1. זוהי תביעה שהגישה התובעת בשם בעלה המנוח, מריו שקולניק ז"ל, כנגד החלטת פקיד תביעות בנוגע לחישוב בסיס השכר לצורך תשלום קצבת נכות למנוח.

2. בדיון שהתקיים ביום 13.7.20 הסכימו הצדדים כי בהעדר מחלוקת עובדתית לא ישמעו הוכחות ובית הדין ידון ויכריע בשאלה המשפטית: מהו השכר הקובע לצורך חישוב קצבת נכות לתובע אשר הוכר כנפגע בעבודה בפגיעה מסוג מיקרוטראומה?

3. בהודעה משותפת מיום 7.9.20 מסרו הצדדים תשתית עובדתית מוסכמת כלהלן -

א. המנוח יליד שנת 1928.

ב. הנתבע הכיר במחלת המיזותליומה כפגיעה שנגרמה עקב תנאי עבודתו של המנוח בתמנע שם עבד עד לשנת 1990.

ג. בשנת 1990 פרש המנוח לפנסיה מחברת תמנע.

ד. ועדה רפואית מיום 04/08/2015 קבעה למנוח דרגת נכות יציבה מעבודה בשיעור 100% בתחולה החל מיום 01/06/2014.

ה. לאחר פרישתו של המנוח מתמנע לפנסיה, עבד המנוח בעבודות מזדמנות וחלקיות עד לשנת 1999.

ו. בשנת העבודה האחרונה 1999 עבד המנוח 5 חודשים בערדום. גובה השכר הממוצע של התובע בשנה זו היה 1,885 ₪.

7. בסיס השכר של המנוח חושב על פי שכרו בחברת ערדום בשנת 1998 שם השתכר בממוצע בסך 3,467.5 ₪.

4. למען שלמות התמונה ועל מנת להבהיר את הדרך בה חושבה קצבת המנוח, נוסיף כי בהחלטת פקידת תביעות מיום 15.2.16 נמסר מטעם הנתבע כך –

"... במקרה שלפנינו לא שולמו דמי פגיעה מאחר ומדובר בתיק מחלת מקצוע והתשלום לראשונה הוא בעצם מועד התחולה אשר נקבע על ידי הוועדה הרפואית דהיינו 01/06/2014. חודשי רבע השנה הם: 3,4,5/2014 ובתאריך 16/08/2015 התקבל מכתבך בדואר "רשום" בו ביקשת לחשב הבסיס לתשלום הגמלה לפי הנתונים הקיימים במערכת המל"ל. מבדיקה נמצא כי המבוטח אינו עובד מאז 1999 לפיכך אין שכר לחודשים הרלוונטיים ובמקרה כגון אלה, נלקח שכרו ממקום העבודה האחרון בו עבד הנפגע שנה ברצף. בשנת 1999 עבד התובע 5 חודשים ושכרו הממוצע לחודש לפי הנתונים בגובה = 1,885 ₪. בשנת 1998 עבד הנפגע שנה מלאה והשכר הממוצע לחודש הוא 3,468 ₪, לפיכך על מנת להטיב עם הנפגע זה הנתון שנלקח בחישוב הבסיס. שכר זה 3,468 ₪ קודם לתקופת רבע השנה הרלוונטית וערכו לחודש הוא 5,343 ₪. מכאן הבסיס לחישוב הגמלה בגין הפגיעה הנדונה הוא: 16,029 ₪. יש לציין כי במקרים כגון אלה בהם לא עבד הנפגע בחודשי רבע השנה, הבסיס מחושב לפי שכרו של הנפגע בתקופה בה עבד לאחרונה ושכר זה מקודם לחודשי הבסיס. המקרה שלפנינו נבדק בענף נכות מעבודה משרד ראשי לאור פנייתך ולא נמצאה טעות באופן חישוב הבסיס".

