בשם התובעת: עו"ד גלעד משה פור

בשם הנתבעת 1: עו"ד אורי כהן

1. תביעה על סך 62,016 ש"ח, בגין ליקויים שנמצאו ברכב שרכשה התובעת מהנתבעת 1 ("הנתבעת"). יצוין כבר עתה, כי התביעה נגד הנתבעת 2 נמחקה והתביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה, בהסכמת הצדדים.

2. ביום 16.11.2018 רכשה התובעת מהנתבעת רכב שברולט תמורת סך של 122,000 ש"ח. מדובר ברכב יד ראשונה, אשר נרכש כחדש על ידי הנתבעת מהנתבעת 3 בתחילת שנת 2014. התובעת (ולמעשה בעלה, מר עופר זריהן ("עופר"), אשר טיפל ברכישה) ביצעה בדיקה של הרכב אצל הנתבעת 2, מכון לבדיקת רכבים. בטופס הבדיקה נמצאו ליקויים שונים. לגבי המנוע צוין כי הוא "לא תקין", וזאת בגין "נזילות שמן, תושבות מנוע פגומות, סימני פתיחת מנוע – אגן שמן". לטענת עופר, מכון הבדיקה הבהיר כי המנוע תקין בעיקרו, ומדובר בליקויים שאינם חמורים.

3. לטענת התובעת, כשבוע לאחר הרכישה נדלקה ברכב נורת תקלה. עופר הכניס את הרכב למוסך של הנתבעת 3, ונציגיו חיוו את דעתם כי כנראה מדובר בתקלת "טיימינג". הם איפסו את נורת התקלה והציעו לעופר כי ייסע בו במשך כשבוע נוסף על מנת לוודא כי זו אכן התקלה. לאחר שנורת התקלה דלקה שוב, הכניס עופר את הרכב למוסך על מנת לתקן את רצועת הטיימינג, אולם אז התקשרו אליו נציגי המוסך ומסרו לו כי מנוע הרכב מוצף ב"בוצה" ואין מנוס אלא להחליף את המנוע. נציגי המוסך ציינו כי מדובר בתקלה שלכאורה לא הייתה אמורה להתרחש שעה שהרכב נסע עד אז כ-44,000 ק"מ בלבד, אולם מכיוון שחלפה תקופת האחריות, לא הסכימה הנתבעת 3 לשאת בעלות החלפת המנוע.

4. התובעת ועופר שכרו את שירותיו של שמאי הרכב, מר עידן ויקטור, והוא בדק את הרכב ביום 7.2.2019 (ופעמיים נוספות לאחר מכן). לטענת התובעת, בבדיקה התגלה כי מספר פעמים בעבר הגיע הרכב לבדיקה לאחר שדלקה נורת השמן, וכי בינואר 2017 אף פורק אגן השמן ובוצעו פעולות שונות, לרבות ניקוי בעזרת חומר הדחה (פלאשינג), אשר לטענת התובעת מלמד על בעיות מאותו סוג שגרם להופעת הבוצה. בנוסף, נבדק המנוע על ידי מר אברהם פאור מחברת "סמוך", אשר קבע כי קיימת במנוע בוצה ברמה חריגה מאוד, אשר גרמה לחסימה של מעברים במערכת השמן ולנזק לרכיבים שונים במנוע, עד כי אין מנוס מהחלפתו. המנוע אכן הוחלף, והתובעת שילמה עבור המנוע החדש וההחלפה סכום של 23,981 ש"ח.

5. בכתב התביעה טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בסך 63,216 ש"ח (בהמשך עודכן הסכום לסך של 62,016 ש"ח), המורכב מעלות החלפת המנוע, מירידת ערך בסך 13,853 ש"ח, מהוצאות המומחים ומפיצוי בגין נזק לא ממוני. התביעה הוגשה תחילה גם נגד הנתבעת 2 בטענה לטעות באבחון ונגד הנתבעת 3 בטענה כי מדובר בכשל בייצור הרכב, אולם כאמור התביעה נגדן נדחתה או נמחקה, ונותרה רק התביעה נגד הנתבעת. בעניינה של הנתבעת נטען, כי היא ידעה ובוודאי הייתה צריכה לדעת על הפגמים ברכב, וכי הליקויים נובעים מטיפול רשלני שלה ברכב, לרבות אי ביצוע טיפולים תקופתיים במועד.

