לפניי בקשת התובע למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

רקע

1. התובע היה מעורב בשתי תאונות דרכים אשר הוכרו כתאונות עבודה על ידי המל"ל. התאונה הראשונה ארעה ביום 11.12.2019 (להלן: "התאונה הראשונה") כשהתובע נפגע כהולך רגל, והתאונה השנייה ארעה ביום 6.2.2020 כשהתובע נהג ברכב ונפגע מאחור, בעת עצירה ברמזור (להלן: "התאונה השנייה").
2. ביום 30.1.2020 הגיש התובע תובענה לבית המשפט בגין התאונה הראשונה בת"א 73059-01-20 בצירוף בקשה למינוי מומחים, וביום 19.4.2020 הגיש התובע תביעה נוספת לבית המשפט בגין התאונה השנייה בת"א 18298-04-20. גם לכתב התביעה בתובענה זו צירף התובע בקשה למינוי מומחים. ביום 27.7.2020 ביקש התובע כי בית המשפט יכבד את רצונו ויאפשר לו לנהל שני הליכים נפרדים בגין שתי התאונות. בהתאם להחלטת הרשם הבכיר ארז מיום 10.9.2020 הדיון בשתי התובענות אוחד.
3. נראה כי עוד קודם לכן, הגיש התובע תביעות במל"ל להכרה בנכות בגין שתי התאונות. אף שהתובע ציין בכתב התביעה כי התאונות הוכרו כתאונות עבודה ע"י המל"ל, והתובע גם צירף מסמכים מתיק המל"ל, לא הייתה כל התייחסות בכתב התביעה לקביעת נכות במל"ל. ההליכים במל"ל ומועדיהם יפורטו בהמשך.
4. ביום 7.1.2021 מינה כב' הרשם הבכיר ארז מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה ומומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, לבחינת נכותו של התובע כתוצאה משתי התאונות.
5. ביום 5.9.2021 קבע ד"ר הזה, המומחה בתחום האורתופדיה, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל, בגין הגבלה קלה בתנועות עמו"ש מותני. מחוות הדעת נראה כי הנכות נגרמה כתוצאה מהתאונה הראשונה ובחוות הדעת ציין המומחה כי התובע לא התלונן כלל על כאבים כתוצאה מהתאונה השנייה.
6. ביום 21.11.2021 ניתנה חוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר קבע כי לתובע נכות זמנית בתחום הפסיכיאטרי בשיעור 10% כתוצאה מן התאונה הראשונה ולמשך שנה וחצי מיום 11.12.2019 וכי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי כתוצאה מאיזו מן התאונות.
7. בדיעבד התברר לנתבעת לטענתה, כי עוד ביום 30.6.2020 העמידה הוועדה הרפואית מטעם המל"ל את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 0% בגין התאונה הראשונה, וביום 6.1.2022 העמידה הוועדה הרפואית מטעם המל"ל את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 0% בגין התאונה השנייה.
8. ביום 18.1.2022 הגיש התובע ערר למל"ל על קביעת הוועדה בנוגע לנכות מהתאונה השנייה, וביום 22.2.2022 הוועדה החליטה לדחות את הערר ולהשאיר את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 0%. יצוין, כי כעולה מנספח 4 לבקשה, בפני וועדת הערר שדנה בתאונה השנייה, עמדה חוות דעתו של ד"ר הזה המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה.
9. ביום 8.5.2022 לאחר הגשת תחשיבי הנזק של הצדדים על בסיס קביעת מומחים מטעם בית המשפט, ולאחר מתן הצעת הרשם הבכיר הנכבד, ניתן לבקשת הנתבעת צו המופנה למל"ל, להמצאת כל התיעוד המצוי ברשותה לנתבעת.
10. ביום 15.6.2022 הגיש התובע את הבקשה דנן, במסגרתה הוא מבקש לסתור את קביעת המל"ל בתחום האורטופדי לנוכח קביעתו של ד"ר הזה לפיה נותרה לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10% למול קביעת המל"ל כי לא נותרה לתובע כל נכות כתוצאה מהתאונות. בבקשתו מבקש התובע לסתור את קביעת המל"ל ביחס לתאונה הראשונה ולאמץ את חוות הדעת של ד"ר הזה המומחה בתחום האורטופדי, לפיה נגרמה לתובע נכות בשיעור 10% כתוצאה מן התאונה הראשונה.

