04 נובמבר 2020

ע"י ב"כ עו"ד יוסף רון

המחלוקת המרכזית בין הצדדים לתובענה זו היא בשאלת זכאות התובע, עובד זר שהוא מסתנן, לכספי פיקדון, משעה שיצא את גבולותיה של מדינת ישראל.

העובדות הצריכות לעניין ומהלך ההתדיינות

1. התביעה שלפניי מסתכמת בשני רכיבים: אי-ביצוע הפרשות בגין פנסיה ופיצויים לפיקדון עובדים זרים שהם מסתננים לפי חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 בסך 6,720 ₪ (להלן: "הפיקדון", "החוק", בהתאמה) וניכוי ביתר בגין ביטוח רפואי בסך 600 ₪ (להלן: "הביטוח הרפואי").
2. הנתבעת 3, אופוס שירותי כח אדם בע"מ (להלן: "הנתבעת") הודתה בזכותו של התובע להחזר בגין ניכוי ביתר בסך 600 ₪ (סעיף 28 סיכומיה).
3. כמו כן, אין חולק, כי התובע הועסק על-ידי הנתבעת החל מחודש פברואר 2019 וכי עד למועד סיום העסקתו, לא בוצעו הפרשות לפיקדון לזכותו (סעיף 31 לסיכומי הנתבעת 3).
4. באשר למועד סיום העסקתו של התובע, על-פי סיכומי הנתבעת וריכוז המשכורות לשנת 2019 שהיא צירפה לכתב הגנתה (להלן: "ריכוזי השכר"), התובע סיים העסקתו ביום 31.8.19. עם זאת, בכתב התביעה צוין, כי התובע סיים העסקתו בחודש יולי 2019 "ו/או בסמוך לכך" ובהתאם לכך חושב הסכום שנתבע בגין הפיקדון. לטענת התובע, לאור תקופת ההעסקה העולה מריכוזי השכר כאמור, לכאורה הינו זכאי לסכום בסך 7,023 ₪ ואולם בסיכומיו הודיע כי הוא מסתפק בסכום שנתבע בכתב התביעה בסך 6,720 ₪.
5. יודגש, כי הנתבעת לא חלקה על חישובי התובע בעניין הפיקדון אלא טענתה מתמקדת בעצם זכאותו של התובע לכספי הפיקדון, כפי שיפורט להלן.
6. בדיון שהתקיים בפניי ביום 10.8.20, הוסכם בין הצדדים, כי פסק הדין יינתן על סמך סיכומים בכתב, מבלי לשמוע הוכחות, לאור קיומן של הסכמות ביניהם בעניין העובדות העיקריות.
7. לאחר שהסיכומים הוגשו ובעקבות צירוף ייפוי כוח לעו"ד אלנקרי לתיק (להלן: "ייפוי הכוח", "עורך הדין" בהתאמה), הוגשה מטעם הנתבעת בקשה לפסול את ייפוי הכוח (להלן: "הבקשה"). כן, הוגשו תגובה לבקשה ותשובה לתגובה.

תמצית טענות הצדדים

1. מסיכומי התובע עולה, כי הוא יצא את הארץ בתאריך 24.9.19 במסגרת הליך של עזיבה מרצון לאחר שקיבל מעמד בקנדה. לטענת עורך הדין, לתובע נאמר כי הנתבעת הפרישה עבורו סכומים לפיקדון וכי אלה ישוחררו לידיו במועד עזיבתו את ישראל.

לאור העובדה שעורך הדין ייצג את התובע בעבר בהליכים שונים אגב עבודתו בישראל, לרבות בתיקים שהתנהלו בבית דין זה (ד"מ 5510-08-16 וכן סע"ש 1474-05-19), התובע מילא את ידו של עורך הדין לפעול בשמו לצורך הגשת תביעה ככל שיתברר שהנתבעת לא ביצעה הפרשות לפיקדון. ואכן, יום לפני טיסתו התברר לתובע, כי הנתבעת לא ביצעה הפרשות לפיקדון ובשל כך, עורך הדין הגיש את התביעה דנן.

