1. לפני עתירה מנהלית לביטול החלטת המשיב מיום 30/3/2020 ולפיה נדחתה השגתה של המערערת על צו תפיסה מנהלי שנחתם על ידי שר הביטחון ביום 27/1/2020 לתפיסת משאית נושאת ל"ז 32-560-75 (להלן: "המשאית") ועגלה נושאת ל"ז 36-844-101 (להלן: "העגלה") שעוכבו במעבר כרם שלום ביום 31/12/19.

ההשגה אמנם נדחתה אך המשיב הסכים לאור נסיבות ייחודיות ,בשים לב למגפת הקורונה ולהשלכות הכלכליות של המגפה, להמליץ לשר הביטחון שלא לחלט את המשאית והעגלה שנתפסו בצו התפיסה ולהסתפק בחילוט 50% משווי המשאית והעגלה לפי הערכת יחידת החילוט באפוטרופוס הכללי. דהיינו סכום של 89,950 ₪.

2. רקע נדרש:

(א) חוק המאבק בטרור תשע"ו - 2016 (להלן: "חוק המאבק בטרור" או "החוק") מסדיר את נושא התפיסה והחילוט של רכוש טרור.

לפני חקיקת החוק הוסדר נושא הכנסת טובין דו שימושיים בחוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני התשס"ז - 2007 (להלן: "חוק הפיקוח") - סעיף 20.

הטובין היו מנויים בצו הפיקוח על ייצוא ביטחוני (ציוד דו - שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית) התשס"ט - 2008 (להלן: "צו הפיקוח").

מת"ק עזה קבע נוהל "אישור ותיאום העברת טובין לרצועת עזה", שעדכונו האחרון הוא מחודש אוגוסט 2018 (להלן: "הנוהל")

לפי הנוהל, ככלל ניתן להכניס לרצועת עזה טובין שלא הוגבלה הכנסתם על ידי הרשויות המוסמכות בישראל ולפי הדין אך יש צורך בתיאום מראש על ידי הצד הפלסטיני.

כאשר טובין מוגדרים כציוד דו שימושי, יש צורך גם בתיאום וגם בהיתר פרטני של הרשות המוסמכת להעברתם, על מנת לוודא שהטובין נועדו לשימוש אזרחי ולא לשימושם של ארגוני טרור.

(ג) העותרת היא חברה בע"מ. כתובתה בירושלים והיא עוסקת בהובלת מטענים וסחורות. היא העידה על עצמה בהשגה כי כ- 90% מציוד התקשורת לרצועת עזה מובל באמצעות כלי הרכב שלה. (סעיף 15 להשגה נספח 5 לעתירה).

(ד) ביום 31/12/19 נתגלו במשאית מימרים מדגם DS-7600HDMI (להלן: "מכשירי DVR") שכללו כוננים קשיחים (Hard Disk). כיוון שמדובר בטובין דו שימושיים נדרש אישור להכנסתם לרצועת עזה. האישור ניתן למכשירי DVR הכולל נפח זכרון מוגבל, בעוד בפועל במכשירי ה- DVR נמצאו כוננים קשיחים בנפח החורג מהנפח שאושר להעברה לרצועת עזה.

המכשירים ה- DVR והכוננים נמצאו בתוך משלוח גדול של מספר סוחרים. תפיסה זמנית של הטובין נעשתה מכוח תקנה 74 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945.

(ה) הנהג ונציג העותרת נחקרו בעניין במשטרה למחרת היום. בהמשך הותרה הכנסת חלק מהטובין שהובלו על המשאית לרצועת עזה. למעט טובין השייכים לחברה אחת (וורלד נט).

(ו) הוצא ביום 27/1/2020 צו תפיסה מינהלי (צת-3/20) מכוח סעיף 56 (ב) ו- 56 (ה) לחוק המאבק בטרור לגבי מכשירי DVR, המשאית והעגלה, זאת לאחר שפניית העותרת מיום 7/1/2020 בעניין נדחתה.

