לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (כב' הרשם הבכיר ר' קודסי), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק דין שניתן נגדה בהעדר הגנה.

רקע

1. ביום 12.11.15 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת וכנגד אימה, לתשלום סך 10,929 ₪, דמי שכירות לשנים 2014-2015 בדירה שבבעלות המשיבה.

2. המשיבה ואמה לא הגישו בקשת רשות להתגונן ומשכך, לבקשת המשיבה, ניתן ביום 21.12.15 פס"ד המחייב את שתיהן בתשלום סכום התביעה והוצאות.

3. ביום 1.1.2019 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה, אשר הוגשה על-ידי המבקשת ללא ייצוג (אלא לאחר ייעוץ חלקי, לפי העולה מהבקשה), טענה היא כי בעת שניתן פסק הדין הייתה בת 19 ולא הבינה את משמעות ההליך. כמו-כן טענה כי פסק הדין לא הומצא לה ישירות אלא לאימה בלבד. בנוסף טענה כי הסדירה התשלום עם נציגי המשיבה.

4. כב' הרשם הבכיר דחה את הבקשה ביום 7.3.2019. נקבע כי המבקשת ידעה על דבר פסק הדין עת נפתח בעניינה תיק הוצל"פ והיא אף הגיעה להסדר במסגרתו, וכי לא ניתן כל "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הבקשה. לגופו של עניין נקבע כי טענת המבקשת הינה "טענת פרעתי" אותה יכולה להעלות בהליכי ההוצל"פ.

5. הבקשה דנן להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט הוגשה ביום 26.4.2020.

תמצית טענות המבקשת

6. לטענת המבקשת, מדובר בפס"ד שגוי על-פניו המצדיק התערבות ערכאת הערעור. הסכם השכירות מושא התביעה נחתם בין המשיבה לבין אימה ובן זוגה, אשר אינו מתגורר כיום בדירה. ההסכם נחתם 13 שנים בטרם נולדה המבקשת (אשר כיום הינה בת 23). המשיבה איננה חייבת מכוח הסכם זה בחבות כלשהי.

7. לטענת המבקשת, היא הוגדרה מגיל צעיר כ"קטינה בסיכון" לפי סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך – 1960, וזאת לנוכח הזנחה וקשיים נוספים שחוותה. בשל נסיבות חיים אלו היא הוצאה מביתה לפנימייה בגיל 10 ולאורך השנים שהתה במסגרות חוץ ביתיות שונות בין היתר, משפחת אומנה ופנימיות השייכות למשרד הרווחה. בשל התמודדות עם התמכרויות שונות שהתה גם במוסדות גמילה מסמים. היא שבה להתגורר עם אימה בדירה בשנת 2013 בעודה קטינה, אך לא באופן רציף, תוך שבחלק מהזמן היא לנה אצל מכרים שונים או ברחוב. לאחר 5 שנים עזבה סופית את דירת אמה עם מעברה למוסד גמילה מסמים. לאחר שחרורה מהמוסד בחודש אוקטובר 2018, החלה להתגורר ב"דירת מדרגה" בעיר ירושלים כחלק מפרויקט המסייע במתן דיור לצעירים חסרי עורף משפחתי וכלכלי. מאז עזיבתה, לא שבה המבקשת להתגורר בדירה.

8. ביום 23.2.2016 נפתח בגין החוב תיק בהוצאה לפועל, עת המבקשת לא ידעה כלל בגין מה נפתח התיק ולכן לא יכולה הייתה להתמודד עם הטענות גופן. המבקשת פעלה כדי להימנע מנקיטת הליכים נגדה, הגם שהייתה במצב אישי קשה ובהליכי גמילה. ביום 22.11.2016 הגישה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לעיכוב הליכים ולהכרזתה כחייבת מוגבלת באמצעים וזאת בעקבות ייעוץ שניתן לה על ידי הלשכה לסיוע משפטי (בקשה שלא נדונה ולא הוכרעה לאחר שהמבקשת לא המציאה תלושי שכר). ביום 1.1.2019 הגישה המבקשת את בקשה לביטול פסק הדין. טרם הגשת הבקשה היא קיבלה ייעוץ משפטי מארגון סיוע משפטי מטעם עיריית ירושלים, אלא שהיה מדובר בייעוץ ראשוני בלבד ולא בייצוג.

