האישום, הסרטון ממצלמות האבטחה של הבניין ועברו הפלילי של הנאשם 1. היא אשרה שלא קראה את הכרעת הדין, ואת מעשי העבירה בהם הורשע הנאשם 1 למדה מפיו. משכך, התמונה העובדתית שעמדה לנגד עיניה היתה אפוא חלקית וחסרה, ודאי חד צדדית, ולו מן הטעם, שנסמכה על גרסת הנאשם 1 בלבד, ולא על התמונה המלאה והכוללת שאמורה היתה להוות בסיס לראיית הדברים והערכתם גם ברמה הטיפולית.

יתר על כן, לובלסקי מתארת בחוות דעתה שינוי עצום ומשמעותי שעובר הנאשם 1, בו החל, לדבריה, מיד לאחר שחרורו ממאסרו האחרון, קרי, מאז שנת 2013. מדובר במסקנה מרחיקת לכת, בהינתן שבתקופת מאסרו הנאשם 1 לא נענה כלל להליכי טיפול ולא קידם כול שינוי, וגם לאחר שחרורו מהכלא לא טרח להשתלב במסגרת טיפולית כלשהי. ברי, שבנסיבות הללו לא היו ברשותו כלים להתמודד עם דפוסי האלימות הקשים שהתגלו בהתנהלותו העבריינית בעבר ובהתנהגותו הכוחנית במקרה הנדון. מה גם, שהוא החל טיפול בהנחייתה של לובלסקי רק בינואר 2021, דהיינו, לאחר הסתבכותו בתיק הנוכחי ובעקבות העמדתו לדין, כך שניתן להניח שהערכותיה לגביו מבחינה מקצועית יכולות להתייחס לתקופה שמאותו מועד ואילך, ולא שנים רבות קודם לכן. יתר על כן, מסקנתה של לובלסקי בדבר קיומו של שינוי מהותי, ודאי שאינה עולה בקנה אחד עם הסתבכותו של הנאשם 1 בעבירות האלימות הנוכחיות, שחומרתן "מדברת בעדן", ואופיין זהה לעבירות האלימות החמורות שהכתימו את עברו.

ומעבר לכך, בהינתן האמור לעיל, סבורני, שקביעתה הנחרצת של לובלסקי להיעדר כול מסוכנות מהנאשם 1, ומסקנתה שהטיפול האמור "איין" אותה לחלוטין, אינה מעוגנת דיה, והיא גם עומדת בניגוד להערכת שירות המבחן בתסקירו, לפיה, רמת הסיכון להישנות עבירות האלימות מצד הנאשם בינונית, וכך גם מידת חומרתן הצפויה.

לאחר ששבתי ועיינתי בתסקירו של הנאשם 1, אני מאמצת את הערכת הסיכון של שירות המבחן המבוססת על שקלול מפורט וענייני בין גורמי הסיכון לגורמי השיקום. מחד, עברו הפלילי הכבד של הנאשם 1 וריבוי עבירות האלימות, שגם סנקציות עונשיות משמעותיות וממושכות לא היוו גבול עבורו, חומרת העבירות הנוכחיות, העובדה שניהל אורח חיים עברייני במשך שנים ארוכות, קשייו ביכולת הוויסות ופוטנציאל הפגיעה הגבוה, ומאידך, החרטה שהביע בפני שירות המבחן והרצון לקדם אורח חיים נורמטיבי, אי מעורבותו בעבירות נוספות, פנייתו לטיפול בו הוא מתמיד, וההתרשמות שהוא מצוי כיום בתהליך חיובי ומצמצם סיכון.

יחד עם זאת, איני רואה לאמץ את המלצות שירות המבחן. השיקולים ששוקל שירות המבחן לצורך החלטתו לא בהכרח זהים לשיקולים ולאינטרסים שבית המשפט צריך לשקול (ראו: בש"פ 5309/05 דוד צמח נגד מדינת ישראל (29.6.2005); רע"פ חדד ראהב נגד מדינת ישראל (15.11.2012); רע"פ 7734/12 טימור מגידוב נגד מדינת ישראל (28.10.2012); עניין קרנדל). מטבע הדברים, שירות המבחן מתמקד באפיק הטיפולי – שיקומי. על בית המשפט להפעיל שיקול דעת עצמאי ולשקול שיקולים נוספים בנוסף להמלצתו של שירות המבחן, בהתחשב בכלל הנסיבות ותוך ראיית התמונה הרחבה והכוללת.

בבחינת כלל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם, שיקולי ההלימה, נסיבות ביצוע העבירות, הפגיעה הקשה בערכים המוגנים, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, הגעתי למסקנה, שיש להעדיף במקרה זה את שיקולי הגמול וההרתעה ולתת להם מעמד בכורה. חומרת העבירות שביצע הנאשם 1, אופיין האלים ותוצאתן הקשה, ובחינתן על רקע עברו הפלילי, מחייבים עונש מרתיע וממשי מאחורי סורג ובריח.