(ז) ביום 18/2/2020 הגישה העותרת עת"מ 43268-02-20 בנוגע לצו התפיסה המינהלי מיום 27/1/20.

משהוברר כי טרם מוצו ההליכים בהתאם לסעיף 61 (א) לחוק המאבק בטרור, נמחקה ביום 5/4/2020 העתירה הקודמת.

(ח) ביום 29/1/2020 הוגשה השגה על צו התפיסה המנהלי (נספח 5 לעתירה) וביום 2/2/2020 נשלח מכתב ובו טענות נוספות.

ביום 30/3/2020 נדחתה ההשגה ועל החלטה זו הוגשה העתירה שלפני.

3. ההחלטה בהשגה מיום 30/3/2020.

א) הוחלט להמליץ לשר הביטחון על חילוט חלקי מכוח סמכות השר לפי סעיף 66 (א) לחוק המאבק בטרור.

זאת משנקבע כי העותרת לא סתרה את החזקה לפי סעיף 56 (ה) (2) לחוק ולפיה רכוש שבאמצעותו הועבר רכוש שנדרש היתר לשם הכנסתו לרצועה, אך לא ניתן היתר שכזה, הוא רכוש המשמש במישרין לביצוע עבירת טרור חמורה ושר הביטחון רשאי לצוות על תפיסתו "אלא אם כן הוכיח מי שהרכוש נמצא בבעלותו, בחזקתו, או בשליטתו כי לא ידע שבאמצעות רכושו יועבר או יוסתר הרכוש כאמור".

ב) במקרה דנן, לא נמצאו בהשגה טענות או ראיות שיש בהן כדי להוכיח "כי לא ידעה שבאמצעות המשאית שלה נעשה ניסיון להבריח ציוד לא מאושר לרצועה" (סעיף 3 להחלטה בהשגה).

ג) לא נמצא בהשגה ובחקירה במשטרה כי העותרת נקטה באמצעים כלשהם, כמתחייב ממנה בנסיבות העניין ובהתאם לחוק במטרה למנוע הברחת ציוד אסור לרצועת עזה.

ד) בתקופה שבין 5/2/2015 ועד 10/11/2019 היו מעורבות משאיות של העותרת ב- 9 אירועים נוספים של ניסיונות הברחת ציוד לרצועת עזה.

במקרה השמיני שאירע ביום 3/10/2018 הוזהרה החברה מפורשות על ידי היועץ המשפטי למערכת הביטחון, כי ככל שההתנהלות תחזור על עצמה, יילקחו בעתיד בחשבון גם המקרים הקודמים.

ה) לאור הוראות החוק והפסיקה: בג"ץ 3023/15 אקס אוברסיז ואח' נ' מדינת ישראל (30/5/2016)(להלן "אוברסיז"), עת"מ 14456-09-17 דיסקל בע"מ נ' משרד הביטחון(8/1/2018) שניתן על ידי כב' השופטת אורנה לוי, עת"מ 6162-09-17 עליווה ואח' נ' משרד הביטחון (29/1/2018) שניתן על ידי כב' השופט ברנר, החזקה בסעיף 56 (ה) (2) לחוק חלה גם כשאין ניסיון להסתיר רכוש. די בכך שנעשה ניסיון להעבירו ללא היתר.

ו) נשקלו שיקולים שונים וביניהם: מחד - הפרות קודמות ואזהרה מפורשת קודמת ומאידך - התחשבות בפגיעה הכלכלית במשק בתקופת הקורונה, הוחלט להמליץ על חילוט חלקי בשיעור 50% משווי המשאית והעגלה.

4. תמצית טענות העותרת בעתירה:

א) נפלו פגמים מהותיים בזכות הטיעון של העותרת באופן שהפך אותה לבלתי אפקטיבית.

כיוון שהעותרת לא ידעה פרטים מהותיים שנטענו ביחס אליה בטרם נעשה שימוע בכתב, נמנעה ממנה ההזדמנות האמיתית להתגונן בפני הצו.