5. עוד נשלים כי ביום 11.3.16 הלך המנוח לעולמו. ביום 30.5.16 התובעת הגישה לנתבע טופס תביעה לתשלום גמלת תלויים לנפגעי עבודה. נוכח עמדת הנתבע כאמור בנוגע לחישוב בסיס השכר, התובעת הגישה את התביעה שלפנינו.

תמצית סיכומי טענות הצדדים -

6. לטענת התובעת, הגם שאין חולק על כך שהמנוח הוכר כנפגע עבודה בעקבות עבודתו בתמנע, בסיס השכר לחישוב הגמלה חושב לפי שכרו בעבודתו בערדום, אשר אין לה כל קשר למחלתו, לא מבחינת הקשר הסיבתי ולא מבחינת מועד גילוי המחלה. לטענת התובעת יש לחשב את בסיס השכר על פי שכר עבודתו בתמנע, מאחר שפגיעתו הוכרה כתוצאה מאופי עבודתו שם.

נטען, כי הנתבע פועל באופן שונה בין ציבור המבוטחים, כאשר אצל מבוטחים רבים הקצבה חושבה על בסיס שכר בהתאם למקום העבודה בה נפגע המבוטח ולא בהתאם למקום העבודה האחרון. בהקשר זה נטען כי הנתבע פועל באי אחידות ובשרירותיות שאינה מתיישבת עם ההיגיון. כמו כן נטען כי התנהלות הנתבע עלולה לגרום למצב בו מבוטחים שמצבם הכלכלי אילץ אותם לעבוד בעבודות מזדמנות לאחר פרישתם לגמלאות, יפגעו בחישוב הקצבה לעומת עובדים שלא נאלצו לעבוד לאחר פרישתם, שכן אצל אלה האחרונים הקצבה בהכרח תחושב על פי בסיס השכר בהתאם למקום העבודה בו עבדו ערב פרישתם, לעומת הראשונים בהם הקצבה תחושב בהתאם למקום העבודה האחרון, בו, ברוב הפעמים, השכר נמוך יותר.

התובעת תומכת טענותיה בהחלטות פקיד תביעות בתיקים אחרים, בהם נקבע לטענתה כי בסיס השכר יחושב על פי ממוצע השכר ברבע השנה במקום העבודה בה "נרכשה" המחלה. בהקשר זה הופנה בית הדין לתיק ב"ל 46702-03-18 אברהם כסלו נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.2.20. כמו כן נטען כי על הנתבע ליישם את החוק באופן שיגשים את תכלית החוק למטרתו למתן פיצוי הוגן לנפגעי עבודה. בהקשר זה בית הדין הופנה לפסק הדין שניתן בתיק עב"ל 327/97 המוסד לביטוח לאומי נ' הררי, מיום 02.04.2001 (להלן – עניין הררי).

טענה נוספת וחלופית שהעלתה התובעת היא, שחישוב בסיס השכר נעשה על פי שכר עבודה משנת 1998 בה המנוח עבד בחלקיות משרה, ולכל הפחות היה על הנתבע להשלים את שכרו של המנוח לשכר עבודה מלא, בהתאם להשתכרותו בשנה קודם לכן, כפי שנעשה בתיקים רבים אחרים.

7. לטענת הנתבע, מדובר בגמלה מחליפת שכר ותכלית החוק בקביעת חישוב בסיס השכר הוא לשמור על רמת חיים של המבוטח עובר למועד הפגיעה. הנתבע תמך טענותיו בפסק הדין של בית הדין הארצי שניתן בעב"ל 65/09 יורם זרה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 01.02.2010 (להלן – עניין זרה). כמו כן נטען כי נוכח הרציונל שבדבר החקיקה, אין מקום להבחין בין אירוע תאונתי לבין מחלת מקצוע. בהקשר זה הפנה הנתבע לפסק הדין שניתן בעב"ל 501/07 קיטה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.6.08.

