לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע 2 בתאונה דרכים שאירעה ביום 30.7.2019 בכביש מס' 531. לטענת התובע, הוא היה בעמידה מוחלטת לפני רמזור שמופעו אדום, כשרכבו של הנתבע הגיח מאחור, פגע ברכבו בחוזקה ואף הדף אותו אל עבר רכב שהיה לפניו (סעיף 4 לכתב התביעה). הנתבע טען כי "בסמוך לצומת פגע רכב הנתבע ברכב התובע מאחור כשרכב הנפגע בתנועה" (סעיף 7 לכתב ההגנה). הנתבע הכחיש את הנזק לרכבו של התובע 2, הוא הדגיש כי הרכב עזב את מקום התאונה בנסיעה, ולא באמצעות גרר, וכי לרכב שהיה מקדימה – לפני רכב התובע 2 – לא נגרם כל נזק, באופן שמעיד על "אופי ואיכות הפגיעה הקדמית ברכב התובעים" (סעיף 9 לכתב ההגנה).

הנתבע מאשר כי רכבו פגע מאחור ברכב התובע. די בכך כדי לקבוע כי הוא האחראי היחיד לקרות התאונה. הטיעון הנוסף, שהתחדד במהלך שמיעת העדויות בדיון, והתייחס למקום המדויק בו אירעה התאונה ולנסיבותיה – בעמידה מוחלטת ברמזור, כך לשיטת התובע 2; לפני הצומת, כשכל כלי הרכב המעורבים מצויים בתנועה, כך לשיטת הנתבע – נועד לבסס את הטענה כי הפגיעה ברכב התובע 2 הייתה קלה יותר מאשר נטען, והנזק לרכבו היה מצומצם יותר בהיקפו ביחס לעולה מחוות דעת שמאי התובעים.

שמעתי את עדות התובע והעדה הניטראלית מטעמו, ואני מעדיף – באופן מובהק וחד משמעי – את עדותם, על פני עדות הנתבע. אני מקבל, ככתבה וכלשונה, את עדותה של הסוהרת, שנהגה ברכב הראשון, לפיה רכבה עמד ראשון ברמזור, ורכב התובע 2 היה מאחורי רכבה. עדותה הייתה בהירה ומשכנעת.

אין בתמונות שהציג הנתבע כדי לקבוע אחרת. הנתבע צילם את רכבו במקום התאונה, באופן שאינו מאפשר ללמוד על מקום התאונה ביחס לצומת. גם תמונות שהציג התובע אינן מאפשרות לקבוע ממצאים ביחס למיקום התאונה. מיקום התאונה נקבע בהתאם לעדויות – כאמור לעיל.

בנוסף, אין מקום לקבוע כי רכב התובע 2 היה בתנועה עת אירעה התאונה, שהרי הנתבע העיד כי "פתאום" רכב התובע 2 "היה מול העיניים שלי". הוא הוסיף: "אני לא יודע מאיפה הוא הגיע" (עמ' 4, ש' 12-11). גרסה זו משמיעה, כי הנתבע לא נתן דעתו לכביש. אם הוא לא ראה את הרכב שלפניו, אין לקבל את גרסתו כי התאונה אירעה כשמופע הרמזור הוא ירוק (עמ' 4, ש' 10). מדובר היה בפגיעה בעוצמה רבה. על כך ניתן ללמוד מהיקף הנזק לרכבו של הנתבע, והעובדה כי כרית האוויר נפתחה.

הנתבע הוא האחראי היחיד והבלעדי לקרות התאונה.

אשר לנזק: התובעים הגישו שתי חוות דעת. שמאי התובעת טען, כי חוות דעת הראשונה היא כללית (חוות דעת מיום 6.8.2019). חוות דעת שנייה, מאוחרת יותר, כוללת הבחנה בין מוקדי הנזק – הקדמי והאחורי (חוות דעת מיום 16.4.2020). על דוכן העדים הניח שמאי התובעים חוות דעת נוספת, מיום 30.7.2019.

אלו היו הנתונים בחוות הדעת השונות:

שמאי הנתבע הגיש חוות דעת מטעמו. שיעור הנזק לפיה נמוך הרבה יותר. הפער נעוץ, בעיקרם של דברים, בעובדה כי נמצאו רכיבים חליפיים, ששמאי התובעים לא איתר.

שני המומחים נחקרו, והצדדים סיכמו את טענותיהם.