ב) סמכות המשיב לא הופעלה בסבירות ובהגינות. העותרת עשתה כל הנדרש ממנה על מנת לעמוד בדרישת מערכת הביטחון: קבלת כל האישורים. אין זה סביר לדרוש ממנה לבצע בדיקה פרטנית ופיזית של כל משלוח.

ג) כל עוד הטובין לא הוסלקו בתוך המשאית באופן שנועד להטמיע אותו עם ציוד מאושר, אין לייחס לעותרת - המובילה ,כל אחריות. הטובין לא שייכים לעותרת.

ולחלופין - יש להוכיח חשד זה בראיות חותכות.

ד) החלטות המשיב לא ניתנו בתוך זמן סביר ונגרמה פגיעה בכללי הצדק הטבעי של העותרת.

5. תמצית טענות המשיבה:

א) זכות הטיעון ניתנה במלואה בהתאם לסעיף 61 לחוק המאבק בטרור.

בצו התפיסה המנהלי פורט מה הוא הציוד שנתפס הטעון אישור וכן הוראות הדין מכוחן בוצעה התפיסה.

ב) סעיפים 56 (ה) (1) - (2) לחוק קובעים חזקות משפטיות ביחס לרכוש שנתפס, כאשר לפי הפסיקה אין צורך להראות שהרכוש הוסלק ודי בכך ש"הועבר".

המשיב פעל באופן סביר ומידתי, מה גם שהעותרת כבר הוזהרה בשנת 2018 לאחר שנתפסה במקרים קודמים בנדון.

לפי החוק, ודאי שאין צורך בהוכחת חשד בראיות חותכות כנטען.

ג) העותרת היא זו שלא הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת לסתור את החזקה בהתאם לסעיף 56 (ה) (2) לחוק.

ד) ככל שתתקבל טענת העותרת כי יש להסתפק בתפיסה וציוד של הטובין הדו-שימושיים ולא לתפוס את כלי הרכב המוביל, אזי ייפגע אלמנט ההרתעה של החברות והסוחרים המכניסים ציוד לרצועת עזה.

ה) החלטת המשיב בהשגה מנומקת. ניתנה בפרק זמן סביר - כחודשיים ממועד הגשת ההשגה, מה גם שבמהלך חודש מרץ 2020 פרצה מגפת הקורונה על כל המשתמע מכך.

6. לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין העתירה להידחות, כפוף להפחתת סכום החילוט ,וזאת מהנימוקים כדלקמן:

7. המסגרת הנורמטיבית:

א) סעיף 56 (ה) לחוק המאבק בטרור קובע כדלקמן:

"(1) חזקה שרכוש שנתפס במעבר גבול בין ישראל לחבל עזה, שלא דווח והיתה חובה לדווח עליו, בלא היתר שנדרש או שהיה ניסיון להסתירו ולהבריחו, הוא רכוש כאמור בסעיף זה, אלא אם כן הוכח אחרת;

(2) חזקה שרכוש שבאמצעותו הועבר או הוסתר רכוש כאמור בפסקה (1), שימש במישרין לביצוע עבירת טרור חמורה, אלא אם כן הוכיח מי שהרכוש נמצא בבעלותו, בחזקתו או בשליטתו כי לא ידע שבאמצעות רכושו יועבר או יוסתר רכוש כאמור בפסקה (1);

(3) "עבירת טרור חמורה" – למעט עבירה לפי סעיף 31.

הדגש אינו במקור- א.כ

אנו מצויים במסגרת הדיונית של סעיף 56 (ה) (2) לחוק. כלומר - מרגע שהועבר ציוד דו שימושי מבלי שהיה היתר להעברתו, מופעלת החזקה והעותרת היא זו שצריכה לסתור אותה.

אין מחלוקת עובדתית על כך שבפועל נמצאו על המשאית והעגלה כוננים קשיחים בנפח שחרג מהנפח שאושר להעברה לרצועת עזה.

