ניתנה ביום 05 מאי 2020

השופט אילן סופר

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אירית הרמל; ב"ל 70192-11-19) בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 18.9.2019 (להלן – הוועדה), אשר קבעה כי המבקשת איבדה את כושרה להשתכר בשיעור נמוך מ-50%.

הרקע לבקשה

1. המבקשת, ילידת 1972, הגישה תביעה למשיב (להלן – המוסד) לתשלום קצבת נכות כללית. ביום 15.7.2019 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) בעניינה וקבעה לה נכות רפואית צמיתה ומשוקללת בשיעור 57% לפי הפירוט הבא: נכות צמיתה בשיעור 30% בגין הפרעת חרדה לפי סעיף ליקוי 34(ב)(4) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן – התקנות); נכות צמיתה בשיעור 20% בגין עודף משקל לפי סעיף ליקוי 14א(4) לתוספת לתקנות; נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלות תנועה בעמוד שדרה מותני לפי סעיף ליקוי 37(7)(א) לתקנות; נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מחלת בלוטת התריס לפי סעיף ליקוי 3(ב) לתקנות; נכות צמיתה בשיעור 5% בגין פגימה בעצבי המוח לפי סעיף ליקוי 29(5)(א)(I) לתקנות.
2. ביום 25.12.2018 בהתחשב בקביעות הוועדה הרפואית (נכות כללית) מדרג ראשון אשר לא הכירה בבעיות המבקשת בבלוטת התריס מסרה ממונה שיקום את חוות דעתה בעניינה של המבקשת. כך נכתב שם:

"מדובר באישה בת 47 עם רקע משפחתי מורכב. מתמודדת עם הפרעת חרדה ועודף משקל (הפרעות אכילה) נמצאת בטיפול. עבדה באופן ספורדי במשך השנים. על פי חוות דעת הרופא לא אבדה מכושרה להשתכר, מסוגלת לעבודה מלאה. אני מצטרפת לחוות דעת זו וממליצה לראותה ברת כושר השתכרות."

כמו כן, במועד אחר התקבלה חוות דעתו של רופא תעסוקתי, פרופ' דב איזנברג, אשר קבע כי המבקשת יכולה ומסוגלת להמשיך לעבוד במשרה מלאה ללא דחק נפשי.

1. ביום 18.9.2019 התכנסה הוועדה בעניינה של המבקשת וקבעה כי לא איבדה מכושר השתכרותה בשיעור העולה על 50%. כך סיכמה הוועדה את הדיון בעניינה:

"בת 47. הוועדה עיינה בפרוטוקול ועדה רפואית, מסמכים מתוך תיקה הרפואי, דו"ח שיקום ורופא מוסמך והאזינה ברוב קשב לדברי העוררת ועורך דינה.

מדובר בעוררת צעירה עם השכלה של 11 שנ"ל. עבדה עד לפני כ- 3 שנים בניקיון משרדים וביה"ס. לוקה בהפרעת חרדה בגינה נקבעו 30%, משקל יתר 20%, בלוטת מגן וכאבי גב 10%, הלוקס ולגוס ימין שמאל 5% כל אחד ולכן מוגבלת בעיקר במצבי דחק ולחץ ובביצוע עם מטלות הדורשות קשב וריכוז ומאמץ גופני משמעותי, אולם הועדה מקבלת החלטת דרג I לפיה לא איבדה כדי 50% מכושרה להשתכר. יכולה לעבוד בעבודות משק קלות במשרדים בעיקר עבודות מפעליות קלות ופשוטות בישיבה ליד שולחן עבודה. ליווי קשיש לא סיעודי ועבודות שוות ערך. הועדה דוחה את הערר".

1. המבקשת הגישה ערעור על החלטת הוועדה. ביום 12.4.2020 דחה בית הדין את ערעורה תוך שקבע כי החלטת הוועדה ברורה ומאפשרת להתחקות אחר הלך מחשבתה. בעניין זה התייחס בית הדין לכך שהוועדה התייחסה לנתוניה האישיים של המבקשת באופן נרחב, למצבה הרפואי אשר חלקו לא מעיד על מגבלה תפקודית ולבסוף קבעה לה עבודות אשר מתאימות לנתוניה ולמצבה הרפואי.

בית הדין קבע עוד כי הוועדה עמדה בחובת ההנמקה הנדרשת מוועדת אי כושר. זאת במיוחד לאור היעדר קיומו של פער משמעתי בין הנכות הרפואית בשיעור 57% ובין שיעור הנכות התפקודית שנקבעה.

