לפניי בקשה שהוגשה מטעם הנאמן לביטול משכון.

בתאריך 20.10.2021 הגיש הנאמן בקשה לביטול משכון (שמספרו 2017194758) שנרשם לטובת מר אלי פרץ (להלן: "הנושה") ביום 23.8.2017, על זכויותיו של היחיד בדירת מגורים הידועה כגוש 2019, חלקות 33 ו – 35, המצוי ברחוב הכינור 18 באשדוד (להלן: "הנכס"), בהתאם לסעיפים 220-221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח 2018 (להלן: "החוק").

רקע וטענות הצדדים

1. בתאריך 28.4.2020 ניתן צו פתיחת הליכים על ידי הממונה, לבקשת היחיד. היחיד היה נשוי לבתו של הנושה, גברת בת אל ג'וסף (להלן: "בת אל"). בת אל והיחיד (להלן: "בני הזוג") התגרשו במהלך חודש 05/2021.
2. לאחר שניתן צו לפתיחת הליכים, הגיש הנושה תביעת חוב בסך 1,170,000 ₪. תביעת החוב נבדקה על ידי הנאמן והכרעת הנאמן דחתה את התביעה במלואה. לא הוגש ערעור על הכרעת הנאמן.
3. לטענת הנאמן, על אף שבמסגרת הבקשה למתן צו פתיחת הליכים הצהיר היחיד שהחוב לנושה נוצר כתוצאה מהלוואות שנטל מהאחרון לטובת העסק שניהל היחיד, לתביעת החוב שהוגשה צורף הסכם הלוואה מתאריך 22.8.2017 (להלן: "הסכם ההלוואה"), לפיו בני הזוג לוו מהנושה את הסך של 1,170,000 ₪ לטובת רכישת הנכס. ההסכם לרכישת הנכס נחתם בין בני הזוג לבין ברבי אבליז (להלן: "המוכרת") בתאריך 4.8.2016 ובהתאם ללוח התשלומים שנקבע בהסכם המכירה, היה על בני הזוג לשלם למוכרת סך של 2,700,000 ₪, כאשר סך של 270,000 ₪ ישולם במעמד חתימת ההסכם וסך נוסף של 2,300,000 ₪ ישולם בתוך 60 ימים ממועד החתימה.
4. בתאריך 10.11.2016, כחודשיים אחרי חתימת ההסכם, העמיד בנק מזרחי טפחות הלוואה ע"ס 1,855,000 ₪ לרכישת הנכס ורשם משכנתא מדרגה ראשונה. לטענת הנאמן, בשל כך, הרי ברור שהכספים שנתן הנושה לבני הזוג לא שימשו לצורך רכישת הנכס, בניגוד לנטען בתביעת החוב שהגיש הנושה. הנאמן צירף לבקשתו תדפיסי ח-ן מהם ניתן ללמוד על ביצוע העברות הכספים, בהתאם להסכם ההלוואה.
5. הנאמן טען כי חלק הארי של ההעברות בוצע זמן רב לפני שנחתם הסכם ההלוואה ואף קיימים סכומי כסף שהועברו ללא קשר לרכישת הנכס ומסקנה זו של הנאמן אף מתיישבת עם גרסת היחיד בבקשתו למתן צו פתיחת הליכים – כי הכספים הועברו על מנת לסייע ליחיד בעסק.
6. עוד ציין הנאמן כי מתדפיסים של הבנק "הבינלאומי" לא ברור האם ההעברות בוצעו ליחיד.
7. נוכח כך, הנאמן סבר כי מתקיימים תנאי סעיף 220 לחוק: (1) בזמנים הרלוונטיים היה היחיד נשוי לבת אל, בתו של הנושה ולכן הוא בגדר "קרוב" על פי הוראות החוק; (2) טרם חלפו ארבע שנים בין מועד רישום המשכון לטובת הנושה לבין מועד הגשת בקשת היחיד למתן צו לפתיחת הליכים; (3) בתצהיר ההסתבכות עליו חתם היחיד, מתאריך 11.2.202, ציין היחיד כי עסקו קרס במהלך חודש 05/2017. כמו כן, היחיד ציין כי לא עמד בתשלומים לבנקים ולספקים.
8. לחילופין, טען הנאמן, קריסת עסקו של היחיד בסמוך למועד החתימה על הסכם ההלוואה עלולה להצביע על כך שהיחיד ביצע "הברחת נכסים".
9. עוד טען הנאמן, כי העיתוי בו נרשם המשכון, רק לאחר העברת כלל הכספים לבני הזוג וכן, נטילת המשכנתא מבנק מזרחי טפחות, יכולים להצביע על כך שהכספים הועברו גם לצורך צרכים שונים ולאו דווקא לצורך רכישת הנכס משום שחלק מההעברות שבוצעו על ידי הנושה, מופיעות ללא אסמכתא ולא הוכח כי העברות אלה שימשו את בני הזוג לצורך רכישת הנכס.