ב) הצורך לפקח על העברת טובין, ובפרט טובין דו שימושיים לרצועת עזה, הוא צורך ביטחוני. הגורם המוסמך במת"ק עזה מקבל את החלטתו ביחס לאשור או סירוב הכנסת טובין מסוג זה לאחר בדיקה שאינה רק "טכנית" בעיקרה. כמו: עיון בטפסים ובמסמכים. נבדקים גם נתונים נוספים כמו: זהות שולח, זהות מקבלי טיב הסחורה. שימושים שונים שיכולים להיות לאותה סחורה ועוד.

ציוד דו שימושי שאין לו היתר להיכנס לרצועה יכול להיות מוכנס אליה גם על ידי הסתרת הציוד בתוך משלוח סחורה שקיבלה היתר להיכנס לרצועה וגם שלא בדרך של הסתרה.

למשל כפי שנעשה במקרה דנן: משלוח כוננים עד נפח מסוים קיבל היתר כניסה לרצועה, אך המשלוח בפועל כלל כוננים בנפח החורג מהמאושר.

עיון במסמכי המשלוח כמו: חשבוניות, הזמנות וכיוצ"ב, לא יגלה כי המשלוח שקיבל היתר ממת"ק עזה אינו המשלוח שהועמס על המשאית.

ג) פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אוברסיז עסק בחקיקה שקדמה לחוק המאבק בטרור ודן בנוגע להחרמת הטובין הדו שימושיים עצמם ולא בעניין המוביל של הטובין.

בסעיף 28 פסק דין נקבע:

"זאת ועוד – בשים לב לעלייה הניכרת בהיקף "ההברחות" של ציוד דו-שימושי לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום והסיכון הביטחוני הטמון בכך, כמוצהר על-ידי המשיבים – הרי שלשם השגת התכלית ההרתעתית הנדרשת לא די רק בתפיסה והחרמת הציוד הלא מאושר, אלא מתבקשת גם תפיסה והחרמה של הרכוש ששימש אמצעי להברחת הציוד האסור, שכן מי שמאפשר את הדבר מקל על ביצוע העבירות הכרוכות בציוד האסור (ראו תקנה 74(2) לתקנות ההגנה). הדבר מודגם במקרה שלפנינו, בגדרו נטען על-ידי העותרות כי הציוד שהוברח אינו שלהן, ולפיכך הסתפקות בתפיסה בלבד ובהחרמת הציוד שלא קיבל אישור – כלל לא תמריץ חברות, כדוגמת העותרות, לנקוט באמצעים הדרושים כדי למנוע הברחת סחורה אסורה, ביחד עם סחורתן שלהן".

בהשגה הופנתה העותרת לפסקי הדין שניתנו בבית משפט זה על ידי כב' השופטת אורנה לוי וכב' סג"נ השופט חגי ברנר בעניין דיסקל ובעניין עליווה, שם כבר נדרשו לחוק המאבק בטרור, אך בנוגע לתפיסת סחורה ולא בנוגע לתפיסת כלי הרכב שהעביר את הסחורה.

כב' השופטת לוי בעניין דיסקל ציטטה מתוך הצעת חוק המאבק בטרור, הפנתה לפרוטוקולים הרלוונטיים של ועדת חוקה, חוק ומשפט בנוגע להצעת החוק.

נקבע בעניין דיסקל, כי לפי כוונת המחוקק באמצעות סעיף 56 (ה) (2) לחוק, ניתן להוציא צו תפיסה וחילוט בנוסף לציוד האסור גם כנגד האמצעי ששימש להעברתו.כמו: המשאית.

הערעור על פסקי הדין בעניין דיסקל ועלוויה נדון בבית המשפט העליון במאוחד.

כב' השופט אלרון בפסק הדין מיום 29/1/19 בעע"מ 998/18 עע"מ 1851/18, עע"מ 3445/18 - שר הביטחון נ' דיסקל 1971 בע"מ ואח' התייחס בסעיף 34 לפסק דינו לעניין ה"הסתרה":

"הסתרה" היא הפכו של "גילוי". על פי פשוטם של דברים, בהקשר בו עסקינן עשוי הביטוי להתפרש כמניעת גילויו של רכוש שאינו מאושר, או לחלופין, כביצוע פעולות שיש בהן כדי למנוע גילוי כאמור או שעומדת בבסיסן כוונה לכך.