1. לטענת הנתבעת, הגם שמקובל עליה כי התובע היה זכאי להפרשות לפיקדון בזמן שהועסק על-ידה ואין חולק כאמור, כי אלה לא בוצעו, העובדה שהתובע יצא את הארץ לפני מועד הגשת התביעה, יש בה כדי לאיין את זכותו לפיקדון במישור המהותי והדיוני וכן בשל פגמים לכאורה בייפוי הכוח.

דיון והכרעה

1. טענות הנתבעת במישור המהותי
2. לטענת הנתבעת במישור המהותי, הואיל והתובע כבר נמצא בחו"ל, אין חובה להפקיד לפיקדון שעה שההפקדה לא נעשתה מדי חודש בחודשו, שכן הדבר מנוגד לרוח החוק ולתכליותיו ובראשן, הבטחת יציאתם של עובדים זרים שהם מסתננים מישראל. זאת ועוד, במקרה דנן, מדובר בתובע אשר עזב את המדינה מבלי שהיה חייב, כעולה מהמכתב בעניין אישור השתתפותו של התובע בפרויקט עזיבה מרצון אשר צורף לסיכומי התובע (להלן: "המכתב").

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע אף לא פעל בהתאם להוראות רשות ההגירה משעה שבמכתב צוין עוד, כי עליו להסדיר את כל ענייניו הכספיים והאחרים לפני מועד הטיסה, והגשת התביעה דנן מהווה הפרה של הוראה זו. בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי על-פי החוק, הזכאות לפיקדון מותנית ביציאה מישראל לצמיתות בהתאם למועד שנקבע בפסק דין או בהודעה מטעם משרד הפנים ומשכאמור התובע עזב מרצונו החופשי, לא קמה לו זכות לפיקדון.

1. סעיף 1יא1 לחוק מטיל על מעסיק חובה לבצע הפרשות לפיקדון בעד כל חודש בו משולם שכרו של עובד זר שהוא מסתנן (יצוין, כי בפסק הדין שניתן בבג"צ 2293/17 גרסגהר ואח' נ' הכנסת ואח' (ניתן ביום 23.4.20) (להלן: "בג"צ גרסגהר") בוטלה חובת ביצוע הפקדות על-ידי עובד). עובדים זרים שהם מסתננים מוגדרים כמי שאינם תושבי ישראל ושנכנסו לישראל שלא דרך תחנת גבול (סעיף 1 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954). הצדדים אינם חלוקים ביניהם בשאלת מעמדו של התובע כעובד זר שהוא מסתנן.
2. ייאמר כבר עתה, כי הנתבעת לא הצביעה על הוראה בחוק המתנה את החובה להפריש לפיקדון בגירושו מישראל ועל כן, יש לדחות את הטענה לפיה משעה שהתובע יצא את ישראל במסגרת פרויקט עזיבה מרצון אזי בוטלה חובתה להפקיד לפיקדון. ודוק: יש להבחין הבחן היטב בין חובת המעסיק להפקיד לפיקדון לבין זכות העובד למשוך את הכספים מהפיקדון. על זכות אחרונה זו הוטלו תנאים שונים המפורטים בחוק והנוגעים, בין השאר, למועד יציאת העובד מישראל אולם אין בין תנאים אלה דבר ולא חצי דבר לחובת המעסיק לבצע את ההפרשות. זכות העובד למשוך את הכספים פועלת במישור שבינו לבין המדינה בעוד שבתובענה זו, עסקינן במישור היחסים בין התובע למעסיקו.
3. כמו כן, אין ביכולתו של משפט במכתב המנוסח כבקשה לפיה התובע יסדיר ענייניו טרם יציאתו את ישראל, כדי לאיין את חובת המעסיק להפקיד לפיקדון, חובה העוסקת בזכויות קוגנטיות והמוסדרת בחקיקה ראשית. חובת המעסיק להפקיד לפיקדון נולדה עם תחילת העסקתו של עובד זר שהוא מסתנן והנתבעת לא הצביעה על כל הוראה בחוק המאיינת חובת הפקדה זו ועל כן, דינה של טענה זו להידחות.
4. מסקנתי זו מקבלת חיזוק מפסק דינה של כב' השופטת אירית הרמל אשר ניתן לאחרונה בתיק ק"ג 62829-03-17 ברק-גדעון ניהול ואחזקה בע"מ נ' כלל פנסיה וגמל בע"מ ואח' (ניתן ביום 21.9.2) (להלן: "עניין ברק-גדעון"). מקרה זה עסק בטענתה של מעסיקה, כי היא זכאית להשבת כספים שהפרישה עבור עובדת זרה אשר בדיעבד הסתבר, כי הזדהתה בפניה על-פי תעודת זהות השייכת לצד ג'. נקבע, כי משאין חולק כי המעסיקה הפרישה כספים לטובת עובדת שבפועל עבדה אצלה וקיבלה לידיה שכר בתמורה לעבודה זו, העובדות שהעובדת השתמשה בזהות בדויה וכי זהות העובדת אינה ידועה לקופה, אינן מאיינות את חובתה של המעסיקה לבצע את ההפרשות וכי ככל שברצונה למשוך את הכספים, עליה להצביע על התקיימותן של העילות הקבועות בחוק לשם כך. דברים אלה יפים לעניינינו בבחינת קל וחומר, בו זהות העובד ידועה לנתבעת היטב והוא לא נקט בכל תחבולה כלפי המעסיק אשר עשויה לפגוע בזכותו לקבל את הכספים וכל חטאו כי יצא מישראל.
5. זאת ועוד, בניגוד לעובדות המקרה בעניין ברק-גדעון בו נדונו הוראות בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) התשס"ה-2005, במקרה שלפניי המחוקק באופן מפורש נתן דעתו למצב בו מופקדים כספים לפיקדון אשר בסופו של יום לא נמשכים על-ידי עובדים ומורה על שימוש בהם לרווחתם של עובדים זרים המצויים בישראל (ראו סעיפים 1יא(ז)(2) ו - 1יא8 לחוק). עצם קיומה של אפשרות זאת יש בה כדי לחתור תחת טענת הנתבעת לפיה העובדה, כי ייתכן שהתובע לא יהיה זכאי למשוך את הכספים, איכשהו פותרת אותה מביצוע ההפקדה מלכתחילה. זאת, לצד העובדה שהחוק גם מאפשר למשוך את הכספים מחו"ל (ראו למשל סעיף 1יא5 (א)(2) לחוק).
6. כאן המקום לציין, כי מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי עידוד יציאתם של עובדים מסתננים מישראל הינו אחד הרציונאלים ביסוד חובת הפרשה לפיקדון. עם זאת, דווקא קבלת טענת הנתבעת ושלילת זכותו של התובע לפיקדון לו בשל כך שכבר עזב את ישראל, היא אשר חותרת תחת מימוש רציונאל זה, שכן היא מענישה את אלה אשר קיצרו את שהותם כאן בעודם במעמד שאינו מוסדר.