9. לטענת המבקשת, מתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד. אין המדובר במחדל הנובע מזלזול בחוק ובבית המשפט ואף לא מרשלנות המבקשת. יש אף להתחשב מיהות הצדדים - מחד, המשיבה, שהינו חברה ממשלתית המעניקה דיור ציבורי ללקוחותיה, מאידך מי שנמנית על אוכלוסייה מוחלשת ביותר אשר לא הייתה מיוצגת במהלך ההליך המשפטי.

10. המבקשת טוענת כי תוצאת פסק הדין מהווה עיוות דין חמור, המחייבת את התערבות ערכאת הערעור נוכח העובדה כי פסק הדין התקבל ללא כל הצדקה או עילה משפטית ומלכתחילה היווה ניצול לרעה של הליכי משפט כנגד מי שלא יכלה להתגונן בצורה יעילה. לטענתה, קיימים לה סיכויי הגנה גבוהים שכן התביעה מתבססת על החוזה שהמבקשת אינה צד לו ונחתם 13 שנה טרם נולדה. גם אין לומר כי קיימת זכות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, שכן אין לראות במבקשת כמי ש"החזיקה" בדירה בניגוד להסכמת המשיבה. המבקשת מעולם לא חתמה על חוזה מול המשיבה ואינה ערבה להתחייבות מול המשיבה.

11. המבקשת טוענת עוד כי מדיניות המשיבה לפיה ילדיהם בני ה- 18 של דיירי עמידר המתגוררים עימם בשל קושי כלכלי לפרנס את עצמם אינם זכאים לשהות בנכס ונדרשים לממתן את מחייתם בו, וזאת מבלי שחתמו מעולם על חוזה עם המשיבה , מנוגדת לנהלי משרד השיכון הרלוונטיים ומביאה לתוצאות שאינן הוגנות באופן קיצוני.

תמצית טענות המשיבה

12. לטענת המשיבה, אין כל עילה להארכת המועד המבוקשת. ההחלטה מושא הבקשה ניתנה כשנה בטרם הוגשה הבקשה להארכת מועד, מבלי שהונח כל טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד בפרט נוכח החריגה המשמעותית ממסגרת הזמנים.

13. בהחלטה עצמה לא נפל פגם, וזאת בהתייחס לטענות שטענה המבקשת בבקשת הביטול. מדובר בפס"ד שניתן בהיעדר בקשת רשות להתגונן, לאחר שכתב התביעה הומצא כדין למבקשת. גם פסה"ד הומצא למבקשת וכך גם האזהרה בתיק ההוצל"פ שנפתח לביצועו. המבקשת אף שילמה המבקשת תשלומים על חשבון החוב הפסוק ופנתה למשיבה וביקשה הקטנת החוב בלשכת ההוצאה לפועל, דבר שאכן נעשה.

14. בחלוף שלוש שנים מיום מתן פסק הדין הגישה המבקשת בקשה לביטולו ללא בקשת ארכה. במסגרת הבקשה טענה כי התשלומים הנדרשים בכתב התביעה הוסדרו בהסכמת נציג המשיבה, וזאת מבלי שפירטה מתי הוסדרו אותם תשלומים, סכומם, ומשכך דחה בית משפט קמא בקשתה והפנה אותה להגשת בקשה בטענת "פרעתי", ככל שהתשלומים בוצעו לאחר מתן פסק הדין. מלבד טענה בדבר הסדרת תשלומים לא טענה המבקשת טענת הגנה אחרת. הטענות נגד פסה"ד המועלות בבקשה דנן נטענו כעת לראשונה ומדובר למעשה בבקשה חדשה לביטול פס"ד.

15. עוד טוענת המשיבה כי מדובר במשפחה המנסה להתחמק בכל דרך אפשרית מתשלום דמי השכירות המסובסדים וכי האם ממשיכה לגור בדירה מבלי לשלם. המבקשת התגוררה בדירה בהיותה בוגרת ומבקשת לחסות בצל כנפי האם כאשר האם אינה מקיימת את הוראות החוזה ואינה משלמת. המדובר באישה בוגרת שנהנתה ממגורים על חשבון המשיבה וחסכה דמי שכירות שהייתה נדרשת לשלם במקום אחר.