דומה כי בחינת סעיף 56(ה) לחוק המאבק בטרור בשלמותו עשויה לשלול את המובן הראשון שהוצע. זאת, מאחר שהרכוש מושא ה"הסתרה" הניצבת במרכזו של ס"ק (2) הוא אותו רכוש שאליו מתייחס ס"ק (1): "רכוש שנתפס במעבר גבול בין ישראל לחבל עזה". רכוש שנתפס בוודאי כבר נתגלה, ועל כן, מסתבר כי קיומה של "הסתרה" אינו מותנה בגרימת התוצאה של מניעת גילוי הרכוש שאינו מאושר.

בנוסף, הגיונו של סעיף 56(ה)(2) לחוק המאבק בטרור מרמז על כך שהתקיימותה של "הסתרה" אינה מותנית בקיומה של כוונה למנוע את גילויו של הרכוש שאינו מאושר, מאחר שפרשנות כזו תרוקן מתוכן את הסיפא לסעיף, המאפשר את סתירת החזקה באמצעות הוכחת אי-ידיעה על פעולת ההסתרה. הטעם לכך הוא

שמקיומה של כוונת הסתרה משתמעת מכללא גם קיומה של ידיעה על ההסתרה, ולכן במקרים שבהם תקום החזקה לא ניתן יהיה לסתרה, וביתר המקרים, שבהם החזקה לא תקום כלל, ממילא לא יהיה צורך להידרש למנגנון המאפשר את סתירתה.

לפיכך, נראה מן הבחינה הלשונית כי תנאי ה"הסתרה" עשוי להתקיים במגוון מצבים שבהם בוצעו פעולות שעשויות למנוע את גילויו של רכוש שאינו מאושר.

"הסלקת" רכוש שאינו מאושר בתוך ציוד מותר עשויה אמנם להוות דוגמה מובהקת לכך (כפי שנקבע, למשל, בעניין שארקה), אך דומה כי לשון הסעיף אינה מחייבת את הגבלת תחולתו לפעולה זו בלבד, והוא עשוי להתייחס לשלל פעולות אחרות אשר עולות במהותן כדי "הסתרה", במובנה האמור".

ד) שלא כמו בעניין דיסקל ועליווה, שם היה צריך להכריע בשאלה - אם יש מקום לחלט גם ציוד "תמים" שנתפס עם הציוד חסר ההיתר או הרישיון, במקרה שלפנינו, לא סוגיית הטובין הדו שימושי שנתפס עומדת במחלוקת, אלא המשאית והעגלה שבאמצעותם נעשה ניסיון להעביר טובין ללא היתר.

לשון החוק בסעיף 56 (ה) (2) ברורה ביותר. גם כוונת המחוקק לאפשר חילוט ציוד שבאמצעותו הועבר או הוסתר הציוד ללא היתר או נעשה ניסיון שכזה היא ברורה.

לא בכדי נכתב "הועבר" או "הוסתר".

ה) ב"כ העותרת טוען כי בשל כך שהציוד לא הוסלק בתוך המשאית באופן שנועד להטמיע אותו עם ציוד מאושר, כלל אין ליחס לעותרת - המובילה אחריות כלשהו, שכן הטובין אינו שלה.

טיעון זה אינו יכול להתקבל, שכן הוא אינו עומד בקנה אחד עם החוק ועם כוונת המחוקק.

בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין דיסקל ועליווה נדרש כב' השופט אלרון לתכליתו של חוק המאבק בטרור בהרחבה (סעיף 37) וכן על התכליות שבבסיס צווי התפיסה המינהליים. ניתן דגש לתכלית הרתעתית - הרתעת "מבריחים בכוח".

הפגיעה בזכות הקניין של הפרט מוקהית הן על ידי מתן אפשרות לסתור את החזקה לפי סעיף 56 (ה) (2) לחוק והן באמצעות מתן זכות טיעון לפי סעיף 61 לחוק המאבק בטרור.