שמאי התובעים התבקש להבהיר מדוע הוגשו שתי חוות דעת מטעמו (כאמור, בהמשך הסתבר כי קיימת חוות דעת שלישית). תשובתו הייתה: "הנזק מורכב משני מוקדים – מאחור ומהחזית. כשהוצאתי את החו"ד הראשונה בטעות לא חילקתי את המוקדים ואז קיבלתי דרישה והוצאתי תוספת עם חלוקת המוקדים" (עמ' 5, ש' 8-7). איני מקבל את תשובת מומחה התביעה, שהרי עיון בחוות הדעת מיום 6.8.2019 מעלה כי בחוות דעת זו נערכה הבחנה בין מוקדי הנזק – הקדמי והאחורי (סיכום פירוט המוקדים מובא בעמוד 3 לחוות הדעת). כשבוחנים את חוות הדעת מיום 16.4.2020, עולה כי צוין בה – בפתח חוות הדעת – הסבר באשר לצורך בהגשה של חוות דעת נוספת. המומחה ציין, כי "בחוות הדעת התברר כי נפלה טעות בחלוקת הנזקים/חלקים/עבודות לפי מוקדי נזק" (עמ' 1 לחוות הדעת). לא ברור מדוע לא ידע המומחה ליתן תשובה כאמור בחקירתו הנגדית. לגופם של דברים, בחינה של שתי חוות הדעת שצירפו התובעים לכתב התביעה, מעלה כי חלוקת הנזק למוקדים השונים בחוות הדעת מיום 6.8.2019 אינה נכונה. רכיבי נזק רבים, ששייכים למוקד הנזק האחורי, שויכו בטעות למוקד הנזק הקדמי. מדובר בטעות מובהקת של שיוך פריטי הנזק למוקדים השונים, ולא מעבר לכך. שהרי תחת פירוט החלקים הפגומים, ששייכים למוקד הקדמי, צוין בבירור שהם אכן שייכים למוקד האחורי (לדוגמה: "דלת תא מטען"; קורה פנימית, מגן אח'"). מהפירוט ברור שמדובר ברכיבים ששייכים למוקד האחורי, אף שהם קוטלגו תחת פריטי נזק השייכים למוקד הקדמי. ההסבר שמסר שמאי התובעים בחוות הדעת מיום 16.4.2020 הוא ההסבר הנכון שעמד ביסוד הצורך להגיש חוות דעת מתוקנת.

אשר לחוות הדעת מיום 30.7.2019 (היא מחזיקה 4 עמודים): חוות דעת זו נחזית להיות חוות דעת חלקית. חוות הדעת מיום 6.8.2019 זהה לחוות הדעת מיום 30.7.2019 (היא מחזיקה 9 עמודים). הסכומים והנתונים בין חוות הדעת זהים.

חוות הדעת התואמת את נסיבות העניין היא חוות הדעת מיום 16.4.2020. מדובר בחוות דעת שנערכה לאחר בדיקה של הרכב.

הנתבע כאמור הגיש אף הוא חוות דעת. היא נערכה על יסוד התמונות שצילם שמאי התובעים. לא הונח בסיס עובדתי לדרישה של הנתבע לבדוק – בזמן אמת – את רכבו של התובע 2. המשקל שיש ליתן לחוות דעת שנערכה על יסוד צפייה בתמונות נמוך מהמשקל שיש ליתן לחוות דעת שנערכה לאחר בדיקה של הרכב עצמו. שמאי הנתבע ציין בחוות הדעת, כי רוב מכריע של חלקי רכב שצוינו בחוות דעת התובעים כפגומים אכן יש להחליף. הטיעון שלפיו ישנם חלקים שלא ניזוקו כלל מתייחס לשלושה רכיבים בלבד: תושבת פגוש אחורי שמאלי, תומך פגוש אחורי שמאלי (עלות כל רכיב: 416 ₪) וסמל אחורי (עלות הסמל: 725 ₪). מעבר לכך, הוא טען כי קיימים רכיבים רבים שניתנים להחלפה ברכיבים משומשים שקיימים במלאי. הוא הציג אסמכתאות. עם זאת, האסמכתאות שהוא הציג מתייחסות למועדי בדיקה שהם מאוחרים למועד עריכת חוות דעת שמאי התובעים. היינו, אין בהן כדי ללמד על תמונת המצב המדויקת במועד הרלוונטי לעניין: מועד בדיקת רכבו של התובע 2, פירוקו, עריכת חוות הדעת והתשלום ששילמה חברת הביטוח לתובע 2. בהיעדר אסמכתאות המתייחסות למועד הרלוונטי – איני מקבל את הסתייגויות הנתבע ביחס לשווי.

בסופו של יום, אני מקבל את הסתייגויות הנתבע ביחס לאותם שלושה פריטים שצוינו בחוות דעת מומחה הנתבע כפריטים שלא ניזוקו, וזאת לאחר שלא הוצגו תמונות המעידות על נזק לאותם שלושה פריטים, ומומחה הנתבע לא נחקר על אודותיהם. שיעור ההסתייגות: 1,557 ₪.

סיכום: הנתבע ישלם לתובעים את סכום הנזק, על סך של 38,689 ₪, את הוצאות המשפט (שיעור האגרה), על סך של 503 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד, על סך של 6,000 ₪. איני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות שנפסקו לשמאי התובעים, וזאת בעיקר בהינתן הסרבול המיותר שנוצר בעקבות עריכה של שלוש חוות דעת, וחוסר היכולת ליתן הסבר (הסבר קיים, שצוין במפורש בחוות הדעת מיום 16.4.2020), באשר לצורך לערוך מספר חוות דעת. התנהלות זו תרמה להארכה של הדיון.

התשלום ייעשה בתוך 30 יום.

התיק ייסגר.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, י"ב טבת תשפ"א, 27 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.