לפני תביעה קטנה על סך 3,500 ₪, בגין ציוד אישי שלטענת התובע נגנב ממנו בעת שאוחסן אצל התובעת, מעסיקתו לשעבר.

רקע ויריעת המחלוקת

1. התובע שימש כמנהל מחלקה במפעל הנתבעת, עד לסגירתו ביום 13.10.2017.
2. אין חולק כי התובע החזיק בציוד אישי אצל הנתבעת, ולטענת התובע הציוד הוחזק הן במשרדו האישי והן בתאי אחסון (לוקרים) במלתחות העובדים (עמ' 2 שורה 1 לפרוטוקול).
3. לטענת התובע, בתאו האישי במלתחות הוחזק ציוד בשווי כ-3,500 ₪, שכלל נעלים מתוצרת ניו באלאנס בשווי 590 ₪, מדרסים בשווי 1,400 ₪, מכנסי "פייר קרדן" בשווי 630 ₪, חולצות ובגדי עבודה, בשווי 500-600 ₪ וצמידים שלא פורט שווים (סע' 3 ו' לכתב התביעה).
4. אין חולק כי מפעל הנתבעת נסגר באופן פתאומי בצו בית משפט וכניסת העובדים לשטחו נחסמה על ידי חברת שמירה בשם פירסט עוז אבטחה בע"מ, שבבעלות מר אסף חפץ ובניהולו (להלן: "חברת האבטחה" ו"אסף" בהתאמה), באמצעות השומרים מטעמה (סע' 4-5 לתצהיר אסף).
5. לאחר סגירת המפעל, ביקש התובע להיכנס למפעל בכדי להוציא את ציודו האישי. לטענתו, ניתנה לו אפשרות להיכנס להוציא ציוד ממשרדו האישי בשתי הזדמנויות שונות, אך לא מתא האחסון במלתחות העובדים, כאשר נטען כי אין בידי השומרים מפתח לחדר זה. לטענתו, רק בפעם השלישית שנכנס לשטח המפעל להוצאת ציוד, התאפשר לו להיכנס למלתחות, במטרה להוציא ציוד מתאו האישי שלו שם, אז נחשף התובע לנזקים שנגרמו למלתחות ולכך שציודו האישי נעלם. לדברי התובע, נזק נגרם נזק לכלל הציוד של עובדי המפעל. לטענת הנתבעת, לבקשת המשטרה היא אישרה לתובע להיכנס להוציא ציוד, בליווי נציג מטעם חברת השמירה של הנתבעת, מר נביל אבו אלהוא (להלן: "נביל"), וזאת בהזדמנות אחת בלבד, שבה התובע הוציא את ציודו ללא כל תלונה.
6. בדיון העידו התובע, ומטעם הנתבעת אסף ונביל. התובע טען כי הוא לא מכיר את העדים מטעם הנתבעת, וכי בעת כניסותיו להוציא חפצים מהמפעל ליווה אותו אדם אחר, מר תומר עמר, ולא מי מעדי הנתבעת (עמ' 2 שורות 4-8 לפרוטוקול). עוד נטען כי הוגשה תלונה במשטרה, אלא ששם נמסר לתובע (ולחבריו לוועד העובדים) כי החקירה נסגרה מחוסר עניין לציבור (עמ' 2 שורות 15-17). התובע חזר על טענתו שהנתבעת אחראית לפריצה לתאו, ומשכך עליה לפצותו בגין הרכוש שנגנב.

הנתבעת הכחישה את כל המיוחס לה, וטענה לשיהוי של קרוב ל-3 שנים בהגשת התביעה, ללא כל הצדקה או תלונה במהלך תקופה זו.

בסיום הדיון הועלתה הצעת פשרה שהתובע הסכים לה, אולם הנתבעת בחרה לדחותה והתיק הועבר למתן פסק דין.

דיון

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
2. על התובע מוטל הנטל, הן נטל השכנוע והן נטל הבאת הראיות, להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברויות (ראו: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט פ"ד מד(3) 646, 654).
3. אף שבצדק טען התובע כי הוא רשאי להגיש את התביעה עד חלוף תקופת ההתיישנות, לאחר 7 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה (עמ' 2 שורות 9-12 לפרוטוקול), התובע לא נתן מענה ראוי בדבריו לכך שהתביעה הוגשה רק כעת, בחלוף למעלה משנתיים וחצי ממועד האירוע.
4. אף שהתובע הכחיש באופן גורף את טענות העדים מטעם הנתבעת וטען כי לא נכחו עמו בעת כניסותיו למפעל כלל, ואף ציין גורמים שכן היו עמו, כמו גם מבין חבריו לעבודה שהיו מודעים למצב, הוא לא הביא אף עד נוסף מטעמו, ותמך את תביעתו בגרסתו בלבד.
5. אמנם, בגרסת אסף עלה קושי שבא לידי ביטוי בפער בין התצהיר שהגיש לבין עדותו בשאלה האם פנה התובע אליו באופן אישי אם לאו טרם הכניסה למפעל והאם ליווה אותו אסף בעת איסוף הציוד, ברם בצירוף עדותו של אלהוא, שהותירה רושם של אמינות, המסקנה היא שהתובע לא הרים את הנטל שעל כתפיו להראות שגרסתו לאירועים עדיפה על זו של הנתבעת.
6. נוסף על כך, אף אם הייתי מסיק שהתובע הרים את הנטל להוכיח כי גרסתו לאירועים היא זו הנכונה, היינו שהציוד שפורט על ידו נעלם מתא האחסון, לא היה ניתן לקבל את התביעה, מאחר שהתובע לא הוכיח את נזקיו. טענות התובע באשר לערכו של הציוד שהיה בתאו בעת סגירת המפעל נטענו בעלמא, ללא כל אסמכתאות, ומשכך לא הוכחו, דבר שהתובע עצמו הסכים לו (עמ' 2 שורה 19 לפרוטוקול). הדברים נכונים במשנה תוקף בהתחשב בכך שלדברי התובע פריטי הביגוד ערכם מאות רבות של ש"ח כ"א, וברי שאין זה מן המפורסמות או במסגרת ידיעה שיפוטית שזהו ערכם של הפריטים, ובהעדר כל ראיה שהיא לעניין זה, לא ניתן לקבל את הערכת השווי של התובע. בנוסף טען התובע לאבדן בגדי העבודה שהתקבלו מן הנתבעת, היינו לא נרכשו על ידי התובע (עמ' 2 שורות 20-22). יצוין כי אף אם התובע התבסס על הגילום שנקבע בתלוש השכר שלו לציוד זה (ומבלי לחוות דעה אם מדובר בגישה נכונה מבחינה חשבונאית), או כי התובע קיבל את הביגוד במתנה, הרי שהתובע כלל לא הציג תלושי שכר אלו כדי להוכיח את סכום הגילום ולא הוכיח ערכו של הציוד באופן אחר. התובע טען לאבדן "צמידים" כאשר בכתב התביעה לא ציין את שוויים. בדיון ציין כי ערכם "זניח משהו כמו 50-70 ₪" (2, 22), וגם ביחס אליהם לא צירף כל אסמכתא.
7. סופו של דבר, לא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

התביעה נדחית אפוא.

עם זאת, בהתחשב בנסיבות הקשות מבחינת התובע, העומדות ברקע התביעה, אני נמנע מחיובו בהוצאות.

ערעור על פסק הדין טעון רשות מבית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור יש להגיש בתוך 15 ימים.

ניתנה היום, ג' אלול תש"פ, 23 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.