זאת ועוד, קבלת עמדת הנתבעת עשויה לתמרץ מעסיקים לפגוע בזכויותיהם של עובדים זרים שהם מסתננים על-ידי העברת מסר לפיו אם רק ימנעו מביצוע הפקדות מספיק זמן, בסוף גם ייפטרו מהחובה. בהיבט זה עשויה קבלת עמדת הנתבעת להיות מנוגדת להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. ברי, כי לא ניתן להשלים עם תוצאה כזאת.

1. מכל מקום, התכלית של עידוד יציאתו של עובד זר שהוא מסתנן מישראל, אינה התכלית היחידה ביסוד חובת הפרשה לפיקדון. מדברי ההסבר להצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים ועובדים זרים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה – 2014, במסגרתה הוצע לחייב מעסיקים להפריש לפיקדון, עולות תכליות נוספות כגון להקל על אכיפת זכותו של עובד זר שהוא מסתנן לזכויות סוציאליות (בעמ' 446).

תכלית נוספת היא לייקר את עלות העסקתו של העובד הזר המסתנן בעבור מעסיק, כדי שיהיה למעסיק עדיף מבחינה כלכלית להימנע מלעבור על החוק על-ידי העסקת עובד זר מסתנן לעומת עובד זר בעל היתר או עובד ישראלי. קבלת עמדת הנתבעת תיצור מצב בו יותר זול למעסיק להעסיק עובדים זרים מסתננים שכן אין אכיפה של החובה לבצע הפקדות עבורם, בהשוואה לעובדים חוקיים אשר זכויותיהם נאכפות. בכך נמצאנו חותרים תחת הגשמת אחת התכליות הנוספות ביסוד חובת הפקדת פיקדון (ראו עוד סעיפים 16 ו – 27 לבג"צ גרסגהר).