בכתב ההגנה מכחישה הנתבעת את טענות התובעת. לטענתה, תחילה סוכם בין בעלה של הנתבעת, מר שמואל מוסאיוף ("שמואל"), לבין עופר כי הרכב יימכר תמורת סך של 128,000 ש"ח (בעוד מחיר המחירון הוא כ-138,000 ש"ח), אולם לאחר שבבדיקה אצל הנתבעת 2 התגלו ליקויים שונים הוסכם על הפחתת המחיר לסכום של 122,000 ש"ח. נטען, כי דבר לא הוסתר מהתובעת, ומדובר בעסקה בין קונה ומוכר מרצון, שנעשתה לאחר שהתובעת עשתה את כל הבדיקות בהן היא חפצה, והייתה יכולה לבדוק את רשימת הטיפולים של הרכב במוסך. בהקשר זה צוין, כי האירוע האחרון שבגינו ביקר הרכב במוסך היה כשנתיים לפני המכירה. עוד נטען כי הבדיקה על ידי שמאי התובעת נעשתה כארבעה חודשים לאחר הרכישה.

6. במסגרת ההליך העידו עופר ושמואל (התובעת והנתבעת הגישו תצהירים אולם הצדדים ויתרו על חקירתן) ומטעם התובעת העידו גם השמאי מר עידן ויקטור (אשר הגיש חוות דעת), ומר אברהם פאור. לאחר מכן סיכמו הצדדים בכתב.

דיון והכרעה

7. השאלה האם יש לנתבעת אחריות בגין הליקוי שבגינו הוחלף המנוע מחייבת התייחסות הן לשאלה העובדתית, מהי הסיבה שבגינה ניזוק המנוע, והן לשאלה המשפטית, האם ניתן לייחס לנתבעת אחריות לליקוי.

8. בכל הנוגע לשאלה העובדתית, טוענת הנתבעת כי הבוצה במנוע נגרמה בשל כך שתקלת הטיימינג לא טופלה על ידי התובעת. בהקשר זה היא מפנה לכך שבחוות הדעת שהגישה התובעת מצוין שמנהל המוסך אמר ש"תקלה צרובה במערכת הטיימינג יכולה לגרום לבוצה". אין לקבל טענה זו. הן השמאי מטעם התובעת והן מר פאור, העד מטעמו (שהוא מומחה בעצמו והעיד על הבדיקה שביצע הגם שלא הגיש חוות דעת מומחה), קבעו כי מדובר בבוצה שהצטברה במשך זמן רב, ובוודאי שלא בפרק הזמן הקצר מאז שאובחן לראשונה החשד לתקלת טיימינג ועד שהרכב נכנס למוסך לצורך תיקונו. השמאי העיד כי תקלה בטיימינג יכולה לגרום לבוצה אבל לא ברמה כזו (עמ' 9 לפרוטוקול), וכי "אני מעל 50 שנה בתחום, בוצה כזו לא ראיתי בחיי" (שם, שורות 8-7). גם מר פאור העיד כי תקלה בטיימינג יכולה לתרום להיווצרות בוצה, אבל בוצה ברמה שזוהתה מצטברת בפרק זמן של יותר משנה (עמ' 7 לפרוטוקול). זאת, אף אם לא נייחס משקל לטענה כי מרשימת הטיפולים ברכב עולה שכבר בשנת 2017 הייתה במנוע בוצה. גם מטענותיה של הנתבעת 3 במסגרת ההליך עולה שהבוצה הצטברה במשך תקופה ארוכה. הנתבעת לא הגישה חוות דעת מומחה, וטענות אלו לא נסתרו.