הביקורת השיפוטית היא מורחבת לפי סעיף 64 לחוק המאבק בטרור.

כב' השופט סולברג התייחס בפסק דינו לשוני בין "רכוש שבאמצעותו הועבר" ובין "רכוש שבאמצעותו הוסתר", ואף הוא סבר כמו כב' השופט אלרון כי הפירוש "הוסתר" אינו מצטמצם רק למקרה שבו הרכוש כוסה או הוסלק.

כלומר - אין צורך בהסתרה, הטמנה או הסלקה. אנו עוסקים ב"העברה", וכלשון כב' השופט סולברג בפסק דינו (סעיף 27):

"הרי שהביטוי "באמצעותו הועבר" צריך להיבחן כפשוטו. היינו, עלינו לשאול, האם הרכוש הנדון שימש באופן מעשי לצורך העברתו של הרכוש האסור.ככל והתשובה לכך תהיה בחיוב, הרי שתקום החזקה שתאפשר את תפיסתו של הרכוש המותר שבאמצעותו הועבר הרכוש האסור".

ו) לסיכומו של עניין זה:

לפי לשון החוק והפסיקה אין צורך לנסות להסתיר את הסחורה חסרת האישור ודי בכך שנעשה ניסיון להעבירה, על מנת להפעיל את החזקה. לפיכך יש לדחות את טענות העותרת בעניין.

לשון החוק והפסיקה גם אינה עולה בקנה אחד עם טענת העותרת ולפיה, ככל שהיה חשד כלפיה, יש להוכיחו ב"ראיות חותכות".

אנו עוסקים בצו תפיסה מנהלי. כאשר סעיף 56 (ה) (2) לחוק קובע חזקה שעל העותרת לסתור אותה.

8. באשר לטענות ביחס לזכות הטיעון:

סעיף 61 לחוק מסדיר את האפשרות להעלאת טענות לאחר הוצאת צו תפיסה מנהלי.

העותרת באמצעות בא כוחה העלתה טענותיה בהשגה, ואף הוסיפה על כך בכתב .לאחר מכן ניתנה ההחלטה בהשגה תוך פרק זמן סביר, וודאי, לאור מצב החירום בעקבות מגפת הקורונה.

לא מצאתי ממש בטענותיה בעניין ולא ארחיב מעבר לצורך.

9. האם הצו הופעל בסמכות,בסבירות ובהגינות:

זו ליבת המחלוקת בתיק דנן.

החזקה לפי סעיף 56 (ה) (2) לחוק ניתנת לסתירה..

העותרת סבורה, כי אין מקום להשית עליה חבות לבצע בדיקה פיזית ופרטנית של כל משלוח שהיא מעבירה. היא סבורה, כי די בכך שהיא בודקת את הטובין בהתאם למסמכים והאישורים שברשותה (סעיף 30 לעתירה).

העותרת סבורה, כי בשים לב להיקף העבודה הרחב שלה מול מעבר כרם שלום. הגעה כמעט באופן קבוע למעבר מספר פעמים בשבוע, אזי 9 מקרים במהלך 5 שנים הם נתון נמוך מאוד עד אפסי.

המשיב מאידך סבור, כי לצורך סתירת החזקה, אין להסתפק בכך שהמוביל עיין במסמכים. הרי מי שרוצה להעביר או להסליק לרצועת עזה ציוד דו שימושי ללא היתר, ידאג לכך שבמסמכים לא תהיה אינדיקציה לכך שהמטען כולל ציוד ללא היתר.

מקובלת עלי טענת המשיב בעניין זה.

ברור כי אין להסתפק בכך שהסוחרים ידאגו לניירת תקינה על פניה. מטרת הסעיף היתה להשית גם על בעל הרכב המוביל את הטובין לדאוג לכך שכלי הרכב שלו לא יעביר טובין ללא היתר.

האלמנט ההרתעתי הוא ברור ונמצא בליבת העניין.