טיעוני התובע (המבקש)

1. בבקשתו טוען התובע, כי עיקר התביעה בבית המשפט היא בקשר לתאונה הראשונה, שבה נקבעה נכות צמיתה לפי חוות דעת המומחה. לשיטתו, הפער בין קביעת מומחה בית המשפט לבין קביעת המל"ל הוא "טעם מיוחד" כהגדרתו בסעיף 6ב לפלת"ד למתן היתר להבאת ראיות לסתור. התובע מציין כי ככל שלא יינתן לו ההיתר, תחסם דרכו מלהוכיח את נכותו האובייקטיבית, לפחות בהקשר לתאונה הראשונה.

לטענתו, החלטת המל"ל היא שרירותית ולא מנומקת כדין ומתעלמת ממצבו האמיתי של התובע, וקביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש מהווה סיבה להעריך את נכותו של התובע במנותק מקביעת המל"ל, שכן אם הייתה מובאת חוות דעת זו בפני הוועדה בעניין התאונה הראשונה, היא הייתה משנה את קביעתה בנוגע לתאונה הראשונה. התובע מוסיף כי הוא החמיץ את ההזדמנות להגשת ערר בנוגע לתאונה הראשונה ולכן לא ניתנה לו הזדמנות להפוך את הקביעה ביחס לשיעור הנכות.

לבסוף טוען התובע כי הנתבעת לא התנגדה למינוי של המומחים מטעם בית המשפט ולא פעלה בזמן אמת כנגד המינוי, ולכן יש לקבל את קביעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10%.

טיעוני הנתבעת (המשיבה)

1. הנתבעת סבורה כי אין מקום לקבל את בקשת התובע, וקביעת המל"ל מחייבת את ניהול ההליך כתיק ללא נכות, כפי קביעת המל"ל במסלול של קביעה על פי דין לפי סעיף 6ב לפלת"ד; לטענת הנתבעת, יש להתעלם מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר מונה רק מאחר שהתובע הסתיר את העובדה כי וועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה את מצבו הרפואי עוד ביום 30.6.2020 והמשיך בבקשתו למינוי מומחים מטעם בית המשפט, על אף קביעה בעניינו על פי דין.

לטענת הנתבעת, אילו הייתה יודעת קודם להחלטה בבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט מיום 7.1.2021, כי באותה עת כבר קיימת קביעה על פי דין, אשר קבעה כי לתובע לא נותרה כל נכות כתוצאה מן התאונות, היא הייתה מתנגדת לבקשה למינוי מומחה.

הנתבעת מוסיפה, כי כעולה מנספח 6 לבקשה, התובע הופיע בפני לא פחות מ-10 ועדות בעניינו רק בשנה האחרונה, ואין מקום לקבוע כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט היא הקובעת, וככל שהתובע סבור כי מצבו הוחמר הוא רשאי לפנות למל"ל בתביעה להחמרה.

דיון והכרעה

1. סעיף 6ב לחוק הפיצויים קובע:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.".

על פי ההלכה הפסוקה, מתן היתר להבאת ראיות לסתור קביעה על פי דין, יינתן רק במקרים חריגים, בהתקיים נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. וראו, בין היתר רע"א 6023/14 רפעת פקיה נ' יוסי אספיר, (30.12.2014):

"כידוע, המחוקק הגביל את היכולת "לפתוח" קביעות הנוגעות לנכות במסגרת הליך משפטי, לאחר שנקבעו במסגרת ועדות רפואיות הפועלות על-פי דין. על-כן, ההלכה היא כי בקשה להביא ראיות לסתור תיענה רק במקרים יוצאי דופן בהם יש חשש לעיוות דין הנובע מהתנהלות הוועדה הרפואית; במקרים בהם מתברר כי לא היו בפני הוועדה הרפואית שקבעה את הנכות עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע; או במקרים בהם חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע לאחר שנקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית (בר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985); בר"ע 721/85 "סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט(4) 839 (1986); 5779/90 "הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4)77 (1991); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 774 (מהדורה רביעית, 2011))".

1. מועד הגשת חוות דעת המומחה לתיק בית המשפט, הוא שלב תחילת שמיעת הראיות לצורך סעיף 6ב לחוק (ראו: רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' יאיר טטרו, פ"ד מז(4) 89).

בענייננו, חוות דעת המומחים הוגשו לתיק בימים 5.9.2021 ו-21.11.2021 בעוד שקביעת המל"ל ביחס לתאונה הראשונה, אותה מבקש התובע לסתור, ניתנה עוד ביום 30.6.2020, דהיינו לפני שמיעת הראיות לפי התנאי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים. לפיכך מחייבת קביעת המל"ל ביחס לתאונה הראשונה, והיות שכך, אכן נדרש התובע לקבלת היתר לסתור את קביעת המל"ל, בהתאם לבקשה שהגיש.