בהקשר זה יוער, כי התובעת טוענת שנורת התקלה נדלקה כשבוע לאחר הרכישה, אולם לטענה זו לא הובאה ראיה. מהתכתבויות הוואטסאפ בין עופר לשמואל (אשר צורפו כנספח לתצהירו של שמואל) עולה, כי ביום 3.12.2018 כתב עופר לשמואל "אני צריך אותך תענה לי בבקשה". זו ההודעה הראשונה שהוחלפה ביניהם מאז המכירה, וניתן להעריך כי היא קשורה לתקלה שהתגלתה, הגם שייתכן שהגילוי היה מעט קודם לכן. לצורך הדיון, יש לצאת מנקודת הנחה כי התקלה התגלתה לראשונה כשבועיים לאחר הרכישה. עדיין, מדובר בפרק זמן קצר מאוד ביחס לכמות הבוצה החריגה שהתגלתה במנוע.

מהעדויות ומהראיות עולה אפוא, כי אין מדובר בבוצה שהצטברה במשך תקופה קצרה אלא במשך חודשים ארוכים, לכל הפחות, ובוודאי שהבעיה לא נוצרה לאחר המכירה והיא לא נובעת משיהוי בטיפול של התובעת בתקלה שהתגלתה. בהקשר זה יש להוסיף, כי עופר העיד, ועדותו לא נסתרה ולא הוכחשה על ידי הנתבעת 3, כי לאחר שנדלקה נורת התקלה בפעם הראשונה הוא המשיך לנסוע ברכב בהתאם לעצת נציגי המוסך על מנת לוודא כי קיימת תקלה, כך שבכל מקרה אין מדובר בהתנהלות רשלנית מצד התובעת.

9. אשר לסיבה שבגינה נגרמה הבוצה במנוע, מהעדויות במשפט עולה כי הדבר עשוי לקרות בשל סיבות שונות כגון שמן לא תקין, אי ביצוע טיפולים תקופתיים במועד, אימוץ יתר של המנוע לאורך זמן וכדומה. לא הובאו ראיות ברורות מהי הסיבה שבגינה הצטברה בוצה בענייננו, ובחוות הדעת אין התייחסות סדורה לעניין זה. לא ניתן אפוא לקבוע מה הגורם להיווצרות הבוצה בענייננו.

הנה כי כן, ניתן לקבוע שכאשר נמכר הרכב בנובמבר 2018 הייתה במנוע בוצה בכמות חריגה, אולם לא ניתן לקבוע מהי הסיבה לכך.

10. עתה יש לבחון האם יש לנתבעת אחריות על הליקוי. הטענה העיקרית של התובעת בהקשר זה היא, כי הנתבעת (או בעלה) ידעו על התקלה ברכב לפני מכירתו. ככל שהייתה ידיעה כזו, פשיטא שמדובר באי גילוי המקים לתובעת זכות לפיצוי. אולם, לא הובאה ראיה ישירה לידיעה כזו. אמת, כי העובדה שהתקלה התגלתה זמן כה קצר לאחר המכירה – מחשידה. אלא שבחשדות בלבד אין די על מנת לקבוע כי הנתבעת או שמואל היו מודעים לתקלה ברכב, ויש לזכור כי התקלה המתועדת האחרונה הייתה כשנתיים לפני המכירה. לפיכך, סבורני כי לא הוכח שהנתבעת או שמואל ידעו על הליקוי לפני המכירה.

