בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בתל אביב (כב' הרשמת קרן בקשי) מיום 27.5.2020 בתיק הוצל"פ 53675-12-19 אשר קבעה כי התנגדות לביצוע שטר שהגישה המשיבה הוגשה במועד.

הרקע

1. העובדות אינן שנויות במחלוקת, ואלו הן בתמצית: המבקשת פתחה נגד המשיבה תיק הוצאה לפועל לביצוע שטרות. אזהרה נמסרה למשיבה כדין ביום 20.2.2020. המשיבה הגישה התנגדות ביום 18.5.2020. ביום 19.5.2020 קבעה הרשמת כי ההתנגדות אינה מועברת לבית המשפט משום שהיא הוגשה באיחור, וללא בקשה להארכת מועד. ביום 24.5.2020 עתרה המשיבה לקבוע שההתנגדות הוגשה במועד בנימוק שיום 18.5.2020 היה היום האחרון. ביום 24.5.2020 ניתן סעד ארעי לעיכוב הליכים, והתבקשה תשובת המבקשת. ביום 27.5.2020 החליטה הרשמת כי המשיבה מנתה את הימים נכון, אך שני הצדדים לא התייחסו ליום נוסף שאינו במניין, יום הבחירות לכנסת (שחל ב-2.3.2020), שהוא יום שבתון, ולפיכך ההתנגדות הוגשה במועד. ההליכים עוכבו וההתנגדות הועברה לדיון בבית משפט השלום. הבקשה שלפניי מכוונת להחלטה זו.

2. אין חולק שיום הבחירות לכנסת הוא יום שבתון, אך המבקשת טוענת שסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע כי יום שבתון יבוא במניין, זולת אם הוא היום האחרון שבתקופה. משכך שגתה הרשמת כשקבעה שהיום נמנה. עוד נטען כי לא היה מקום שהרשמת תעלה את הטענה מיוזמתה, ושתעיין מחדש בהחלטה שנתנה בלא שחל שינוי נסיבות.

3. המשיבה סבורה שהמועד האחרון להגיש את ההתנגדות חל ביום 18.5.2020, המועד שבו היא הוגשה בפועל. לחלופין עתרה המשיבה להארכת מועד של יום אחד. לחלופי חלופין התבקש עיכוב ביצוע ארעי עד להחלטה בבקשה להארכת מועד. זאת מחמת נזק קשה ובלתי הפיך שייגרם למשיבה מעיקולים שהטילה המבקשת עוד ביום 22.5.2020, ושבוטלו בהחלטת הרשמת מושא הבקשה. המשיבה מוסיפה טענות לגוף המחלוקת המועלית בהתנגדות, לרבות בעניין התנהלות המבקשת לאחר הגשתה, אלא שלא מצאתי שהן רלוונטיות לבקשה שלפניי ולכן איני מפרטן. לבסוף נטען כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשת הרשות לערער לנוכח פרט 1(1) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 ("צו בתי המשפט").

דיון והכרעה

4. לאחר העיון, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה לפי סמכותי שבתקנה 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולאחר ששוכנעתי שלא תיפגע זכותו של בעל דין. הערעור מעורר שתי שאלות: האחת, אם בית המשפט מוסמך לדון בבקשת רשות ערעור על החלטה לקבוע שההתנגדות הוגשה באיחור, בשים לב לפרט 1(1) לצו בתי המשפט, ובאופן כללי יותר: אם צו בתי המשפט חל על בקשות רשות ערעור על החלטות של רשמי הוצאה לפועל. השאלה השנייה היא אם ההתנגדות הוגשה במועד. אדון בשאלות לפי סדרן.