אעמוד על עיקרי הדברים. חריגה ממתחם הענישה משיקולי שיקום אפשרית ומוצדקת רק כאשר סיכויי השיקום מובהקים, ובמקרה זה לא השתכנעתי שזה טיבם. רוצה לומר. גם בחלוף שנה ותשעה חודשים של טיפול פרטני, שירות המבחן מעריך שרמת הסיכון שהנאשם 1 ישוב לבצע עבירות אלימות היא בינונית, וחומרתה, אם תתבצע, צפויה להיות אף היא בדרגה בינונית. משמע, חרף הטיפול, המסוכנות הנשקפת מהנאשם 1 כיום עדיין מצויה ברף גבוה. עובדה זו משמעותית ויש בה כדי לעורר סימן שאלה לגבי עומק השינוי שהנאשם 1 עבר ומהותו. אומנם, ניכרת מהתסקיר ההתרשמות החיובית של שירות המבחן לגבי יכולתו של הנאשם 1 להמשיך בהליכי טיפול ושיקום שיקדמו את הפחתת הסיכון שלו, אך בשים לב לכובד העבר הפלילי שהוא נושא על גבו, אופיו וטיבו, לעבריינות ארוכת השנים שאפיינה את אורח חייו, ולכך שגם עונשי מאסר ארוכים שריצה לא שינו את דרכו, וכול זאת, נוכח חומרת העבירות הנוכחיות והדמיון בינן לבין העבירות שביצע בעבר, נדרשת אינדיקציה ברורה וחד משמעית יותר. סבורני, שבנתונים הללו, המייחדים את הנאשם 1, התמונה העולה מהתסקיר משקפת רק את תחילתו של הליך טיפולי, שבשלב זה אין בה כדי להוות בסיס לקיומו של "סיכוי של ממש לשיקום". יחד עם זאת, לא אתעלם מהצעד שעשה הנאשם 1 בכיוון של שיקומו, ויינתן לכך המשקל הראוי בקביעת מיקומו בתוך מתחם העונש, במסגרת "מאמצי הנאשם לחזור למוטב" (סעיף 40יא.(4)).

הנסיבות האחרות שעמדו בבסיס ההמלצה העונשית של שירות המבחן, וביניהן, השפעת העונש על הנאשם ומשפחתו, החרטה שהביע, מאמציו לחזור למוטב והתנהגותו החיובית, ישקלו במסגרת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, וינתן להן משקל בתוך מתחם העונש ההולם.

הנאשם 2 לא עבר הליך שיקומי כלשהו ולא הביע רצון לעשות זאת, כך שסוגיה זו אינה עומדת לדיון בעניינו.

גזרת העונשים המתאימים לנאשמים

כפי שמורה סעיף 40יא. בגזירת העונש המתאים לנאשמים בגדרי מתחם העונש ההולם, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. במסגרת זו מן הדין לתת את הדעת על הנסיבות הבאות:

בעניינו של הנאשם 1, יש לשקול את נתוניו האישיים. הנאשם 1, בשנות ה -30, נשוי, אשתו בחודש התשיעי להריונה. מטבע הדברים, עונש מאסר ממושך עלול לפגוע בו ובמשפחתו, וכן, לפגוע בו מבחינה תעסוקתית וכלכלית (יא.(1) ו(2)).

כפי שפורט בהרחבה לעיל, הנאשם 1 החל בטיפול פרטי בחודש ינואר 2021 במטרה לרכוש כלים כדי להתמודד עם דפוסיו העברייניים. כמו כן, וכפועל יוצא, בשיחותיו עם שירות המבחן, בדבריו לבית המשפט טרם גזירת הדין, הנאשם הביע 1 חרטה על מעשיו. עובדות אלה תילקחנה בחשבון במידה מסוימת בהיבט של נטילת אחריות ומאמצי הנאשם לחזור למוטב (40יא.(4)).

כמו כן, אתחשב בהתנהגותו החיובית של הנאשם 1 המתבטאת בתמיכתו וטיפולו באמו, ואף בהתנדבותו, לדבריו, בעמותה המסייעת לאנשים שנתקעים בכביש ובעמותה שעוסקת בהצלת כלבים (40א.(7)).

חרף נסיבות חייו הקשות של הנאשם 1, ובהן, האלימות שחווה כילד, לדבריו, מאביו ומאנשי צוות בפנימייה בה למד, איני מוצאת שיש בהן כדי להפחית מעונשו (סעיף 40יא.(8)). אין בסיס לכך, שנסיבות חייו השפיעו על ביצועו את העבירה.

