לפניי בקשת התובעת לחייב הנתבעת בהוצאות ההליך, וזאת לאחר שההליך דנן מוצה, בעקבות פירעון החוב נשוא התביעה.

המסגרת הנורמטיבית

1. כידוע, רוח הפסיקה הנושבת מבית המשפט העליון בכלל, ובשנים האחרונות בפרט, הינה כי בעל דין שזכה בריבו זכאי לפסיקת הוצאות ריאליות, מידתיות, סבירות והכרחיות אשר יביאו בחשבון את העלויות בהן נשא בפועל, או התחייב לשאת בהן, במסגרת ניהול ההליך על ידו או כנגדו.
2. בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא-משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, החלטה מיום 30.6.05) פרש כב' השופט מרזל את השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו לפסוק הוצאות לבעל הדין הזוכה בזו הלשון:

"כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו".

ובהמשך:

"נקודת המוצא לפיה ההוצאות שיפסקו יהיו הוצאות ריאליות מקדמת את הצדק כלפי הצד שזכה בדינו ויש בה כדי לשמור על קניינו כמו גם לקדם במידה מסוימת ניהול יעיל של הליכי אמת בבתי המשפט. יחד עם זאת, הכפפת נקודת מוצא זו לדרישות של סבירות, הכרחיות ומידתיות בהתחשב בכלל נסיבות העניין, באה למנוע מצב בו ההוצאות שיוטלו יהיו גבוהות יתר על המידה תוך הרתעת יתר של בעלי הדין, יצירת חוסר שוויון, ייקור מיותר של ההליכים המשפטיים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות. שנית, לשון התקנות אינה קובעת אמנם את שיעור ההוצאות שיש לפסוק אולם הן בתקנה 512 והן בתקנה 513 יש יסוד לרעיון לפיו אין הכרח כי שיעור ההוצאות שיפסק יהיה תמיד השיעור המלא. כך, תקנה 512(א) מפנה את היושב בדין לשיעור שכר הטרחה המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין; תקנה 513(2) קובעת כי שיעור ההוצאות שיפסק יהא ההוצאות שהוצאו בפועל "אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט". שלישית, נדמה כי פסיקת בית משפט זה לאורך השנים תומכת להלכה בכלל זה. בע"א 541/63 הנ"ל ציין השופט ברנזון כי "בהיעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל דין שזכה במשפט, מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס" (שם, בעמ' 127). על גישה זו חזרו בפסקי דין נוספים (ראו ע"א 208/66 בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון מוחמד קלי, פ"ד כ(4) 169, 170; ע"א 600/67 פקיד השומה חיפה נ' ברגר, פ"ד כב(2) 490, 491; ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין בע"מ, פ"ד לב(3) 682, 689; ע"א 3769/97 דהן שמעון (פסול דין) נ' אביבה דני, פ"ד נג(5) 581, 598). בה בעת, הוכפף עקרון יסוד זה לאמת המידה של סבירות...".

1. עוד נפסק, כי גם אם בעבר היה מקובל לראות בתעריף המינימאלי המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין כתעריף סביר, הרי שישנם מקרים או נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו חריגה מכלל זה למעלה או למטה. על הלכה זו שב וחזר בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין.
2. כעולה מהפסיקה שהוצגה לעיל ומההלכות המנחות לעניין זה, בית המשפט נדרש לבחון מהן ההוצאות שהוצאו בפועל אולם בבדיקה זו לא די. נדרשת גם בחינה לגופו של עניין תוך הפעלת שיקול דעת בדבר מידתיות ההוצאות וסבירותן אל מול סוג התביעה, אופי ההליך, אופי ניהולו ותוצאתו כאשר כללי לשכת עורכי הדין מעמידים רף של סבירות ממנו רשאי בית המשפט לסטות לכאן או לכאן.

מן הכלל אל הפרט

1. אזכיר כי ההליך החל בתביעה כספית בסך 785,627 ₪ בגין חובה של הנתבעת לתובעת. החוב נפרע בעקבות הגשת התביעה, כאשר קדמו להגשת התביעה מכתבי התראה שלא נענו. יוער, כי החוב נפרע בפריסה, ללא ריבית. למותר לציין, כי יש בנתונים אלה כדי לתמוך בחיוב הנתבעת בהוצאותיה הריאליות של התובעת בגין ההליך.
2. מנגד, אביא בחשבון לטובת הנתבעת את סיום ההליך בשלב מוקדם, תוך חיסכון בזמן שיפוטי ובהוצאות נוספות. עוד אביא בחשבון לטובת הנתבעת את העובדה כי מדובר בעמותה, וכי הנתבעת סבלה לטענתה, מקושי תזרימי בעקבות משבר הקורונה.
3. בשים לב לכל השיקולים שפורטו לעיל, ולנוכח תוצאת ההליך ולנסיבות העניין בכללותו, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 18,000 ₪.

הסכום שנפסק ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, ט' אב תש"פ, 30 יולי 2020, בהעדר הצדדים.