תביעה על סך 1,000 ₪, ותביעה שכנגד על סך 5,000 ₪, בין משכיר דירה (להלן: "התובע") לבין שוכרי הדירה (להלן: "הנתבעים"), על פי הסכם שכירות שבוטל סמוך לאחר שנכרת.

1. בין הצדדים התנהל הליך קודם בבית משפט זה (ת"ק 33722-08-19, להלן: "התביעה הקודמת"). התביעה הקודמת נסבה על טענות התובע להפרת הסכם שכירות לתקופה של שנה, שתחילתה בחודש יולי 2019, ביחס לדירה ברחוב בן יהודה 6 בעכו.

התביעה הנוכחית הוגשה בגין טענת התובע לחוב בדמי ארנונה, בסך 450 ₪. יחד עם הוצאות המשפט הועמד סכום התביעה על 1,000 ₪.

התביעה שכנגד הוגשה בגין "התעללות נפשית" ועגמת נפש, אשר נגרמו לנתבעים, לטענתם, בשל הטרדתם החוזרת והנשנית בביהמ"ש.

התביעה הקודמת

2. במסגרת התביעה הקודמת תבע התובע סכום של 9,000 ₪ בגין הפרת הסכם השכירות.

בכתב תביעתו ציין התובע, כי כבר בתחילת יולי הודיעו לו השוכרים שהם מבקשים לבטל את הסכם השכירות, והוא לא התנגד לכך, ובלבד שיימצאו שוכרים אחרים במקומם, בהתאם להסכם שנחתם. על פי טענתו של התובע בתביעה הקודמת, לחודש יולי לא נמצא שוכר חדש, ולכן הנתבעים שילמו את דמי השכירות לחודש זה (3,000 ₪). עוד ציין התובע, כי היה מוכן למצוא פתרון שישחרר את הנתבעים מהחוזה, אם יימצא שוכר החל מחודש אוגוסט, ואם ישלמו הנתבעים את דמי הארנונה על המושכר עבור חודש יולי, בסך 450 ₪. התובע רצה להותיר את השיק עבור דמי השכירות לחודש אוגוסט כשיק ביטחון בידיו, עד אשר יימצא שוכר, אלא שהנתבעים ביטלו את השיקים מחודש אוגוסט והלאה, ולפיכך פנה התובע לביהמ"ש והגיש את תביעתו ביום 15.8.19.

3. הנתבעים התגוננו מפני התביעה וטענו, כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים, וכי התובע לא עמד בהתחייבותו לצבוע אותה ולסדר בה ליקויים שונים. מאחר והתובע לא עמד בהתחייבויותיו, החליטו הנתבעים שלא להיכנס למושכר בכלל, ופעלו למציאת שוכרים חלופיים. לטענתם, התובע סיכל אפשרות ההשכרה לשוכרים אחרים, ולכן החליטו לבטל את השיקים.

4. במסגרת ההליך הקודם לא הייתה מחלוקת, כי דמי השכירות לחודש הראשון (יולי), בסך 3,000 ₪, שולמו.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 22.1.20 הגיעו הצדדים להסכם פשרה כדלקמן:

"בהמלצת בית המשפט אנו הגענו להסכם פשרה בינינו, לפיו לשם סיום סופי ומוחלט של המחלוקת בתיק זה ומבלי להודות בטענה מטענות הצד שכנגד, ישא הנתבע בתשלום מלא של הארנונה בה הוא חב וכן סכום של 1,500 ₪ נוספים שישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק".

להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין.

המחלוקת הנוכחית

5. כעת אין חולק, כי שולם סך 1,500 ₪ בהתאם להסכם זה שקיבל תוקף של פסק דין, וכן שולם סך 450 ₪ בגין ארנונה.

המחלוקת בין הצדדים, ואשר בעטיה הוגשה התביעה שלפניי, היא האם היה על הנתבעים לשלם את הארנונה לחודשיים (יולי-אוגוסט 2019) כטענת התובע, או לחודש אחד בלבד (יולי 2019) כטענת הנתבעים.

6. בטרם הוגשה תביעה זו פנה התובע למותב שדן בתביעה הקודמת (כב' השופטת בנר) בבקשה למתן הבהרות, וביהמ"ש קבע (ביום 4.3.20), כי אם הנתבעים שילמו את הארנונה לחודש יולי 2019, הרי שעליהם לשלם ארנונה לחודש אוגוסט 2019. על יסוד קביעה זו הגיש התובע את התביעה שלפניי.