נתון נוסף שראיתי ליתן לו משקל היא העובדה שמעת ביצוע העבירות חלפו למעלה משנתיים.

מנגד, כנסיבה לחומרא, יינתן משקל לעברו הפלילי המכביד של הנאשם 1, הכולל 6 הרשעות קודמות ורישום פלילי בעבירות שרובן רכוש ואלימות. הרשעתו האחרונה היא בעבירות שחלקן זהה ואף חמור לעבירות בהן הורשע בתיק זה. בהקשר זה, יש לתת את הדעת לשיקול של הרתעת היחיד בגדרו של המתחם, וזאת בשים לב שחרף תקופות המאסר שהנאשם 1 ריצה, אחת מהן לתקופה ממושכת של 5.5 שנים, הוא חזר ונכשל שוב בביצוע עבירות אלימות קשות. עם זאת, תילקח בחשבון העובדה, שההרשעה האחרונה היא משנת 2005.

בעניינו של הנאשם 2 יש לתת את הדעת לכך, שמדובר בנאשם בשנות ה- 30, גרוש וחסר מקצוע. מובן, שעונש מאסר אותו ירצה לראשונה בחייו מאחורי סורג ובריח יקשה על הנאשם ויפגע בו.

לדברי הנאשם 2, מאז שחרורו למעצר בית הוא עובד במרפדיה. עונש מאסר יאלץ את הנאשם לוותר על מקור פרנסתו ויפגע במצבו הכלכלי.

הנאשם 2 לא נטל אחריות או הביע חרטה על מעשיו, ולא קיבל טיפול או הביע רצון לקבל אחד (40יא.(4)).

בנוגע לנסיבות החיים הקשות של הנאשם 2, הוריו גרושים שנים רבות, ולטענתו, מצבו האישי והכלכלי לאורך השנים היה בכי רע. ואף בפרקי זמן מסוימים בחייו היה דר רחוב ועבר ממקום למקום. יחד עם זאת, חרף נסיבות החיים הקשות, אין בסיס לכך שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירות (40יא.(8)).

מעת ביצוע העבירות חלפו למעלה משנתיים (40יא.(10)), ומן הראוי להתחשב בה. כמו כן, אתן את הדעת לעברו הנקי של הנאשם 2 (40יא.(11)). שיקולים אלה מהווים אומנם נימוקים לקולא, אך בנסיבות המקרה דנא, איני סבורה שיש בהם כדי להטות את הכף לענישה מקלה מדי.

סוף דבר

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים:

הנאשם 1

1. 34 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופות מעצרו (6.4.20 – 13.5.20 ; 24.6.20 – 6.8.20).
2. 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם 1 לא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא על עבירות אלימות מסוג פשע, או על עבירה של קשירת קשר לפשע.
3. 6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם 1 לא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא על עבירות אלימות מסוג עוון.
4. פיצוי בסך 20,000 ₪ למתלונן. הפיצוי יופקד במזכירות בית המשפט לא יאוחר מיום 30.11.22 ויועבר למתלונן על פי פרטים שתמסור המאשימה.

הנאשם 2

1. 26 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו (9.6.20 – 24.5.20).
2. 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם 2 לא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא על עבירות אלימות מסוג פשע או על עבירה של קשירת קשר לפשע.
3. 6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם 2 לא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא על עבירות אלימות מסוג עוון.
4. פיצוי בסך 20,000 ₪ למתלונן. הפיצוי יופקד במזכירות בית המשפט לא יאוחר מיום 30.11.22 ויועבר למתלונן על פי פרטים שתמסור המאשימה.

הנידונים יתייצבו לריצוי עונשי המאסר שהוטלו עליהם ביום 1.1.2023 עד לשעה 10:00, בימ"ר ניצן ברמלה, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותם תעודת זהות או דרכון ועותק מגזר הדין.

על הנידונים לתאם את כניסתם למאסר, לרבות אפשרות למיון מוקדם עם ענף אבחון ומיון של שרות בתי הסוהר, בטלפונים 08-9787377 או 08-9787336, וכן, להתעדכן באתר האינטרנט של שב"ס ברשימת הציוד הראשוני שניתן להביא בעת התייצבותו.

להבטחת התייצבותם למאסר וקיום עיכוב הביצוע, ישמשו הערבויות שהופקדו על ידם בתיקי המעצרים והתנאים המגבילים הקיימים ימשיכו להיות בתוקף עד להתייצבותם לריצוי המאסר.

ככול שלא הוצאו צווי עיכוב יציאה מהארץ נגד הנאשמים, אני מורה על איסור יציאתם מהארץ עד לסיום ריצוי עונשי המאסר. אם ברשות הנאשמים דרכון, עליהם להפקידם בתחנת המשטרה.