רקע כללי

1. לפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (להלן – "הבקשה").
2. ברקע לבקשה, תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") שעניינה נזקים שלטענת התובע נגרמו לו בתאונת דרכים מיום 1.5.2013 (להלן: "התאונה").

תמצית טענות הצדדים

1. לטענת הנתבעת, יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות לפי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן – "התקנות"), הואיל ועניינה של התביעה נזקי גוף שלטענת התובע נגרמו לו בתאונה מיום 1.5.13 בעוד שהתביעה הוגשה ביום 14.5.20, כ – 14 ימים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.
2. טוענת הנתבעת, כי על פי ס' 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין היא שבע שנים; ס' 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה; ועל פי הפסיקה מרוץ ההתיישנות בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה יחל להימנות מיום אירוע התאונה, באופן שאין רלוונטיות למועד התגבשות הנכות.
3. בענייננו, ובפרט מקום שעסקינן בתובענה בערכים של כאב וסבל בלבד, ומשהוגשה התביעה בחלוף 14 יום מתום מניין ימי ההתיישנות – דין התביעה סילוק על הסף.
4. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, יש למנות את מניין תקופת ההתיישנות ממועד התגבשות הנזק ולא ממועד התאונה. בענייננו, יש למנות את מניין תקופת ההתיישנות מיום 9.11.15 – הוא המועד בו הכריעה וועדת המל"ל בעניינו, משכך תביעתו לא התיישנה. התובע מפנה לפסיקה לפיה יש לפרש את טענת ההתיישנות על דרך הצמצום.
5. בתגובתה, הנתבעת עומדת על טענתה כי המועד להתגבשות הנזק הינו מועד התאונה הנטענת, תוך שהיא מפנה לס' 8 לחוק ההתיישנות ומציינת כי התובע היה מודע ו/או יכול היה להיות מודע לכך שנגרמו לו נזקים בעטיה של התאונה כבר מיום התאונה עצמו, ולראיה תלונות התובע כי חש בכאבים כבר ביום התאונה ובימים שלאחריה. במאמר מוסגר ציינה הנתבעת, כי אין כל רלוונטיות למועד בו הכריעה וועדת המל"ל בעניינו של התובע, שכן זה פנה למל"ל במועד שחשקה נפשו, וממילא משנקבע בהחלטה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה, מדובר בתיק בו יש לאמוד את נזקי התובע על פי ערכי כאב וסבל, ותו לא.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כלל החומר שצורף על ידי התובע לתביעתו ולתשובתו, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל, ואנמק.
2. סוגיית התיישנותן של תביעות שעילתן נזיקית מוסדרת על ידי שתי מערכות דינים: האחת קבועה בחוק ההתיישנות והשנייה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פקודת הנזיקין").
3. על פי ס' 5(1) לחוק ההתיישנות, התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה בשאינו במקרקעין – היא שבע שנים.
4. על פי ס' 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. מועד "לידתה" של עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות הוא המועד בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע.
5. ס' 89 לפקודת הנזיקין קובע כי לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