טענות המבקשת

1. המבקשת טוענת כי התוצאה אליה הגיע בית הדין היא תוצאה קשה ושגויה אשר חוש הצדק אינו יכול להשלים עמה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית הדין כאשר קבע כי הוועדה הייתה מודעת לפריט הליקוי הנפשי ולהגבלתו על כושר העבודה בבואה לקבוע את דרגת אי כושרה להשתכר. בעניין זה טוענת המבקשת כי סעיף הליקוי הרפואי שנקבע לה בנוגע לנכות נפשית מצדיק קביעת דרגת נכות תפקודית גבוהה יותר מזו שנקבעה וכי הוועדה טעתה באופן קיצוני בקביעתה.

המבקשת טוענת עוד כי בית הדין התעלם מקיומה של הפרעת אכילה ולא ציין את קיומה בפסק דינו. ביחס לתפקידים ולמקצועות שהתאימה הוועדה למבקשת, טענה כי הם לא מתאימים למגבלותיה הרפואיות – הנפשיות והגופניות, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית.

על כן, ביקשה המבקשת כי תינתן לה רשות ערעור, יבוטל פסק הדין של בית הדין קמא ויקבע כי שגתה הוועדה בהחלטתה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בפסק הדין מושא הבקשה ובתיק בית הדין האזורי נחה דעתי כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.
2. אומנם בענין מוהרה נקבע כי שיעור הנכות הרפואי יהיה נקודת המוצא ביחס לדיון בשיעור הנכות התפקודית, אך לוועדה יש יכולת לסטות משיעור הנכות הרפואי לשני הכיוונים בבואה לקבוע את שיעור הנכות התפקודית (עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004)). לאחר הלכת מוהרה נקבע כי קיומו של פער בין שיעור הנכות הרפואית לנכות התפקודית איננו מלמד כשלעצמו על פגם משפטי אלא, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה על מנת להסביר את הפער (ראו: בר"ע (ארצי) 41455-06-15 פלוני – המוסד לביטוח לאומי עמ' 10 (2.8.2016); בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי עמ' 8-9 (6.7.2016)).
3. כפי שציין בית הדין האזורי, החלטת הוועדה לענין אי כושר איננה מחייבת ידע מיוחד בשדה הרפואה ולבית הדין יש את הכלים לבחון מסקנותיה ואף להתערב בהן (דיון (ארצי) שם/ 01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי פד"ע ט"ו(1) 60, 63 (1983)). ואולם כבר שם נקבע כי התערבות שכזו בהחלטת הוועדה תהיה במקרים "קיצוניים הגובלים באי-סבירות, שכמוה בטעות שבחוק".

במקרה הנדון המבקשת לא הצביעה על נסיבות כה קיצוניות המצדיקות את התערבות בית הדין בעניין זה. הוועדה התייחסה לליקוייה הרפואיים של המבקשת, לנתוניה האישיים ובהם: גילה, השכלתה ורקע תעסוקתי קודם. הוועדה סברה כי בהתחשב במכלול נסיבות אלה, המבקשת לא איבדה את כושר השתכרותה בשיעור העולה על 50%. על כן, גם אין פער משמעותי בין דרגת הנכות המשוקללת לכושר ההשתכרות. בנסיבות אלה, קיים קושי להתייחס להחלטת הוועדה הרפואית לעררים, החלטת הוועדה, חוות דעת פקידת השיקום וחוות דעתו של הרופא התעסוקתי ככאלו שנפלה בהן טעות, עת הם מבוססים על שיקולים מקצועיים.

1. באשר לטענת המבקשת כי נקבעה לה נכות רפואית בשיעור משמעותי בגין הליקוי הנפשי, עניין זה זכה להתייחסות הוועדה, אשר בחרה שלא לקבוע נכות תפקודית בדרגה גבוהה בעטיו. בהתאם לדברי של ב"כ המשיב בהליך בבית הדין האזורי, אשר ציין כי הנכות נקבעה בין היתר בשל הפרעות אכילה, לא נסתרו על ידי המבקשת. המדובר בליקוי שעל פי מאפייניו איננו נחשב כמגביל תפקוד כמו ליקויים נפשיים אחרים. כמו כן דרגת הנכות בגינו בשיעור 30% יחד עם ליקויים נוספים בשיעורים נמוכים אינם מלמדים כי נפל פגם בהחלטה כי המבקשת לא איבדה 50% מכושרה לעבוד.
2. סוף דבר –הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א אייר תש"פ (05 מאי 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.