הנתבע הפנה לשני תיקים בהם יושם פסק הדין בעניין זרה – עב"ל 22600-05-20 יצחק צורן נ' המוסד לביטוח לאומי (פסק דינו של השופט סופר מיום 1.7.20 בו נמחקה התביעה ביוזמת המערער) ועב"ל 6593-10-19 נצחונית כהן נ' המוסד לביטוח לאומי.

נטען כי במקרה מושא תיק זה, רמת חייו של המנוח התבססה על הכנסותיו מהפנסיה שקיבל מעבודתו בתמנע וכן מהכנסה נוספת בגין עבודות מזדמנות. הנתבע הוסיף כי קבלת עמדת התובעת תביא להעלאה ברמת החיים של התובע ולכפל תשלום.

הנתבע עמד על כך כי אף במקרה של החמרת מצב הגמלה תחושב על פי בסיס שכר שנקבע ברבע שנה שקדמה למועד בו המבוטח הוכר לראשונה כנפגע עבודה.

8. לבקשה שהגישה התובעת לאחר הגשת הסיכומים, צורפו שני מסמכים של אגף ביטוח נפגעי עבודה אצל הנתבע: האחד - מיום 3.7.03 שכותרתו – "תקופת "רבע שנה" – בקביעת הבסיס לחישוב גמלת נכות מעבודה, בגין מחלת מקצוע במקרים מיוחדים" (להלן – נוהל 2003). המסמך השני – מיום 3.5.16 וכותרתו – "קביעת תקופת רבע השנה במחלות מקצוע" (להלן – נוהל 2016).

בבקשתה טענה התובעת כי בנוהל 2016 שונו נהלי הנתבע מאלה שהיו קבועים בנוהל 2003. נטען, כי על פי המפורט בנוהל 2016, שינוי הנהלים נבע מקביעת בית הדין הארצי בפסק הדין בעניין זרה אולם פסק דין זה לא עסק במקרה בו עסקינן בתיק זה, והוא לא שינה את הלכת בית הדין הארצי כפי שנקבעה בפסק הדין בעניין הררי. בהתבסס על כך, ביקשה התובעת כי בית הדין יורה לנתבע לחשב את בסיס השכר על פי נוהל 2003 (ולא על פי נוהל 2016). לחילופין התבקש בית הדין לאפשר הפניית שאלות הבהרה לכותבת נוהל 2016, הגב' בקי גולדמן. בקשה זו של התובעת נדחתה בהחלטה מיום 22.3.21.

דיון והכרעה -

9. לאחר עיון בטענות הצדדים, מסקנתנו היא כי יש לדחות את התביעה.

10. סעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק) קובע את דרך חישוב שיעור דמי פגיעה, וזאת על בסיס "שכר עבודתו הרגיל של המבוטח". סעיף 98(א) לחוק קובע כי "שכר עבודה רגיל" הוא – "הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים" (הדגשה הוספה-ש.ט).

11. בפסק הדין בעניין זרה עסק בית הדין הארצי בשאלה - אילו חודשים יחשבו כ"רבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה" לצורך חישוב בסיס השכר. מדובר היה במבוטח אשר החל לעבוד ביום 23.3.97 כמתמחה במשרד עורכי דין, ובמהלך התקופה שבין חודש מאי 1998 לחודש אוגוסט 1998, עבד כעורך דין באותו משרד. בשנת 2001 הגיש זרה תביעה לנתבע, להכיר בפגיעה ממנה הוא סובל בשורש כף היד כפגיעה בעבודה. הנתבע דחה תביעתו וזרה הגיש תביעה לבית הדין. בפסק דין מיום 5.12.05, הוכרה פגימה של זרה בידו כפגיעת עבודה. ועדה רפואית מיום 18.12.06 קבעה לו נכות בתחולה רטרואקטיבית מיום 1.6.97, על פיה שולם לזרה מענק (חד פעמי) בסך 24,920 ₪, כאשר תשלום המענק חושב על בסיס הכנסותיו ברבעון שקדם ליום קביעת הנכות, קרי בחודשים מרץ עד מאי לשנת 1997, בהם זרה הועסק כמתמחה. זרה הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע בחישוב בסיס השכר בעניינו, בה טען כי לצורך חישוב המענק היה צריך לקחת בחשבון את שכרו בשלושת החודשים האחרונים לעבודה (בהם הועסק כעורך דין) ולא בשלושת החודשים שקדמו למועד קביעת הנכות (אז המענק ששולם היה בסכום בסך 41,417 ₪). הנתבע לעומת זאת טען כי מועד קביעת הנכות חל במועד בו המבוטח עבד, ועל כן יש לחשב את בסיס השכר על פי הכנסותיו ברבעון שקדם למועד הנכות, כפי שנעשה, ולא לפי מקום העבודה האחרון.