תחולת צו בתי המשפט על החלטות של רשמי הוצאה לפועל

5. השאלה הראשונה שיש לדון בה היא אם צו בתי המשפט חל על החלטות של רשמי הוצאה לפועל שהדרך לתקיפתן היא הגשת בקשת רשות ערעור לפי סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. המדובר בשאלה נכבדה שלמיטב הידיעה טרם הוכרעה בפסיקה. אקדים מסקנה לדיון ואומר כבר עתה שלדעתי הצו אינו חל על החלטות של רשמי הוצאה לפועל. להלן טעמיי:

6. צו בתי המשפט, כשמו כן הוא: קובע סוגים שונים של החלטות שבית המשפט לא מוסמך לדון בבקשת רשות ערעור עליהן. בחלקו הרלוונטי לענייננו, זו לשונו:

7. "כלל הוא כי יש לפרש חקיקה בראש ובראשונה לפי לשונה, התוחמת את גדר הפרשנויות שהחוק יכול לשאת. ככל שהלשון סובלת יותר מפרשנות אחת, יש לבחון את תכלית החקיקה, ומבין הפרשנויות האפשריות לבחור את זו המיטיבה להגשים את תכלית החקיקה. זו מתגבשת משיח הגומלין שבין התכלית הסובייקטיבית – היא המטרה שהמחוקקים ראו לעיניהם בעת החקיקה, לבין התכלית האובייקטיבית, ה'מיוחסת' לחוק, ועניינה בכל אותן מטרות, ערכים ועקרונות שחקיקה בחברה מודרנית ודמוקרטית נועדה להגשים. תכלית החקיקה נלמדת מערב רב של מקורות, פנימיים וחיצוניים, ובהם: מקומה של ההוראה ביחס להוראות חוק אחרות הקבועות באותו חוק, מבנהו הכללי והמטרות המנויות בו; ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית ועקרונות היסוד של השיטה" (בר"ם 8668/17 רביד נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים, פסקה 14 (30.10.2019)). הלכה זו, שחלה בשינויים המחויבים גם על חקיקת משנה, יש ליישם בענייננו.

8. נפתח ברכיב הלשון. בצו עצמו לא נקבע אם הוא חל רק על החלטות של בית משפט, שמא הוא חל גם על החלטות שניתנות בהוצאה לפועל. אין חולק שבהוצאה לפועל ניתנות החלטות הנוגעות לקביעה ושינוי של מועדים להגשת בקשות. על כן, ככל שהחלטה בשאלה אם התנגדות לביצוע שטר הוגשה במועד היא החלטה בעניין קביעה של מועד להגשת בקשה (ואני מוכן להניח, לצורך הדיון, שהתנגדות באה בגדר "בקשה"), לשונו של סעיף 1(1) לצו סובלת את הפרשנות שמציעה המשיבה. במאמר מוסגר יצוין כי ספק אם סעיף 1(1) חל על עצם השאלה אם התנגדות הוגשה במועד. הרי רשם ההוצאה לפועל אינו קובע מועד להגשת ההתנגדות (מועד זה קבוע בחיקוק), והוא כלל לא מוסמך לדון בבקשה להארכת מועד. הסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט ולו בלבד (תקנה 109 לתקנות ההוצאה לפועל). לכאורה די במסקנה זו כדי לקבוע שהצו אינו חל בענייננו ובכך לסיים את הדיון. אף על פי כן לא אעשה מלאכתי קלה ואמשיך בו.

9. נעבור לתכלית הסובייקטיבית של הצו, המתבטאת בכוונת מחוקק המשנה. תכלית זו נלמדת בראש ובראשונה מההיסטוריה החקיקתית. צו בתי המשפט הותקן בשנת 2009 בעקבות תיקון מס' 52 לחוק בתי המשפט (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 52), התשס"ח-2008, ס"ח 668). תיקון זה נועד לצמצם את היקף ההתדיינות בבקשות רשות ערעור בהליכים אזרחיים, בין היתר על רקע דין וחשבון של הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (1997) (ועדת אור), וביקורת שהובעה בפסיקה ובספרות על חוסר היעילות הטמון באפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על כל החלטת ביניים באשר היא (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (25.6.2007). ראו גם רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקות 10–12 (20.5.2012); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני') – דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל 71 (2006)). במסגרת התיקון, נקבעה אמת מידה מצמצמת למתן רשות ערעור על החלטות ביניים של בתי משפט השלום (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) ושל בתי המשפט המחוזיים (סעיף 52(ב) לחוק). כמו כן הוסמך שר המשפטים לקבוע בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ("ועדת החוקה"), סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור בבתי משפט השלום והמחוזי (כיום סעיפים 41(ג)(1) ו52(ג)(2) לחוק). להתקנת הצו קדמו שני דיונים בוועדת החוקה. עיון בפרוטוקולים של דיוני הוועדה אינו מעיד על כוונה להחיל את הוראות הצו על הליכי הוצאה לפועל (ראו פרוטוקול ישיבה מס' 5 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18 (20.5.2009); פרוטוקול ישיבה מס' 17 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18 (9.6.2009)). במהלך הדיונים לא עלה שיש בעיה עם מספר או שיעור ההליכים הללו והיקף המשאבים המוקדש להתדיינות בהם, וההתייחסות באופן כללי לא נגעה להליכי הוצאה לפועל. כך גם ביחס לדברי ההסבר לתיקון (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 46), התשס"ח-2007, ה"ח הממשלה 212).