הכרעה:

16. כמפורט לעיל, ענייננו בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום, אשר דחה את בקשת המבקשת לביטול פס"ד בהיעדר הגנה.

17. אין חולק כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר מהמועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. איחור זה מצטרף לשלל מחדלים דיוניים מצד המבקשת לאורך כל ההליך – החל באי-הגשת בקשה למתן רשות להתגונן בתביעה עצמה, דרך הגשת בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדר באיחור ניכר ואף ללא בקשה סדורה להארכת מועד, וכלה באיחור דנן בהגשת הבקשה דנן.

18. יוער כי בקשת האורכה דנן נסבה כאמור על החלטת בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לביטול פס"ד שהגישה המבקשת, להבדיל מבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד גופו. זאת, על-אף שעיקר הטענות המועלות כיום מפי המבקשת הן משפטיות, ולכאורה יכולות היו להיטען אף בתקיפה ערעורית של פסה"ד שניתן בהיעדר.

19. חרף האמור לעיל, ולא בלי התלבטות, סבורני כי נסיבות המקרה הספציפי הן חריגות ומצדיקות להאריך את המועד כמבוקש, וזאת בעיקר בשל משקלם של שני טעמים מצטברים: נסיבותיה האישיות של המבקשת, אשר השפיעו על התנהלותה הדיונית כפי שתוארו לעיל, וקיום סיכויי ערעור שלא ניתן להגדירם כנמוכים. שילוב שניים אלה מצדיק, לטעמי, נקיטת גישה גמישה בנסיבות, מבלי לסגור את הדלת מפני המבקשת בשל האיחור בהגשת בקשתה.

20. אשר לנסיבות המבקשת; מהבקשה עולה כי למבקשת נסיבות חיים מורכבות מגיל צעיר, כולל שהות במסגרות חוץ ביתיות, עבר של התמכרויות וטיפולי גמילה. כל זאת, בשנים הרלוונטיות להליך בבית משפט קמא ולאחריו. על-פניו, מדובר בבעלת-דין מרקע מוחלש ביותר. לאורך הדרך היא לא היתה מיוצגת באופן מוסדר ומלא. על-אף הדרך הדיונית הלקויה בה נקטה, ניכר כי היא פעלה בניסיון להביא לביטול החיוב שהושת עליה, אף אם באופן שגוי, באופן שיכול היה לשקף לצד השני את ניסיונה להשיג על החיוב האמור. בפסיקת בית המשפט העליון ניתן, במקרים מתאימים, משקל לנסיבות אישיות מורכבות וחסרון כיס, המקשים על התנהלות מושכלת במסגרת הליך משפטי (או התנהלות בכלל), בעת בחינת קיומו של טעם מיוחד להארכת מועד על-ידי בית המשפט. ראו לעניין זה הדברים שנפסקו מפי כב' השופט ע' גרוסקופף ברע"א 1080/19 בדירה אמירה בכר נ' עו"ד ישראל בודה בתפקידו ככונס נכסים (פורסם במאגרים) (2019):

"בעיית אוריינות המשולבת בחסרון כיס, מולידה תדיר קושי בהתנהלות מול מנגנונים בירוקרטיים מורכבים, ויוצרת על כן חסמי גישה משמעותיים לערכאות, המחייבים התחשבות מיוחדת..... בהתאם לכך חלף הזלזול שהמשיבות מבקשות לייחס להתנהלות המבקשת, ייתכן מאוד כי מחדליה הם תוצר של נסיבות אישיות המקשות על מעורבות יעילה בענייניה המשפטיים. ויודגש, על בעל דין הבא בשערי ההליך המשפטי לנהוג על פי כללי הפרוצדורה המסדירים אותו, כאשר על חשיבות סדרי הדין אין צורך להכביר במילים.... התנהלות המבקשת מהווה חריגה מסדרי הדין. ובכך אין להקל ראש. עם זאת, בנסיבות המקרה, אינני סבור שיש במחדלי המבקשת כדי להצדיק את סתימת הגולל על האפשרות שטענותיה יישמעו על ידי בית המשפט המוסמך, וידונו לגופן". (הדגשות לא במקור).

