1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 4.3.20 (כבוד השופטת מ' אב-גנים ויינשטיין) במסגרתה נדחתה בקשת המבקש להסרת עיקול זמני שניתן על נכסיו במעמד צד אחד, ונקבע כי כתנאי למתן רשות להתגונן כנגד התובענה שהגיש המשיב יהא על המבקש להפקיד את סכום התביעה (סך 110,500 ₪).
2. לאחר עיון בבקשה ובתגובה, ולאחר שניתנה לצדדים האפשרות לפעול בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הגעתי לכלל מסקנה כי לא תפגענה זכויות הצדדים אם הבקשה תידון כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כפי שיובהר להלן, יש לדחות את הערעור ברובו המכריע ולקבלו באופן חלקי.
3. לבית משפט קמא הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר בסכום של 110,500 ₪. בתביעה נטען כי בעבר נתגלע סכסוך כספי בין המשיב לאברהם גולדשטיין (להלן: גולדשטיין), שאותו ייצג המבקש כטוען רבני. במסגרת אותו סכסוך פנו הצדדים לבית דין צדק של העדה החרדי. זה הוציא תחת ידו פסק בוררות ביום כ"ב אדר התשע"ה (13.3.2015) במסגרתו חייב את גולדשטיין לשלם למשיב סכום של 73,166 ₪.

המשיב הגיש לבית משפט זה בקשה לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 41669-03-15). ביום 12.4.15 התקיים דיון לפני כבוד השופט שחם בבית משפט זה בבקשה לביטול עיכוב יציאתו של גולדשטיין מהארץ (שהוגשה במסגרת הפ"ב 41669-03-15). במהלך הדיון הציע המבקש את עצמו כערב "לחיוב שבפסק הבוררות", תוך שהוא מאשר את דברי בא-כוחו של גולדשטיין לפיהם הוא "יקח על עצמו את כל החבויות הנובעות מפסק הדין, כמו גם את הזכויות הדיוניות הנוגעות אליו". להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ונקבע כי המבקש "יהווה ערב לחיוב שבפסק הבורר נשוא התביעה העיקרית". דיון נוסף בנוגע לאותה בקשה התקיים ביום 14.4.15 לפני כבוד השופט מרזל. המבקש אישר את דברי בא-כוחו של גולדשטיין לפיהם "הוא ערב על מלוא סכום החוב של החייב". הוא ציין כי "אנו עומדים על הבקש לביטול, וכנראה שיוגש בקשה לביטול" [פסק הבוררות]. לדבריו אם הבקשה לאישור פסק הבוררות תאושר "ובאם יהיה חוב והחייב לא ישלם – אז אני הערב". בהחלטתו של כבוד השופט מרזל בתום הדיון נקבע כי המבקש חזר "על התחייבותו והסכמתו להיות ערב למלוא החוב של" גולדשטיין למשיב.

לימים הסכימו המשיב וגולדשטיין לפנות לבוררות נוספת לפני בית דינו של הרב ברוורמן. בפסק הבוררות שניתן במסגרת זו ביום כ' אדר התשע"ה (4.9.2015), שדן ב"מימוש פס"ד העדה החרדית" (דהינו: מימוש פסק-הבוררות הקודם) נקבע כי גולדשטיין יחוייב גם בהוצאות בסכום של 12,500 ₪ בנוסף לחיוב בפסק הבוררות הקודם.

שני פסקי הבוררות אושרו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בדיון מאוחד שהתקיים בהפ"ב 41669-03-15 והפ"ב 24773-04-15 (פסק-הדין ניתן ביום 2.3.16) תוך חיוב גולדשטיין בהוצאות בסכום של 20,000 ₪. בקשה שהגיש גולדשטיין לביטול פסק-דין זה נדחתה תוך חיובו בהוצאות נוספות בסכום של 5,000 ₪.

לאחר כל אלה הגיש המשיב את תביעתו כנגד המבקש כשהוא טוען כי המבקש חב בכל החיובים שהושתו על גולדשטיין בעקבות פסק הבוררות הראשון. חיובים אלה כללו את החיוב בפסק הבוררות הראשון; ההוצאות שנוספו בפסק הבוררות השני; וההוצאות שהושתו על גולדשטיין בהליכים לאישור פסקי הבוררות. הוא עתר להטלת עיקול זמני על נכסי המבקש ובית המשפט נעתר לבקשה זו.