1. התובע לא הצביע על כל טעם חריג שיצדיק להיעתר לבקשה, או על פגם שנפל בשיקול דעת הוועדה או על מסמכים שלא עמדו בפני הוועדה ועשויים היו לשנות מעמדתה, מלבד חוות דעת המומחה שניתנה בשלב מאוחר יותר.

התובע עצמו טוען כי גם על פי חוות דעת המומחה, הנכות שקבע המומחה לתובע היא בגין התאונה הראשונה, אלא שלטענתו כאמור, לו הייתה חוות הדעת מוצגת בפני הועדה בעניין התאונה הראשונה, ייתכן וזו הייתה משנה מחוות דעתה ומאחר שהוא החמיץ את המועד להגשת ערר על החלטתה יש לאפשר לו להביא ראיות לסתור את חוות הדעת בעניין קביעתה בכל הנוגע לתאונה הראשונה.

אין בידי לקבל טענה זו.

כעולה מנספח 4 לתחשיב הנזק מטעם התובע, התובע הגיש לראשונה תביעה לקביעת דרגת נכות בגין התאונה הראשונה כתוצאה מפגיעה בעבודה נכות ביום 30.1.2020 ועל פי האישור שצורף גם כנספח 2 לבקשה דרגת נכותו היציבה בשיעור 0% נקבעה מיום 6.2.2020.

מנספח 6 לבקשת התובע להבאת ראיות לסתור עולה כי ביום 30.6.2020 התקיימה ועדה במל"ל לקביעת נכות בגין שתי התאונות שבה נכח התובע, ובגדרה נקבע כי לא נותרה לתובע נכות בגין אלו מן התאונות. בהקשר זה אציין, כי לא ברור אם הנכות בגין התאונה השנייה נקבעה באותו מועד או במועד מאוחר לחוות הדעת, במועדים שפורטו לעיל, אלא שאין לכך נפקות בענייננו ,שכן אין מחלוקת כי גם בגדר חוות הדעת של מומחה בית המשפט מצוין כי התובע כלל לא התייחס לתאונה השנייה, וגם התובע בבקשתו מציין כי הוא מבקש לסתור את קביעת המל"ל ביחס לתאונה הראשונה שהיא זו בגינה הוא סבור ששגתה ובעניינה נקבעה דרגת הנכות לכל המאוחר ביום 30.6.2020,

מכל מקום, בית המשפט מינה מומחים מטעמו ביום 7.1.2021, לאחר קביעת המל"ל; לפחות לאחר קביעת הנכות בעניין התאונה הראשונה, ומכאן שבעת מינוי המומחים ועל אחת כמה וכמה בעת מתן חוות הדעת של ההמומחה, כבר הייתה קביעה מחייבת על פי דין לפיה לתובע לא נותרה כל נכות מן התאונות.

1. משעה שהתובע פעל בשני הליכים במקביל לקביעת נכות, ונקבעה דרגת נכות במל"ל טרם לקביעת המומחה ואפילו טרם למינוי המומחה, אין הוא רשאי להלך בין המסלולים על פי בחירתו, ובוודאי שלא ניתן לאפשר לו לעשות כן על דרך של מתן היתר להבאת ראיות לסתור. וראו לעניין זה בבר"ע (י-ם) 715/03‏ ‏ ניסן ואקנין נ' המגן חב' לביטוח בע"מ, בעמ' 6:

"בפני המבקש עמדו שתי חלופות דיוניות הקבועות בסעיפים 6א ו-6ב לחוק הפלת"ד לקביעת דרגת נכותו. השופט ת' אור עמד על ההיררכיה בין הסעיפים הללו בהלכת טטרו:

"הדרך שנקבעה בסעיף 6א לחוק הפיצויים ובתקנות שהותקנו על-פיו, היא הדרך הרגילה לקביעת כל עניין שברפואה, לרבות קביעת דרגת הנכות הרפואית בתביעות לפי חוק הפיצויים. סעיף 6ב לא בא אלא לקבוע חריג לדרך רגילה זו כשמתקיימים כל התנאים המוזכרים בסעיף 6ב" (רע"א 1619/93, שם, בעמ' 94-95).

משבחר המבקש לנקוט בדרך ההוכחה המנויה בסעיף 6ב לחוק הפלת"ד בפנותו למל"ל לקבוע את נכותו עקב תאונת העבודה שהיא גם תאונות דרכים, על פני הדרך האמורה בסעיף 6א לחוק, הרי שהוא כבול לדרך זו ואין ביכולתו לבטל כלאחר יד את קביעת ועדת המל"ל רק משום שלא ענתה על ציפיותיו ולחזור אל הדרך הדיונית הקבועה בסעיף 6א, עליה ויתר מלכתחילה (ע"א 415/87 מדינת ישראל נ' פול חברות הביטוח הישראליות, פ"ד מג(2), 580, עמ' 588-589) ".