שאלה אחרת היא האם היה על הנתבעת (או שמואל) לדעת על התקלה. בהקשר זה מצביעה התובעת על כך שמרשימת הטיפולים במוסך עולה, כי חלק מהם קשורים לטיפול בתקלה הקשורה לבוצה, ובעיקר הטיפול שבמסגרתו עשה המוסך שימוש ב"חומר הדחה". יוער, כי הנתבעת טוענת בכתב ההגנה ובסיכומים כי עופר עיין בספר הטיפולים של הרכב לפני הרכישה, אולם מעדותו של שמואל עולה, כי כל טענתו היא שהוא נתן לעופר הרשאה לגשת למוסך ולעיין בגיליון הטיפולים, והוא אומר במפורש שאינו יודע אם עיין בו (עמ' 15 לפרוטוקול). מכאן, שלא הוכחה הטענה כי עופר עיין בספר הטיפולים של המוסך (ובהקשר זה יובהר כי טענה זו מוכחשת על ידי התובעת, אשר טענה בכתב התביעה כי רשימת הטיפולים הוסתרה ממנה). על יסוד האמור, עולה השאלה האם היה על הנתבעת לגלות מיוזמתה את הטיפולים שבוצעו ברכב, אשר כללו כאמור גם טיפול "הדחה" של המנוע. סבורני, כי התשובה היא שלילית. מקובלת עליי עדותו של שמואל, כי הוא לא היה מודע לטיבן של התקלות שהיו ברכב או למהות הטיפול שנעשה כדי לטפל בהן. מבחינתו, נורת התקלה דלקה, הוא ניגש למוסך ובוצע טיפול ברכב במסגרת האחריות, בלא שהיה מודע לפרטים. היקף הגילוי הנדרש נגזר גם ממעמדו של המוכר, וכאשר מדובר במוכר רכב שהוא אדם פרטי שאינו מוכר רכבים דרך עיסוק, הרי שהיקף הגילוי הנדרש ממנו מצומצם יותר. בהתחשב בכך שהנתבעת או שמואל לא היו מודעים למהות התקלות שהיו ברכב, ובכך שעברו למעלה משנתיים מאז טופלה התקלה האחרונה על ידי מוסך מורשה של יבואן, איני סבור שהייתה על הנתבעת חובת גילוי על כך שבעבר, לפני למעלה משנתיים, היו ברכב תקלות שטופלו.

11. שאלה אחרת, פחות פשוטה, היא האם הייתה על הנתבעת חובת גילוי של העובדה שלא בוצעו ברכב טיפולים תקופתיים כנדרש. אין מחלוקת שהנתבעת לא הקפידה על ביצוע טיפולים תקופתיים ברכב בזמנים שנקבעו על ידי היצרן, הגם שלטענתה מדובר באיחורים של כשלושה חודשים "בלבד". אין מחלוקת גם שהנתבעת לא גילתה זאת. האם הייתה לה חובה לגלות נתון זה מיוזמתה? מדובר בשאלה לא פשוטה, שכן מצד אחד מדובר בנתון מהותי, במיוחד כאשר מדובר ברכב חדש למדי, ומצד שני כאשר מדובר בלקוח פרטי האפשרות של חוסר הקפדה בביצוע טיפולים ברכב כסדרם היא סבירה למדי, ושאלה היא אם ניתן לומר כי קיים "נוהג" לגלות זאת או שהנסיבות מחייבות את הגילוי (סעיף 15 לחוק החוזים (נוסח משולב), התשל"ג-1973). אין צורך להכריע בכך בענייננו, שכן ממילא התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין אי מתן הטיפולים במועד לבין התקלה שנגרמה בסופו של יום. מר פאור העיד אמנם כי איחורים בטיפול עשויים לגרום לבוצה, אולם הוא לא הגיש חוות דעת מומחה, ומכל מקום הוא לא טען בצורה חד משמעית כי זה היה הגורם לליקוי בענייננו (ובהקשר זה יש להעיר, כי התובעת טענה תחילה שמדובר בליקוי בייצור של הרכב).

12. הנה כי כן, לא הוכחו הטעיה או אי גילוי מצד הנתבעת. על אף האמור, דעתי היא שיש לנתבעת אחריות לליקוי במנוע, וזאת מן הטעם שמדובר ב"אי התאמה" בהתאם לסעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 ("חוק המכר"). המועד הקובע בקשר לשאלה אם יש בממכר "אי התאמה" הוא מועד המסירה. אולם, אין הכרח כי במועד המסירה יהיה לאי ההתאמה ביטוי חיצוני, וגם אם באותו שלב אי ההתאמה היא עדיין באיבה והולכת ומתפתחת עשוי להיקבע כי עומדת לקונה עילה של אי התאמה (איל זמיר פירוש לחוקי החוזים – חוק המכר, תשכ"ח-1968 337 (1987) ("זמיר")). בענייננו, כפי שצוין לעיל, מהראיות עולה כי במנוע התגלתה בוצה בכמות חריגה מאוד, וכי זו הלכה והצטברה במשך תקופה ארוכה. ניתן לדעתי לקבוע, ברף הנדרש, כי במועד המכירה כבר הייתה במנוע כמות חריגה של בוצה, באופן העולה כדי אי התאמה.