7. הנתבעים טענו בכתב הגנתם, כי לא התגוררו במושכר מעולם, ובכל זאת שילמו את מלוא השכירות לחודש יולי, והסכימו לשלם בפשרה סכום נוסף של 1,500 ₪, וכן את דמי הארנונה לחודש יולי בלבד. לטענתם, מתחילת אוגוסט כבר היו לתובע שוכרים חדשים, והוא מבקש, למעשה, כפל תשלום בגין הארנונה, מהנתבעים ומהשוכרים החדשים.

לטענת הנתבעים, בתביעה הקודמת דרש התובע את דמי הארנונה לחודש יולי בלבד, בסך 450 ₪, וזה הוא הסכום שהסכימו לשלמו בהסכם הפשרה. סכום זה גם שולם. לטענתם, שילמו את דמי השכירות המלאים עבור חודש יולי עוד לפני הגשת התביעה, ובהתאם להסכם הפשרה שילמו עוד 1,500 ₪, אף על פי שלא התגוררו במושכר מעולם, והסכימו גם לשלם את הארנונה, כאמור – לחודש יולי. לטענתם, דבר זה היה ברור בעת עריכת הסכם הפשרה.

נוסף על כך, לטענת הנתבעים, התובע חתם על מסמך שלפיו אישר כי קיבל את מלוא התשלום על פי פסק הדין, ולאחר שהוצג מסמך זה בפני כב' השופטת בנר נתנה היא החלטתה (7.5.20), כי לנוכח אישור זה – הטיפול בתיק הסתיים.

הנתבעים טוענים כי אינם צריכים לשלם דבר, ואף התובע חייב לשלם להם בגין הליכי הסרק ותביעתם הנוספת, בהתאם לתביעה שכנגד.

8. בדיון שהתקיים לפניי טען התובע, כי שוכרים חדשים נכנסו למושכר רק באמצע חודש אוגוסט. אמנם היה הסכם שכירות עם שוכרים אחרים שתחילתו ב-1 באוגוסט, אולם הסכם זה לא יצא לפועל לבסוף. לטענתו, לא גבה מהשוכרים החדשים דמי ארנונה לחודש אוגוסט, אף לא חלקיים, משום שבחר לוותר להם על רכיב זה, ובלבד שלא יפסיד עוד דמי שכירות.

התובע אישר בדיון לפניי, כי הוא אכן חתם על המסמך שצורף לכתב ההגנה, ובו אישר שקיבל את מלוא התשלום ביחס לתביעה הקודמת. לדבריו, חתם על המסמך כי לא הייתה לו ברירה.

לסיום הדיון ביקש התובע שהות קצרה על מנת להציג בפני ביהמ"ש אסמכתא לעניין גובה דמי הארנונה החלים על המושכר, זאת לאור טענות הנתבעים, כי אין, למעשה, ראייה לכך שעל המושכר חלה ארנונה בסך 450 ₪ לחודש. שהות כזו ניתנה לתובע, ובהמשך הומצאו מסמכים לעניין החיוב בארנונה על הנכס (הכולל מלבד המושכר גם יחידת דיור נוספת).

דיון והכרעה

9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי להורות על דחיית שתי התביעות: התביעה והתביעה שכנגד.

10. לעניין התביעה העיקרית, קיימים שני טעמים המצדיקים את דחייתה:

א. לא היה מקום להגשת תביעה חדשה, לאחר שתביעה קודמת באותה עילה נדונה והוכרעה לגופה.

לעניין זה קיים מעשה-בית-דין, המקים מחסום מפני הגשת תביעה נוספת לעניין הסכסוך בין הצדדים על רקע יחסי השכירות ביניהם, דהיינו – תביעה נוספת בשל אותה עילת תביעה: "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583).

לאחר שהתובע כבר הגיש תביעה ובה דרש לקבל מהנתבעים פיצוי בגין הפרת הסכם השכירות, ותביעתו נדונה והוכרעה לגופה, אין הוא רשאי להגיש נגדם שוב תביעה נוספת באותה עילה.

