1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר) מיום 11.3.2020 בת"א 64697-09-17. בהחלטה האמורה, דחה בית משפט השלום את בקשת המבקשת לסלק על הסף את תביעתו של המשיב נגדה מחמת התיישנות. בהחלטתו קבע בית משפט קמא, בין היתר, כך:

"סילוק על הסף, הוא צעד קיצוני הסוגר את דלתות בית המשפט בפני התובע, מונע מקבלת יומו בבית המשפט ולמעשה סותם את הגולל על התביעה. כידוע, לא בנקל יטה בית המשפט להורות על סילוק תביעה על הסף, וגם במקום שבו נדמה, כי סיכויי התביעה, אינם גבוהים, הרי ייטב באם הכרעתו של בית המשפט תינתן לאחר שהובאו הראיות בפניו, ותוך מתן הדעת למשקלן של ראיות אלו לגופן, ולא בדרך של מניעת יומו של בעל דין בבית המשפט. התובע מעלה בכתב תביעתו טענות לעניין המועד בו התגבשה עילת התביעה, שמצריכות בירור עובדתי שיעשה לגופו של עניין. בשלב זה, אין לסלק את התביעה על הסף מחמת טענות הנתבעת ואין להכריע בהן בטרם בירור עובדתי ומשכך דין הבקשה להידחות".

(ההדגשות אינן במקור-ד.כ.ל)

2. לטענת המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי, המשיב טען בכתב תביעתו כי פיצוץ צינור המים שגרם לנזקי רטיבות מרובים בדירתו, התרחש בחודש מאי 2013. לגישת המבקשת, זהו מקרה הביטוח הנטען כלפיה כחברת הביטוח שביטחה את דירתו של המשיב. מאחר שהמשיב הגיש את תביעתו לבית משפט השלום בספטמבר 2017, הרי לשיטת המבקשת ברור שחלפה תקופת ההתיישנות בת 3 השנים מאז קרות המקרה הביטוחי לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: החוק). זאת, בלא צורך בבירור עובדתי כלשהו ועל-סמך הנטען בכתב התביעה בלבד. לפיכך, נטען כי הייתה חובה על בית משפט קמא להורות על דחיית תביעתו של המשיב על הסף מחמת התיישנותה, וזאת על-בסיס כתב התביעה ואף מבלי להידרש לכתב ההגנה ולבקשה לסילוק על הסף שהמבקשת הגישה ביום 14.5.2019 (ההכרעה בבקשה התעכבה על רקע הליך גישור בין הצדדים שלא צלח).

3. לאחר שבחנתי את טענות המבקשת בשים לב למכלול החומר בתיק בית משפט קמא, אני סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות ללא צורך בקבלת תגובה של הצד שכנגד.

4. נקודת המוצא מצויה בכלל לפיו ערכאה ערעורית תתערב במשורה בהחלטה הדוחה בקשה לסילוק תובענה על הסף. טעם הדבר הוא שמדובר בהחלטה דיונית שמשמעותה המעשית היא לאפשר למשיב לעת הזאת להמשיך בבירור תביעתו. מאחר שמדובר בהחלטת ביניים, נותרת בידי מבקש הסילוק על הסף אפשרות לשוב ולהעלות את טענת הסף (ובכלל זה טענת התיישנות) ככל שהתפתחות המשפט עם שמיעת הראיות תצדיק זאת. זאת ועוד; ככלל אין מניעה להעמיד לביקורת ערעורית החלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף, וזאת בסיום ההליכים. על רקע כל אלה, בית המשפט העליון פסק לא אחת ביחס להחלטות בדבר דחיית בקשות לסילוק על הסף, כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה שמשמעותן המשך בירור ההליך לגופו, תעשה במקרים חריגים בלבד בהם יש חשש ממשי לניהול הליך סרק או לכך שנפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית (ראו: רע"א 422/06 חברת התחנה המכרזית נ' גיטי, פס' ג' (18.5.2006); רע"א 386/10 נקיבלי נ' פדול (4.3.2010); רע"א 875/19 ברקוביץ נ' לוזון (21.2.2019)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, ואסביר.