ככל שהמוביל יסתפק בכך שהניירת על פניה נראית תקינה, לעולם לא תהיה לו חבות, אם יתברר שהמטען שהוביל היה ללא היתר (כולו או חלקו).

ברור שלא זו כוונת המחוקק בסעיף 56 (ה) (2) לחוק . זו גם הסיבה שנקבע בסעיף איסור על "העברה" ולא רק על "הסתרה".

על כן, צו התפיסה ניתן בסמכות.

10. האם סתרה העותרת את החזקה בסעיף 56 (ה) (2) לחוק?

נראה כי העותרת לא סתרה את החזקה.

יחד עם זאת, קיים קושי בכך שמוביל הטובין, דוגמת העותרת, לא יודע בבירור כיצד מצופה ממנו לסתור את החזקה.

טענת העותרת, כי אין לצפות ממנה לבדוק תכולת כל ארגז וארגז הגיונית ומקובלת עלי.

העותרת היא מוביל תחבורתי ולא אמורה לנקוט בפעולות ביטחוניות דוגמת אלו שננקטות על ידי הגורמים הרלוונטיים במעבר כרם שלום. למשל- סריקת תכולת הטובין המועברים.

כמו כן, אין לצפות ממנה לפתוח כל פריט במשלוח על מנת לוודא שהעטיפה תואמת לתכולה.

מאידך - יש גם ממש בטענות המשיב ולפיהן ניתן לסתור את החזקה ,כאשר המוביל התחבורתי מראה בהשגה מה עשה בכל זאת על מנת לוודא שהוא מוביל רק טובין בעלי היתר.

ב"כ המשיב ונציגי המשיב עמדו בדיון על כך, שאין לנקוב מפורשות בפעולות / צעדים שמוביל צריך לנקוט בהם על מנת לסתור את החזקה, כיוון שכל מקרה נבחן לגופו ולפי נסיבותיו. בין היתר, בשים לב למהות הטובין.

עיינתי היטב בהשגה ואכן לא נכתב בה כלל באילו צעדים כלשהם נקטה העותרת על מנת למנוע מצב שבו תוביל ציוד דו שימושי ללא היתר.

נכתב רק כי ההובלה נעשתה לאחר התיאומים הנדרשים לצורך העברת הסחורה וכי ככל שהתגלתה תקלה ו/או חריגה במשלוח של מי מהסוחרים אין להעניש את העותרת ולתפוס את המשאית ואת העגלה.

ברור כי הסתמכות על ניירת בלבד אין בה כדי לסתור חזקה, שכן הסתמכות כזו מעקרת מתוכן ומאיינת את סעיף 56 (ה) (2) לחוק והטיעונים דלעיל אינם מתיישבים עם הוראות החוק.

יחד עם זאת, אין לכחד, כי הותרת המצב כפי שהוא, באופן שבו מוביל הטובין אינו יודע מה מצופה ממנו לצורך סתירת החזקה הוא מצב בעייתי מבחינה מנהלית.

העותרת איננה יודעת גם כיום מה בכל זאת היה מתקבל אצל המשיב כסתירת החזקה: האם המשיב היה מתרצה ככל שהיתה בודקת 5%, 10% מהאריזות, יותר או פחות?

מטופס ההודעה על תפיסת הטובין והכוונה לחלטם עולה כי מדובר ב- 20 משטחים של טובין וצורפו תמונות מהן עולה כי כאשר פותחים את המארזים ניתן לראות שנפח הזיכרון על המדבקה אינו תואם לנפח המותר.

האם מצופה מהעותרת לפתוח משטח, שניים, יותר או פחות?

עצם העובדה ששאלות אלו נותרות ללא תשובה ברורה, מובילה אותי למסקנה ולפיה ככל שחברת ההובלות מראה בהשגתה כי פעלה באופן אקטיבי למניעת העברה או הסתרה אסורה על פי החוק בכלי הרכב שלה (מעבר לעיון בניירת), יפעל הדבר לזכותה והרף להוכחת סתירת החזקה יהיה נמוך יותר.