1. הנה כי כן, דינן של טענות הנתבעת במישור המהותי להידחות.
2. טענות הנתבעת במישור הדיוני
3. לטענת הנתבעת, אף אם קיימת חובת הפרשה לפיקדון, בדיעבד ולאחר תום יחסי העבודה ויציאת העובד מישראל, עצם שהותו של התובע בחו"ל כשנה נכון למועד הגשת התביעה, מקימה מעין מחסום דיוני המונע ממנו האפשרות לנהל תביעה נגדה ולזכות בסעד המבוקש (סעיף 4 לסיכומיה). לטענתה, היה על התובע להודיע מבעוד מועד על כי אינו שוהה בישראל ולכל הפחות, לפני הדיון שהתקיים בפניי. הימנעותו מלעשות כן, מלמדת על חוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכים, המצדיקים דחיית התביעה.
4. אכן, יש להצטער על כך שהתובע לא מצא לנכון לעדכן את הצדדים מבעוד מועד בכך שעזב את ישראל ולהגיש בקשה לפטור מהתייצבות. עם זאת, אין בהתנהלות זאת כדי להקים מחסום דיוני בפני בירור התביעה שבפניי. ואנמק.
5. האפשרות לברר תובענה כאשר התובע נמצא בחו"ל הוכרה זה מכבר, לאור חשיבות זכות הגישה לערכאות וחולשת מעמדם של מהגרי עבודה (ראו למשל ע"ע 424/08 סלאח – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ פסקה 13 (11.3.2009) וכן ע"ע 1127/00 אורסץ' – דניה סיבוס בע"מ, פד"ע לז 305)). אמנם נפסק, כי במצב בו תובע לא מתייצב לחקירה נגדית על תצהירו, הוא יימשך מהתיק, אולם אין בכך בהכרח כדי להביא לדחייה או מחיקה של התביעה שכן התובע יוכל להוכיח את תביעתו במסמכים שאמיתות תוכנם אינה שנויה במחלוקת (וראו ע"ע 664/09 גורסים איליה – סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ (13.10.10)). מניה וביה אנו למדים, כי לא נמצא פסול עקרוני בבירור תביעתו של תובע הנמצא בחו"ל ויש לבחון את הנסיבות של כל מקרה ומקרה.
6. במקרה דנן, משהסכימו הצדדים כי ההכרעה תינתן על יסוד סיכומים, מבלי לקיים דיון הוכחות, לא נחוצה התייצבותו של התובע לצורך העדתו ועל כן, לא ניתן להצביע על נזק דיוני שנגרם לנתבעת בשל היעדרותו. ודוק: נתבעו רכיבים שהנתבעת מודה שלא שילמה על אף חובתה לעשות כן, כאשר המחלוקת בין הצדדים הינה משפטית בלבד, כאמור לעיל, כך שגם מסיבה זו לא הייתה בנוכחותו של התובע כדי לתרום לבירור התובענה. בפועל, לאור עמדתה העקרונית של הנתבעת, אילו התובע היה נוכח בדיון, כלל לא הייתה לה טענת הגנה והיה עליה להסכים למתן פסק דין ולשלם את הרכיבים שנתבעו (וראו דברי ב"כ הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 10.8.20, בעמ' 2 שו' 8).
7. יוער בהקשר זה, כי הפסיקה אשר מצאה קושי בניהול תביעה בהעדר התייצבות של התובע, ללא הסבר למעט ציון עובדת עזיבתו את הארץ, התמקדה בנסיבות בהן לא הוגש תצהיר מטעם התובע ולא נגבתה עדות מוקדמת או שהוגש תצהיר והתובע לא התייצב לחקירתו הנגדית ואילו במקרה שלפניי, כל אלה כלל אינם נחוצים, משאין כאמור מחלוקות עובדתיות וממילא סוכם בין הצדדים לוותר על שמיעת הוכחות (והשוו: בר"ע 4131-11-17 Lagese Negesi נ' ליאור גודעי (ניתן ביום 27.11.17)).
8. אשר על כן, מצאתי לדחות את טענת הנתבעת גם במישור הדיוני.
9. טענות הנתבעת בעניין ייפוי הכוח