בהקשר זה יש להדגיש, כי אי התאמה עשויה להתקיים גם כאשר מדובר במכירה של נכס משומש (זמיר, עמ' 265). אכן, כאשר מדובר ברכב משומש לא כל תקלה או מצב תחזוקתי גרוע עולה כדי "אי התאמה". אדם הקונה רכב משומש אינו מצפה, ואינו יכול לצפות, לקבל רכב מושלם. העובדה שמדובר ברכב משומש עשויה להשליך על קשת המקרים שייחשבו לאי התאמה. אולם, עצם העובדה שמדובר ברכב משומש אינה שוללת את האפשרות כי ייקבע שמדובר באי התאמה. כאשר מדובר בליקוי חריג כמו בענייננו, אשר כבר היה קיים כמעט במלוא העוצמה במועד המכירה גם אם עדיין לא קיבל ביטוי חיצוני, הרי שניתן לומר שמדובר במצב בו הנכס חסר את האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל, ומתקיימת אי התאמה בהתאם לסעיף 11(3) לחוק המכר.

13. האחריות על אי התאמה אינה מותנית בכך שהמוכר ידע או היה צריך לדעת על הפגם, אלא אם כן התנו הצדדים אחרת. לשאלת הידיעה, בפועל או בכוח, של המוכר על אי ההתאמה יכולה להיות חשיבות רבה כאשר מדובר בנכס שנמכר "as is" (סעיף 16 לחוק המכר). אולם, בענייננו, לא נחתם חוזה בכתב, ולא נכללה בעסקה תניה לפיה המכירה נעשית "as is". ממילא, יש לנתבעת אחריות לאי ההתאמה, גם אם לא היה אי גילוי מצידה.

בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי טופס הבדיקה של הרכב הופך את המכירה לכזו שנעשתה "as is". אין בדיי לקבל טענה זו. טופס הבדיקה אינו חלק מההסכם בין הצדדים ובוודאי שאין לראות בו ויתור גורף על אי התאמות. ודוק: בכך אין כדי לומר כי טופס הבדיקה לא עשוי להיות בעל חשיבות. כאשר ניתן ללמוד מהטופס כי הקונה היה מודע בפועל לסיכון מסוים והחליט ליטול אותו, הוא לא יוכל לטעון לגביו לאי התאמה (סעיף 12 לחוק המכר). אולם, לשם כך יש להוכיח ידיעה של הקונה, ולא ניתן להסתפק ברמזים בעלמא (השוו, ע"א 838/75‏ ספקטור נ' צרפתי, פ''ד לב(1) 231, 236-235 (1977)). בענייננו, טופס הבדיקה אכן הצביע על נזילות, תושבות פגומות והעובדה שאגן השמן נפתח בעבר. אולם, עופר העיד כי נאמר לו על ידי מכון הבדיקה שמדובר בליקויים לא משמעותיים, ומכל מקום מדובר באינדיקציה כוללנית מכדי שניתן יהיה לראות בה משום ידיעה או נטילה של הקונה על עצמו את כל סיכוני המנוע.

בהקשר זה יש להוסיף, כי בענייננו נראה שמדובר באי התאמה נסתרת, אשר לא הייתה אפשרות לגלותה בבדיקה סבירה, כפי שעולה בין היתר מכך שגם כאשר נבדק הרכב במוסך היבואן ההנחה הייתה שמדובר בתקלת טיימינג, ורק כאשר המנוע פורק התגלתה הבוצה. מהעדויות אף עולה, כי מדובר בתקלה לא אופיינית לרכב חדש יחסית כמו הרכב שלענייננו, וגם עובדה זו תומכת במסקנה כי אין מדובר בליקוי שניתן היה לגלותו בבדיקה סבירה. התובעת פנתה לנתבעת מיד לאחר שהתגלתה התקלה, ומכאן שהיא זכאית להסתמך על אי ההתאמה (סעיף 15 לחוק המכר).