10. בתאריך 30.11.2021 הגיש הנושה את תגובתו לבקשת הנאמן, בה טען כי הוא הלווה לבני הזוג כספים בסכום כולל של מיליון וחצי שקלים ובתגובה ששלח לנאמן, בשוגג לא ביצע הפרדה בין הכספים שהלווה ליחיד לצורך עסקו לבין הכספים שהלווה להם, לצורך רכישת הנכס.
11. להלן פירוט ההעברות שבוצעו על ידי הנושה, לטענתו:
    1. בתאריך 21.11.2015, סך של 90,000 ₪ לח-ן המשותף של בני הזוג (להלן: "הח-ן המשותף");
    2. בתאריך 4.8.2016 העביר הנושה סך של 270,000 ₪ ישירות למוכרת;
    3. בתאריך 9.8.2016, סך של 65,000 ₪;
    4. בתאריך 24.8.2016 העביר הנושה סך של 270,000 ₪;
    5. בתאריך 9.11.2016 העביר הנושה לח-ן המשותף סך של 50,000 ₪;
    6. בתאריך 15.11.2016 העביר הנושה לח-ן המשותף סך של 180,000 ₪;
    7. כל ההעברות לעיל בוצעו מח-ן הבנק של הנושה בבנק הפועלים. לטענת הנושה, לצורך מימון חלק מהסכומים שהועברו לבני הזוג, נטל הוא חמש הלוואות בסכומים שונים מהבנק "הבינלאומי" ומחברת "דש גמל".
12. עוד טען הנושה כי העביר סך של 30,000 ₪ במזומן ליחיד, על מנת שהאחרון ישלם למתווך, ולצורך כך, משך הנושה מח-ן הבנק שלו בבנק הבינלאומי סך של 35,000 ₪.
13. כמו כן, העביר הנושה ליחיד הלוואה נוספת בסכום של 200,000 ₪, לטענתו, לצורך פתיחת סניף של ממכר מוצרי תינוקות, בשם "בייבי לאב", באשדוד. עוד נטען כי בשנת 2012 בני הזוג פתחו עסק בשם "הרמוניה לבית" בנס ציונה ולצורך כך לוו מהנושה סכום של 300,000 ₪, על ידי העברה בנקאית שבוצעה מחשבונו בבנק "הבינלאומי" אל החשבון העסקי של היחיד.
14. עוד הוסיף הנושה, כי הוא נטל הלוואה מבנק הפועלים בסכום של 350,000 ₪ בערבות של בני הזוג ולאחר שלא עמד היחיד בפירעון ההלוואה, בנק "הפועלים" חילט סך של 150,000 ₪ מחסכונותיו של הנושה ודרש גם את שחרור כספי ההלוואה בסך 200,000 ₪. לבסוף הגיעו הצדדים להסדר פשרה על פיו הנושה ישלם לבנק הפועלים מח-ן העסק "בייבי לאב" סך של 100,000 ₪ באופן מיידי ועוד 20 תשלומים חודשיים של 6,000 ₪ בכל חודש (120,000 ₪ כולל) ועד למועד הגשת תגובתו, שילם הנושה עשרה תשלומים.
15. נוכח כך, ביקש הנושה לדחות את בקשת הנאמן להורות על ביטול המשכון שנרשם ברשם המשכונות לטובת הנושה, על זכויותיהם של בני הזוג בנכס ולקבוע כי המשכון תקף.
16. בתאריך 13.12.2021 התקיים דיון בפני כבוד השופט כפכפי. במסגרת הדיון אושר הסכם מכר הנכס בפיקוח הנאמן. במסגרת הדיון טען הנושה כי מלוא היתרה שתיוותר לאחר ביצוע המכירה של הנכס צריכה לעבור לידיו, נוכח חובם של בני הזוג כלפיו, כאשר הוא מוותר לבתו על חלקה (החלק שהיתה אמורה להשיב לנושה, לשיטתו). עוד טען כי נטל הלוואות מהבנקים על מנת לעמוד בתשלומים, בהתאם לאמור בתגובתו. ב"כ היחיד טען כי הנושה היה שותף לעסק של בני הזוג והכספים הועברו לטובת העסק בו היה שותף ולכן, לטענת היחיד, המשכון הוא למראית עין, משום שהסכם ההלוואה נעשה לאחר שבני הזוג לא עמדו בתשלומים. בסופו של דבר, קבע בית המשפט שלצדדים תינתן הזדמנות להגיש את התייחסותם בנוגע לבקשת הנאמן לביטול פעולה בכל הנוגע לרישום המשכון. בית המשפט דחה את הדיון על מתן צו לשיקום כלכלי, נוכח הצורך באיסוף מידע בנוגע למצבו והתנהלותו הכלכלית של היחיד.