10. המשיבה טוענת כי במהלך הדיון בוועדת החוקה הציגה הנהלת בתי המשפט נתונים בדבר מספר בקשות הרשות לערער בענייני הוצאה לפועל. היא מבקשת ללמוד מכך שהצו נתכוון לחול על הליכים אלה. בטענה זו אין ממש. ראשית, העובדה שהוצגו נתונים סטטיסטיים בעניין זה, כחלק מכלל הנתונים בנוגע לפילוח סוגיהן של בקשות רשות הערעור שהוגשו לבתי המשפט המחוזיים והעליון, אינה מעידה על כוונה להחיל את הצו בהליכי הוצאה לפועל. שנית, עיון בנתונים עצמם ממחיש זאת. באותה עת בקשות רשות ערעור על החלטות של רשמי הוצאה לפועל היו מוגשות לבית המשפט המחוזי. מהנתונים שהוצגו עלה שבשנת 2008 הוגשו 2,493 בקשות רשות ערעור בכל הנושאים (ולא 500, כפי שנטען בבקשה – מספר בקשות רשות ערעור ב"גלגול שני" שהוגשו לבית המשפט העליון, והן אינן רלוונטיות לענייננו), מתוכן 34 היו בנושא "עיכוב הוצל"פ", שהם 1.3% מכלל הבקשות שהוגשו, מספר (בערכים מוחלטים) ושיעור (חלק יחסי מכלל הבקשות) שאינם מעוררים קושי מבחינת העומס שהם מטילים על ערכאת הערעור (עוד צוין כי הנתונים אינם מייצגים מאחר שהמזכירות אינה מסווגת את מרבית הבר"עות, ואינם כוללים כ-30% מהבר"עות שהוגשו באותה שנה במערכת "נט המשפט").

11. הנה כי כן, אף שקדמו להתקנת הצו דיונים פומביים, אין למצוא בהם עדות לכוונה לצמצם את היקף ההתדיינות בבקשות רשות ערעור על החלטות של רשמי ההוצאה לפועל.

12. התכלית האובייקטיבית תומכת אף היא במסקנה האמורה. זכות הערעור היא זכות יסוד ויתרונותיה רבים. ערעור מאפשר לתקן טעויות. הוא משמש מנגנון בקרה על ההליך ועל המותב הדן בו. הוא מגביר את אמון הציבור במערכת המשפט. קשה להפריז בחשיבותו (בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353 (1986)). מתוך הכרה בחשיבותה של זכות הערעור, מחוקק המשנה קבע במפורש כי על כל החלטת ביניים של בית משפט שהצו שולל השגה עליה מיד – אפשר יהיה לערער, בזכות, במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי (סעיף 2 לצו). כך למשל, כשמדובר בהחלטה בעניין הוצאות משפט שניתנת לאחר פסק דין ואינה נבלעת בו, הצו אינו מונע הגשת בקשת רשות לערער עליה (סעיף 1(8) לצו). הוא הדין כשמדובר בהחלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך (סעיף 1(2) לצו). האפשרות להשיג על החלטות בהוצאה לפועל אינה קיימת, למעשה אינה רלוונטית, כשמדובר בהחלטות לאכוף ביצועו של פסק דין, שאין אחריהן דבר. פרשנות המשיבה משמעה שיש החלטות שלא ניתן להשיג עליהן כלל, ושלא תהיה עליהן כל בקרה שיפוטית. פרשנות זו אינה סבירה ואינה מתבקשת. הלכה היא בהקשר זה כי מקום שיש ספק אם נתונה זכות גישה לערכאות יחיל בית המשפט חזקה פרשנית המקיימת את הזכות (ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ(4) 549, 559–560 (1997)). חזקה פרשנית זו חלה בענייננו ומטה את הכף שלא לשלול את כוחו של בית המשפט לדון בבקשות רשות ערעור על החלטות של רשמי הוצאה לפועל.