וראו גם הדברים שנפסקו בעניין בש"א 932/18 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים (2019):

" במבט רחב יותר אוסיף כי ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מחייבת לשיטתי כי החלת סדרי הדין תיעשה תוך התחשבות בחסמים המצויים בפני אוכלוסיות מוחלשות בעת מימוש זכויותיהן המשפטיות, חסמים הנובעים מפערים  תרבותיים וסוציו-אקונומיים. אין דין תאגידים ומתדיינים בעלי אמצעים, אשר האפשרויות למימוש זכויותיהם המשפטיות נגישות וזמינות להם, כדין מתדיינים מחוסרי אמצעים המתקשים, מטבע הדברים, בהסדרת ענייניהם"

21. לנוכח עוצמת הליקויים הדיוניים מצד המבקשת במקרה דנן, האמור לעיל לא היה בו לבדו כדי להצדיק הארכת מועד. אולם מצטרף לכך השיקול בדבר סיכויי ההליך מושא הארכה המבוקשת. כפי שקובעת ההלכה הפסוקה, בגדר בחינת קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן אורכה ביחס למועד הקבוע בדין, יש "לפזול" אל עבר ההליך העיקרי ולבחון את סיכויי הלכאוריים (רע"א 4538/11 צמח נ' גבאי (פורסם במאגרים) (2013); רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים) (2017)). ככל שבפי המבקש טענות בעלות משקל גדול יותר מבחינת ההליך העיקרי, יהווה הדבר טעם התומך בהיענות לבקשה להארכת מועד.

22. בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות לשלב דיוני זה, בפי המבקשת טענות הראויות להישמע כנגד פסה"ד, שיקול שהוא בעל משמעות בבחינת בקשתה לביטולו. זאת, משמדובר בפס"ד שניתן על יסוד תביעה לתשלום דמי שכירות, בעוד שנראה כי אין כל מחלוקת על כך שבין המבקשת למשיבה לא נחתם כל הסכם שכירות, וכי ההסכם עליו התבססה התביעה נחתם עם אמה של המבקשת שנים רבות בטרם נולדה היא. אשר לעילת התביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי שצוינה בכתב התביעה שהוגש בבית משפט השלום, הרי שזו מעוררת על-פני הדברים שאלות לא פשוטות, על רקע הזיקה המשפחתית של המבקשת לשוכרת החוזית וגילה של המבקשת בעת הרלוונטית, שאלות הראויות להיבחן. זאת ועוד, התביעה נגד המבקשת (על בסיסה ניתן פסה"ד בהיעדר), הוגשה בסדר דין מקוצר. כידוע, תביעה כזו מצריכה חוזה/התחייבות מפורשת וראשית ראיה בכתב, ואין היא יכולה להתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט. חיוב המבקשת על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר, בפרט כאשר מדובר בסכום דמי השכירות החוזיים, מעוררת אפוא על פניה קושי לא מבוטל.

23. אציין כי לא נעלם מעיני כי בבקשה לביטול פסה"ד שהגישה המבקשת לבית משפט קמא, ואשר נדחתה בהחלטה אליה מתייחסת בקשת הארכה דנן, לא נטענו על-ידה עיקר הטענות המועלות בבקשה הנוכחית. אולם בנסיבותיה של המבקשת כפי שפורטו לעיל, ומשחלק ניכר מהטענות הן משפטיות, סבורני כי אין די בכך להכריע לשלב זה של בקשת הארכה, ויש לאפשר בחינה של הדבר במסגרת רשות הערעור גופה. עוד יש להוסיף, כי בכל הנוגע להתאמת עילת התביעה הספציפית כנגד המבקשת (עשיית עושר שלא במשפט) לתביעה במסלול של סדר דין מקוצר, אין בית המשפט כבול לטענות שמעלים הצדדים, והוא מוסמך, ואף מחויב, לבדוק בעצמו עמידת התביעה בתנאי הדין (ראו: ע"א 7/78 קמחי נ' איצקוביץ, פ"ד לג(1) 421).

24. אשר על כן הבקשה מתקבלת. אני מאריכה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור למועד הגשת הבקשה.

25. ההוצאות יילקחו בחשבון במסגרת הבקשה העיקרית.

26. המזכירות תתייק את בקשת רשות הערעור בכתבי טענות בתיק ותעביר התיק להקצאה.

ניתנה היום, ו' אב תש"פ, 27 יולי 2020, בהעדר הצדדים