17. בתאריך 20.1.2022 הגיש היחיד את התייחסותו בהמשך להחלטת בית המשפט. היחיד טען כי קריסתו הכלכלית נבעה מקריסת העסק שהיה בבעלותו. היחיד טען כי הכספים בסך 1,117,000 ₪ עליהם נרשם משכון לטובת הנושה ניתנו במטרה לעזור לבני הזוג ולכן, היחיד משאיר את ההכרעה בעניין המשכון וייעודם של הכספים, בידי הנאמן.
18. בתאריך 21.3.2022 הגיש הממונה את תגובתו ובה טען כי המשכון לטובת הנושה נרשם בתאריך 23.8.2017 (מכוח הסכם הלוואה שנחתם בתאריך 22.8.2017), כאשר ההסכם לרכישת הנכס נחתם בתאריך 4.8.2016, כשנה לפני עריכת הסכם ההלוואה.
19. עוד נטען כי מאחר שבנק "מזרחי טפחות" העמיד, בחודש 11/2016, הלוואת משכנתא בסך 1,855,000 ₪ לרכישת הנכס, עלה החשש כי כספי ההלוואה שהעביר הנושה לא שימשו במלואם לרכישת הנכס וגרסתו של היחיד יותר מתקבלת על הדעת, נוכח הפירוט של הנאמן בנוגע להעברות שבוצעו מחשבונו של הנושה לח-ן המשותף ולכן, ככל הנראה, מדובר בסיוע לעסקו של היחיד ולא בכספים ששימשו לרכישת הנכס.
20. נוסף על כך, נטען כי משום שתביעת החוב שהוגשה על ידי הנושה נדחתה במלואה על ידי הנאמן בהכרעתו מחודש 10/2021 ולא הוגש ערעור על הכרעה זו – הרי שמדובר בהכרעה חלוטה ומשום כך, סבר הממונה כי יש לקבל את בקשת הנאמן ולהורות על ביטול המשכון.
21. לאחר שהוגשו תגובות הצדדים, סבר כבוד השופט כפכפי כי יש לקבוע מועד דיון נוסף בו ייחקרו הצדדים בנוגע לעניין המשכון.
22. בתאריך 6.11.2022 התקיים דיון נוסף. במסגרת הדיון טען הנאמן כי קיימות שתי סוגיות: האחת ביטול הליך, נוכח מחדלי היחיד והשנייה, שאלת ביטול המשכון. הנאמן עדכן כי מכירת הנכס הושלמה ולקופת הנשייה התווסף סך של 227,000 ₪. הנאמן חזר על טענותיו בנוגע לכך שדינו של המשכון להתבטל, משום שלדידו, הסכם המשכון נועד להסתיר עסקאות נוספות של היחיד. הנאמן שב וטען כי רוב ההעברות בוצעו בין החודשים 07-11/2016 ולפני הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים, וכי אין קשר בין ההסכם לבין הכספים שניתנו ולכן, חזר הנאמן על בקשתו לקבוע כי הכספים שהועברו שייכים לקופת הנשייה.
23. בא כוח היחיד הצטרף לעמדת הנאמן בנוגע לשאלת המשכון.
24. בא כוח הנושה ביקש להגיש סיכומים והצדדים התייחסו לאפשרות הזו, כאשר הנאמן העלה את עניין ההוצאות וביקש שבית המשפט יתייחס לכך במסגרת ההחלטה. בסופו של דבר, הצדדים לא היו חלוקים בנוגע לעצם העברת הכספים, אלא בנוגע לייעוד ההעברות הללו ולכך שתביעת החוב שהגיש הנושה נדחתה על ידי הנאמן. לטענת הנאמן, מעמדו של הנושה אינו שונה ממעמדם של נושים אחרים.
25. הממונה הצטרף לטענה כי דרך המלך היתה להגיש ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב וכי חסר מידע בנוגע לכספים שהתקבלו לפני ההלוואה. הממונה סבר כי נוכח מחדלי היחיד, היה מקום להורות על ביטול ההליך ואולם, הסכים כי תינתן ליחיד שהות להסיר את מחדליו. בהחלטת בית המשפט במעמד הדיון נקבעו מועדים להגשת סיכומים קצרים מטעם הצדדים וניתנה ליחיד שהות בת 30 ימים לצורך הסרת המחדלים.
26. בתאריך 7.11.2022 אושר מכר הנכס. בתאריך 22.11.2022 הגישו הנושה והנאמן השלמת טיעונים מטעמם, בהם חזרו על עיקרי טענותיהם.