1. פער בין חוות דעת של מומחה לבין קביעת המל"ל לא הוכר כטעם מיוחד המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור, שאם לא כן, נמצא כי עומדת לתובע לעולם הזכות לנהל שני הליכים במקביל, ומקום שקביעת המל"ל אינה נוחה לנפגע, תהווה חוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט היא לכשעצמה טעם מספק לסתירת דרגת הנכות על פי דין ובכך תעוקר מתוכן מטרת ההכרה בנכות על פי דין לצורך ניהול הליך בתביעת הניזוק כנגד המזיק, וראו ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה (מיום 21.7.91) בפסקה 4 מפי כב' השופט אור):

"אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד (ראה ר"ע 634/85 [1] ר"ע 641/85 [2]; ר"ע 721/85 [3]; ע"א 516/86, ר"ע 309/86 [4], בעת".711) .

וכן בעקבות פסק הדין האמור, ראו גם בר"ע (ת"א) 1995/05‏ ‏ראובן יהודה נ' הדר בע"מ חברה לבטוח בעמ' 4:

"כפי שציין כב' השופט אור בע"א 5779/90 הנ"ל, לא אחת נתקלים בתי המשפט בחוות דעת סותרות באופן קוטבי. אולם, העובדה שמול גישת הועדה עומדת חוות דעת שונה אין בה כדי להצדיק התרת הגשתן של ראיות לסתור. יתרה מכך, לנוכח ההבדלים בין הדיונים בפני הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי לדיון בפני בית המשפט, לא אחת נתקלים בתי המשפט בהחלטות קצרות ולעיתים לא מפורטות דיין, בניגוד לחוות הדעת המוגשות לבית המשפט. אילו סברנו כי כל אימת שמידת ההנמקה של החלטת הועדה או שיקוליה אינם נקיים מספקות מהווה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכנו. סעיף 6 ב' תוקן לאחר שבתי המשפט צברו ניסיון ביישומו של חוק הפלת"ד ועל מנת לייעל את הדיון בו. המחוקק היה מודע לשוני בסדרי הדין והראיות בהליך להוכחת נושא שברפואה על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי, לבין קביעת דרגת נכות על פי דין אחר. אולם, למרות ההבדלים בחר בייעול ההליך ופישוט ההליכים. התרת הרסן באופן שיאפשר לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפלת"ד לבקר את החלטות הועדות הרפואיות תוך השוואת חוות הדעת, שקילת הראיות שהיו בפני הועדה והערכת אופיין המשכנע של ראיות אלה או אחרות מחטיאה את מטרת החוק".

1. מעבר לפער בין הקביעות, התובע לא הוכיח כל חריג אחר שיצדיק מתן היתר, ולא הוכיח כי לא היו בפני הוועדה הרפואית שקבעה את הנכות עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של התובע. התובע עצמו צירף נספח 6 לבקשה תדפיס המל"ל, לפיו רק בשנה האחרונה עמד בפני 9 וועדות בעניין אותן שתי התאונות, באחת מהן, הנוגעת, כך נראה, לתאונה השנייה, הציג גם את חוות הדעת של מומחה בית המשפט ד"ר הזה, ולא נערך כל שינוי בקביעת נכותו הצמיתה של התובע, אשר עומדת לפי החלטות המל"ל על 0%.
2. אשר לטענת התובע כי הנתבעת לא פעלה כנגד מינוי המומחים מטעם בית המשפט, אפילו אניח שהתובע פעל בתום לב ולא הסתיר את קביעת המל"ל בעניינו, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי מדובר בהסכמה שניתנה אם לא בשל הטעייה, לכל הפחות בטעות לא סביר, כי לו הייתה הנתבעת ערה לקביעה לפיה לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מהתאונות, הייתה נמנעת מהבאת מידע זה בפני הבית המשפט בתגובתה לבקשה למינוי מומחים. מכל מקום, אין בהסכמה זו כדי לאפשר לתובע להחליף מסלול כאמור, וראו לעניין זה תא (י-ם) 12815/04 אבינועם בני משה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ.
3. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה למתן ראיות לסתור וההליך יתנהל על פי קביעת המל"ל בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים ביחס לשתי התאונות.

בהתאם לתקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, משנדחתה הבקשה יישא התובע בהוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪.

1. מאחר והצעת הרשם הנכבד ניתנה על בסיס קביעת מומחה בית המשפט, טרם שהתברר כי קיימת קביעת נכות על פי דין בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים. התובע יגיש תחשיב נזק מתוקן עד יום 20.12.2023 והנתבעת תגיש תחשיב נזק מתוקן עד יום 20.1.2022.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשפ"ג, 22 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.