בית הדין האזורי דחה את תביעתו של זרה. פסק הדין בעניין זרה הוא זה שניתן בערעור שהגיש זרה על דחיית תביעתו. בית הדין הארצי דחה את הערעור. בשל חשיבות הדברים לענייננו, נצטט להלן את הנימוקים שהביאו לדחיית טענתו של זרה (הדגשה הוספה-ש.ט.) -

"השכר הרגיל לצורך חישוב שיעור דמי הפגיעה של מבוטח, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסתו ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה. (סעיף 98 לחוק). על פי הוראות אלה של חוק הביטוח הלאומי, המענק נקבע על בסיס הקצבה, הקצבה נקבעת על בסיס דמי הפגיעה, ודמי הפגיעה מחושבים על בסיס השכר שלפני היום שבו מגיעים לראשונה דמי פגיעה.

סעיף 92 לחוק קובע כי הזכות לדמי פגיעה מתגבשת ביום שבו המבוטח אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה אחרת. מאותו רגע נולדת הזכות לדמי פגיעה. מועד זה ניתן לכנותו כ"תאריך הקובע" את מועד התגבשות הזכות לדמי פגיעה. לגבי נכה כתוצאה ממחלת מקצוע או מיקרוטראומה, "התאריך הקובע" עשוי להיות דינמי, משום שמחלת מקצוע עלולה להתפתח באופן הדרגתי, היינו בשלבים (דב"ע נד/0-77 לואיזה לקסר- המוסד לביטוח לאומי פד"ע כח 361,366 מול האות ד', להלן : פסק דין לקסר). יחד עם זה, אפשר שהתאריך הקובע יהיה היום שבו הוועדה הרפואית קבעה כיום תחילת הנכות. תאריך זה הוא התאריך בו בשלה הנכות, ועקב כך נולדה מאותה עת זכאותו של המבוטח לקצבה או למענק. הרציונל הקיים בעניין זה ביחס לדמי פגיעה קיים גם לגבי קצבה ומענק. כשם שדמי הפגיעה נולדים במועד בו נגרם לנפגע בעבודה אובדן כושר העבודה, כך קצבת נכות או המענק נולדים, בעת שנפגע העבודה איבד את כושרו לעבוד באופן מלא או חלקי.

במקרה הנוכחי, קבעה הוועדה הרפואית כמועד תחילת הנכות, מועד תחילת חלק מאובדן הכושר בעבודה של המערער, את תאריך 1.6.97. מועד זה הוא המועד המשמש כתאריך שממנו ימנו אחורנית את רבע השנה שעל פיה יחושב השכר הרגיל לצורך קביעת דמי הפגיעה או קצבת הנכות או המענק (סעיף 98 לחוק). הרציונל העומד מאחורי דרך חישוב זו הוא לשמור על כך שהכנסת נפגע העבודה אחרי התאונה או מחלת המקצוע לא תפחת מהכנסתו לפניה. לצורך זה "מצלמים" את הכנסתו של נפגע העבודה לפני הפגיעה בעבודה במגמה לשמור על הכנסה זו גם לאחר הפגיעה. ההנחה העומדת מאחורי רציונל זה היא, שאפשר שהפגיעה בעבודה תגרום לירידה בכושר העבודה של נפגע העבודה ובעקבותיה לירידה בהכנסותיו. יוצא, איפוא, שחישוב השכר הרגיל לצורך חישוב תשלום המענק למערער נעשה בהתאם לחוק. רציונל זה מצא את ביטויו גם בפסיקתנו בסוגיית "החמרת מצב" (ראו לעניין זה : עבל 86/08 שליט – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 17.5.2009; עבל 501/07 משה קיטה - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 10.6.08 עב"ל 1144/02 אפריים מוסקוביץ - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לט, 241)".