" (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

1. בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי (21.5.08) (להלן – "עניין אמיתי") שאמנם עסק בסוגיית התיישנותן של תביעות לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזקי תאונה, נקבע כי המועד למניין תקופת ההתיישנות יחל ביום התאונה ולא ביום התגבשותו של הנזק. לעניין זה נקבע כי כלל הגילוי של הנזק, המהווה מרכיב בעילת התובענה, מורה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק ועם גילויו של נזק ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק, ונקבע כי כלל זה ישים הן לעניין דין ההתיישנות הכללי על פי ס' 8 לחוק ההתיישנות והן לעניין ס' 89(2) לפקודת הנזיקין לצורך התיישנות בעוולות נזיקין. עוד נקבע שם, כי הגישה לבחינת היקפו של הנזק הידוע, שדי בו לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, בנויה על מבחן הסבירות (ר' פס' 6 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).
2. בית המשפט יישם את ההלכה בעניין אמיתי, בין היתר, גם על תביעות נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים והוגשו לפי חוק הפלת"ד, כך שנקבע כי מרוץ ההתיישנות בתביעות על פי חוק הפלת"ד יחל ביום בו התרחשה תאונת הדרכים מושא התביעה (ר' למשל ע"א (מרכז) 32142-12-11 קרספל נ' ביטוח ישיר -איי .דיי.איי חברה לביטוח בע"מ (3.6.12), להלן – "עניין קרספל").
3. בכל הנוגע ליישום השילוב של הוראות חוק ההתיישנות ופקודת הנזיקין על נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים המתבררות לפי חוק הפלת"ד, הפסיקה קבעה כי מחד גיסא ברור שאין להמתין לגיבוש מלוא הנזק כדי למנות את תקופת ההתיישנות, אך מאידך גיסא ברור גם כי אין די בגילויו של נזק של מה בכך כדי להצביע על תחילת המירוץ.
4. בעוד שבראשית הדרך הייתה הפסיקה מוכנה לראות בהופעתו הראשונה של נזק כלשהו כנקודת ציון המתחילה את מניין תקופת ההתיישנות, בהמשך התפתחות הפסיקה לעניין זה נקבע כי התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. לעומת זאת, אם הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך" אשר "אדם בר-דעת ומזג-רגיל" לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך, אזי אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו (ר' למשל ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 והפסיקה המאוזכרת שם (להלן – "עניין המאירי")). מעניין לציין כי בעניין המאירי הפנה בית המשפט לגישה נוספת שהובעה בספרות על ידי כב' השופט חשין, אשר הציע לאמץ בעניין זה את המבחן האם הנזק שבגינו תובע התובע זהה, או דומה, במהותו לנזק שנתגלה מלכתחילה (ר' עניין המאירי לעיל, פס' 15 לפסק הדין).
5. ןמן הכלל אל הפרט: בענייננו, בכתב התביעה צוין כי כתוצאה מהתאונה התובע נפגע בכל חלקי גופו ובעיקר בראש, בצוואר ובגב התחתון. עוד צוין בכתב התביעה כי ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים "אסף הרופא" לצורך קבלת טיפולים רפואיים דחופים. מן התיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה עולה כי גם לאחר ששוחרר התובע מבית החולים וכבר למחרת התאונה התובע פנה להמשך טיפול ובירור אורתופדי בקופת החולים בה הוא חבר.
6. השאלה האם כבר במועד התאונה אדם סביר בנעליו של התובע היה רואה לנגד עיניו נזק בר תביעה ומגיש תביעה בגינו אם לאו - איננה חד משמעית. אכן, לא מובן מאליו כי כל אדם סביר בנסיבותיו של התובע היה פונה להגשת תביעה אך על סמך הפגיעות והכאבים שנגרמו לתובע ביום התאונה עצמו.
7. ואולם, שאלה זו מאבדת לטעמי מחשיבותה בנסיבות המקרה שבפניי, הואיל ואין עסקינן בתיק בו נזקיו של התובע התעדכנו או התפתחו במרוצת השנים ולמעשה גם במרוצת השנים לא התגבשה לתובע נכות צמיתה כלשהי, והתובע עצמו גם אינו טוען לנכות צמיתה כאמור (ר' הודעתו מיום 20.1.21).
8. בנסיבות אלו, הרי שבכל מקרה, נזקו של התובע כיום אינו שונה (ודאי שלא מהותית) מזה שידע או יכול היה לדעת עליו כבר ביום התאונה. משכך, בנסיבות התביעה שבפניי, ניתן לקבוע כי היה בידי המערער "כוח תביעה קונקרטי" כבר ביום התאונה עצמו, באופן שמצדיק את התחלת מניין מרוץ ההתיישנות מיום אירוע התאונה ולא ממועד אחר כלשהו מאוחר יותר. עוד אוסיף, כי אם בתי המשפט מצאו לנכון להגיע למסקנה שכזו בעניינים בהם בחלוף זמן מיום התאונה התגבשו לתובעים נכויות צמיתות משמעותיות (ר' למשל עניין קרספל לעיל), הרי שמכוח קל וחומר שכך צריכים להיות הדברים במקרים בהם גם ברבות הימים לא התגבשה לתובע כל נכות צמיתה כתוצאה מתאונת הדרכים מושא התביעה, כבענייננו.

סיכום

1. אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו לעיל – הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת, והתביעה נדחית בזאת מחמת התיישנות.
2. התובע יישא בהוצאות הנתבעת, המבקשת, בסך 1,000 ₪ תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"א, 08 יוני 2021, בהעדר הצדדים.