13. שיקול עצמאי נוסף, וחשוב לא פחות, התומך במסקנה האמורה נוגע למישור הסמכות. צו בתי המשפט הותקן מכוח סעיפי הסמכה קונקרטיים שהקנו לשר המשפטים סמכות לקבוע בצו סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור: סעיף שחל על בית משפט השלום (כיום סעיף 52(ג)(2) לחוק בתי המשפט), וסעיף נפרד שחל על בית המשפט המחוזי (כיום סעיף 41(ג)(1) לחוק). הצו הותקן לאחר אישור של ועדת החוקה, כמתחייב באותם סעיפים. לעומת זאת, הסמכות בעניין ערעורים על החלטות של רשמי הוצאה לפועל מעוגנת בחוק ההוצאה לפועל (בעיקר בסעיף 80(ב)). אין למצוא בחוק זה הוראה המסמיכה את השר להגביל את זכות הערעור המוקנית בו, וממילא צו בתי המשפט לא הותקן מכוח הסמכה שבחוק ההוצאה לפועל. הלכה היא כי מקום שהוראה של סמכות נקבעה בחקיקה ראשית, אין בכוחה של תקנה לבטלה או לצמצמה (רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 761 (2005); יגאל מרזל "זכות הערעור או ערעור בזכות? סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ומהותו של ערעור" ספר שלמה לוין 141, 145 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)).

14. אכן, צו בתי המשפט הותקן גם מכוח ההסמכה הכללית להתקין תקנות בעניין סדרי דין בערעורים המסורה לשר המשפטים בסעיף 108(א)(1) לחוק בתי המשפט. ברם ספק אם נדרשה הסמכה מכוח הוראה כללית זו שעה שקיימת הסמכה מפורשת ברמת הפשטה נמוכה יותר, הכוללת גם דרישה קפדנית שנחקקה כמנגנון בקרה בשל אופי הזכות הנפגעת (זכות הערעור): אישור של ועדת החוקה. משלא ניתן אישורה להגביל את זכות הערעור בהליכי הוצאה לפועל, מתבקשת המסקנה שהצו אינו חל על החלטות של רשמי הוצאה לפועל.

15. לסיכום: כוונת מחוקק המשנה, מדיניות שיפוטית ראויה ומישור הסמכות מוליכים כולם למסקנה שצו בתי המשפט אינו שולל את סמכותו של בית המשפט לדון בבקשות רשות ערעור על החלטות של רשמי הוצאה לפועל. בצד האמור יודגש כי סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. הקביעה שבית המשפט מוסמך לדון בבקשת רשות ערעור על כל החלטה של רשם ההוצאה לפועל אינה משמיעה דבר על אמת המידה הראויה למתן רשות ערעור על החלטות מסוג זה. אם מצא בית המשפט שלא נפל פגם בהחלטה הנתקפת, או שאין הצדקה מספקת להידרש לה מסיבה מוצדקת אחרת, הוא רשאי לדחותה בלא לבקש תשובה, תוך מזעור היקף משאבי ההתדיינות המוקדשים לעניין. כך נעשה לא אחת. בענייננו אין צורך לדון באמת המידה הראויה למתן רשות ערעור באופן כללי, וניתן להותיר שאלה זו לעת מצוא.

16. פועל יוצא מן האמור הוא שלא הייתה מניעה לבקש רשות ערעור על ההחלטה דנן, ובית המשפט מוסמך לדון בה. יש לעבור אפוא לבחינת השאלה השנייה: אם נפלה טעות במניין הימים.

האם נפלה טעות במניית הימים?