12. הגם שנסיבות המקרה שלפנינו שונות במעט מהנסיבות בעניין זרה, הרציונל העומד בבסיסן הינו זהה - שמירת רמת חייו של המבוטח ערב הפגיעה/גילוי המחלה. המנוח בענייננו לא עבד ערב גילוי המחלה והוא השתכר מתשלומי פנסיה. נוכח זאת, הכנסותיו נבחנו על פי מקום עבודתו האחרון, שכן אלה משקפים את רמת חייו, בהיבט הכלכלי, טרם מועד המחלה. כדי להבהיר את הרציונל, נניח כי לא הייתה מתגלה אצל המנוח המחלה. או אז, המנוח היה ממשיך להשתכר בתשלומי הפנסיה ללא כל שינוי. קבלת עמדת התובעת, לפיה יש לחשב את בסיס השכר לפי מקום העבודה ממנו נגרמה המחלה, תביא למצב בו הקצבה לא תהווה שימור רמת חיים, אלא תהא פיצוי עבור המבוטח, והדבר יחטא לרציונל עליו עמד בית הדין הארצי בעניין זה.

13. אין אנו מקבלים את הטענה כי יש לחשב את בסיס השכר בהתאם לעבודה שתטיב עם המבוטח. אמנם בבסיס הרציונל בדבר שימור רמת חיים עומדת התכלית להיטיב עם המבוטח, כאשר נקודת המוצא היא שפגיעה בעבודה מביאה לרוב לירידה בהכנסתו של המבוטח (ראו –עניין זרה, עב"ל 501/07 משה קיטה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.06.2008, (להלן – עניין קיטה), עב"ל 86/08 עוזי שליט נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.05.09 (להלן – עניין שליט)). אולם הכוונה היא למנוע מהמבוטח ירידה ברמת החיים, ואין בכך כדי להביא למצב בו אצל חלק מציבור המבוטחים תשופר רמת החיים נוכח נסיבות מסוימות. לעניין זה ראו את הנפסק בעניין שליט, שעסק בחישוב בסיס שכר בקביעת נכות עבור אחוזי נכות שהוענקו למבוטח לאחר שהגיש בקשה לדיון מחדש במצבו בטענה להחמרת מצב. באותו מקרה טען המבוטח כי במקרה של החמרת מצב שאינה נובעת מהחמרה טבעית של מחלת המקצוע אלא מחשיפה נוספת ומאוחרת, שגרמה להגדלת אחוזי הנכות, אין מקום לחשב את בסיס השכר על פי הכנסתו במועד בו נקבעה נכותו לראשונה, אלא בהתאם להכנסתו סמוך למועד בו הוחמר מצבו. בית הדין הארצי דחה טענה זו וקבע, בין היתר, כך - "תכלית חקיקתם של הוראות החוק הנוגעות לענייננו הייתה להיטיב עם המבוטח, אשר שכרו צפוי לרדת כתוצאה מהליקוי שהוכר כ"פגיעה בעבודה". אם נקבל את פרשנות בא כוח המערערים, לפיה מקום בו עסקינן במחלת מקצוע תבחן הכנסת המבוטח עובר למועד ההחמרה, עלולה להיות תכלית זו מסוכלת. העובדה כי בשני המקרים הקונקרטיים שלפנינו דווקא עלתה הכנסתם של המערערים לא מצדיקה שינוי ההלכה כך שיקבע כי מקום בו עסקינן ב"מחלת מקצוע" יבחנו ההכנסות עובר למועד ההחמרה".