דיון והכרעה

1. סעיף 220 לחוק הנוגע לביטול פעולה הגורעת נכסים מקופת הנשייה קובע כדלקמן:

(א) בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה שנעשתה לפני מתן צו לפתיחת הליכים, שבשלה נגרע נכס מנכסי קופת הנשייה, בהתקיים כל אלה (בסימן זה – פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה):

(1) הפעולה נעשתה בלא תמורה או בתמורה שאינה הולמת בנסיבות העניין;

(2) מועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ולגבי פעולה לטובת קרוב – ארבע שנים לפני המועד האמור;

(3) במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון או שביצוע הפעולה הביא אותו לחדלות פירעון.

(ב) לעניין סעיף זה, חזקה על חייב שהיה בחדלות פירעון בתקופה האמורה

בסעיף קטן (א)(2), אלא אם כן הוכח אחרת.

1. יש לזכור כי סעיף זה בא בנעליו של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה") ועל אף שהטרמינולוגיה שונה, הרי שמדובר בעיקרון דומה, שבמרכזו עומדת הגנה על מצבת הנכסים של יחיד חדל פירעון לטובת כלל הנושים ומניעת "נגיסה" בנכסים אלה על ידי פגיעה בקופת הנכסים, אם בדרך של גריעת נכס או בדרך אחרת. במקרה שלפנינו, אין למעשה נטילה של נכס מתוך קופת הנשייה ואולם, הטענה שהועלתה על ידי הנאמן היא כי בעצם הותרת המשכון שנרשם על כנו יש משום שדרוג מעמדו של הנושה, על חשבון כלל הנכסים שאמורים להיות מחולקים בין כלל הנושים ושדרוג מעין זה, יכול, לטענת הנאמן, להוביל לתוצאה לא צודקת, של הקטנת חלקם של יתר הנושים בהליך. לעניין זה ראו, למשל, פסקה 2 בפסק דינו של כבוד השופט עופר גרוסקופף בע"א 8175/19 שלומי שלמה נגד ליאור מזור - הנאמן על נכסי העו"ד (נבו, 24.05.2020):

"פעולה לשדרוג מעמדו של נושה קיים, כדוגמת הפיכתו לנושה מובטח, עשויה להוות הענקה בטלה לעניין סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל (מאחר שהיא מביאה לגריעה חלקית של נכס מקופת חדלות הפירעון), וזאת בצד האפשרות שפעולה זו מהווה העדפת נושים לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת רגל (מאחר שהיא פוגעת בסדרי הפירעון בין הנושים) (ראו: ע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, פסקה 23 (16.8.2020); ע"א 9147/16 עו"ד כהן, בנאמנות עבור רוכשי קבוצת הרכישה בנווה יעקב נ' עו"ד קרויזר, פסקה 26 (24.7.2018); רע"א 6795/06 עו"ד קוטלר נ' רו"ח גולן, פסקה 2 (30.5.2007))" (הדגשות שלי, י.פ.).