1. בבקשת הרשות להתגונן העלה המבקש שורה ארוכה של טענות. הוא טען, בין היתר, כי לא נעשה ערב; כי ערב רק לעניין ביטול עיכוב היציאה מהארץ; כי הסכים לערוב לחיובים רק אם ישותף בדיונים עתידיים הנוגעים להם; כי בפנייה לבוררות השניה ביטלו הצדדים את הבוררות הראשונה וממילא את הערבות; וכי ערבותו היתה רק לאותם חיובים שחלו בעת שניתנה. בית משפט קמא דחה את טענותיו. לאחר עיון סבורני כי בדין נדחו כל הטענות, למעט זו הנוגעת לשאלה אם הערבות חלה גם על החיובים בבוררות המאוחרת לה.
2. עיון בפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו לפני כבוד השופט שחם וכבוד השופט מרזל אינו מגלה כלל את אותן הסתייגויות להן טוען המבקש. היפוכו של דבר הוא נכון. המבקש ערב לכל החבויות הנובעות מפסק-הבוררות, ואף טען כי בכוונתו לפעול יחד עם גולדשטיין להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, וכי רק לאחר שזה יאושר ניתן יהיה להיפרע ממנו כערב. מכאן שלא נפלה כל שגגה בקביעת בית משפט קמא לפיה היה המבקש ערב לכל החיובים שנבעו מפסק הבוררות. אין גם כל פסול במסקנה שהמבקש נטל על עצמו גם את הערבות לחיוב אפשרי בהוצאות במסגרת ההליכים הנוגעים לביטול פסק הבוררות. זאת מאחר שבדיון מיום 14.4.15 הוא קשר את עצמו במפורש להגשת הבקשה לביטול הבוררות, והבהיר כי יהיה ערב לאחר ההכרעה בה. מכאן המסקנה המתבקשת כי הוא ערב גם לחיוב אפשרי שיחול עקב ניהול הליכים אלה.

אשר לטענה לפיה בוטל פסק הבוררות הראשון בשל הפנייה לבוררות שניה, הרי שזו אינה עולה בקנה אחד עם לשון פסק הבוררות השני; ואין לקבלה לנוכח פסק-דינו של בית המשפט המחוזי המאשר את שני פסקי הבוררויות, באופן שמבהיר כי אין הבוררות השניה מוציאה ומבטלת את הראשונה.

1. קביעות אלה עניינן יפה לכל הסכומים שנטענו בכתב התביעה, למעט לעניין החיוב בהוצאות בפסק הבוררות השני. נראה כי אין מחלוקת שבוררות שניה זו נוהלה ללא ידיעתו של המבקש. הסכמתו לערוב לחיובים הנובעים מפסק הבוררות הראשון התייחסה לחיוב בפסק הבוררות ולהליכים אפשריים לביטולו שיינקטו בבית המשפט. קיים איפוא קושי בקביעה לפיה הוא מחוייב גם בהוצאות שנפסקו במסגרת הליך בוררות נוסף, שנועד לאכוף את הבוררות הראשונה. יתכן אומנם כי לאחר שמיעת עדויות הצדדים ניתן יהיה להגיע למסקנה אחרת, אך בשלב זה סבור אני כי אין לחייב את המבקש בהפקדת סכום ההוצאות שהושת על גולדשטיין במסגרת הבוררות השניה (סכום של 12,500 ₪). כפועל יוצא מכך יש גם מקום להפחית במעט את הסכום המופקד בנוגע לחיובו של גולדשטיין בהוצאות במסגרת ההליכים לאישור פסקי הבוררות, מאחר שאלה נקבעו ביחס להליכים הנוגעים לשני פסקי-הבוררות גם יחד.
2. העולה מכל האמור לעיל הוא שבקשת רשות הערעור מתקבלת במובן הזה שעל המבקש להפקיד סכום של 90,000 ₪ כתנאי למתן רשות להתגונן (סכום החיוב בפסק הבוררות הראשון, כאשר לו נוסף חלק מההוצאות שהושתו בהליכי אישור פסקי הבוררות), חלף הסכום שקבע בית משפט קמא. הסכום יופקד עד ליום 29.7.20, שאם לא כן – תידחה הבקשה למתן רשות להתגונן.

אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לעיקול הזמני, שהן מבוססות היטב.

בנסיבות העניין, ומאחר שמרבית טענות המבקש נדחו, לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ג בתמוז התש"ף, 15 ביולי 2020, בהעדר.