דברים אלה יפים אף לענייננו בהיותם מבוססים על אותו רציונל בדבר שמירת רמת חיים. יוטעם, כי הלכה למעשה, התוצאה האופרטיבית בפסק הדין בעניין זרה לא הביאה לשיפור ברמת חייו של המוטח, כאשר נדחתה תביעתו לחשב את בסיס השכר על פי שכר העבודה האחרון שהיה גבוה מזה הראשון.

14. בהתאם גם נדחות טענות התובעת בנוגע לתקיפת נוהל 2016. הגם שהליך זה אין עניינו בתקיפת נהלי הנתבע (שכן תקיפה זו נכון שתעשה במסלול המנהלי), נציין כי עיון בנוהל 2016 מלמד כי זה מושתת על ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין זרה, ובכלל זה על הרציונל בדבר שימור רמת החיים של המבוטח עובר לפגיעה. החלטת הנתבע בנוגע למנוח תואמת את הפסיקה וכן את נהליו הפנימיים ואין בה כל פסול.

15. אשר להסתמכותה של התובע על פסק הדין בעניין הררי – דומה שהתובעת נפלה לכלל טעות בניתוח פסק דין זה. ראשית, המחלוקת שנדונה בעניין הררי (ואשר באה על פתרונה במהלך בירור ההליך) עסקה בקביעת התאריך הקובע בנסיבות בהן לא הייתה כל מחלוקת כי זה נקבע באופן שרירותי וללא קשר למועד פרוץ הליקוי או גילויו. בענייננו לעומת זאת, אין מחלוקת לגבי מועד גילוי המחלה. התובעת לא טענה כי מחלתו של המנוח התגלתה כבר במהלך עבודתו בתמנע, וב"כ התובעת אף הבהיר כי מדובר במחלה בעלת "תקופת חביון" אשר עלולה להתפרץ זמן רב לאחר החשיפה לחומרים. השאלה שנתונה במחלוקת בענייננו עוסקת בבסיס השכר על פיו תחושב הגמלה בהינתן שמועד גילוי הליקוי חל זמן רב לאחר סיום העבודה בעקבותיה נגרם הליקוי, ובמקרה זה, כפי שפורט, יש להחיל את הרציונל בדבר שימור רמת חיים. למעשה, לצורך קביעת בסיס שכר בחישוב הקצבה, אין משמעות למקום העבודה שגרם למחלה או לליקוי.

שנית, בעניין הררי, ובדומה לענייננו כאן, המבוטח לא עבד בחודשים שקדמו למועד גילוי הליקוי. יישום הלכת הררי על עניינו כאן דווקא מביאה למסקנה התואמת לעמדת הנתבע, ולפיה – במקרה בו מבוטח אינו עובד במועד גילוי הליקוי/המחלה, יש לחשב את בסיס השכר על פי מקום עבודתו האחרון. בהקשר זה הובהר בפסק דין בעניין זרה כך – "בעניין הררי לפני התאריך הקובע, שנקבע באופן שרירותי, היה המערער מובטל כחודשיים ימים, כך שחישוב בסיס השכר לצורך חישוב המענק, היה צריך להביא בחשבון את התקופה בה לא עבד המבוטח ולערוך את החישוב בהתאם, כדי שהגמלה אכן תשמש כתחליף ההכנסה של תקופת עבודתו, ולא כתחליף הכנסה של התקופה בה לא עבד בחלק ממנה. כך גם נעשה בנסיבותיו של פסק דין לקסר, בהן לא השתכרה המבוטחת תקופה ארוכה עקב חופשה ללא תשלום, ובחלק מהתקופה עבדה בחצי משרה בשל מחלתה. בנסיבות אלה, נעשה חישוב הקצבה על פי השכר בתקופת העבודה המלאה. נסיבות אלה אינן מתקיימות כלל במקרה שלפנינו, ולכן אין להקיש מאותם מקרים למקרה שלפנינו."