5. אין חולק שהמבקשת הנה חברת הביטוח שביטחה את דירת המגורים של המשיב בפוליסת ביטוח מבנה. אף אין חולק שהמשיב פנה אל המבקשת כמבטחת הדירה כדי לטפל בתיקון נזקי הרטיבות שנגרמו כתוצאה מפיצוץ צינור המים בדירתו. לטענת המשיב במסגרת כתב התביעה המתוקן, בתחילה המבקשת הפנתה אותו להיעזר בחברת תיקונים, אולם זו לא הצליחה לתקן את הנזקים לאורך תקופה. לפי הנטען, בעקבות כך סוכן ביטוח של המבקשת הפנה את המשיב לשמאי מטעמה כדי שיעריך את הנזקים. אין חולק כי לאחר הכנת חוות-הדעת השמאית, המבקשת שילמה למשיב בהסכמתו סך של 84,342 ₪ בהמחאה לפקודתו. לטענת המשיב בכתב התביעה המתוקן, בדיעבד התברר לו שחוות-הדעת השמאית מטעם המבקשת נשענה על מחירי קבלנים שאינם רשומים ולקתה בחסר של ממש עד כדי "רשלנות רבתי" (פס' 25 לכתב התביעה המתוקן), באופן שהסכום ששולם לו לא שיקף את נזקיו המתמשכים. על רקע זה, פנה המשיב למבקשת בדצמבר 2016 כשהוא מצויד בחוות-דעת שמאית מטעמו, וביקש להלין על הערכת הנזק על-ידי השמאי מטעם המבקשת. המבקשת סירבה לכך בנימוק של התיישנות לפי סעיף 31 לחוק. לאחר כל זאת, המשיב הגיש את תביעתו לבית משפט השלום, והגדיר את מהות התביעה כ"כספית, נזיקית".

6. המשיב טען בבית משפט קמא כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות מהמועד בו נודע לו על המקרה שהקים את עילת התביעה כנגד המבקשת. לשיטת המשיב, מדובר במועד שבו נודע לו כי הסכום ששולם לידיו על-ידי המבקשת על-בסיס חוות-הדעת השמאית מטעמה, אינו משקף את היקף הנזקים שנגרמו לו. המבקשת טוענת כי אין לשעות לטענה זו שכן המשיב לא העלה אותה במסגרת כתב תשובה שלא הוגש מטעמו, על-אף שהמבקשת העלתה את טענת ההתיישנות במסגרת כתב הגנתה. בעניין זה, הפנתה המבקשת בין היתר לע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474-475 (2000)). בהתייחס לכך אעיר כי בשלב זה אין לשלול אפשרות שטענת המשיב תצריך ליבון בערכאה הדיונית, בשים לב להשתלשלות העובדתית כפי שנטענה על-ידו מלכתחילה בכתב התביעה. זאת ועוד; יש לציין כי המשיב העלה בכתב התביעה המתוקן טענות שעשויות להישען לכאורה על עילה לבר-ביטוחית של "רשלנות רבתי" בהכנת חוות-הדעת השמאית מטעם המבקשת. באופן כללי, עילות לבר-ביטוחיות אינן מוגבלות בהכרח לתקרת שלוש השנים בסעיף 31 לחוק (ראו: ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 1558 ואילך (מהדורה שלישית, 2016)). גם עניין זה עשוי לדרוש בירור משפטי ועובדתי בערכאה הדיונית. לפיכך, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט השלום. אוסיף ואציין כי בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי בקשת הסילוק על הסף נדחית "בשלב זה", בלא לסגור את הדלת לפני המבקשת לשוב ולהעלותה בהמשך הדרך בהתאם להתפתחויות המשפט.

7. אשר על כן, ונוכח הטעמים שפורטו, בקשת רשות הערעור נדחית. כך, בלא שאביע כל עמדה לעניין המחלוקות לגופן.

משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.

ככל שהופקד עירבון בהליך שבכותרת הוא יושב למפקידתו על-ידי ב"כ, בכפוף להעדר מניעה בדין לכך.

5129371         המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים ותסגור את ההליך.

ניתנה היום, י"א תמוז תש"פ, 03 יולי 2020, בהעדר הצדדים.