17. הדרך למנות תקופה לעשיית דבר מה שבדין או שבנוהג קבועה בסעיף 10 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, שזו לשונו (בחלקו הרלוונטי):

18. סעיף 10(א) קובע כי מקום שנקבעה תקופה במספר ימים, היום שבו נקבעה התקופה לא יבוא במניין. כך למשל, אם כתב תביעה בסדר דין רגיל הומצא לנתבע ביום 1.1.2020 (יום ד' בשבוע), מניין 60 הימים להגיש כתב הגנה (לפי תקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) יחל להימנות מיום 2.1.2020 (יום ה' בשבוע). כלומר, 2.1.2020 יהיה היום הראשון למניין. סעיף 10(ג) קובע שימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק יבואו במניין, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה. בדוגמה האמורה, 3.1.2020 (יום שישי בשבוע) יימנה על אף שהוא יום פגרה (תקנה 4 לתקנות בתי המשפט (פגרות), התשמ"ג-1983) משום שאין הוא היום האחרון שבתקופה. יום 4.1.2020 (יום שבת) יימנה אף הוא על אף שהוא יום מנוחה. אם היום האחרון למועד פלוני הוא יום שישי או שבת, או אז אין להביאו בחשבון במניין הימים. לפיכך, דבר מה שהמועד האחרון לעשותו הוא ביום ו' או שבת, יידחה ביצועו ליום א' שלאחריו.

19. ניישם את האמור בענייננו:

א. מניין הימים להגשת התנגדות הוא 30 יום ממועד המצאת האזהרה (סעיף 81א(ג1) לחוק ההוצאה לפועל).

ב. האזהרה הומצאה ביום 20.2.2020, יום ה' בשבוע. יום ההמצאה עצמו לא בא במניין. הספירה החלה למחרת היום (21.2.2020) (סעיף 10(א) לחוק הפרשנות).

ג. 21.2.2020 הוא אמנם יום שישי בשבוע, שהוא יום פגרה (תקנה 4 לתקנות הפגרות), אלא שסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות ותקנה 4 לתקנות הפגרות קובעים שיום פגרה יבוא במניין הימים למעט כשהוא היום האחרון שבתקופה. מאחר שאין מדובר ביום האחרון (היום ה-30), יום שישי וגם שבת (יום מנוחה) נמנים.

ד. יום 2.3.2020 היה יום בחירות, שהוא יום שבתון. סעיף 10 לחוק-יסוד: הכנסת קובע: "יום הבחירות יהיה יום שבתון, אך שירותי תחבורה ושאר שירותים ציבוריים יפעלו כסדרם". ברם מאחר שאין מדובר ביום האחרון שבתקופה, גם יום זה נמנה (סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות).

ה. המניין נפתח אפוא ביום 21.2.2020, ונעצר עם הכרזת מצב החירום המיוחד שהשעה את מניין הימים לפי תקנה 4 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א-1991. מצב חירום מיוחד שהשעה מועדים הוחל ביום 15.3.2020 (יום א' בשבוע) ונמשך עד יום 10.5.2020 (יום א' בשבוע) (ראו הודעה בדבר החלת התקנות על בתי המשפט, י"פ התש"ף 5044 (15.3.2020) (החלת התקנות על יום 15.3.2020); הודעה בדבר החלת התקנות על בתי המשפט, י"פ התש"ף 5056 (16.3.2020) (החלת התקנות מיום 16.3.2020 עד 22.3.2020); הודעה בדבר החלת התקנות על בתי המשפט, י"פ התש"ף 5184 (22.3.2020) (החלת התקנות מיום 23.3.2020 עד 16.4.2020); הודעה בדבר החלת התקנות על בתי המשפט, י"פ התש"ף 5450 (12.4.2020) (החלת התקנות מיום 17.4.2020 עד יום 10.5.2020). ראו גם הודעה בדבר החלת התקנות על בתי המשפט, י"פ התש"ף 5770 (7.5.2020) (החלת תקנות 3 ו-5 מיום 11.5.2020 עד יום 17.5.2020. משמעות הדבר שהחל מיום 11.5.2020 תקנה 4 לא חלה, והמועדים שבו להימנות). מיום 21.2.2020 עד 14.3.2020 חלפו 23 ימים.

ו. הימים שבו להימנות ביום 11.5.2020 (יום ב' בשבוע). מיום זה עמדו לרשות המשיבה 7 ימים נוספים. היום האחרון – היום ה-30 למניין – היה אפוא 17.5.2020 (יום א' בשבוע).

ז. ההתנגדות הוגשה ביום 18.5.2020, באיחור של יום אחד.