במסגרת התביעה הקודמת הגיעו הצדדים להסכם פשרה, וזה קיבל תוקף של פסק דין, ועל כן מנוע התובע מהגשת תביעה חדשה ביחס לאותה עילת תביעה.

ב. לאחר שניתן פסק הדין חתם התובע על אישור, שלפיו הוא קיבל "את מלוא התשלום בתביעה".

חתימה זו מחייבת את התובע, ומשמעותה כי הוא מאשר, שהנתבעים קיימו את חיובם על פי הסכם הפשרה ועל פי פסק הדין שאישר אותו.

התובע לא טען להתקיימות נסיבות מיוחדות שבהן ניתן לפטור אותו מכוחה המחייב של חתימתו. מדבריו עלה, כי חתם על המסמך משום שרצה לקבל את השיקים שבאמצעותם שולם סכום הפשרה, ואת התשלום החלקי של דמי הארנונה. חתימה כזו אינה בבחינת "אין ברירה", אלא חתימה מרצון, אשר מחייבת את התובע.

לנוכח חתימה זו של התובע, אין הוא זכאי לדרוש מהנתבעים סכומים נוספים על פי אותו פסק דין.

11. הצדדים השכילו להגיע להסכם פשרה במסגרת התביעה הקודמת, תוך שההסכם מבטא ויתורים הדדיים שלהם הסכימו שני הצדדים.

התובע סבר בתחילת הדרך, כי על הנתבעים לשלם לו סכום של 9,000 ₪ בגין הפרת ההסכם, אולם הסכים להסתפק בתשלום של 1,500 ₪ וכן של הארנונה; ואילו הנתבעים סברו, כי אינם צריכים לשלם דבר מעבר לחודש דמי שכירות ששילמו עוד לפני הגשת התביעה, אולם הסכימו להוסיף ולשלם עוד 1,500 ₪, וכן את הארנונה.

אחת המטרות הברורות של הסכם פשרה הכרוך בוויתורים הדדיים כאלו, היא למנוע התדיינות נוספת באותו עניין.

אכן, בהסכם הפשרה הייתה אי-בהירות בכל הנוגע לרכיב הארנונה. לעניין זה הוסכם כי הנתבעים ישלמו תשלום מלא של הארנונה שבה הם חבים, מבלי לנקוב בסכום הארנונה, או אפילו בתקופת הארנונה. אולם, לא מצאתי כי יש להעדיף את טענות התובע דווקא, כי הארנונה המוסכמת היא ארנונה של חודשיים ולא של חודש אחד.

לעניין זה אציין, כי אמנם כב' השופטת בנר נתנה החלטתה מיום 4.3.20, שלפיה אם שולמה ארנונה לחודש יולי, הרי שעל הנתבעים להוסיף ולשלם ארנונה לחודש אוגוסט; אולם מנגד ניתנה גם החלטתה של כב' השופטת מיום 7.5.20, כי עם חתימת התובע על אישור קבלת מלוא סכום פסק הדין, הסתיים הטיפול בתיק.

12. לאור כלל השיקולים, כפי שפורטו לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

13. לעניין התביעה שכנגד: לתביעה זו אין, למעשה, עילה עצמאית, אלא כל כולה נובעת מטענות הנתבעים להוצאות שנגרמו להם, בשל הטרדתם לביהמ"ש פעם נוספת, בתביעה העיקרית.

טענות כאלו אינן מקימות עילה לתביעה שכנגד, אלא טענה להוצאות, במסגרת התביעה העיקרית, אם היא נדחית.

על כן, גם דינה של התביעה שכנגד להידחות.

14. לעניין ההוצאות:

הכלל הוא, כי הצד הזוכה במשפט זוכה גם לפסיקת הוצאות. על כן, אם נדחית תביעה, יש לחייב את התובע בהוצאות הנתבע.

במקרה הנוכחי, אף על פי שמצאתי לנכון לדחות את התביעה, מצאתי שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעים, וזאת לאור אי הבהירות ביחס לסכום הפשרה, כפי שפורט לעיל.

נוסף על כך, הרי שגם הנתבעים בחרו להגיש נגד התובע תביעה שכנגד, אשר בסופו של דבר נדחתה, ואילו התובע נאלץ להגיש כתב הגנה מפני תביעה זו.

על כן, ובהמשך לכל האמור לעיל, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"א, 16 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.