14. מוכר המעוניין להסיר מעל עצמו את הסיכון שמא תימצא אי התאמה בממכר טוב יעשה אם יכלול בהסכם המכר תנאי מפורש לפיו הנכס נמכר במצבו (as is), שכן אחרת יחולו עליו החיובים הקבועים בחוק המכר למקרים של אי התאמה. כאמור, תנאי זה לא יגן עליו אם יימצא כי הוא ידע או היה צריך לדעת על אי ההתאמה, אולם כאשר מדובר באי התאמה נסתרת עשוי תנאי כזה לפטור את המוכר מאחריות. משעה שבענייננו לא נכלל בחוזה תנאי כזה, הרי שיש לנתבעת אחריות לליקוי הנסתר שהיה במנוע כאשר נמכר הרכב.

15. ומכאן לשאלת גובה הפיצוי. אין ספק שהתובעת זכאית לפיצוי בגין עלות החלפת המנוע, בין היתר מכוח סעיף 28 לחוק המכר. התובעת טוענת גם לירידת ערך של 10%, אולם לטעמי היא לא הוכיחה את זכאותה לכך. לטענת השמאי מטעם התובעת, מגיעים לה 5% ירידת ערך בגין החלפת המנוע, ועוד 5% בגין כך שההחלפה נבעה מהצטברות של בוצה במנוע. אולם, השמאי אישר בחקירתו כי קביעת 5% ירידת ערך עבור החלפת המנוע אינה עולה בקנה אחד עם כללי "ועדת ששון", הקובעים ירידת ערך הדרגתית עבור החלפת המנוע של עד חמישה אחוזים, אשר הולכת ופוחתת ככל שהרכב פחות חדש (עמ' 11-10 לפרוטוקול). לפי כללי ועדת ששון, בשנה בה נמכר הרכב שלענייננו מדובר לכל היותר בירידת ערך של אחוז אחד. אכן, כללי ועדת ששון אינם אלא כלי עזר ראייתי, אולם כאשר עולה טענה לפיה יש לחרוג מהם יש לפרטה ולנמקה, ובענייננו הדבר לא נעשה. לא מצאתי גם הסבר מניח את הדעת לכך שיש לייחס ירידת ערך מיוחדת לכך שהייתה בוצה במנוע, שעה שהמנוע ממילא הוחלף. לא נטען כי רכבים שהתגלתה אצלם בוצה במנוע מועדים יותר להצטברות בוצה כאשר המנוע מוחלף. אכן, עקרונית לא ניתן לשלול את האפשרות כי תהיה משמעות פסיכולוגית לגורם ההחלפה, אלא שבענייננו טענה זו לא בוססה כנדרש.

התובעת תובעת גם פיצוי בגין עוגמת נפש, אולם לא מצאתי שיש מקום לפסוק פיצוי כזה בענייננו, במיוחד משעה שנקבע כי לא הוכח שמדובר במקרה של הטעיה או אי גילוי.

16. אשר להוצאות, לא מצאתי לאשר את מלוא עלות חוות דעת השמאי, החורגת מן הסביר, ומכל מקום חלק מטענותיה לא התקבלו. בנסיבות העניין, מצאתי לפסוק בגין הוצאות כל המומחים (לרבות שכר עדותם בבית המשפט) סך כולל של 6,000 ש"ח. בנוסף, על הנתבעת לשאת באגרת המשפט וכן בשכר טרחת עורך דין, אשר בהתחשב בהיקף הדיון בתיק מצאתי להעמיד אותו על 6,000 ש"ח.

סוף דבר

17. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 23,981 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 3.3.2019. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת המשפט כפי ששולמה; הוצאות המומחים בסך 6,000 ש"ח; ושכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ב, 23 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.