10. בסיכומי הנתבעת נטען, כי קיים חשש שמא עורך הדין פועל שלא על-פי ייפוי כוח לייצג את התובע והועלתה דרישה, כי ככל שקיים ייפוי כוח, הוא יוגש לתיק, זאת בהתבסס על תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 וסעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ה – 1965. כן, טענה הנתבעת, כי כאשר מדובר באדם שאינו אזרח ישראלי, אינו מתגורר בישראל וייתכן שאף אינו מתכוון להגיע לישראל בעת ניהול התביעה, קיים צורך בהצגת ראיות ברורות ומשכנעות להוכחת תוקפו של ייפוי הכוח כדי לוודא שההליך אינו מנוהל שלא על דעתו של התובע, והנתבעת הפנתה בעניין זה לת"א 42049-02-10 פטאר פטרוב נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 17.3.11) (להלן: "עניין פטרוב").
11. ביום 1.10.20 הגיש עורך הדין העתק ייפוי הכוח לתיק ובאותו יום הוגשה, כאמור, בקשה לפסול אותו על יסוד מספר נימוקים. ראשית טענה הנתבעת, כי מספר הדרכון המצוין על גבי ייפוי הכוח אינו תואם את המספר שהוצג בכתב התביעה. עוד טענה, כי אין בייפוי הכוח הרשאה ספציפית לנהל הליכים כנגדה. כמו כן, הנתבעת טענה, כי מהתאריך על גבי ייפוי הכוח (1.5.19) ניתן ללמוד, כי התובע חתם עליו בעודו מועסק על-ידי הנתבעת בעוד שבסיכומי התובע נטען, כי התובע גילה יום לפני הטיסה כי הנתבעת לא הפרישה כספים לפיקדון.
12. בתגובת התובע מיום 21.10.20 נטען, כי ככל שבפי הנתבעת טענות כנגד מהימנותו של ייפוי הכוח, עליה להעלותן בפני הערכאה המתאימה והוא שב והזכיר, כי עסקינן בתביעה לרכיבים בהם הנתבעת מודה. בתשובתה, שבה הנתבעת על עיקר טענותיה והוסיפה, כי בשל הפגמים הנטענים בייפוי הכוח, דין התביעה להימחק.
13. כבר נפסק לא אחת, כי משהוגש לבית הדין ייפוי כוח שהינו תקין על פניו, אין בית הדין נדרש לבחון אותו (וראו בר"ע 21552-07-19 לוין שמואל נ' לוטפי בני שמסה (החלטה מיום 18.7.19) (להלן: "עניין לוין")). ככל שהנתבעת סבורה כי נפל פגם בייפוי הכוח, בית הדין אינו האכסניה הנכונה לבדוק אותו. דברים אלה נכונים ביתר שאת בנסיבות המיוחדות של תיק זה, ובשים לב לכך שמדובר בהליך בדיון מהיר, אשר כל תכליתו הגעה להכרעה צודקת ומהירה בתביעות כספיות בסכום יחסית נמוך, הליך המאופיין בגמישות פרוצדוראלית (סעיף 31(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969) וראייתית (סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969).
14. יוזכר, כי ב"כ התובע הצהיר בפרוטוקול (עמ' 1, שו' 16) כי הוא מכיר את התובע היטב וייצג אותו במספר הליכים ובהמשך אף הגיש את מספריהם לתיק בית הדין. עיון בתיקים אלה אכן מאשר את טענות עורך הדין בהקשר זה: נוהלו הליכים מתחילתם עד סופם על-ידו, בשמו של התובע והלה זוהה בכתבי הטענות באמצעות אותו מספר דרכון (או חלקו) המופיע על גבי ייפוי הכוח.
15. העובדה שאחד המספרים על גבי ייפוי הכוח שהוגש לתיק אינו ברור (462?/140857) ושלא מוזכר שמה של הנתבעת על גבו, אינה מובילה למסקנה שקיים פגם בייצוג, בין השאר משאין דרישה צורנית לייפוי כוח לעורך דין (וראו ע"א 23/83 יוחימק נק קדם פ"ד לט(2) 222 (1985) וכן דנ"פ 2192/00 נוי, עו"ד נ' אמינוף – שופט בית המשפט המחוזי בנצרת פ"ד נד(2) 138, 142 (2000), המוזכרים בהחלטת כב' השופט פוליאק בעניין לוין). כאן המקום לציין, כי לא מצאתי כל רלבנטיות לפסק הדין בעניין פטרוב אשר אוזכר על-ידי הנתבעת, שכן הוא עסק בדרישות ביחס לייפוי כוח שנחתם בחו"ל ובנסיבות בהן על אף הדרישה להציג ייפוי כוח, ב"כ התובע דשם לא עשה כן. אין זה המצב במקרה שלפניי.
16. על גבי ייפוי הכוח מופיע שמו של התובע ומצוין, כי התובע ממנה את עורך הדין להיות בא-כוחו ב"תביעה נגד מעביד" ולהופיע בשמו בהליכים בפני בית המשפט ולבצע רשימה ארוכה של פעולות המפורטות שם, בשמו.