1. אין להתעלם מכך שהתקופה שנקבעה בחוק לצורך ביטול פעולה הגורעת מנכסי היחיד צומצמה משמעותית בהשוואה להוראות סעיף 96 לפקודה, כך שהחוק מתייחס לתקופה של שנתיים לפני הבקשה לצו פתיחת הליכים וארבע שנים במקרה בו מדובר על פעולה כזו לטובת קרוב. במקרה שבפניי, ההליך נפתח בשנת 2020, בעוד שהמשכון נרשם בשנת 2017 ואין חולק על כך שבעת רישום המשכון היו הנושה והיחיד בגדר הגדרת "קרוב" (משום שבזמן רישום המשכון היו בני הזוג נשואים).
2. יש לבחון האם מתקיימים תנאי סעיף 220 לחוק במקרה שלפניי. אני סבור כי התשובה לשאלה זו היא חיובית ולהלן נימוקיי:
3. ראשית, יש לבחון האם רישום המשכון נעשה בלא תמורה (סעיף 220(א)(1) לחוק). ההלוואות שניתנו לבני הזוג נפרשו על פני מספר שנים. עם זאת, על פי הראיות שהובאו בפניי, העברות הכספים נעשו בין השנים 2015-2016 ואילו רישום המשכון נעשה בחודש 08/2017, רוצה לומר כי בעת רישום השיעבוד לא ניתנה לנושה כל תמורה בגין הרישום ולכן, אני מקבל את טענות הנאמן והממונה כי רישום המשכון לטובת הנושה אכן נעשה ללא תמורה. שנית, יש לבחון את מועד רישום המשכון ביחס למועד פתיחת ההליך על ידי היחיד. אין חולק על כך שבמועד רישום המשכון היו בני הזוג נשואים (משום שהם התגרשו רק במהלך חודש 05/2021) ולכן, הנושה נכנס בגדר "קרוב", על פי הגדרות החוק בהתאם להגדרות המופיעות בסעיף 4 לחוק. כאמור לעיל, רישום המשכון נעשה בחודש 08/2017 וההליך בעניינו של היחיד נפתח בחודש 04/2020, כך שמועד הרישום חל בתקופה של ארבע שנים לפני פתיחת ההליך, משום כך הרי שמתקיים התנאי הקבוע בסעיף 220(א)(2) לחוק.
4. עוד יש לבחון, האם במועד רישום המשכון היה היחיד בחדלות פירעון או לכל הפחות, האם עלה בידי הנושה לסתור את החזקה המופיעה בסעיף 220(ב) לחוק. עסקו של היחיד קרס במהלך חודש 05/2017. המשכון נרשם כשלושה חודשים לאחר מכן, במהלך חודש 08/2017. גם בתצהיר ההסתבכות שצירף היחיד לבקשתו לפתיחת הליכים ציין היחיד כי לא עמד בתשלומים עבור הספקים והבנקים, כך שניתן לקבוע כי היחיד אכן היה חדל פירעון בעת רישום המשכון. נוסף על כך, יש לשים לב לדברים שציין הנושה במהלך הדיון על כך שכעבור שנה הבין שבני הזוג לא עומדים בתשלומים (ראו עמ' 6, ש' 4-9 לפרוטוקול הדיון מתאריך 13.12.2021). לא מצאתי כל הסבר מניח את הדעת לסתירה בין השאלה מדוע נטלו בני הזוג משכנתא מבנק "מזרחי טפחות" בגובה של 1,855,000 ₪ אם, כטענת הנושה, נטלו ממנו כספים בסך 1,170,000 ₪ עבור רכישת הנכס, בשים לב לשווי הנכס בעת רכישתו.
5. זאת ועוד, אין להתעלם מכך שעל אף שהנושה ידע כי תביעת החוב שהגיש נדחתה במלואה, בחר, מסיבותיו, שלא להגיש ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב. למעשה, אי הגשת הערעור לאחר שהמועד להגשתו חלף, מוביל לכך שהכרעת הנאמן הפכה חלוטה ועל כן, אין בידי לקבל את הטענה כי הנושה נכלל כחלק ממצבת הנשייה הכוללת.

סוף דבר

1. אשר על כן, אני קובע כי דין בקשת הנאמן להתקבל והמשכון שנרשם על זכויות היחיד – דינו להתבטל, בהינתן כי הוראות סעיף 220 לחוק מתקיימות במקרה דנן.
2. בנסיבות העניין, לא מצאתי לחייב בהוצאות.
3. המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"א טבת תשפ"ג, 14 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.