20. ההבדל בין התנגדות שהוגשה במועד להתנגדות שהוגשה באיחור הוא הבדל מהותי, ולעתים קריטי: מקום שהתנגדות הוגשה במועד, יעכב רשם ההוצאה לפועל את ההליכים ויעביר את התיק לדיון בבית המשפט המוסמך, כשרואים בהתנגדות בקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר. לרשם ההוצאה לפועל אין שיקול דעת שלא לעכב הליכים (סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל; תקנות 106 ו-108 לתקנות ההוצאה לפועל). מקום שחלף המועד להגיש התנגדות, השטר (שמבוצע כפסק דין) דינו כדין פסק דין חלוט. על המתנגד להגיש בקשה להארכת מועד שתועבר להחלטת בית המשפט המוסמך (תקנה 109 לתקנות ההוצאה לפועל). רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לדון בבקשה להארכת מועד שהוגשה באיחור או לעכב את ההליכים. מאחר שהמועד להגשת התנגדות הוא מועד שקבוע בחיקוק, נדרש טעם מיוחד להאריך מועד, ואין די בהצדק סביר (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי).

21. ברי כי להחלטה אם התנגדות הוגשה במועד אם לאו יש הלשכה ניכרת על המשך ההתדיינות. אין מדובר בהחלטה דיונית שאין לה השפעה מהותית על זכויות הצדדים. מדובר בהחלטה היורדת לשורש סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לנקוט הליכים לביצוע פסק דין. מקום שהתנגדות הוגשה באיחור, רק בית המשפט יוכל לעכב הליכים, וכל עוד לא ניתנה החלטה על עיכובם, על רשם ההוצאה לפועל להמשיך בהליכי הגבייה. אם ההתנגדות הוגשה במועד, חלה על הרשם חובה לעכב את ההליכים. סמכותו להוציא את השטר לפועל פוקעת באחת.

22. הוא הדין בענייננו. החלטת הרשמת שההתנגדות הוגשה במועד הובילה לעיכוב אוטומטי של הליכי ההוצאה לפועל. היא פגעה בזכותה של המערערת להמשיך בהליכים כל עוד בית המשפט המוסמך לא האריך מועד. המדובר אפוא בהחלטה מהותית, שיש מקום ליתן רשות בעניינה ואף להתערב בה.

23. כפי שציינתי לעיל, מקום שהמשיבה הגישה את ההתנגדות באיחור, ללא בקשה להארכת מועד, דין הוא שהליכי הגבייה יימשכו. הואיל והסמכות להכריע בבקשה להארכת מועד מסורה לבית המשפט המוסמך, וכשם שרשמת ההוצאה לפועל לא הייתה מוסמכת לדון בבקשה להארכת מועד, כך גם ערכאת הערעור אינה מוסמכת לעשות כן. ודוקו: ערכאת הערעור באה בנעליה של הערכאה הדיונית, ומוקנות לה כל הסמכויות שמוקנות לערכאה הדיונית, אך לא מעבר לכך (תקנה 120(ו) לתקנות ההוצאה לפועל). מטעם זה, וכפי שקבעתי בשתי החלטות קודמות שניתנו בתיק זה, אין מקום להידרש במסגרת בקשה זו לסעד החלופי: להאריך מועד להגשת התנגדות או להורות על עיכוב הליכים זמני. הסמכות לדון באלה מסורה לבית המשפט המוסמך לדון בהתנגדות, ולו בלבד. מובן שבעניין סיכויה של בקשה להארכת מועד, שלבטח תוגש, איני מביע כל עמדה.

24. המשיבה טוענת שהיא הסתמכה על המועד שנמסר לה בלשכת ההוצאה לפועל. טענה זו יכולה לכל היותר לשמש שיקול בשאלה אם יש מקום להאריך מועד (ובעניין זה איני מחווה דעה). היא אינה רלוונטית לשאלה אם ההתנגדות הוגשה באיחור.

סוף דבר

25. הערעור מתקבל במובן זה שנקבע כי ההתנגדות הוגשה באיחור. ההליכים בתיק ההוצאה לפועל ישופעלו לאלתר.

המשיבה תישא בשכר טרחת בא כוח המערערת בסך של 3,000 ש"ח, וכן באגרת הבקשה לרשות ערעור.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ז' בתמוז התש"פ, 28 ביוני 2020, בהעדר הצדדים.