יודגש, כי יש לנקוב בהשגה בפעולה / פעולות מעבר להסתמכות על ניירת. ככל שכך ייעשה, אותן פעולות / פעולה אקטיבית יאפשרו במקרים המתאימים את סתירת החזקה.

ככל שהמשיב סבור כי אין די בפעולה אקטיבית מסוימת לצורך סתירת חזקה, למשל: סבור כי יש לבדוק פיזית את המשטחים כולם או חלקם, יהא עליו להגדיר מראש וליידע את המובילים מה מוטל עליהם ומה מצופה מהם.

לסיכום עניין זה:

במקרה דנן העותרת לא סתרה את החזקה ולפיכך צו התפיסה ניתן כדין ואין מקום לבטלו.

11. האם הצו מידתי?

אך ברור לפי החוק והפסיקה שכבר אוזכרה ,כי הרכיב ההרתעתי והמניעתי שבבסיס צו תפיסה של רכב המוביל את הטובין מחייב חילוט בעל משמעות כלכלית.

מוביל טובין לרצועת עזה יידע שאין זה משתלם "לעצום עיניים" ולהסתפק ברפרוף במסמכים, כיוון שככל שיתברר כי הוביל טובין דו שימושיים ללא היתר, הוא יצטרך לשלם על כך בכספו.

במקרה דנן, העותרת כבר הוזהרה בעבר מפני חילוט. 10 מקרים ב- 5 שנים לא מעידים לטעמי על כך שהעותרת היא "שור מועד".

אני נוטה בעניין זה לקבל דווקא את טענת העותרת ולפיה בהתחשב בהיקף ההובלות שלה לכרם שלום, אין מדובר בהיקף משמעותי.

יחד עם זאת, אינני מקלה ראש כמובן בכך שמדובר ב- 10 פעמים שבהן נתפס ציוד ללא היתר ובניגוד לדין.

סעיף 64 לחוק מחיל ביקורת שיפוטית - מינהלית מורחבת.

בית משפט בוחן את ההחלטה לא לפי כללים רגילים של בית משפט מנהלי אלא יכול לאשר את ההחלטה "לשנותה, לבטלה או לקבל החלטה אחרת במקומה".

אני סבורה, כי במקרה דנן, בשל העובדה שהעותרת לא ידעה ועדיין לא יודעת מה מצופה ממנה כדי למנוע הישנות התופעה, יש מקום להפחית מסכום החילוט.

העותרת כחברת הובלה שבאמצעותה מובל רוב ציוד התקשורת מישראל לרצועת עזה חוששת, ובצדק, כי תימצא עצמה בעתיד בסיטואציה דומה, כיוון שלא הוגדר לה על ידי המשיב מה עליה לעשות כדי למנוע תקלה עתידית דומה.

יש אמנם להותיר את הצו על כנו, שכן ניתן בסמכות, לפי הוראות הדין והחזקה לא נסתרה כלל .למעט עיון במסמכים לא נעשה דבר, אך הסנקציה בנסיבות צריכה להיות מרוככת יותר.

אני סבורה כי חילוט של ערך 50% משווי המשאית והעגלה, גבוה מאד בנסיבות אלו וכי יהיה מידתי יותר לחלט 25% בלבד משווי המשאית והעגלה.

השווי הוערך על ידי יחידת החילוט באפוטרופוס הכללי בסך של 179,900 ₪. כלומר - 25% מסכום זה הוא סך של 44,975 ₪.

אין מדובר בסכום של "מה בכך". הרכיב המניעתי וההרתעתי מתקיים לטעמי גם בהפחתה זו. הפחתה שנעשתה רק משהשתכנעתי כי העותרת איננה יודעת ובתום לב, מה מצופה ממנה בעתיד על מנת למנוע מקרה עתידי.

12. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, דין העתירה להידחות, כפוף להפחתת סכום החילוט מסך של 89,950 ₪ לסך של 44,975 ₪.

ב) בנסיבות, יישא כל צד בהוצאותיו.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים .

ניתן היום, א' סיוון תש"פ, 24 מאי 2020, בהעדר הצדדים.