במקרה דנן, מטענות הנתבע (בסעיף 10 לסיכומי הנתבע) ומהחלטת פקיד התביעות מיום 15.2.16 עולה כי בסיס השכר חושב על פי הכנסותיו של המנוח ממקום העבודה האחרון^[1] בתוספת תשלומי הפנסיה. מכאן שאופן חישוב בסיס השכר של המנוח נעשה בהתאם להלכת הררי, כאשר לא נלקחה בחשבון התקופה בה המנוח לא עבד והשתכר רק מתשלומי פנסיה.

16. אשר לטענה החלופית שהעלתה התובעת באחרית סיכומיה, לפיה השכר בשנת 1998 ירד ב- 50% יחסית לשנה קודמת והיה על הנתבע לחשב את בסיס השכר על פי שכר מלא - מדובר בטענה עובדתית שזכרה לא בא בעובדות המוסכמות שהגישו הצדדים, בעוד שהצדדים כן מצאו לנכון לציין בעובדות המוסמכות את היקף העבודה ואת גובה ההכנסות בשנת 1999 וכן את ממוצע השתכרותו של המנוח בשנת 1998. בהעדר התייחסות בעובדות המוסמכות לשנת 1997, ובשים לב לטענת הנתבע כי על מנת להטיב עם המנוח בסיס השכר חושב על פי ההכנסות בשנת 1998 הואיל ובשנת 1999 המנוח לא עבד באופן מלא, אנו דוחים את הטענה.

17. כן נדחית טענת התובעת לפיה הנתבע פועל בשרירותיות ובאופן שונה כלפי כל מבוטח. התובעת לא הראתה כי בתיקים אחרים הנתבע פעל אחרת. כך למשל, מעיון בתיק ב"ל 46702-03-18 עולה כי ביום 11.5.21 הוגשה הודעת הנתבע ובה הוא הסכים כי הקצבה תחושב על פי מקום העבודה האחרון של המבוטח, בו עבד עובר לפרישתו לגמלאות, ולא על פי מקום העבודה בה נרכשה המחלה. יצוין כי לא ניתן ללמוד מתיק זה כי הנתבע בחר את בסיס השכר על פי מקום העבודה עם ההכנסה הגבוהה יותר, הואיל והמחלוקת באותו תיק עסקה באי מתן החלטה בנוגע לבסיס השכר על ידי פקיד תביעות, ולא בשאלת מקום העבודה על פיו יחושב בסיס השכר. אף המסמכים שצירפה התובעת - החלטות פקיד תביעות אצל מבוטחים אחרים, אינם מלמדים דבר בנוגע להתנהלות שרירותית לכאורה של הנתבע, שכן לא ניתן להבין ממסמכים אלה את מכלול הנסיבות וממילא לא ניתן להסיק דבר לגבי התנהלות כזו או אחרת של הנתבע. יתרה מכך, אף אם היו מקרים בהם הנתבע פעל באופן שונה, אין בכך כדי להקנות זכות לתובעת, שכן הנתבע מחויב לפעול על פי הדין (ראו סעיף 14 לפסק הדין בעניין קיטה).

.

18. נוכח כל האמור, התביעה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"א,(10 מאי 2021), בהעדר הצדדים.

1. בהקשר זה ציין הנתבע כי על מנת להטיב עם המנוח בסיס השכר חושב לפי שכרו בשנת 1998 (ולא שכרו בשנת 1999 – השנה האחרונה בה עבד) וזאת מן הטעם שבשנת 1998 המנוח עבד בהיקף רחב יותר מזה שבשנת 1999. ↑