יצוין, כי על גבי המכתב בעניין אישור השתתפותו של התובע בפרויקט עזיבה מרצון, זוהה התובע באמצעות מספר האשרה שלו וכמה מספרי זיהוי נוספים - "140857 / 4628, 1429730, 140857" כך שברי, כי די במספר 140857 לצורך זיהויו ואין לייחס משמעות לספרה אשר אינה ברורה (המסומנת לעיל באמצעות סימן שאלה).

כמו כן, כעולה מריכוזי השכר אשר צורפו לכתב ההגנה של הנתבעת, התובע זוהה במערכת המשכורות של הנתבעת באמצעות מספר זהות 140857 בעוד שאותה ספרה על גבי ייפוי הכוח אשר אינה ברורה, מופיעה בכותרת כתב התביעה בחלק הסידורי של מספר הדרכון. מכאן, שככל שזה נוגע לנתבעת, לא יכול להיות ספק, כי מדובר באותו עובד אשר עבד אצלה ועבורו לא ביצעה הפקדות לפיקדון ואף מצויים בידיה נתונים מספיקים לבצע את אותן הפקדות שהיא חייבת לו, במישרין לפיקדון, מבלי שכלל תידרש לעבור דרך עורך הדין, שזוהי ממילא דרך המלך, כפי שכתבתי במקום אחר (וראו: ד"מ 13477-04-19 מאטיוס טיקלמרים נ' שירותי מזון דומיניק בע"מ (ניתן ביום 5.8.20)).

1. זאת ועוד, בעניין לוין נקבע עוד, כי עיכוב של שנתיים בהגשת תביעה ממועד החתימה על ייפוי הכוח אינו יוצא דופן במקומותינו בעוד שבמקרה שלפני, חלפו 13 חודשים בלבד. בהקשר הזה אוסיף, כי לא מצאתי סתירה בין מועד החתימה על ייפוי הכוח לנטען בסיכומי התובע שכן הובהר שם היטב, כי ייפוי הכוח נחתם מראש למקרה שיתברר כי הנתבעת לא פעלה בהתאם להבטחותיה (סעיף 5).
2. על יסוד דברים אלה שוכנעתי כי עורך הדין פועל כשולחו של התובע ודין טענות הנתבעת בהקשר זה להידחות.

סוף דבר

1. מהטעמים שפורטו לעיל מצאתי לקבל את התביעה במלואה. בהתאם, הנתבעת תפקיד עבור התובע כספים לפיקדון בסך 6,720 ₪. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע סכום בסך 600 ₪ בגין ניכוי ביתר בגין ביטוח רפואי.
2. באשר לטענת הקיזוז אשר הועלתה על-ידי הנתבעת יוזכר, כי היא טעונה הוכחה ומשלא הובאה כל ראיה לביסוסה, דינה להידחות. הסקותיה הלוגיות של הנתבעת בשולי סיכומיה, לפיהן מועד קבלת המכתב (28.8.19) מוכיח את טענתה בדבר אי-מתן הודעה מוקדמת, אינן מתחייבות ועל כן, אין בהן די כדי להביא לקבלת הטענה.
3. אשר על כן, הסכומים שבסעיף 34 לעיל ישולמו תוך 30 יום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 30.9.19 ועד למועד ביצוע התשלום בפועל.
4. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות ושכר טרחת התובע בסך של 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים ממועד קבלתו.

ניתן היום, י"ז חשוון תשפ"א, (04 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.